בעל דין המטריח בטיעוני כזב עובדתיים וטענות שווא משפטיות לבטלות פסק דין

הרב מאיר שמעון עשור, מנכ"ל מרכז י.נ.ר

הרב מאיר שמעון עשור, מנכ"ל מרכז י.נ.ר

טוען רבני, משפטן ( B.LL M.A ) מגשר ובורר
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב print
Print

ב"ה

תיק 936295/42

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז

המבקש: פלוני (ע"י ב"כ טו"ר אליהו דניאל)

נגד

המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שי זילברברג)

הנדון: בעל דין המטריח בטיעוני כזב עובדתיים וטענות שווא משפטיות לבטלות פסק דין

החלטה

לפנינו בקשה נוספת של המבקש.

טרם נסקור את הבקשה נזכיר את האמור בהחלטה קודמת שנתן אחד החתומים מטה ושהמבקש מבקש כביכול להסתמך עליה בבקשתו הנוכחית.

בהחלטה האמורה נאמר כך:

הבקשה להבהרה נסובה סביב המחלוקת שהתגלעה לכאורה בין הצדדים בשאלה אם פסק דינו של בית דין זה בעניינם עודו בתוקף. בית דין קמא הניח לכאורה כי אכן כן, ומכך נגזרו החלטותיו, אולם נוכח עמדת המבקש קבע בית הדין כי רשאי המבקש לפנות אל בית דיננו בבקשת הבהרה.

משכך נבהיר כי פסק דין שניתן בבית דין הגדול הוא פסק דין חלוט ותקף אלא אם אירע אחד מאלה:

1. אם מלכתחילה נקבע פסק הדין כתקף לזמן מוגבל או לנסיבות מסוימות בלבד;

2. אם בית דין הגדול עצמו ביטלו במסגרת הליכי סתירת הדין;

3. אם בוטל על ידי פסיקה של בג"ץ שקבעה כי ניתן שלא בסמכות.

למיטב ידיעתנו לא התקיים בפסק דיננו שבעניינם של הצדדים אף אחד משלושת התנאים החלופיים האמורים, ומשכך מובן מאליו כי עודו בתוקף.

ככל שלמבקש יש ידיעה שונה וסבור הוא כי בפסק דיננו התקיים אחד מתנאים האמורים רשאי הוא לטעון לכך ובלבד שיצרף אסמכתה לכך.

נעיר כי למעשה האמור הוא מושכלות ראשונות שאין צורך בהחלטות הבהרה בעניינן, פסק דין – כל פסק דין – הוא בתוקף אלא אם בוטל. לו היה המבקש מטריח את בית הדין בבקשת הבהרה כזו ביוזמתו הוא, היינו משיתים עליו הוצאות משפט, אלא שכיוון שבית הדין האזורי לכאורה הוא שהפנה אותו לבקש את ההבהרה אין מקום כי יושתו עליו הוצאות.

את בקשתו שלפנינו מעמיד המבקש על שתי רגליים:

הראשונה היא בקשה לקבוע כי פסק דינו החלוט של בית דיננו (מיום י"ב בטבת התשע"ט – 20.12.18) מעולם לא היה בר תוקף, כשלעניין זה מגבב המבקש טענות זרות ומוזרות שכשלעצמן אינן מעלות כל עילה – ולו לכאורית – לביסוס טענתו המרכזית הנ"ל ושבשלהן מבקש הוא לקבוע כי פסק הדין היה בלתי חוקי.

פטורים אנו מלהתייחס לגופן של הטענות המועלות בעניין זה, ואף ראוי שלא נתייחס אליהן לגופן מן הטעם הפשוט שאין מקום לתת לגיטימציה כלשהי לטענות ממין זה. למבקש לכפור בחוקיותו של פסק דין ובסמכות שבה ניתן עומדת הזכות לעתור נגדו לבג"ץ, וכמוזכר בהחלטה המצוטטת לעיל "פסק דין שניתן בבית הדין הגדול הוא פסק דין חלוט ותקף אלא אם […] בוטל על ידי פסיקה של בג"ץ". אין אדם יכול לעשות דין לעצמו ולקבוע כי פסק דין אינו תקף, לא היה תקף מעולם, אינו חוקי או ניתן שלא בסמכות. מתן הלגיטימציה לטענות כאלה שאינן נסמכות על הליך חוקי של עתירה לבג"ץ ועל פסיקתו של זה הרי הוא שומט את הקרקע מתחת לכל פסיקה שיפוטית ולכל ערכאת שיפוט, שכן לעולם יוכל מי שאינו מרוצה מפסק הדין "לקבוע" כי ניתן שלא בסמכות או כי אינו חוקי.

לא זו בלבד אלא שאין גם תועלת בבחינת טענות כאלה לגופן ובדחייתן, שהרי אף בנוגע להחלטה כזו ישוב המבקש ויאמר כי אינה חוקית וכו'

המענה היחיד שיש ליתן לטענות מעין אלה הוא דחייתן על הסף תוך חיוב בהוצאות משפט מוגדלות – לדוגמה, שאולי יביאו את המבקש להבין דרך הכיס את שאינו מבין בדרכים אחרות והוא כי פסק דין שניתן על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת הוא חוקי, תקף ומחייב אלא אם נקבע אחרת על ידי ערכאה המוסמכת לקבוע אחרת.

הרגל השנייה שעליה מבקש המבקש להשתית את הקביעה כי פסק הדין אינו תקף היא טענתו כי בפסק הדין עצמו נקבע כי תוקפו הוא שישה חודשים בלבד.

כאן דינה של טענה זו הוא להידחות תוך חיוב הוצאות משפט בהיותה טענה שקרית וניסיון להטעות את בית הדין. למען הסר ספק נצטט מפסק הדין ונראה באיזה עניין נזכרו בו "שישה חודשים".

כך נאמר בסעיף טו לפסק הדין (הדגשת המילים "שישה חודשים" נוספה):

לשכת הרווחה תקבע הסדרי שהות עם האב במרכז הקשר […] תחת פיקוח ובתמורה להפקדת ערבות שאם יפר האב את התנאים […] בית הדין יחייבו בהוצאות לדוגמה בגין כל הפרה […] אם הדבר ימשך בית הדין ימנע אפילו הסדרי שהות בפיקוח.

לעומת זאת, אם במשך זמן רב אחרי שיתקיימו הסדרי שהות בפיקוח, יתברר שהאב נגמל ממעשים אלו, ולאחר שיתקיימו מפגשים במשך שישה חדשים, יתברר שהאב לא מאיים על כל הגורמים המטפלים, שהרי אם הוא מאיים עליהם כשבידם הסמכות לדווח ולהמליץ על התנהלותו, ודאי יסית את הילדים. ישקול בית הדין האזורי לחדש, בשלבים, מפגשים ללא פיקוח.

וכך נאמר במסקנות פסק הדין (תוספת ההדגשה – כנ"ל):

א. מקבלים ערעור האם.

ב. הסמכות לדון בעניין המשמורת, הסדרי השהות והחינוך היא של בית הדין.

ג. האחריות הרפואית על הקטינים תהיה בלעדית בידי האם עד להחלטה אחרת של בית הדין. בקשה לשינוי ההחלטה בנושא זה תוכל להתקבל רק לאחר קבלת תסקיר (כאמור בסעיף יב להחלטתנו), או בקשה של העובד הסוציאלי המטפל.

ד. בית הדין מורה על הפסקה זמנית אך מיידית של הסדרי השהות של הילדים עם האב ללא פיקוח, בין בימות החול ובין בשבתות ובחגים.

ה. בית הדין יוציא צו הרחקה האוסר על האב להתקרב למרחק של מאה מטר מילדיו, והאוסר עליו ליצור קשר טלפוני או כל קשר אחר, היכול לאפשר הסתת הילדים נגד אימם.

ו. האב ישלם לאם הוצאותיה סך 10,000 ש"ח.

ז. האב ישלם לאוצר המדינה הוצאות סך 12,000 ש"ח. על המזכירות להעביר החלטה זו למרכז לגביית קנסות במשרד המשפטים.

ח. בית הדין יאפשר הסדרי שהות של האב עם הילדים במרכז הקשר ובפיקוח, בכפוף לתנאים דלהלן:

1. האב לא ידבר במפגשים אלו דבר על האם, בין עם הילדים ובין עם עובדי לשכת הרווחה;

2. האב יפקיד סך 1,000 ש"ח ערבות שתוחלט אם יעבור על האמור ב־1;

3. קביעת המפגשים תלויה בהפסקת האלימות הכלכלית כנגד הילדים, ולפיכך התנאי לקיום המפגשים הינו תשלום המזונות השוטפים לילדים מכאן ואילך.

ט. ללא קיום שלושת התנאים לא יקבעו הסדרי שהות אפילו בפיקוח.

י. חריגה מכללים אלו תהווה סיבה להשעיית הסדרי השהות מיידית על ידי בית הדין.

יא. אם יעמוד האב בכללים אלו למשך שישה חודשים זכותו לבקש התחלת הסדרי שהות בלי פיקוח לפי קביעת בית הדין.

יב. לשכת הרווחה תגיש תסקיר משלים לבית הדין האזורי על מצבם של הקטינים וקיום או אי־קיום הסדרי השהות בפיקוח […]

אלה האזכורים היחידים של "שישה חודשים" בפסק הדין.

לא זו בלבד שכל יתר האמור בפסק הדין לא הוגבל בשישה חודשים – לא בפירוש ולא במשתמע, אלא להפך עצם האמירות וההוראות הנוגעות למה שייעשה לאחר שישה חודשים, "זכות האב לבקש" וכו' ו"ישקול בית הדין" וכו' מעידות כאלף עדים על תוקפו של כל האמור אף לאחר ששת החודשים.

לא זו אף זו, אין מדובר בשישה חודשים מיום מתן פסק הדין אלא בשישה חודשים שבהם "יעמוד האב בכללים", בהם "יתקיימו מפגשים" בהתאם להוראות, וכשתנאי נוסף לכך הוא ש"במשך זמן רב אחרי שיתקיימו הסדרי ראיה בפיקוח, יתברר שהאב נגמל ממעשים אלו", "שלאחר שיתקיימו מפגשים במשך שישה חדשים, יתברר שהאב לא מאיים על כל הגורמים המטפלים".

ומכאן, כאמור לעיל, כי טענת המבקש כי פסק הדין בטל לאחר שישה חודשים וכי הדבר מעוגן בפסק הדין עצמו – טענה שקרית היא הנטענת בעזות מצח ותוך ניסיון להטעות את בית הדין.

טרם נכלה את דברינו נעמוד על טענת הבל נוספת שמעלה המבקש – החופפת על כלל טענותיו – והיא כי החלטה כגון זו שקובעת כי פסק הדין עודו בתוקף, הניתנת שלוש שנים לאחר מתן פסק הדין, יכולה שתינתן רק לאחר דיון "בסתירת הדין" שיתקיים בהרכב מלא הכולל את כל שלושת הדיינים שנתנו את פסק הדין המקורי.

מדובר בדברי הבל ורעות רוח שלא היינו טורחים לענות עליהם לולי מאמר הכתוב "עֲנֵה כְסִיל כּאִוַלתו פן יהיה חכם בעיניו", ואף לאחריהם דיינו בתשובה קצרה מפני הכתוב האחר האומר " אל תען כסיל כְּאִוַלתו":

כדי לסבר את האוזן נעיר תחילה כי לשיטתו של המבקש כל פסקי הדין שניתנו לפני שלוש שנים ויותר (ואולי לדעתו גם כאלה שניתנו לפני פחות משלוש שנים) – בכל ערכאה שהיא – אינם תקפים עוד אלא אם יתקיים בהם דיון נוסף ויקבע על ידי אותם דיינים שנתנו את פסק הדין המקורי כי עודו בתוקף. וכך שוב בעוד שלוש שנים (או פחות) וחוזר חלילה. ופסקי הדין שהדיינים או השופטים שנתנום כבר אינם מכהנים או אף הלכו לעולם לכולו טוב – להללו לשיטה זו כנראה אין תקנה ובטלים הם מאליהם.

מופרכותם של הדברים עולה מאליה. ומכל מקום נבהיר בפירוש שוב:

כל פסק דין (שלא הוגבל בפירוש בגופו וכאמור לעיל ושלא בוטל על ידי ערכאה המוסמכת לבטלו כאמור) הוא בתוקף. זה הכלל שאינו מצריך לא החלטה נוספת ולא דיון נוסף, כך יום לאחר שניתן פסק הדין, כך לאחר שישה חודשים, כך לאחר שלוש שנים וכך גם לאחר מאה שנה.

היוצא מן הכלל – ביטולו של פסק דין – הוא המצריך דיון, דיון היכול להתקיים ושייקבע רק אם הוגשה בקשה לסתירת הדין העומדת בתנאים שבתקנה קכט לתקנות הדיון, מה שלא נעשה בענייננו, ורק אם לאחר ששקל בית הדין בקשה זו מצא לנכון כי אכן יש צורך לקיים בה דיון כאמור בתקנה קל, והוא שבדרך כלל מצריך דיון והכרעה בידי הרכב מלא שבו אותם דיינים שנתנו את פסק הדין המקורי.

סוף דבר

א. פסק הדין שנתן בית הדין הגדול בעניינם של הצדדים בי"ב בטבת התשע"ט (20.1.2.18) תקף, שריר וקיים. חוקיותו אינה מוטלת בספק, ותוקפו לא הוגבל בשישה חודשים או בפרק זמן אחר.

ב. המבקש ישלם בגין בקשותיו המופרכות, החותרות תחת יסודות השיפוט והכוללות דברי שקר וניסיונות להטעות את בית הדין ובגין הטרחת את בית הדין בבקשות אלה המצטרפת למסכת ארוכה של הטרחת והטרדת בתי הדין – האזורי והגדול – בבקשות והליכי סרק (וכך גם הטרחת והטרדת הצד שכנגד) הוצאות משפט לדוגמה בסך של 25,000 ש"ח. בית הדין לא יתייחס לבקשות נוספות של המערער עד שישלם סכום זה.

ג. מכיוון שהמערער שב לסורו לאחר שנים מספר שהפסיק להטרידנו, אנו חוזרים ומורים כאמור בפסק דיננו הנזכר לעיל:

כל בקשה שתוגש על ידי האב לבית דיננו לא תובא לעיון הדיינים אלא בהפקדה מקדמית של 500 ש"ח. לאחר שיופקד סכום זה יעיין בית הדין בבקשה ויקבע אם הבקשה עניינית, בנסיבות אלו יוחזרו דמי ההפקדה לאב. אם יקבע שהבקשה לא עניינית יחולטו הכספים לאוצר המדינה.

ד. עותק מהחלטה זו יועבר למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות משפט.

ה. החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום י"ח באלול התשפ"א (26.8.2021).

הרב אליעזר איגראהרב שלמה שפיראהרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *