"גדול השלום" – כח בית הדין לכוף בענייני שלום בית

הרה"ג אליהו גורדון שליט"א

הרה"ג אליהו גורדון שליט"א

עוזר משפטי בבית הדין האזורי תל אביב ובית הדין הרבני הגדול בירושלים
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב print
Print

תקציר: האם לבית הדין כוח כפיה בעניינים אלו, והאם יש מקור לכפית אחד הצדדים לשוב לחיי שלום עם רעהו. ודאי הדברים פשוטים כי מאחר ומצווה היא, יעשה בית הדין כל שביכולתו כדי להביא את הצדדים לשלום בית. ומנגד ברור גם כי יש גבול ליכולת התערבותו של בית הדין בעניין הצדדים וכמו שמצינו בשו"ת ריב"ש (סימן טו) והביאו הרמ"א באבן העזר (סימן א סעיף ג') שלא נהגו כבר כמה דורות לכוף על הזיווגים לפי שתרבה הקטטה והמריבה. וכך נראה לדקדק מדברי הרמ"א (בסימן קיט סעיף ג') שכתב שהיום אין איסור לגרש אשתו ראשונה מאחר שאינו בעל כרחה, ואיסור זה לגרש אשתו ראשונה הוא שכופין על כך כמבואר בדברי הב"ש שם.

הנה כמה מצינו שהקפידו חז"ל על עניין שלום הבית בין איש לאשתו והבאת שלום בין אדם לחברו, ומוני המצוות כללו את זה בכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך"  (עיין סמ"ק מצוה ח.)

"לאהוב את חבירו" דכתיב (ויקרא י"ט) "ואהבת לרעך כמוך", ובכלל זה הבאת שלום שבין אדם לחבירו ומכריעו לכף זכות, והוא מהדברים שאין להם שיעור כאמור במסכת פאה (פרק א:) אלו דברים שאין להם שיעור … והבאת שלום בין אדם לחבירו.

ובהרבה דברים התחשבו חכמים בעניין זה הן כשיקול בהקדמת מצווה על חברתה וכמו שאמרו "נר ביתו וקידוש היום" – נר ביתו עדיף משום שלום ביתו (שבת כג), ואף כהיתר לעשות דברים שבדרך כלל אסורים. וכמו שמצינו (יבמות סה) מותר לשנות מפני השלום רבי נתן אומר מצוה, ואף התירו לסייע בידי עוברי עברה קודם זמן העבירה כמו שמצינו (בגיטין סא) בעניין משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחיים, ועוד כהנה רבות.

ובמסכת דרך ארץ מצינו: אמר רבי ישמעאל גדול הוא השלום, שמצינו שוויתר הקדוש ברוך הוא על שמו שנכתב בקדושה שימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.

ומכאן למד רבי יהודה לוותר על כבודו כדי להטיל שלום בין איש לאשתו כדאיתא בגמרא (נדרים סו) ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר"ש, ר' יהודה טעים, אמר: ק"ו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו – אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני – על אחת כמה וכמה.

אמנם מה שיש לנו לדון הוא, האם לבית הדין כוח כפיה בעניינים אלו, והאם יש מקור לכפית אחד הצדדים לשוב לחיי שלום עם רעהו. ודאי הדברים פשוטים כי מאחר ומצווה היא, יעשה בית הדין כל שביכולתו כדי להביא את הצדדים לשלום בית. ומנגד ברור גם כי יש גבול ליכולת התערבותו של בית הדין בעניין הצדדים וכמו שמצינו בשו"ת ריב"ש (סימן טו) והביאו הרמ"א באבן העזר (סימן א סעיף ג') שלא נהגו כבר כמה דורות לכוף על הזיווגים לפי שתרבה הקטטה והמריבה. וכך נראה לדקדק מדברי הרמ"א (בסימן קיט סעיף ג') שכתב שהיום אין איסור לגרש אשתו ראשונה מאחר שאינו בעל כרחה, ואיסור זה לגרש אשתו ראשונה הוא שכופין על כך כמבואר בדברי הב"ש שם. ולכאורה אף שהוא מדעתה הרי אין זה אומר כי הינה רוצה בכך אלא שמוכרחת לכך מחמת תביעת הבעל, ומדוע אין בית הדין כופין מצד חובתם להטיל שלום בית? ומבואר שמשום הא אין בית הדין כופין, ובפשטות שאין שייך מציאות של כפיה בפועל כנגד רצון הצדדים.

אם כן השאלה העומדת לפנינו הינה לגבי מקום שרואה בית הדין כי יש טעם להתערבותו ובמידה ויתערב בדבר יש סיכוי ששלום הבית יתייצב בין הצדדים, אמנם אחד מהצדדים אינו רוצה כעת לפעול בדרך זו, ונשאלת השאלה האם יש כוח וסמכות לבית הדין לכופו בדבר. דוגמה לדבר יכולתו של בית הדין להפנות את הצדדים ליעוץ מקצועי שאפשר שיביא שלום ביניהם ואף שהדבר עולה בממון רב, או אפשרותו של בית הדין לחייב את הבעל להמשיך ולשלם מזונות לאשתו למרות שיתכן כי מצד עצם הדין פטור הוא בכך.

ונראה שלבית הדין כוח וסמכות לכך מכמה ראיות ונקדים להביא ראיות לגבי כוחו של בית הדין לחייב את צד אחד בדברים שעושה כנגד הדין, היינו כנגד מה שהשתעבד לצד השני, ולאחר מכן נוסיף על כך לגבי כוחו של בית הדין לחייב גם בדברים שאינו חייב מצד הדין.

עיין בהפלאה בקונטרס אחרון סימן עז אות א': ונראה להבין דבריו דס"ל דהא דמורד מתשמיש מוסיפין ע"כ אין ההוספה תשלומין תחת מה שמונע ממנה התשמיש דהא עונה לא הו"ל דבר שבממון כדאיתא לעיל (ס"ט ס"ו) ועמ"ש שם אלא שתקנו כדי שיהא הברירה בידה שלא לכופו להוציא מיד כמו במדיר ומומין, א"כ זה התקנה להוסיף הוא משום תקנתא דידהו דשמא יחזור ממרדו בגלל ההוספה כדקאמר הש"ס גבי מורדת.

הרי מבואר שחכמים תיקנו קנס על הבעל (במקום לכופו להוציא) כדי למצות את אפשרות שלום הבית, ועיין בספר דברי יוסף לגר"י כהן זצ"ל (סימן עז) שהוכיח דברים אלו גם מדברי הר"ן בכתובות.

עיין שו"ע אבן העזר סימן עד סעיף י: כן היא שאמרה: אין רצוני שיבואו לבית אביך ואמך, אחיך ואחיותך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד, מפני שמריעין לי ומצירין לי, שומעין לה. הג"ה: ודוקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה; אבל בלאו הכי אין שומעין לה, דהא המדור אינה שלה רק של בעלה (המ"מ פרק י"ג דאישות).

ומבואר שאף שהמדור הינו של בעלה וזכותו להכניס שם מי שירצה מכל מקום באופן שרואים בית דין כי הדבר יכול להוביל לקטטה בינה לבין בעלה, הרי יכולים וצריכים לפגוע בזכויותיו הממוניות כדי לשמור על שלום הבית.

ועיין אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (פס"ד בעמוד פג): אין הבי"ד מקבל את הטענה שאין לאשה הזכות להכתיב תנאים לבעלה בעניין החזרת שלום הבית ומחובתה היא לשוב לבעלה ללא כל תנאים. במה דברים [עמוד פה] אמורים שחובתה לשוב בלי תנאים, כשהבי"ד מכיר שאפשר לה לחיות עם הבעל בשלום פחות או יותר. אבל כשביה"ד משוכנע שהדרישה לשלום מצד הבעל איננה אלא תכסיס, אזי יש כוח ביד ביה"ד להטיל על הבעל תנאים בכדי להבטיח את השלום, שאין אנו מוסרים בת של אברהם אבינו לעינויים מתמידים.

וזכר לדבר שיש אפשרות להטיל תנאים מעין אלה אנו מוצאים בעניין גביית כתובה. כי הנה מדין המשנה והגמרא והגאונים וכל הפוסקים ז"ל הלכה רווחת בישראל שאין כתובה נגבית מחיים, אלא אם גירשה הבעל, ואף על פי כן אם רואה בית הדין שהבעל מרגיל קטטה ורוצה לעזוב את אשתו מוציאים כתובתה ממנו (תשובות מהר"י הלוי ז"ל, סימן ט"ז)

ומצאתי דברים מפורשים בשלטי הגיבורים על המרדכי (כתובות אות ט'), שכתב לגבי מקרה בו עזבה האשה את הבית ודן שאם לוותה חייב הבעל לשלם, וכתב בסוף דבריו: ועוד בלאו הכי נראה שיש כח ביד ראש הקהל לברור להם פשרנים להכריח לעשות ככל אשר יצוו דקיימא לן הפקר בית דין היה הפקר, ירובעל בדורו כמשה בדורו, כיון דאיכא בהאי מילתא מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו

ומבואר מדבריו, שאף אם מצד הדין אין חיוב, מכל מקום כשרואים בית הדין כי יש מקום לשלום בית, יכולים לחייב אף במקום שאינו חייב מהדין.