אמונת הייחוד

הרב מאיר שמעון עשור

הרב מאיר שמעון עשור

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב print
Print

להורדת המאמר בקובץ pdf לחץ כאן

באור על הקל"ח פתחי חכמה של הרמח"ל פתחים א-ד

מצוות האמונה בייחודו הא-ל

אופייה וגדריה כשורש ליהדות 

האמונה השורשית ביהדות היא להאמין במציאות הא-ל, שיש בורא לעולם וברצונו הוא מקיימו.  יחוד הא-ל שהוא אחד ואין שני לו: בבריאת העולם ובקיומו, הוא מקיים אותו ומנהג אותו וברצונו  שולט בו באופן מוחלט. הם שורש ויסוד הדת היהודית ובסיס התורה והמצוות. 

חיוב היהודי לדעת את עניין הייחוד

כתב בספר חובת הלבבות  "אך לדעת אם אנו חייבין לחקור להעמיק בדרך לימוד על היחוד בדרך העיון אם לא, אומר, כי כל מי שיוכל לחקור על הענין הזה של היחוד והדומה לו מן הענינים המושכלים הגורמים להשכיל בדרך הסברא השכלית והעיונית חייב לחקור עליו על זה העניין כפי השגתו וכח הכרתו".  

"וכבר חייבתנו התורה בזה לחקור להעמיק ולדעת את ה' כמו שכתוב"  וידעת היום והשבת אל לבבך כי י-ה-ו-ה הוא ה-א-ל-ה-י-ם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"    

והראיה לזה שהמחשבה המושבת אל הלב הוא נקרה עיון השכל לחקור להעמיק ולדעת, כפי שהוזכר בפסוק לעיל  "והשבת אל לבבך" הוא מה שאמר הכתוב על דרך השלילה ) ישעיה מד פסוק יט)  לא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה וגו' אומר הנביא שכל זמן שלא השיב העם את אמונת הייחוד  אל ליבו, אינו נחשב פועל מדעת ולא מתבונה. ההשבה אל הלב היא ההתבוננות המעמיקה ומרחיבה את הדעת.

הנביא ישעיה (בפרק מד פסוק יח) אומר "לא ידעו, ולא יבינו":  הסיבה לכך "כי טח מראות עיניהם, ומה הגורם שעיניהם נמשלו כמו שטחו אותם בחומר החוסם אותם מלראות ? שלא השכילו את ליבם "מהשכיל לבתם". כציד לא השכילו את ליבם? שלא השיבו את האמונה מהדעת ללב , (יט) "ולא-ישיב אל-לבו", התוצאה מאי השבה ללב היא, "ולא דעת ולא-תבונה" כי גם ידיעה אין להם.

וכן בנושא חיוב החקירה וההעמקה בידיעת ה' "אמר דוד המלך ע"ה בדברי הימים א (פרק כח פסוק ט) ואתה שלמה בני דע את א-ל-ה-י אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה'" שע"י הידיעה השלימה ניתן לעבוד אותו בלב שלם ובנפש חפצה, וכציד היא הידיעה השלימה? אומר בתחילה החלק העיקרי הוא דע, רכוש ידיעות בחכמה ובדעת את ה' . והחלק השני ההפנמה, ההעמקה וההתבוננות, עד שהאמונה נעשית חלק מהרגשותיו של האדם "כי כל לבבות דורש השם"

ועוד בעניין הידיעה אמר דוד המלך (תהלים ק) "דעו כי ה' הוא הא-ל-ה-י-ם" הדגש על הידיעה שהוא החלק העיקרי ועוד אמר דוד המלך ע"ה (שם נא)  "אשגבהו אחזק אותו כי ידע שמי" ידיעה והשכלה וכן הנביא ירמיה (ירמיה ט) אומר לעם ישראל  "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" 

ואמרו רבותינו ז"ל הוי שקוד ללמוד תורה ודע ידיעה שכלית מה שתשיב לאפיקורוס בעניין האמונה ה' .. וכבר התבאר מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה שאנו חייבין לעיין במה שנוכל להשיג בירורו לברר את יחוד ה' בדעתנו".

בספר המצוות כתב הרמב"ם "היא הצווי שצונו בהאמנת היחוד, והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד, והוא אמרו יתעלה (דברים ו-ד) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", וברוב המדרשות תמצאם אומרים על מנת ליחד את שמי, על מנת ליחדני, ורבים כאלה, רוצים בזה המאמר אנחנו אמנם הוציאנו מעבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסדים והטובות על תנאי האמנת היחוד כי אנחנו מחוייבים בזה, והרבה מה שיאמרו מצות יחוד, ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות שמים כי הם אומרים כדי לקבל עליו מלכות שמים, ר"ל ההודאה ביחוד והאמנתו. (בפרשת ואתחנן, מדע הלכות יסודי התורה פרק א')"

ועוד כתב הרמב"ם בעניין היחוד בהלכות קריאת שמע, "ומה הוא קורא? שלוש פרשיות, ואלו הן: "שמע" "והיה אם שמוע", ו"ויאמר". ומקדימין לקרוא פרשת שמע, מפני שיש בה יחוד השם: ואהבתו ותלמודו, שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו. ואחריה "והיה אם שמוע", שיש בה צווי על שאר כל המצוות: ואחר כך פרשת ציצית, שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצוות". 

באור יחוד הא-ל על פי רבינו הרמח"ל

מבוא: רבינו הרמח"ל זצוק"ל, פותח את ספרו ביחידה זו העוסקת במהות וגילוי ייחוד האין סוף. בעניין הכוונה התכליתית של הבריאה, גילוי הטוב, ההטבה השלימה, גילוי היחוד השלם, גילוי החסרונות והרע והפיכתם לשלימות הטוב. כיוון שהם המושגים הבסיסיים ביותר בתורתו אשר עליהם בנוי כל בניין מציאות העולמות וסדר ההנהגה.

בפתח א מסביר רבנו את היסוד הראשון המהותי והמרכזי שעליו סובבת כל תורת הקבלה ותכלית כל הבריאה על פי תפיסתו, מושג "הייחוד" אשר מתפרש בשני היבטיו: יחוד המציאות, שרק רצונו היחיד נמצא וכל הרצונות האחרים הם תולדה מרצונו.  ויחוד השליטה, רצונו היחיד ששולט וכל רצון אחר שקיים הוא רק ברצונו והסכמתו ותחת שליטתו. 

פתח א –  יחוד האין סוף  יחוד רצונו ושליטתו יתברך.

ביאור המושג יחוד האין סוף ב"ה הוא – שרק רצונו ית' יתברך ויתעלה הוא הנמצא זהו יחוד מציאותו ואין שום רצון אחר נמצא או קיים בלעדיו אלא רק ממנו  מרצונו, על כן הוא רצונו יתברך לבדו שולט בכל הרצונות ולא שום רצון אחר זהו יחוד השליטה ועל יסוד זה ייחוד רצונו, שהוא היחיד השליט ורצונו הוא שיתקיים ושליטתו הבלעדית בנוי כל הבנין המציאות וההנהגה.                                                

יסוד האמונה ועיקר החכמה בסיס האמונה ועיקר חכמת הקבלה הוא יחודו העליון ית"ש יחוד רצונו ושליטתו יתברך ויתעלה שמו, לפיכך זה אמונת היחוד מה שצריך לבאר ראשונה לפני באור מבנה העולמות. 

וזה, כי כל חכמת האמת תורת הקבלה אינה אלא חכמה המראה את אמיתת האמת המוחלטת של האמונה, שבאמצעותה נוכל להבין כל מה שנברא את כל עניני  הנבראים או שנעשה כל הפעולות הנעשות בעולם, איך יוצא מן הרצון העליון שהוא השורש לכל העולם, ואיך מתנהג הכל בדרך נכון מכוון מן האל האחד ב"ה, לגלגל הכל את אירועי העולם, להביאו בסופו אל השלמות תיקון העולם הגמור באחרונה שהוא גילוי יחוד הבורא.  זוהי הוצאה לפועל של הרצון העליון.

ופרטות החכמה הזאת הפרטים הנלמדים בחכמת הקבלה הוא רק פרטות ידיעת ההנהגה הם פרטי ידיעות הנהגת  ה' יתברך בכל חקותיה ומסיבותיה חוקי ההנהגה ובפועל סיבה ומסובב

נמצא המונח הראשון היחוד של החכמה הזאת הקבלה. שצריך לבאר – שלכל מה שאנחנו רואים, בין בגופים הברואים בריות בעלי גוף ובין במקרים המתילדים בזמן אירועים הנוצרים במישור הזמן, לכולם כאחד באופן שווה יש אדון אחד לבדו ב"ש ברוך שמו, שהוא העושה כל זה, ברא ומחיה אותם והמנהג כל זה הנהגה מכוונת באירועי הזמן, שדרכי מעשיו והנהגתיו כללי המעשים וההנהגות של הבורא יתברך הוא מה שאנו מבארים מפרשים ומודיעים מלמדים בחכמה הזאת הקבלה

אם כן זהו מה שיש לנו לבאר בראשונה את מושג היחוד, שאדון אחד מוציא ומנהל את הכל לקראת מטרת השלמות שזה הענין גילוי היחוד עצמו הוא יסוד לבריאה עצמה, כמו שנבאר בעז"ה. 

ובהביננו זה הענין, גילוי היחוד נבין בדרך עיקר את עיקרון ענין הבריאה – על מה היא מיוסדת. על כן זה ודאי ראוי לבאר ראשונה.

חלק א: מדבר על יחוד הא"ס ב"ה, והוא ענין יחוד העליון.

יחוד האין סוף ברוך הוא פרושו הוא, כי כבר ידעת שעצמות המאציל יתעלה ויתברך אין אנו מדברים ממנו מעצמותו כלל, והוא בעל הרצון. אך כל מה שאנו מדברים שהותר לנו – אינו אלא מרצונו הכל -יכול והבלתי משולל-תכלית סוף, שזה מותר לנו יותר מאשר איסור מוחלט  לדבר בו. וגם בזה יהיה לנו הגבול עד היכן נוכל להתבונן, וכדלקמן. אך על כל פנים, כיון שאין אנו עוסקים בעצמותו, אלא ברצונו – יותר מותר לנו להתבונן. 

והנה המאציל העליון ברוך הוא  ויתעלה שמו, יש לנו להאמין שהוא יחיד בכל עניניו, פירוש: שהוא יחיד במציאות – שהוא לבדו מוכרח המציאות ואין אחר כלל, זהו "יחוד מציאותו" היינו רק הוא מוכרח המציאות וכל נברא אחר הוא רק ברצונו יתברך ובנוסף יש לנו להאמין ושהוא יחיד בשליטה כלומר גם אם קיים נברא אחר ברצונו, הוא יתברך היחיד שולט.

וזה פשוט שהוא יחיד בשליטה שהוא דבר השליטה נמשך פועל יוצא מן מעניין הקודם שדברנו, יחוד המציאות – כיון שהוא יחיד במציאותו ואין אחר זולתו, פשיטא שיהיה הוא לבדו שולט, שהרי כל אחד שיש עתה במציאות העכשווית, אינו מוכרח המציאות מאחר והוא רק עלול נוצר ממנו. אף על פי כן שזה פשוט גם זאת שהוא לבדו שולט היא ידיעת אמונה בפני עצמה.

כי היו יכולים המינים המתנגדים לעקרונות האמונה לומר ח"ו: שאמת הוא שבתחילה לפני בריאת העולם היה רצונו לבדו, והוא ברצונו רצה וברא ברואים, אך כיון שברא ברואים בעלי רצון שאפשר להם בחירה, היה אפשר לומר, לולא אם לא היה ח"ו יחודו השלם, שהרצונות האלה שברא יהיו מעכבים על יד את רצונו. פירוש: כיון ששמם שם אותם בעלי בחירה, הרי הם יכולים בכוח שניתן להם לבחור גם הפך מרצונו. 

ולא זו בלבד, שקיימת אפשרות זאת כי גם מהלך התנהלת מקרי אירועי העולם לכאורה מראים כן שקיימים ברואים בעלי רצונות עצמאיים שפועלים כרצונם ושבאפשרותם לבחור שלא כרצונו ח"ו ואף לעכב את רצונו, הראיה המטעה לכך היא: כי הוא ברא את העולם לטובה, אך ברא בנוסף את הס"א שהיא רעה, וברא האדם בעל בחירה שיבחר בטוב ויקבל שכר וגם באפשרותו לבחור ברע שיכולים להיות רשעים. בא האדם והרשיע לעשות חטא אדם הראשון, קילקל מעשיו, שלא יזכה להטבה וחפצו רצונו של מקום לכאורה ח"ו לא הצליח לגלות יחודו על מנת להטיב עם ברואיו. המינים יכולים לפרש את בחירתם ברע, שהבורא כבר לא מנהיג את העולם. 

ועוד היה אפשר לטעות ולומר וישראל שחטאו אין ישועתה להם ח"ו, אלא חטאו וחוטאים, על כן יהיו תמיד כך – גולים ומעונים כי בחרו לקלקל ומעכבים רצונו. כי מאין להם הישועה, והרי הכתוב אומר, "למרות עיני כבודו", "צור ילדך תשי". הרי לך שיש מקום לטעות ופתח פרוץ לטענת המינים. על כן צריכה הידיעה הזאת, אמונת יחוד השליטה לדעת לבד חוץ מיחוד המציאות שרק הוא מוכרח המציאותגם לדעת ולהאמין ביחוד השליטה שרצונו יחיד בשליטה שמשמעותה היא גילוי רצונו ביחוד ההנהגה.

וזה פרוש יחוד רצונו ית"ש – שאי אפשר שיהיה שום דבר מבטל רצונו בשום טעם שבעולם, אלא הוא רצונו לבדו השולט. וכל זה שאנחנו רואים מעשים וחושבים שלכאורה הוא הפך רצונו – אינו אלא שהוא מרשה כך שנראה ונחשוב וזאת על פי עצה עמוקה המתוכננת ומכוונת ברצונו  המושרשת במחשבתו מטעם הכמוס עמו יתברך, מתחילתה שסובבת והולכת במשך ששת אלפי שנים עד שישלים בסוף האלף השביעית הכל תיקוני כל נשמות ישראל בתיקון גמור וכללי ויתגלה ייחודו השלם. כך נראה שמניח עתה ומאפשר בחירה לטעות כל זמן שרוצה, אך בסוף הכל – או על ידי תשובה או על ידי עונש – הכל חוזר לתיקון גמור. וזה נקרא, "יחוד הא"ס ב"ה", שעתה ברצון (ברצונו) יתברך אנו מדברים ולא בעצמותו.  

וזה הפרוש: שרק רצונו ית"שהכוונה רצונו של המאציל ית"ש, שהוא מה שהזכרנו הרצון השולט לבדו המתגלה בבריאה ושאין רצון אחר יכול לבטלו – יחוד הא"ס ב"ה.

הוא הנמצא, פרושו שיש לו מציאות מוכרח מעצמו. וזה, כי כמו שאנו צריכים להאמין בעניין היחוד במציאותו המוכרח, שהוא מקומו של עולם וכל הנמצאים נבראים ממנו כך צריכין אנו להאמין בעניין היחוד בשליטתו ורצונו המלאה. פרוש: שכמו שמציאותו מוכרח, ואי אפשר בלאו הכי, והוא לבדו עילה מוכרח המציאות, והשאר כל המציאות עלול ממנו מתגלה מכוחו – כן רצונו ושליטתו מוכרחת המציאות שהיא שורש הבריאה, שאי אפשר בלאו הכי שכן רצונו מקיים את הבריאה, והיא שליטתו לבדה שולטת, וכל שאר הרצונות הקיימים ביקום אינם קיימים אלא ברשות והסכמה לפי רצון זה שהם נגזרים ממנו

וזהו הפרוש: ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, ולא תאמר, אמת נכון ומובן שכל הרצונות נמצאו ממנו, אך אחר שנמצאו ממנו שהוא בראם ויצרם הנה עכשיו שהם קיימים יש להם כח הבחירה שקבלו מרצונו יתברך לרצות ולבחור נגד רצונו ח"ו – זה אינו מאחר וכוח הבחירה מוגבל רק לפי רצונו בלבד. 

וזהו הפרוש: על כן הוא לבדו שולט ולא שום רצון אחר, שליטה – רצה לומר שליטה שלמה, שאין שום רצון מונע לה ושיכול לפעול נגד שלמות השליטה. 

והנה מבואר שלרצון העליון שייך כוח השליטה השלימה הזאת, והוא רצונו נקרא באמת רצון יחיד, מאחר ובאפשרותו רוצה כרצונו בלי שום גורם או רצון מונע, ושאר הרצונות הקיימים, אדרבא, אינם שולטים אינם יכולים לשלוט, כי הם עלולים ונוצרים כפועל יוצא מהרצון העליון, והרי הם שאר הרצונות משועבדים לו לרצונו יתברך. 

ונמצא מובן שאף על פי שגם הם רצונות קיימים, אינם בסוג שניתן להשוות עם הרצון העליון, כי אי אפשר להכחיש שהם עלולים ממנו, ועל כן לא יהיו שאר הרצונות שווים אליו, אף על פי שנקראים בשם רצונות. כי מיד שנקראים אחרי בריאתם עלולים נוצרים מהרצון העליון, נבין בלשון -לוי זה שנקראים עלולים שאינם כמוהו כרצונו יתברך בהשוואה אחת שולטים לגמרי אלא לפי רצונו יתברך. 

כללו של דבר: כשאנו אומרים שיש מאציל אחד ית"ש יתברך שמו יחיד ומיוחד בכל עניניו – פרושו שמיד צריך להבין מלבד יחוד מציאותו שגם בשליטתו רצונו הוא יחיד ואין שני דומה לרצונו. ולפי ששתי רצונות שהם שליטות גמורות אי אפשר להיות כי אם כן ח"ו, אף אחד מהם אינו באמת שולט, על כן בהכרח ודַאי על פי ההיגיון נאמר שלא יש (שאין) אלא רצון אחד שולט, והשאר רצונות אינם שולטים בהשוואה אחת כרצונו. 

וזה עתה מבואר, כי אם נאמר שיש עכשיו נמצאים אחרים בנוסף ומלבד המצוי הראשון – זה טוב ומובן, כי הנמצא האחר לא יכחיש את כח המצוי הראשון, כי הרי הוא הרצון המצוי הראשון מצוי וממציא את שאר הרצונות, ואלה שאר רצונות הנמצאים אינם אין כוחם אלא נבראים ונמצאים ממנו ואינם בהשוואה אחת מאחר ואינם נחשבים מאותו סוג. 

אך אם נאמר שיש רצון אחר שגם הוא זהה ושולט באופן גמור מלבד הרצון העליון, אפילו שנאמר שאין מציאות רצונות אלה מוכרח המציאות להתקיים, ושהם עלולים נוצרים מן הרצון העליון ומבוטלים ותלויים בו – עם כל זה הרי דבר זה לכאורה מכחיש ח"ו את כח הרצון העליון, כי שתי רצונות בעלי שליטות זהות אי אפשר לומר כן, וכשנאמר וגם אם נאמר שהשליטה הראשונה הנובעת מהרצון הראשון עשתה בראה ברצונה שליטה אחרת, אם כן מעתה אין עוד שליטה לאף אחת מהם, לא הראשונה כי בראה שליטה אחרת  ולא המחודשת כי יש שליטה קודמת לה, ועתה יתבטל כוח היחוד בשליטה ובהנהגת הבריאה  כי במצב זה יהיו שני כוחות שולטים שהמשמעות שאף אחד אינו שולט, שכן כוח יחוד השליטה קיים  אך ורק כאשר אחד שולט על כן נסיק מכך כשנאמר שהמאציל הראשון הוא לבדו שולט – אי אפשר להבין שום מציאות של שליטה אחרת. 

ונמצא, כשנאמר שיש לעולם אלוה אחד, שרצה לומר מנהיג ושולט אחד בבריאה ובהנהגה אי אפשר אין מציאות להבין שקיימת שליטה אחרת, כי אם כן לא היה עוד שולט אחד, אלא רבים כפי מספר הרצונות המחודשים בבריאה, ובאמת במצב כזה שום אחד לא היה נקרא שולט, רב שולטים משמעותו אין שליטה. 

ומה שאנו צריכין להביא ולייחס הכל יחוד השליטה אל שורש אחד שהכל נובע מרצונו יתברך שממנו הכל, לא היינו מגיעים לזה למסקנה כזו אלא רק לשעבר לפני שברא נבראים, פירוש: שבתחילה קודם בריאת הנבראים היה נראה שורש אחד קיים במציאות ובשליטה. אך עכשיו לאחר שהמציא וברא רצונות אחרים לא היינו יכולים להביא את מסקנתנו וליחס לזה למציאות חדשה זו ייחוד השליטה, כיון שיש נראות מטעה שמדמה שאחרי שקיימים בריות בעלי בחירה ורצונות עצמאיים נמצא מי שיכול כביכול למנוע בכוח ח"ו את השליטה הראשונה, מאחר והרצונות החדשים גם הם נעשים שורשים לאירועים הבאים ועל כן אנו מחויבים לייחס יחוד השליטה גם במציאות הנבראים אל שורש אחד שממנו הכל יתברך. 

ואם תאמר, מצב זה אינו נקרא שמונע השליטה הראשונה את רצונו יתברך, אם השליטה הראשונה רצונו יתברך היא שרוצה כך מאפשרת מקום לשאר רצונות לבחור כרצונם, וממלא רצונו שולט בכך ולכן זה לא נקרה שנוגדים את רצונה. זה יתורץ לך במאמר שבא בס"ד:

חלק ב: הייחוד העליון הוא היסוד המציאות, נאצלים ונבראים.

ועל יסוד זה – על ענין הייחוד הזה, ייחוד המציאות וייחוד השליטה שפירשנו:

בנוי כל הבנין – כל המציאות המחודשת, הנגלית עם הצמצום והבריאה שאחריו בין האורות, הרוחניים  ובין הנמצאים הנפרדים נבראים גשמיים. כי כללות תכנית כל זה בריאת כל העולמות הוא על היחוד, פירוש: שכל הבנין הזה המציאות המחודשת והמורכבת הוא ענין אחד שלם והוא, שמראה בכללותו אמיתת האמת של היחוד המתגלה מתוך המציאות הזה בחלקיו בפרטיו של הבנין עצמו שרק רצונו לבד שולט, באורות שנראים בו הם ההנהגה הרוחנית, בגופים הנהגת הנבראים שנמצאים בו, בהנהגות הנהגת היחוד בנויה מהרבה מחלקים הנמשכים זה אחר זה, במדות מידת המשפט טוב ורע ומידת השליטה והממשלה היחידית היא מידת תיקון העולם במקרים תוצאות האורות שלו של רצונו, כל אלה עצמם עשוים בסדר אחד שרומז ומראה סוד היחוד הזה מגולה באופן מושלם בפועל ממש, וכדלקמן.

 לסיכום: 

כפי שראינו מרבינו הרמח"ל, איננו עוסקים בעצמותו יתברך, רבינו מדבר על רצונו המתגלה בבריאה. רצונו המתגלה בבריאה הוא יחיד במציאות וגם יחיד בשליטה ואין כל גורם אשר יכול לעקב את רצונו. שאר רצונות הקיימים בבריאה הם ברשותו ובהסכמנו וממנו יתברך. 

סוד היחוד הוא סוד הבריאה כולה ותכליתה. לדעת רבינו כל ענינה של חכמת הקבלה הוא לגלות לנו את סוד הנהגת הבורא וכיצד בסוף תיקון העולם הכל מגיע לשלמות במעלה העליונה ביותר ע"י התגלות ה' בכל העולמות והוא סוד גילוי יחודו יתברך.

פתח ב – יחוד שליטתו – ברצון להטיב:

רצונו של המאציל ית"ש הוא רק טוב להטיב, ולכן לא יתקיים לעד שום דבר שאינו טוב אלא טובו. וכל מה נראה שהוא רע בתחילה טרם הגיע העולם לקיצו, אינו יוצא מרשות אחר הנוגד את רצונו יתברך ח"ו, שיוכל באופן זה לכאורה להתקיים נגדו, אלא סופו של הנראה רע הוא טוב ודאי מוחלט. ואז נודע בעת הגיע העולם לתיקונו שלא יש שאין רשות אחר אלא הוא:

זה תשובה על השאלה שזכרתי למעלה, אימא כך נאמר שהרצון העליון רוצה בכך שיהיו השליטות העלולות הנוצרות ממנו מונעות כביכול למראית עין את כחו רצונו, ואין זה לכאורה נגד הרצון העליון עצמו במהותו, כיון שהוא רוצה כך:

א. רצונו של המאציל ית"ש הוא רק טוב להטיב ולכן אי אפשר לומר שרצונו כך, שרצה הרצון העליון שיוכלו להיות רצונות אחרים, מונעים על ידו את רצונו באיזה אופן שיהיה. כי הרצון העליון אינו רוצה אלא רק טוב להטיב לבד, וזה שיהיו רצונות אחרים מונעים זאת אינו טוב ודאי – כיוון שפועל יוצא מכך שלא יוכל טובו הרצון להטיב להתפשט בבריותיו וזה נוגד את רצונו להטיב עם בריותיו. 

ואם תאמר, כך הוא דרך הטוב – להיטיב לצדיקים כמו להרע לרשעים, ככתוב ורחמי רשעים אכזרי. אי אפשר לומר כך הרי כתיב, "וחנותי את אשר אחון – אף על פי שאינו הגון", וכתיב, "יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה", הרי שרוצה להיטיב גם לרשעים ולא לכלותם במידת הדין

שמא תאמר, כל זה הרצון להטיב הוא רק בעתיד לאחר אורך הגלות וקבלת ענשם אך כעת יש הנהגת הרע וזה הנהגת הרע הזמנית אינו סותר את הטוב העתידי וא"כ לכאורה יש כעת מקום להנהגת הרע באופן עצמאי בבריאה. אשיבך – היא הנותנת אדרבה, דוקא דבר זה מוכיח, אם כן שיש מקום לגילוי הרשעה בהנהגת הבריאה הרי רואים אנו כצד הרצון העליון מסבב דברים בהנהגה כך שאחריהם אחר הענשת הרשעים יזכו הכל, שמע מינה תסיק מכאן שהרצון הוא בתכליתו רק להיטיב ממש, אלא שצריך ללכת עם כל אחד כפי דרכו, והרשעים צריך להענישם על מנת לזככם מעוונותיהם כדי שימחול להם אחר כך. שאם תאמר שהכונה הייתה לדחות הרשעים לכלותם ולא לתקנם, היה להם להיות אובדים ממש, ולא שיהיו נענשים לזכות אותם אחר כך. באחריתם נמצא להם תיקון וזכות, שהומצא להם מהרצון עוד מראשיתם, במטרה להטיב איתם. "טוב אחרית דבר מראשיתו" הטוב שהומצא באחרית הוא מתוקן להם כבר מהראשית.

וזה ראיה ברורה, שהרוע הוא זמני ומדומה כי הרי סוף המעשה כל הנעשה עם האדם הוא הכונה התכליתית בכל חלקי פרטי המעשה ההוא. אך סוף המעשה זמן העשייה בכל בני אדם, בין צדיקים בין רשעים, הוא לתת להם טוב, אם כן הכונה התכליתית הוא לתת טוב לכל. הרי שהרצון הוא רק טוב: "שכן סוף מעשה במחשבה תחילה" סוף המעשה מעיד על המחשבה שהייתה בראשית המעשה.  

ב. ולכן לא יתקיים שום דבר אלא טובו רצונו לקיים את טובו, השתא עכשיו דאתית להכי שהגענו למסכנה זו שהרצון הוא מתחילתו ועד סופו במגמה תכליתית רק להיטיב, צריך שאפילו כך לא ילכו לא יחרגו הדברים מאורעות העולם לבלי תכלית. פירוש, בשלמא מובן אם נאמר שלא היה הרצון מואס דוחה להאביד הרשעים, כלומר שהיה רצוי לפניו לאבדם אז אמרנו הייינו אומרים אין העונש הזה דבר רע, אלא "חטאים תרדף רעה" אדם רשע, רשעתו רודפתו עד השמדו וכך היא המדה, וכמש"ל. (וכמו שכתבתי לעיל).

אך כיון שאמרנו שאין הדרך כך להשמיד את הרשע, אלא העונש כדי להחזיר את החוטא שישוב בתשובה וה' יטיב לו, אם כן עצם קיום העונש הוא מציאות רע, עד שצריך במצב הרצוי שיהיה העונש כלה, ולא נצחי זמני כי הוא אמצעי בלבד, כדי שיצא ממנו החוטא מתוקן.

ולפי שהוא רע – הוא נגד נוגד את הרצון העליון שמהותו טוב. אך כיון שהוא נגד הרצון העליון, כמו שבפרטות לכל איש שחייו קצובים אי אפשר להיותו נצחי, כך בכלל העולם אי אפשר למציאותו של הרוע שיהיה נצחי. 

ותראה עתה הדבר הזה שכל המתקיים במציאות הוא רק מטובו יתברך במופתים הוכחות ברורות ומשכנעות חותכים מוחלטים, סוף כל המעשה התוצאה הסופית  היא תוצר של הכונה המחשבה התכליתית בכל חלקי פרטי המעשה ההוא. 

הטוב העתידי הוא סוף כל הסיבוב של הבריאה בכלל והעובר על כל איש בפרט, אפילו הוא רשע, אם כן שבסוף הכל טוב הטוב הוא הכונה המחשבה התכליתית בכל הסיבוב השתלשלות המאורעות. 

הרי מופת אות ברור ומשכנע ראשון שהכוונה התכליתית בכל הסיבוב הוא הטוב. אך הכוח הפועל בכל הסיבוב של השתלשלות המאורעות הוא הרצון העליון, אם כן הרצון העליון – כל תכליתו מבריאת העולם ועד סופו אינו אלא טוב. הרי מופת אות ברור ומשכנע שני שהרצון העליון הוא רק טוב.

עתה נראה אם העונש שהוא קודם זמן הסוף בזמן האמצע המתקיים ברשעים, הוא טוב או לא. דבר שנראה שבסופו משתנה ממה שהיה נראה בתחילתו – נראה שתחילתו וסופו אינו ממין אחד. הסיבוב אירועי הזמן שמסבב ה' יתברך על הרשע הוא ישתנה בסופו ממה שהיה בתחילתו, אם כן תחילת הסיבוב הזה וסופו אינם ממין אחד. אך הסוף הוא טוב, והוא הטוב הנרצה המכון במחשבה בתחילה מן הרצון הפועל

האמצע, פירוש פרק הזמן מה שקודם לזמן הסוף אינו ממין הזה של הטוב. אם כן זמן מה שקודם הסוף אינו טוב, ואינו המכוון לתכלית הנרצה בתחילה מן הרצון הפועל. נאמר, אם כן למה ישנו? אלא לפי שאי אפשר להגיע אל הסוף תכלית הטוב בלתי זה. אבל אם היה אפשר להיות בלתי זה, לא היה ראוי לזמן אמצע הזה להמצא. נוציא מסכנה מכל זה שהעונש כיחידה בפני עצמו הוא רע, והוא הפך הטוב המבוקש ומכוון ברצון העליון, אלא שהמצאו קיום הרע בכלל התהליך צריך לברייתא לתכלית בריאת העולם, כדי להגיע ממנו אל התכלית, ואם היה אפשר בלאו הכי בלעדיו – היה יותר טוב לפי הרצון. 

אמור מעתה, כמו שפעולת העונש הזמני בפרטים בכל אחד מהברואים, הוא מה שהוא הפך הרצון התכליתי להטיב, שעל כן צריך הרע הזמני להשתנות בסופו, היות ענין העונש הדין בהנהגה – גם זה הוא נגד הרצון העליון התכליתי הסופי, וצריך שישתנה בסופו שהרע בכללו התבטל . וזה פשוט, כי כמו שכיוון הרצון העליון שכל הפרטים הברואים יהיה להם טוב בסוף, כך צריך שיתכוון שכללות העולם בסוף יהיה רק טוב. וכמו שהמציא העונשים שהם מספיקים ממוקדים לפרטים הברואים – שבסוף גלגולם במציאות יקבלו טוב אחרי שיתוקנו, כך יוכל הרצון העליון להמציא מין עונש, או מה שיהיה סוג של הנהגת דין, לכללות העולם גם כן כמו הברואים, שבתחילה אחרי בריאת העולם יהיה מציאות רע, ובסוף האלף השישית יהיה טוב

אלא ודאי כך הוא באמת, שאין רצונו יתברך אלא טוב. וזה מה שצריך שיהיה קיים לעד, כי שליטת רצונו קיימת. ואם ההנהגה האמצעית הזמנית הקיימת בין כוונת ההתחלה לבין התכלית בסוף לזה לתכלית ההטבה יהיה רע בינתיים – אינו כלום מאחר ואינו רע מוחלט, רק אמצעי להטיב, אינו משמעותי כי אדרבא מסתבר לומר בדיוק את ההפך, תראה ברע הזמני את כונתו הנסתרת שם, שהעמיד את הרע כאמצעי לתכלית הטובה להטיב ופעולת כונתו להטיב הקיימת לעד – שהיוצא מכל הסיבוב לכל צד בין לפרטים הברואים ובין לכלל העולם הוא רק הטוב שבחוקו יתברך.

ג. וכל מה שהוא רע בתחילה, אינו יוצא מרשות אחר ח"ו, שיוכל להתקיים נגדו, כיון שידענו שמה שהוא הרצון פועל – צריך שמגמתו תהא מכוונת שבסוף יהיה טוב, עתה אחרי שהבנו זאת, צריך שנדע עוד כלל אמת אמתי אחר, והוא שודאי אין יש לא קיימת אלא רשות אחת. אומר זאת לאפוקי להוציא מן מסברת הכופרים בתפיסת הייחוד שאמרו שתי רשויות יש. 

והיינו כי כשאנו אומרים בקריאת שמע שאלקינו הוא אחד – צריך להבין בכאן ממשמעות הפסוק שני דברים: שאף על פי שאנו רואים בחיינו כל כך מקרים פרטיים ושונים בעולם וכל כך מסיבות הנהגות גדולות מידת הדין, החסד והרחמים מתהפכות ומשתנות לכמה גוונים פעולות, אנו יודעים אף על פי כן, שאין יש לא קיים, אלא מאציל אחד יתברך, ורצון אחד. 

לאפוקי להוציא – שאין שום רצון קיים במציאות מונע על ידו היכול למנוע מרצונו אפילו שהוא עלול נוצר ממנו. ומכל שכן לאפוקי – שאין יש שלא קיימות שתי רשויות ח"ו, אחד פועל טוב ואחד פועל רע, כפי שנראה אלא האמת היחידה היא ה' אלקינו ה' אחד, בכל מיני יחוד כמו יחוד המציאות וייחוד השליטה. ומה שנראה לנו עכשיו בבריאה, בהיות הנשמה מוגבלת בגוף כאילו הם ההנהגות פעולות נפעלות נעשות מזולתו רשות אחר מרצונו ח"ו, או יהיה רשות אחר מעלול נוצר ממנו בהסכמתו, בעלת יכולת הנהגה עצמית, או ח"ו מרשות אחר – אינו כן, אלא הוא רצונו בחק טובו בחוק שחקק ברצונו להטיב הוא הפועל המראה כל זה

כי כבר נודע – כל מה שיש עכשיו מן הרע לא יתקיים כלל, אלא לבסוף יהיה הכל טוב, ונדע בעתיד ונכיר למפרע גילוי רצונו, בגילוי הייחוד וההטבה שאין בלתו רשות אחר. כי מי שהוא רשות בפני עצמו – צריך להתקיים תמיד מה שאין כן ברע, שקיומו זמני. וזה פשוט, כי אין נקרה רשות אלא מי שאין מציאות אחר יכול לבטל לו, אלא הוא כח ורשות קיים לנצח בפני עצמו ללא כל תלות, ומה שאינו מתקיים לנצח ללא תלות – אינו רשות. 

וכיון שידענו זאת שרק רשותו קיימת ורצונו היחיד לנצח ללא תלות, על כן נדע, שאין שום רצון, אפילו עלול נוצר ממנו, מונע לו. כי אדרבא מסתבר לומר את ההפך, סיבוב ההנהגה שלו באירועי העולם היה במטרה לגלות את שלמות רצונו ואת רשותו אחר כך, ובכך להשלים הכל את החסר ברשותו שהיא הטוב התכליתי. וזהו מה שיש לנו להאמין באמונה שלמה. 

ותועלת החכמה הזאת הקבלה, הוא שנבין זה הייחוד בידיעה ברורה בשכל, שהוא מה שנצטוינו על זה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".(דברים ד לט) ואיך נבין סוד ייחוד זה? אלא כשנבין סדר ופעולת ההנהגה האלוקית הזאת הסובבת מראש העולם מראש א"ק עד סופו מלכות דעשיה, אז יהיה דבר זה הייחוד  נראה ברור ובהיר לעיניים עיני השכל שכך הוא באופן וודאי, שהכל הוא רק מאתו יתברך שמו, להעמיד רק את חפצו הטוב על מנת לגלות את רצונו יתברך ולהיטיב לנבראיו, ולא בשום ענין אחר. 

ואותם הדברים המטעים שהיו גורמים ומתקשים נעשים לנו קשים להבנה לעינינו, והמכשילים המטים את הרשעים להיות פוקרים-פרקי עול, וטועים שיש רשות אחר, הם עצמם הגורמים האלו, יהיו המגלים לנו האמת הזה שהרשעה תהפוך לטובה, והם אותם גורמים המודיעים לנו לנו היחוד האמיתי הזה בכל דרכיו, כמ"ש. 

לסיכום: נמצא שתי הבחנות יש לנו בזה, פירוש, בענין הרע הנראה עתה בעולם. הא' הוא, שאינו יוצא מרשות אחר ח"ו שיוכל להתקיים נגדו. והב' היא, שסופו יהיה טוב:

ד. אלא שסופו של הרע הוא טוב ודאי – שאינו פועל נגד טובו, אפילו בדרך אחר שפירשנו לעיל, דהיינו: שיהיה רצון אחר עלול נוצר ממנו ברצונו מעכב על ידו, גם זה אינו, אלא סופו הוא טוב. והנה נראה שאדרבא, שמסתבר הפוך בדרך זה של המצאת הרע הזמני הא"ס מודיע מראה אמיתת יחודו באמת את האמת שיש בייחודו האמתי. וזה:

ה. ואז נודע שלא יש שאין רשות אחר כייחודו  אלא הוא, וזה, כי אפילו היה נותן השגה לנמצאיו שישיגו שלמותו, הנה היו מכירים כל שלמותו אך ורק זה שהיה מגלה להם לפי יכולתם המוגבלת, ומשיגים גודל יקרו וכבודו. 

אך הנה היתה הקדמה תפיסת עולם כוזבת למינים המאמינים בשני רשויות בדורות אחרים, שהיו סוברים שאי אפשר להשיג להבין קצה צד אחד אלא מקצה שכנגדו הפוך ממנו, ואמרו כשאומרים שיש אלוק אחד שהוא תכלית הטוב, אם כן ח"ו שיהיה אחר תכלית הרע, שאם לא תאמר כן, לא היתה לדעתם מבוססת הידיעה זאת שיש אלוק בתכלית הטוב הזה כי לדעתם אם קיים אלוק בתכלית הטוב הוא בא לשלול את צדו השני, תכלית הרע ואם כן קיים אלוק בתכלית הרע. ועל כן, גם להוציא מן הטעות הזה, רצה יתברך וברא רע, כדכתיב "עושה שלום ובורא רע". והנה אחר שנברא הרע, ההפך ממנו הטוב נראה מיד, ומבינים עתה מהרע את הקצה הטוב. רק שעתה הרע הוא אינו הפך ממנו, תכלית הרע ח"ו כתפיסת המינים, אלה נברא ברצונו לתקופה זמנית ולשימוש כאמצעי לגילוי תכלית הטוב.

אך עוד נדע, שאפילו זה הרע הנברא, לא היה לו רשות לשלוט בפני עצמו, אלא שהוא יתברך שמו, שהוא כל יכול, יכול לעשות גם זה הרע מה שהוא כביכול נראה הפכו, ובכך נראה על ידו באמצעות הרע שלמותו הגדול. 

והרע אינו רשות אחר ח"ו, אלא דבר זמני נברא ממנו וברצונו, עד שיראו בו הנמצאים הנבראים את ההפך מטובו יתברך, ולא יחשבו שיש רשות הפך אחר ממנו, כי אין לא יכול להקראה הפך אלא מה שהוא בקצה הקוטב האחר ופעולתו הפך המקור. וכשראו הברואים ההפך, וגם ראו שאינו כלום שסופו להתכלות , אלא הוא נברא ממנו יתברך שמו, הרי ידעו השלמות והייחוד בו יתברך בברור, ונודע פתיות נאיביות טיפשות וטמטום הרשעים הכופרים. 

כי בנבראים הוא כך הכלל שרצה בו יתברך – שאין נודע מוכר ומובן קצה קוטב מסוים אלא מהפכו על דרך השלילה, מחמת מגבלותינו. ודרך אופן פעולות רצון הבורא אינו נדרך אינו כפוף לדרך כללי הנבראים כלל, כי הרי ראיה לכך לא יוכל נברא לעשות ההפך לו, והוא יתברך שמו עשהו את הרע, ועוד בטלו, ונראה על ידו יחודו בשלמות.

פתח ג – תכלית הבריאה – ההטבה:

תכלית בריאת העולם הוא להיות מיטיב כפי חשקו הטוב בתכלית הטוב:

אחר שבארנו אמונתנו בו יתברך שמו, נבא עתה לבאר פעולותיו :המתגלות ברצונו במהלך קיום העולם מראשיתו ועד אחריתו.

א. תכלית בריאת העולם, זה פשוט, שכל פועל – פועל לתכלית: כל פעולה הנעשית בעולם יש לה תכלית, את התכלית קובע פועל הפעולה. 

ב. הוא להיות מיטיב, פירוש – לא לצרכו, כי הוא אינו צריך לבריותיו, אלא לברוא בריות על מנת להיטיב להם:

ג. כפי חשקו הטוב, אם תשאל – ומהיכן נולד זה התכלית? התשובה ברורה, כל טוב חשקו להיטיב, הרצון ב"ה הוא תכלית הטוב, אם כן חשקו להיטיב: כל תכלית הבריאה היא גילוי טובו יתברך דרך הנבראים.

ד. בתכלית הטוב, לפי שהוא תכלית הטוב וגילוי השלימות, גם חשקו הוא להיטיב את שלימות הטוב בתכלית הטוב. וזה הטעם למה עשה העולם בזה הדרך של בחירה ושכר ועונש, לפי שזהו הוא הדרך הטובה ביותר להגיע לתכלית הטוב, וכדלקמן במאמר שלאחר זה:

פתח ד – גילוי היחוד סדר ההנהגה ותכלית ההטבה:

רצה הא"ס ב"ה להיות מיטיב הטבה שלמה, שלא יהיה אפילו בושת למקבלים אותו. ושיער לגלות בפועל יחודו השלם – שאין שום מניעה נמצאת לפניו, ולא שום חסרון. לכן שם ההנהגה הזאת שהוא מנהג, שבה יהיה בפועל החזרת הרע לטוב, דהיינו במה שנתן בתחילה מקום לרע לעשות את שלו, ובסוף הכל כבר כל קלקול נתקן, וכל רעה חוזרת לטובה ממש. והרי היחוד מתגלה, שהוא עצמו תענוגן של נשמות:

אחר שבארנו (בפתח ג) תכלית הבריאה, נבאר עתה הסדר שהוחק לפי התכלית הזה:

חלקי המאמר הזה ד'. 

ח"א, רצה הא"ס ב"ה, והוא כללות הסדר המחוקק על פי התכלית שזכרתי. 

ח"ב, ושיער לגלות, והוא שיעור סדר הזה. 

ח"ג, דהיינו במה שנתן, והוא ענין החזרת הרע לטוב – איך הוא. 

ח"ד, והרי היחוד מתגלה, והוא סוף הסיבוב מה הוא:

חלק א: רצה הא"ס ב"ה, והוא כללות הסדר המחוקק על פי התכלית שזכרתי.

א. רצה הא"ס ב"ה להיות מיטיב הטבה שלימה, והוא מה שבארנו כבר, שרצה להיטיב בתכלית ההטבה והשלמות:

ב. שלא יהיה אפילו בושת למקבלים אותו, כענין שאמרו, "מאן דאכל דלאו דליה בהית לאסתכולי באפיה". ועל הטעם הזה רצה שיהיה דרך עבודה לבני אדם בדרך של שכר ועונש לשיזכו על ידה לטוב, ואז יקבלוהו בשכרם. ועל כן שם הטוב והרע והבחירה באדם, והשכר והעונש, עד שיצא גילוי התכלית המכוון הזה השגת היחוד השלם באמצעות עבודת האנושות:

חלק ב: ושיער לגלות, והוא שיעור סדר הזה. 

א. ושיער לגלות בפועל יחודו השלם-הנה דרך העבודה הזאת גם הוא צריך שיהיה על צד נאות, מקובל ומתאים לא בדרך הזדמן. כי הנה פשוט, שכל מצוות שיהיו, כשיהיו מקוימות מבני אדם – הרי זה להן לזכות, ויקבלו עליהן על כל אחת בנפרד שכר. 

אבל מחק החכמה הנשגבה של האדון יתברך שמו הוא – שתהיה העבודה – מציאות מגובשת ומטרה אחת נאה מתאימה ומקשרת בכל פרטי חלקיו שהם המצוות. מציאות העבודה בנוי בעומק עצה, שלא על דרך הזדמן והסכמה מעשים ומצוות מזדמנות לבד כמ"ש, אלא שיהיה בעבודה שורש אחד מקשר ומטרה תכליתית לכל הענין הזה, לגילוי יחודו יתברך.

והנה שיער אמד הרצון העליון כך, שלא יש – שלא יהיה שום ענין שיגרום שתהיה נעשית ברצונו נאה שלמה  בגילויה העבודה גלוי הייחוד העליון, פירוש – שאין האדון הכל חפץ שתמשך עבודת גילוי הייחוד יפה שלמה ממנו, כמו כדוגמת אם ירצה לגלות יחודו בפועל. הטעם שלא רצה שיהיה גילוי יחודו ברצונו וממנו הוא, כי זה הדבר גילוי הייחוד יהיה תקווה מה שיתן לבני האדם מקום יפה להתנאות בו, ע"י השתוקקותם לעבודה התכליתית. ולא זו ההנאה וסיבת ההשתוקקות אף זו סיבה נוספת – שזה עצמו גילוי הייחוד יהיה ההטבה השלמה שהיא השכר המובטח, וכדלקמן:

ב. שאין שום מניעה נמצאת לפניו, ולא שום חסרון, פירוש – שלמות יחודו הלא הוא שליטתו הגמורה והמוחלטת, שאין לפניו שום מניעה וחסרון. וזה שליטת ייחודו נדעהו נדע מקיומו לאחר שהתגלה טובו בו מצד השלמות, לא מצד ההפך החיסרון. 

פירוש – כי אין נראים לא יראו החסרונות והתיקון הבא עליהם על החסרונות מכח הקוטב הנגדי, שהוא שלמותו, אלא השלמות לבד המוחלט הוא הנראה שיראה בפני עצמו, כי הוא יחודו השלם וטובו הקיים לנצח

והרי ועל ידי זה אופן הפעולה, נוצר מקום מוכן מצע להמצא בכוח על ידו עבודה לנבראים  לביטול הרע  כשירצה לגלות יחודו השלם בפועל, רוצה לומר – שיגלה תחילה החסרונות ייתן מקום לעבודת הנבראים, ואחר כך מכוח עבודת הנבראים ישוב יחודו עליהם יתגלה יחודו השלם, ויתקן הבורא בטובו את הכל. 

ואמנם כמו שבהיות בעת השלמות שולט – אין צריך ודאי עבודה לתיקון הרע כלל, כי שלמותו הגמור אין שייך בו יותר טוב ואין מה לתקן, ואם כן, המצוות לא יוסיפו לו לשמלות כלום, ולא בהנהגתו הנהגת שלימותו. 

אך בעת כשיהיה מציאות החסרונות – אז יועילו המצוות, כי החסר החיסרון יכול לקבל לתוכו השלמות מעשיית המצוות. אם כן רק זה במציאות שבה קיימים חסרונות הוא המקום שבו יכול להיות נופלת תואמת עבודה בדרך זה של תיקון הרע. 

והיינו שלפי חק כללי הפעולות של הענין הזה הייחוד תיפול יתאים בו תהליך גילוי הייחוד היטב, כי אי אפשר לומר יחוד, אלא אם כן אומרים השליטה הגמורה בלי שום מונע, ואז ממילא אם ירצה לפרט ענין זה של שליטה מוחלטת לגלותו בפועל – יעשה המונע שליטה מדומה של הרע , ואחר כך יבטלהו ואז יראה ייחודו בשלמותו. 

וזהו שורש ההבנה בעניין מרכז הא"ס ב"ה שהוזכר במקום אחר, שבו היה הצמצום, שעל הענין הזה של הייחוד נבראו העולמות והעבודה לנבראים בהם. והיה המעשה אופן פעולת הצמצום התעלם השלמות, והשאיר חק אחד כוח אחד, המשכת הפעולה חוץ ממנו, כוח שהוא הסיבה למציאותינו בלתי שלם חסר ומקולקל כדלקמן, שבו תפול תתאים העבודה עבודת הנבראים לתקן הרע כמ"ש בס"ד. 

ואמנם מה שהוא רוצה לגלות לנבראיו, הוא – איך שמציאות החסרונות נתקנים בכח יחודו. אם כן אין המעשה של כוח יחודו נשלם אלא אם כן יתעלם השלמות בתחלה ע"י צמצום, עד שיהיה מציאות מדומה לחסרונות, ובאותו הזמן, בתקופת האמצע שקיימת מציאות מדומה לרע יהיה מציאות לעבודה של נבראים לתקן את המעוות, ועוד בנוסף לעבודת הנבראים יתגלה שלמות היחוד ויתקן כל החסרונות. ואמנם גם זה בנוסף לתיקון הקלקול יהיה בכלל העבודה – גילוי היחוד עצמו, שבני אדם העובדים הם ימשיכוהו לגלותו, ולתקן כל החסרונות

ותראה מה יהיה שכרם של הברואים-היחוד המתגלה, שיהיה נגלה אליהם -שישיגוהו על ידי עבודתם, בעולם הזה. וזאת היא ההטבה השלמה עצמה. והיינו המשמעות כי שכר המצוות הוא רק לעה"ב, והוא כמות השכר נקבע רק לפי מה שהנשמות משיגות יותר את שרשם ע"י עבודתם בעולם הזה, ולפי יקר גודל המעלה מה שמשיגים – כך גודל שכרם שהוא תענוג השגתן בעולם הבא. 

וכשישיגו היחוד מגולה כראוי שיראה שליטתו ושלימותו המוחלט, אז יהיה התענוג השלם, ויהיה שלם מכל צד, מצד המקבל הנברא – שלא יהיה לו מונע ומעכב מצד הרע, ומצד האור עצמו המושג, שהוא היחוד השלם, עוצם התענוג שיכול להיות לנשמות. 

נמצא כללו בסיכומו של דבר, כשרצה הא"ס ב"ה מפני שלמות ההטבה לברואיו לשים ענין העבודה לנבראים, ושיער באיזה ענין אופן תוכל לפעול, וידע שבכל עניני השלמות אשר בו – אין שום דבר צריך לבריותיו כלל, ואין עבודה נופלת נצרכת בהם, כי רצונו שלם ומוחלט מעצמו, רק בענין ההטבה בעצמה לברואיו מתבקשת, פירוש, שהוא עבודת הברואים כח החזרת הרע עצמו לטוב, והיינו סוד גילוי היחוד השלם שכתבתי

כי הענין הזה גילוי הייחוד השלם אף על פי שבהיותו בעת בשלמותו – אין שייך בו גם כן עבודה כי הוא בגילויי השלם, אך כיון שהוא ענין שמצד עצמו ברצונו הוא נותן מראה מציאות ובה שם מדמה החסרון, לא להיותו באמת, אלא להיות נראה גורם נשלל המחסיר מכח השלמות, הרי יכול ליפול להתאים בו ענין זה – שכדי לגלות טובו, יעלים שלמותו, כדי לגלותו בפועל, והיינו כמקלקל על מנת לתקן. 

ואז בזה החק דרך ההנהגה, העלמת טובו, המצאת הרע, ביטול הרע, גילוי יחודו עשה כל מעשהו מטרת ותכלית קיום העולם, נתן מקום לנמצאים ע"י הצמצום וגילוי הרע, נתן מקום לעבודתו אפשרות לתיקון הרע, וקבע להם השכר עבור עבודתם יקר מאד : גילוי יחודו וטובו ולהדבק בו לפי השגתו, לנצח נצחים, להיות צרור בצרור החיים. 

חלק ג: דרכי ההנהגה – החזרת הרע לטוב – איך הוא. 

א. לכן כשעלה ברצונו לגלות הייחוד לנבראים שם ההנהגה הזאת האמצעית באופן זמני שהוא מנהג בה כעת את העולם – ההנהגה שיש עתה:

ב. שבה בהנהגה יהיה לנבראים עבודה לגרום בפועל החזרת הרע לטוב, פירוש – מה שהוא נסתר מעיני הנבראים, אך קיים בכח היחוד – הוא שמתגלה ונראה לנבראים בפועל במציאות בגילוי לעיני כל:

ג. דהיינו במה שנתן בתחלה בזמן האמצע ובאופן זמני מקום לרע לעשות את שלו, והיינו העלם השלמות, מעיני הנבראים ונתינת מקום לעבודת השם.

ד. ובסוף הכל בסיום האלף השישית כבר עד אז כל קלקול שיהיה קיים בעולם נתקן, וכל רעה שנתקנה כבר חוזרת לטובה ממש, והוא המהלך הזה, הוא סוף הסיבוב של העולם שחוזר היחוד ומתגלה, סוף המעשה היה במחשבה תחילה:

חלק ד: והרי היחוד מתגלה, והוא סוף הסיבוב מה הוא:

א. והרי היחוד מתגלה, בכאן בזמנו בסוף התהליך, כאשר מתחברים דברים המהווים השלמה בתהליך הייחוד הרבה דברים  כאחד – היחוד עצמו מתגלה כעת בפועל, כעת דווקא שכיון שבזה התהליך היה צריך להבין שהרע זמני והוא שחוזר לטוב. עד סוף תהליך גילוי הייחוד  לא היה אפשר להיות זה שהרע יחזור לטוב בפועל, כי הרע בתחילה לא היה קיים ונמצא בפועל עד זמן הנהגת האמצע שמתגלה ונראה בפועל לתחתונים ורק בסיום התהליך התהפך הוא לטוב. 

הדבר יקר כל כך ההטבה השלמה שיהיה להם לנבראים תענוג גדול לנשמות בהשיגם אותו. והרי היה בזמן הנהגת האמצע מציאות לעבודה, ועתה בסיום התהליך מציאות לשכר. פירוש – שלא תצטרך העבודה להיות נצחית, אלא "היום בעולם הזה שעתיד להתקיים ששת אלפים שנה לעשותם ולמחר בעולם הבא לקבל שכרם", המגיעים מכוח עבודתם כי כיון שהיחוד נתגלה מכוח עבודתם "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" – אין צריך עוד עבודה מאחר ומטרת האל הושגה, שיקבלו הנבראים את ההטבה השלמה מכוח עבודתם. 

ב. שהוא עצמו תענוגן של נשמות, שזאת היא ההטבה שהיא תכלית הבריאה מה שאמרנו שרצה להיטיב לנבראים. והרי שיער העריך במדויק הרצון העליון דבר שלם ונאות הטבה שלמה וראויה בכל חלקיו: הן מצד המקבל והן מצד האור המושג. הטבה שלמה מצד עצמה, פירוש – שתהיה הטבה רבה וגדולה יקרת הערך, וזה בהיות היחוד הענין הנכבד והיקר מאוד, שתהיה השלמה אף מצד הנתינה, פירוש – שלא יגיע הבושת למקבלים הברואים, וזה זכותם רכשו מצד העבודה שעמלו בעבודת ה' בגילוי הייחוד שתקדים לה לקבלת ההטבה

ושתהיה ההטבה -הענין עצמו משמעות הזכות בקבלת ההטבה, נעשה ומצריך מציאות של העבודה, פירוש – הטבה, שבדרך אשר בה היא מזדמנת ומוצעת לנבראים, תמצא בדרך קבלתה את דרישת העבודה, להיות לעמול על הטבת היחוד, שר"ל אופן העבודה החזרת הרע לטוב. 

שהנה נראה מכל האמור נראה דרך ההנהגה בשלמותה – הוא שיהיה ההעלם של השלמות, הוא הצמצום ויצירת חסרונות ואחר כך בסוף הגילוי הייחוד השלם, וזהו הדרך עצמו התהליך שנותן מציאות מקום וצורך  לעבודה. שכל הבריאה הנבראים וכל ההנהגה הנהגת מאורעות העולם כולה תבנה תסבוב על זה הענין: החזרת הרע לטוב גילוי הייחוד

ההנהגה – חק מגלה סוף סוף בכל סבוביו אמיתת היחוד הזה, כמו שכתבתי.

הבריאה – שהנבראים עצמם שאינם מושלמים הם רומזים בעצמם מתוך צורך העבודה להשלים עצמם על חוקות ההנהגה הזאת של השלמת החסרונות והפיכת הרע לטוב. וזה מה שנאמר במאמר הראשון – ועל יסוד זה גילוי הייחוד וההטבה השלמה בנוי כל הבנין:

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *