ב”ה
תיק 1323914/2
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא
המערערת: פלונית (ע”י ב”כ עו”ד יגאל יצחק הלוי)
נגד
המשיב: פלוני (ע”י ב”כ טו”ר טוביה לרנר)
הנדון: דחייתו על הסף של ערעור העוסק בהחלטה הנעדרת משמעות אופרטיבית
החלטה
רקע
בהחלטה מיום ג’ באב התשפ”א (12.7.2021) דחיתי על הסף את ערעורה של המערערת הרשומה מעלה בנוגע להחלטתו של בית הדין קמא בתיק הרכוש ובנוגע לבקשתה לפסול את בית הדין קמא מלדון בעניינם של הצדדים.
למען הסדר הטוב נשנה כאן את עיקרי הדברים תוך ציטוט חלקים מן האמור בהחלטה המדוברת ותוספת ביאור או פסקאות קישור בהתאם לצורך, וכך כתבתי בהחלטתי האמורה:
[…] הערעור לפי האמור כפתחו ובכותרתו הוא “על החלטת בית הדין קמא בתיק 1287333/4 מיום 4.6.21 הדוחה את בקשת המערערת לבטל את החלטתו מיום 19.5.21″, ברם מהאמור בסיומו של כתב הערעור נראה לכאורה כי מדובר בערעור גם (או, ומדויק יותר, בעיקר) על ההחלטה “מיום 19.5.21″ (שבה נכתב: “פירוק השיתוף יתבצע בהתאם לעמדת הבעל כאמור לעיל ובהיעדר תגובת האישה“) […]
מכל מקום האמור להלן יעמוד על מכונו בין שנבחן את הערעור שלפנינו במשקפיים הרואות בו ערעור על “החלטת בית הדין קמא בתיק 1287333/4 מיום 4.6.21 הדוחה את בקשת המערערת לבטל את החלטתו מיום 19.5.21″ בלבד ובין שנראהו כערעור על כל אחת מההחלטות האמורות בפני עצמה […]
טרם אמשיך בציטוט אבהיר: החלטות בית הדין בתיקי הצדדים מקבלות מספור עוקב (אף אם הן ניתנות בתיקים שונים). המספור הוא לפי הסדר הכרונולוגי של מועד הזנתן למחשב וללא קשר למועד בו הן נחתמות על ידי שלושת חברי הרכב, שאז יש להן תוקף חוקי. הדבר מאפשר לנו לעקוב אחרי ההליך – מה נעשה ובאיזה מועד. משכך, מכיוון שמתן התוקף החוקי להחלטה נעשה רק בחתימת הדיין השלישי, במקרים רבים החלטה שמספורה מאוחר מקבלת תוקף חוקי ונשלחת לצדדים לפני שנחתמה החלטה הקודמת לה במספור. דבר זה מבהיר ומחזק את הקביעות שקבענו בהחלטתנו הקודמת ויאפשר לנו להסביר פעם נוספת מה שקרה במקרה שלפנינו. ולהלן אבהיר בכל החלטה שאזכיר את מספורה.
אוסיף ואומר כי להלן אקרא להחלטה מיום 19.5 הנזכרת גם “ההחלטה הראשונה” (החלטה זו ממוספרת כהחלטה 12 בתיקי הצדדים) ולזו שמיום 4.6 “ההחלטה השנייה” (החלטה זו ממוספרת כהחלטה 22 בתיקי הצדדים).
המשכתי וכתבתי בהחלטתי האמורה:
בקשת המערערת לבטל את החלטת בית דין קמא “מיום 19.5.21″ התבססה על האמור להלן:
בהחלטה נקבע כי המערערת לא הגישה לבית הדין את עמדתה בנוגע לדרך יישומו של פירוק השיתוף שבין הצדדים משום כך קיבל בית הדין את עמדתו של המשיב דנן בעניין זה. ואילו האמת היא כי כבר חודש ימים טרם ההחלטה “מיום 19.5.21″ הגישה מתווה לפירוק השיתוף […]
עיינתי בתיק בית דין קמא ומצאתי כי המערערת אכן הגישה מתווה כאמור, ובמובן זה היה הצדק עימה בבקשתה לבטל את קביעתו של בית הדין.
אולם […] ביום שבו ניתנה ההחלטה שהמערערת ביקשה את ביטולה (ההחלטה מיום 19.5.21) ניתנה החלטה נוספת, שבניגוד להחלטה שביטולה התבקש, מתברר ממנה כי בית הדין היה מודע למתווה שהציעה המערערת […]
את ההחלטה שהוזכרה בפסקה זו של החלטתי ושציטוט חלקים ממנה, כחלק מציטוטה של החלטתי, יובא להלן, אכנה בהמשך גם “ההחלטה הנוספת” (החלטה זו ממוספרת כהחלטה 17 בתיקי הצדדים). במידת הצורך ולמען הבהירות אוסיף לעיתים אף בתוך הציטוטים מהחלטתי הקודמת את המינוחים “ההחלטה הראשונה (12)” “ההחלטה השנייה (22)” ו”ההחלטה נוספת (17)” והללו יוכנסו בתוך סוגריים מרובעים.
ציטטתי בהחלטתי מן “ההחלטה הנוספת (17)” שבה נדחו טענותיה של המערערת והצעותיה לגופן, לאחר בחינת תגובתה ולא על בסיס הנחה שלא הוגשה תגובה כזו.
לאחר ציטוט ההחלטה הנוספת הצעתי בהחלטתי הסבר כיצד זה נתן בית דין קמא בו ביום שתי החלטות סותרות לכאורה. ההסבר הוא על דרך ההשערה המסתברת ועולה ממנו כי מדובר בטעות טכנית גרידא.
נבהיר שוב את סדר השתלשלות העניינים בבית הדין האזורי:
האישה הייתה אמורה להגיש לבית הדין מתווה לפירוק שיתוף, אך לא עשתה מה שהייתה אמורה לעשות למרות ארכה שניתנה לה.
ביום ל’ בניסן תשפ”א (12.4.21) הוזנה למחשב על ידי אחד מדייני ההרכב “ההחלטה הראשונה (12)”, החלטה זו לא נחתמה באותו יום וגם לא בימים שלאחריו. ההחלטה הייתה נכונה ליום הזנתה, מאחר שבאותו יום עדיין לא הוגשה תגובת האישה.
לאחר ימים מספר במוצאי שבת ה’ באייר התשפ”א (17.4.21) ומאחר שתגובת האישה לא הוגשה, הוזנה למחשב בית הדין החלטה נוספת (החלטה 14), שבה נכתב כאמור בהחלטה 12 שמכיוון שתגובת האישה לא הוגשה מקבל בית הדין מתווה האיש, ההחלטה נחתמה על ידי כל חברי ההרכב למוחרת היום (ו’ באייר – 18.4). עם החתימה על החלטה זו הייתה אמורה להימחק מהמחשב טיוטת החלטה 12, אך הדבר לא נעשה.
באותו יום (ו’ באייר – 18.4) לאחר החתימה על החלטה 14 הגישה האישה את המתווה הראוי לדעתה לפירוק השיתוף.
ביום י’ באייר התשפ”א (22.4.21) פנה בית הדין לאיש לשמוע את תגובתו למתווה האישה ולבקשתה לבטל את ההחלטה מיום ו’ באייר התשפ”א (18.4.21), ואכן התקבלה תגובתו.
ביום כ”ג באייר התשפ”א (5.5.21) הוזנה למחשב בית הדין “ההחלטה נוספת (17)”, החלטה שנחתמה בפועל ביום ח’ בסיוון התשפ”א (19.5.21), כדקה לאחריה נחתמה “ההחלטה הראשונה (12)”, כאמור טיוטת החלטה זו הייתה אמורה להימחק מהמחשב זה מכבר, אך מכיוון שהייתה מונחת לפני הדיינים נחתמה בהיסח הדעת.
בכל מקרה כפי שהבהרתי לא הייתה לטעות זו נפקות משפטית כלשהי שכן התוצאה הסופית של שתי ההחלטות – הראשונה והנוספת – אחת היא, והנימוקים שבהחלטה הנוספת עומדים לעצמם ואינם תוצאה של טעות כלשהי וממילא אין משמעות לטעות עובדתית לכאורה הכתובה בהחלטה הראשונה (ושהשתרבבה לה עקב טעות טכנית כאמור).
סיכמתי וכתבתי (הדגשות נוספו):
תוצאת האמור היא שאין מקום לדון בערעור כלל.
כל שנצרך הוא להבהיר את המובן מאליו לאור כל האמור לעיל:
החלטת בית הדין שניתנה בו‘ באייר (18.4) (ושנגדה לא הוגש ערעור זה) ניתנה כדין והאמור בה כי לא הוגשה עד אז תגובת המערערת – אמת הוא.
החלטת בית הדין שנחתמה בח‘ בסיוון (19.5) [ההחלטה הראשונה] והזהה לזו שמו‘ באייר (18.4) נחתמה ככל הנראה בשל טעות טכנית, במובן זה אכן יש הצדקה לבטלה, אלא שביטולה חסר כל משמעות […] שכן הוראותיה המעשיות קיימות מכוח ההחלטה שמו‘ באייר (18.4) ומכוח ההחלטה האחרת [ההחלטה הנוספת] שניתנה בח‘ בסיוון (19.5) ושהותירה את אותן ההוראות על מכונן למרות טענות המערערת בתגובתה […]
את ההחלטה האחרת שניתנה בח‘ בסיוון (19.5) [ההחלטה הנוספת] לא ביקשה המערערת מבית הדין לבטל, ואף לא הייתה לה עילה לבקש את ביטולה, גם ערעור לא הוגש על החלטה זו.
ההחלטה מכ“ד בסיוון (4.6) [ההחלטה השנייה] שבה קבע בית הדין כי הוא דוחה את הבקשה לבטל את החלטתו שמח‘ בסיוון (19.5) מוסבת כלפי הבקשה כפי שהבינה בית הדין, היינו כלפי האפשרות לבטל את ההחלטה המנומקת מח‘ בסיוון (19.5) שצוטטה לעיל [ההחלטה הנוספת], בהקשר ובמובן זה לא עלתה נגד החלטה זו שמכ“ד בסיוון (4.6) כל טענה אף בערעור שלפנינו ואין סיבה או הצדקה לבטלה או לדון בערעור עליה […]
נוכח כל האמור דינו של הערעור שלפנינו להידחות על הסף.
עד כאן דבריי בהחלטתי בנוגע לערעור על ההחלטות שהחליט בית דין קמא בסוגיה הרכושית לגופה.
בהמשך החלטתי עמדתי על הערעור על אי־פסילתו של הרכב בית הדין האזורי הדן בעניינם של הצדדים וכתבתי:
בסיומו של כתב הערעור […] התבקש בית הדין הגדול גם להעביר את הדיון בעניינם של הצדדים להרכב אחר של בית הדין האזורי […] משקבעתי כי דינו של הערעור להידחות על הסף וכאמור לעיל באורך, מובן כי אין גם מקום ליתן בו סעד כזה.
אלא שסמוך ונראה להגשת הערעור הגישה המערערת בקשה להעביר את התיק לנשיא בית הדין הגדול, בקשה שְבָּהּ שָבָה ושטחה את טענותיה – שבדיעבד מתברר כי עיקרן נובעות מחוסר הבנה שלה את דברי בית הדין – שכשלעצמן כמובן אינן מצדיקות בקשה כזו, אלא שבסיום הדברים כתבה כי יש בטענותיה כדי להצדיק את פסילת ההרכב, ולפיכך מבוקשת העברת ההליך לנשיא, היינו כיוון שהסמכות בעניין זה של פסילה אכן נתונה לנשיא בית הדין הגדול.
למעשה מדובר בבקשה תמוהה שכן […] צריכה להיות קודם לכך החלטה של בית הדין האמור שלא לפסול את עצמו למרות בקשתו של אותו מערער. אי אפשר לערער על החלטה שלא ניתנה.
אכן עמד על מוזרותה של הבקשה גם כבוד הנשיא, אם כי בצד עמידתו עליה ביקש לייעל את ההליך וקבע גם כיצד ינוהל ההליך אם וכאשר תינתן החלטה כאמור ואם וכאשר תבקש המערערת לערער עליה, וכה כתב:
בפני ערעור לפסילת ההרכב של בית הדין האזורי […] עדיין לא ניתנה החלטת בית הדין האזורי בעניין בקשת הפסילה ויש להמתין להחלטת בית הדין […] אחר העיון בתיק הריני מסמיך את ההרכב בראשות הרב שלמה שפירא שליט“א, שעסק בעניינם, לדון בערעור הפסילה ובשאר הערעורים בכפוף לסדרי הדיון.
מאחר שכפי שקבעתי לעיל דינו של ההליך היחיד המצוי כעת לפנינו – הערעור על ההחלטות בנוגע לפירוק השיתוף – לדחיית הערעור על הסף תוך סגירת התיק, והדבר ברור גם כי אין מקום להותיר תיק פתוח ופעיל לצורכה של בקשה שלעת עתה היא הקדמת המאוחר […]
אם לאחר שתינתן החלטתו של בית הדין האזורי בבקשת הפסילה תבקש המערערת לערער עליה (אף שנוכח האמור לעיל סבורני כי האפשרות הסבירה יותר היא שלא תעשה כן ואולי אף תמשוך את בקשת הפסילה מלפני בית הדין האזורי גופו, שהרי לכאורה מהאמור לעיל מתברר כי חלק ניכר מטענותיה כלפי המותב שדן בעניינה אינן אלא תולדותיה של חוסר הבנת ההחלטה) – ידון בה המותב דנן בהתאם להחלטתו העקרונית הנ“ל של כבוד הנשיא ובכפוף להגשת כתב ערעור ופתיחת תיק מתאים.
ביום כ”ז בתמוז התשפ”א (7.7.2021) נתן בית דין קמא את החלטתו שבה דחה את בקשת הפסילה, ובהמשך לה הגישה המערערת ערעור לבית דין זה. כבוד נשיא בית הדין הגדול הגר”ד לאו שליט”א נתן ביום י”ח באב התשפ”א (27.7.2021) החלטה שבה שב על דבריו שצוטטו גם בהחלטתי שהובאה לעיל, וכה כתב:
ביום י“ד בתמוז תשפ“א (24.6.21) הודעתי בהחלטתי כי בערעור משולבים טיעוני ערעור עם בקשת פסילה ולכן קבעתי כי בד בבד עם הצורך להמתין להחלטת בית הדין האזורי על בקשת הפסילה הרי “שבהתאם לחוק הדיינים […] הריני מסמיך את ההרכב בראשות הרב שלמה שפירא שליט“א, שעסק בעניינם, לדון בערעור הפסילה ובשאר הערעורים בכפוף לסדרי הדיון“.
עתה משניתנה החלטת בית הדין האזורי לדחיית בקשת הפסילה ונימוקו עימו, יקבע הרב שפירא שליט“א את הליכי הערעור והאם יש לדון בו כבערעור פסילה או כבערעור רגיל.
למוחרת היום נתתי את החלטתי המורה למשיב להגיב לערעור בתוך עשרים ואחד יום, לרבות ימי פגרה. התגובה טרם הוגשה, ובימים האחרונים – ביום האחרון להגשתה הגיש המשיב בקשת ארכה שבעניינה תינתן החלטה נפרדת.
מכל מקום כבר עתה לפנינו שתי בקשות של המערערת עצמה:
הבקשות שלפנינו
בבקשה האחת מבקשת המערערת כי נפתח את תיק הערעור הרכושי שנסגר ונקבע בו מועד לדיון – מועד מאוחד עם מועד הדיון שייקבע בערעור על דחיית בקשת הפסילה. בהקשר זה טוענת המערערת כי בהחלטתו של כבוד הנשיא מי”ד בתמוז תשפ”א (24.6.21) נקבע כי יש להמתין עם ערעור הרכוש הקודם עד קבלת החלטת המותב קמא בבקשה לפסילתו, שאז יש לצרף את החלטת המותב לדיון מאוחד עם ערעור הרכוש הקודם”.
בהמשך מלינה המערערת כי החתום מטה נתן את החלטתו שהובאה לעיל באריכות מבלי להמתין לנימוקי ערעורה ואף שכתבה בכתב הערעור כי הוגש בתמצית ונימוקיו יוגשו בהקדם. עוד טוענת המערערת בהקשר זה כי בהחלטתו של החתום מטה “לא התייחס לכותרת הערעור שעניינה ביטול ההחלטה הרכושית מיום 19.5.21, אלא התייחס לשאלה האם המותב הקודם קיבל או לא קיבל את מתווה האישה, שאינה השאלה הצריכה לעניין בערעור […]”
לאחר מכן מעלה המערערת טענות שונות נגד אותה “החלטה רכושית” – הציטוטים מתוך ההחלטה אינם מותירים ספק כי מדובר בהחלטה שאותה כיניתי לעיל “ההחלטה הראשונה” – ומסיימת את בקשתה כך:
מאחר וערעור הרכוש הקודם נדחה ללא הכרעה […] בתוקף החלטת כבוד נשיא בית הדין הגדול מתבקש כבוד הרב שלמה שפירא […]
א. להורות על פתיחת הערעור הקודם […] לדיון מאוחד עם הערעור בתיק זה בפרשת פסילת המותב קמא.
ב. לחילופין לקבוע כי […] תיק ערעור זה ייחשב גם כערעור על ההחלטה מיום 19.5.21, נשוא הערעור הקודם שלא הוכרע, כאמור.
ג. לחילופין להתיר פתיחת ערעור בשנית על ההחלטה מיום 19.5.21 שלא הוכרעה.
ד. לחילופין לחסוך מהמותב קמא החלטת פסילה מביכה במתן הוראה להעביר את בירור תביעת הרכוש של האיש + תביעת הכתובה של האישה בפני בית דין אחר, לדיון והכרעה, מבלי צורך לקיים דיון בשני הערעורים.
ה. מאחר וההחלטה מיום 19.5.21 […] לא תעמוד במבחן בג“ץ – להביא לידיעת כבוד הנשיא דבר בקשה זו למען ישקול הצטרפות להרכב […]
בבקשה השנייה “קובע” בא כוח המערערת כי למשיב, שכאמור טרם השיב לערעור, “לא נותר אלא למסור תגובה מסיחת דעת”. את קביעתו זו מנמק בא כוח המערערת באומרו כי הערעור “מבוסס על החלטות עובדתיות”, ובשל קביעה זו הוא מבקש כי לאחר תגובת המשיב ובטרם החלטה תינתן למערערת זכות התגובה.
הכרעה
דינן של שתי הבקשות להידחות. ונפרט:
דחיית הבקשה הראשונה
א. בניגוד לדברי המערערת, לא הורה כבוד הנשיא על עיכוב הדיון בערעור בסוגיה הרכושית עד להחלטה בבקשת הפסילה אלא להמתין, כמתבקש, להחלטת בית הדין קמא בסוגיית הפסילה עצמה טרם דיון בה. כבוד הנשיא גם לא הורה על דיון ‘מאוחד’ בדווקא בשני הערעורים, אף שזו אכן הדרך המקובלת שעה ששני ערעורים השלובים זה בזה תלויים ועומדים לפני בית הדין בעת ובעונה אחת.
ה”צירוף” המוזכר בדברי כבוד הנשיא הוא צירוף החלטת בית דין קמא לערעור שהוגש עליה קודם זמנו, טרם ניתנה, ולכל היותר צירופו של הערעור על אותה החלטה לערעור שבעניין הרכושי, בהנחה שעניין זה יהיה עדיין תלוי ועומד – הנחה שהניח כבוד הנשיא שהערעור בעניין הרכושי לא נדון ולא היה אמור להיות נדון לפניו, שמשום כך לא בחן את התיק שבעניינו לפניי ולפנים, ולא צריך היה לעשות כן, וממילא לא יכול היה לשער שהערעור שבעניין הרכושי עצמו חלול הוא מכל תוכן ממשי ונובע מחוסר הבנה של החלטות בית דין קמא, ושמשכך דינו דחייה על הסף.
דבריו של כבוד הנשיא באו, כפי שכתבתי בהחלטתי, ממגמה של ייעול ההליכים: מן הדין היה לדחות על הסף את הערעור בסוגיית הפסילה משום שטרם ניתנה החלטת בית דין קמא באותו עניין, אלא שכבוד הנשיא הניח כי ככל שהחלטה זו תדחה את בקשת הפסילה יוגש עליה ערעור חדש וממילא הורה מראש כי זה יצורף כאמור.
בשום שלב לא הורה הנשיא כאמור לא על עיכוב הדיון בערעור בנושא הרכושי ולא על איחוד דיונים. לא זו בלבד שלא כך הורה אלא כי הוראה כזו כהוראה קטגורית מנוגדת למגמה שבה ביקש כבוד הנשיא לנקוט, המגמה של ייעול ההליכים, שכן לו ניתנה הוראה כזו – וזו כאמור לא ניתנה – הרי שבנסיבות שבהן דין הערעור האחד היה דחייה על הסף, כפי שנקבע בהחלטתי הקודמת, הייתה הוראה זו גורמת להארכת ההליך הנוגע אליו שלא לצורך, עד לעת שבה תתאפשר ההכרעה גם בחברו, היפוכה של מגמת הייעול.
הוראת כבוד הנשיא הייתה במפורש כי הוא מסמיך את ההרכב שבראשות החתום מטה, שתיק הערעור הרכושי נקבע לדיון לפניו, לדון גם בערעור הפסילה “בכפוף לסדרי הדיון”. הא ותו לא.
ב. לעניין הטענות לגופה של ההכרעה טרם צירוף הנימוקים לערעור:
כפי שפירטתי בהחלטתי וכמצוטט לעיל היה דינו של הערעור על ההחלטה שבעניין הרכושי (“ההחלטה הראשונה (12)” “ההחלטה השנייה (22)) להידחות על הסף:
1. משום שכל האמור בהחלטה הראשונה (12) נאמר כבר בהחלטה שקדמה לה ושמועד הערעור עליה חלף זה מכבר.
2. משום שהחלטה זו (ההחלטה הראשונה) חסרה משמעות אופרטיבית כעומדת לעצמה, מעת שניתנה “ההחלטה הנוספת (17)”. (ובנוגע להחלטה השנייה לא עניין לערעור היה כאן אלא עניין להבהרה מאחר שהמערערת לא הבינה את האמור באותה החלטה וכנראה גם בית דין קמא לא הבין את דבריה בבקשה שבעקבותיה נתן את אותה החלטה.)
3. משום שלגופן של הטענות נגד ההחלטה הראשונה הרי שהן נחלקות לשני חלקים: החלק האחד עוסק בשאלה העובדתית האם המערערת הגיבה למתווה שהציע המשיב לבית דין קמא או הציעה מתווה משלה לחלוקת הרכוש, החלק האחר עוסק בטענות נגד המתווה שקבע בית דין קמא באמצו את עמדת המשיב. לשאלה העובדתית האמורה אין כל משמעות, כפי שהסברתי בהחלטתי האמורה, הן נוכח העובדה שניכר שההחלטה המדוברת, ההחלטה הראשונה, אינה אלא חזרה שגויה בשל טעות ‘טכנית’ הנעדרת משמעות משפטית על האמור בהחלטה שקדמה לה וניתנה כדין מאחר ובאותה עת לא הוגשה תגובת האישה, והן משום שלאחר ההחלטה הנוספת, שאינה מבוססת על אותה קביעה עובדתית, אין כל משמעות להחלטה הראשונה.
אשר לטענות נגד המתווה ונגד החלטת בית דין קמא – גם לאלה אין משמעות בהקשר להחלטה הראשונה, כיוון שמשניתנה ההחלטה הנוספת, כאמור, שוב אין להחלטה הראשונה כולה כל משמעות משפטית; בנוסף לכך אין מקום לדון בטענות אלה מן הטעם הפשוט שההחלטה הנוספת כבר השיבה עליהן לגופן, המערערת יכולה הייתה לערער על ההחלטה הנוספת, אולם משלא עשתה כן אלא בחרה לערער על ההחלטה הראשונה ועל ההחלטה השנייה בלבד (החלטות שקיבלו את מתווה האיש בשל חוסר תגובה של האישה) – אין טעם לדון בטענותיה הללו.
משיש לדחות ערעור על הסף מטעמים מעין אלה, אין בית הדין זקוק להמתין להשלמת נימוקים. יהיו הנימוקים אשר יהיו אין בהם כדי לאפשר לערער על החלטה שאינה אלא חזרה על החלטה קודמת, חלוטה; יהיו אשר יהיו אין בהם כדי להצדיק ערעור בהחלטה שבעת הגשת הערעור כבר נעדרת משמעות אופרטיבית; יהיו אשר יהיו אין בהם כדי להצדיק ערעור שעניינו טענות עובדתיות שאולי צודקות הן אבל חסרות משמעות או טענות המופנות כלפי החלטה “ישנה” ההחלטה הראשונה בענייננו, שקיבלו כבר מענה בהחלטה הנוספת, שעליה לא הוגש ערעור.
למעשה האמור הוא בבחינת “זיל קרי בי רב“. בעיקר פשוט ומובן מאליו שאין טעם בערעור העוסק בקביעות עובדתיות חסרות משמעות ובהחלטה שבעת הערעור כבר נעדרת משמעות מעשית, עד כי במבט ראשון על הבקשה שלפניי סברתי כי המערערת מתכוונת עתה אכן לטעון נגד ההחלטה הנוספת ולערער עליה ולא לנסות להחיות שוב את הערעור על ההחלטה הראשונה. גם לו כך היה, ספק אם היה מקום להיעתר לבקשתה שכן חלף המועד המותר לערעור על ההחלטה הנוספת, אבל לפחות היה מקום לשקול את הרשאת הערעור למרות חלוף המועד – לאחר בקשת תגובה מן המשיב – אך כאמור לעיל, לא כך היה, הציטוטים אינם מותירים מקום לספק כי המערערת שבה ומתעקשת לערער על ההחלטה הראשונה, וטענותיה בעניין זה – דינן דחייה על הסף, כאז – בעת מתן החלטתי – כן עתה.
אחדד ואומר בהקשר זה גם בהקשר לאמירה כי החתום מטה “לא התייחס לכותרת הערעור שעניינה ביטול ההחלטה הרכושית מיום 19.5.21, אלא התייחס לשאלה אם המותב הקודם קיבל או לא קיבל את מתווה האישה, שאינה השאלה הצריכה לעניין בערעור”: כותרת היא דבר יפה וחשוב, לעיתים יש בו כדי לסייע בהבנת האמור תחתיו, אבל אין היא דבר העומד בפני עצמו. עשויה היא להיות מבוא לדברים, אבל מבוא בלי יעד שאליו הוא מביא – אינו כלום, כמאמר חז”ל “חבל על מאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד“, ובתרגום: חבל על מי שאין לו חצר ועושה שער לחצרו. “ההחלטה הרכושית מיום 19.5” היא כותרת המתאימה להחלטה הראשונה (12) ולהחלטה נוספת (17) במידה שווה, הטענות שבכתב הערעור דאז, כמו אלה שבבקשה דהשתא, לימדו בבירור כי הערעור עוסק בהחלטה הראשונה.
השאלה אם קיבל (במשמעות של “קיבל לידיו”, לא במשמעות של “אימץ”) המותב את מתווה האישה אכן אינה השאלה הצריכה לעניין, “על דא קא בכינא” – הלוא זה הדבר שאמרתי אז ושבתי ואמרתי עתה: מדובר בטענה עובדתית צודקת אך חסרת כל רלוונטיות. וכך לא הטענה בלבד אלא ההחלטה כולה: בהחלטה הראשונה של בית דין קמא, נאמרה אמירה עובדתית שגויה – אכן כך, וכך גם קבעתי בפירוש בהחלטתי והעליתי השערה בדבר הסיבות לאותה אמירה שגויה, ולאור מה שכתבתי לעיל ברור שהשערתי נכונה. אך כפי שביארתי בהחלטתי, ההחלטה הנוספת של בית דין קמא סילקה כל טענה אפשרית בגינה של שגיאה זו, שכן משניתנה החלטה הנוספת הושתתה קביעתו האופרטיבית של בית דין קמא לא על קביעה עובדתית של אי־מתן תגובה אלא על דחיית ‘מתווה האישה’ וטענותיה לגופם.
ממילא לא היה מקום לערער על ההחלטה הראשונה ולא לטעון בערעור נגד המשגה העובדתי שבה.
“השאלה הצריכה לעניין” היא אם צודקות קביעותיו של בית דין קמא בהחלטה הנוספת, אלא שעליה בחרה המערערת שלא לערער – אולי משום שאז נאלצת הייתה לטעון טיעונים משפטיים לגופו של עניין ולא להיתלות במשגה עובדתי חסר חשיבות.
ג. משכך אין מקום להיזקק לבקשות המפורטות החותמות את הבקשה לקבוע דיון בערעור שלגופה של החלטת בית דין קמא:
הפתיח “מאחר וערעור הרכוש הקודם נדחה ללא הכרעה” אינו נכון. הערעור הקודם לא “נדחה ללא הכרעה” – מושג שכשלעצמו אינו ברור כלל, “דחייה” היא הכרעה, מחיקת ערעור עשויה להיות ללא הכרעה בו, לא כן דחייתו. עשויה היא להיות אולי חסרת נימוקים או לא צודקת, אך היא “הכרעה”. הערעור הקודם נדחה על הסף בהחלטה מנומקת שייתכן שאין המערערת מחבבת את האמור בה, וזו זכותה, ולמקרא האמור בבקשה הנוכחית עולה הרושם שאפשר גם כי אין היא מבינה את האמור בה, ואף זו “זכותה”. אך אין היא רשאית לטעון משום כך כי לא הייתה הכרעה בערעור וודאי שאינה יכולה לבקש משום כך לדון בערעור זה שוב.
המשכו של פתיח זה “בתוקף החלטת כבוד נשיא בית הדין הגדול מתבקש” גם הוא חסר כל משמעות שכן החלטת כבוד הנשיא לא הורתה אלא על כי ההרכב שבראשות החתום מטה ידון בערעור על דחיית בקשת הפסילה בהתאם לסדרי הדין. הא ותו לא, ולכך אין כל זיקה להמשך הבקשות, לא לבקשות לפתוח מחדש את הדיון בסוגיה הרכושית עצמה ולא בנוגע לבקשה לאיחוד דיונים.
אכן לו יימצא בסופו של הליך הפסילה כי החלטותיו של בית דין קמא ניתנו מתוך משוא פנים, למשל, וייקבע משום כך כי יש לפסול את מותב בית דין קמא – ייתכן כי הדבר יצדיק גם את ביטולן של אותן החלטות, אך הדרך עד לתוצאה כזו ארוכה היא מאוד, ובזהירות המתבקשת אומר כי לעת עתה נראה כי כתב הערעור שהוגש בסוגיית הפסילה אינו אפילו בגדר ‘צעד ראשון‘ בדרך כזו. כך או כך אין צידוק לדון משום כך עתה במקביל בהחלטות בית דין קמא לגופן , ולא כל שכן שאין מקום לדון בהחלטה שהערעור עליה נדחה על הסף לא משום שצודקת היא אלא משום שאין לה משמעות אופרטיבית כלשהי ומשום שבית דין קמא עצמו לכאורה תיקן את המשגה העובדתי שנטען שנפל בה – ולמצער את משמעותו האופרטיבית של משגה זה – בהחלטה הנוספת שנתן.
מאותו טעם עצמו אין מקום לבקשה החילופית כי “תיק ערעור זה ייחשב גם כערעור על ההחלטה מיום 19.5.21, נשוא הערעור הקודם שלא הוכרע, כאמור” או לזו שבחילופי חילופין “להתיר פתיחת ערעור בשנית על ההחלטה מיום 19.5.21 שלא הוכרעה”.
בנוגע לאמירה החוזרת ונשנית בדבר אי־הכרעה כביכול בערעור הקודם חובתנו לומר נחרצות: שקר שחוזרים עליו כמה פעמים אינו הופך לאמת.
את הצעתה הנוספת של המערערת “לחסוך מהמותב קמא החלטת פסילה מביכה במתן הוראה להעביר את בירור תביעת הרכוש של האיש + תביעת הכתובה של האישה בפני בית דין אחר, לדיון והכרעה, מבלי צורך לקיים דיון בשני הערעורים” – מוטב היה שהייתה חוסכת מעימנו. בלשון העממית נאמר: “אין חיה כזאת“: העברת דיון למותב אחר אפשרית או כתוצאה של החלטת פסילה או כחלק מסמכותו של בית הדין הגדול בהכרעה בערעור לגופו, אין היא אפשרית ללא החלטת פסילה מצד אחד ו”מבלי צורך לקיים דיון בערעור” מן הצד האחר, וודאי שלא רק מפני שכך רוצה אחד הצדדים שהחלטות בית דין קמא אינן נושאות חן בעיניו.
ברי מכלל הדברים כי המערערת אינה מבקשת רק להעביר את הדיון בעניינם של הצדדים למותב אחר מכאן ולהבא, אף כי גם זה אינו אפשרי ללא דיון בערעורים לגופם כאמור, אלא אף לבטל את ההחלטות שכבר ניתנו בעניין חלוקת רכושם של הצדדים ולהעבירן לדיון במותב אחר.
נבהיר אפוא שוב דבר שאמור להיות ברור לכל בעל דין, ועל אחת כמה וכמה לכל עורך דין, כי על החלטות שיפוטיות אפשר לערער (במקרים שסדרי הדין מאפשרים זאת), אך הליך שיפוטי אינו “תוכנית כבקשתך” שיכול בעל דין להתדיין בו לפני הרכב מסוים, ואם לא תישא החלטת ההרכב חסד מלפניו – יבקש לבטל את ההחלטה “מבלי צורך לקיים דיון בערעור” ולהעביר את הדיון להרכב אחר, שמא החלטתו של זה תיטיב שאת חן בעיניו, ושמא אם לאו – יבקש לחזור חלילה.
אשר לקביעות המערערת כי “ההחלטה מיום 19.5.21 […] לא תעמוד במבחן בג”ץ” – ארשה לעצמי לפקפק. טיב טיעוני המערערת עד כה לא הביאוני להתרשמות ולהערכה כי אם בסופו של יום, לאחר תום ההליך לפנינו, תגיע גם לפתחו של בג“ץ לא יצלחו החלטותיו של בית דין קמא ושל בית דיננו, אם יחליט שלא לבטלן, את מבחנו. מכל מקום המערערת תהיה רשאית לנסות את מזלה ואת כוחה כמובן, לאחר שיסתיים ההליך בבית דיננו, עתירה לבג“ץ היא זכותו של כל אזרח, תהא דעתנו על טיב טיעוניו ועל מהותם אשר תהא.
מכל מקום הבקשה הנסמכת על קביעה זו “להביא לידיעת כבוד הנשיא דבר בקשה זו למען ישקול הצטרפת להרכב” – אין לה כל מקום. אין כבוד הנשיא מצטרף להרכבים רק בגלל שבעל דין זה או אחר סבור שהחלטות שיינתנו או לא יינתנו בעניינו יעמדו או לא יעמדו במבחן בג”ץ, גם המילים החמורות שמטיחה המערערת בהקשר זה בהרכב בית דין קמא – אינן עילה לכך, לא לגופן, לא בכל הליך פסילה בכלל ולא מעבר לכל הליך פסילה בהליך זה בפרט.
כבוד הנשיא, שהעניין הובא לפתחו מעצם היותו הליך בעניין פסילה, כבר קבע את ההרכב שלפניו יידון העניין. החלטתו היא חלוטה ואין מקום לבקש את שינויה מהנימוקים האמורים.
דחיית הבקשה השנייה
בבקשה השנייה, כאמור, “קובע” בא כוח המערערת כי למשיב “לא נותר אלא למסור תגובה מסיחת דעת”. את קביעתו זו מנמק בא כוח המערערת באומרו כי הערעור “מבוסס על החלטות עובדתיות”, ובשל קביעה זו הוא מבקש כי לאחר תגובת המשיב ובטרם החלטה תינתן למערערת זכות התגובה.
נציע לבא כוח המערערת כי יותיר למשיב ולבא כוחו למסור תגובה כראות עיניהם ובהתאם להחלטות בית הדין ולסדרי הדין, ואל יקבע הוא בעבורם מה נותר ומה לא נותר להם לעשות. ידי בא כוח המערערת, אני מניח, עמוסות דיין בייצוגה של מרשתו ואולי גם של אחרים, ואין צורך כי יוסיף על עצמו את המעמסה – שמן הסתם גם לא יקבל בעבורה שכר טרחה – של העלאת השערות בדבר מה שנותר או שלא נותר לחברו לעשות. את זאת ימים יגידו.
כבדרך אגב נעיר כי האמירה בדבר היות הערעור “מבוסס על החלטות עובדתיות” – אמירה סתומה היא. בערעור על “ההחלטה הראשונה” שבנוגע לו הארכתי לעיל אכן היה חלק מרכזי שעסק בדבר שבעובדה, אם הוגשו או לא הוגשו לבית דין קמא מתווה של האישה, המערערת, או תגובה למתווה שהגיש האיש. ברם ערעור זה כבר נדחה, ואף לולי היה נדחה אין הדבר נוגע לערעור הפסילה שלגביו התבקשה תגובת המשיב. ולא זו אף זו: הלוא המערערת עצמה טענה כמובא לעיל ששאלה זו “אינה השאלה הצריכה לעניין”. בכל שאר העניינים אין המערערת טוענת – ודאי לא רק – לטעות של בית דין קמא בעובדות, ולמותר לציין גם לו כך טענה ייתכן שהיה המשיב טוען שהיא הטועה או המטעה בנוגע לעובדות ולא בית דין קמא, אלא לכאורה לטעויות שלו בפסיקת הדין על יסוד אותן עובדות ועל יסוד הדין והחוק, הצדק ושיקול הדעת. מדוע אפוא סבורה היא כי לא נותר למשיב דבר להשיב פרט להסחת דעת בית הדין?
כך או כך, לבקשה הנסמכת על האמור כי לאחר תגובת המשיב תינתן לה זכות התגובה – אין בית הדין נעתר. אין אני קובע קטגורית כמובן כי לא ניתן זכות תגובה כזו, לא מן הנמנע שלאחר שנעיין בתשובת המשיב לערעור נסבור כי יש בה פרטים או טיעונים המצדיקים בקשת תגובה נוספת טרם החלטה. אך אפשרות זו היא היוצא מן הכלל: על דרך הכלל סדר הדין הוא שלאחר ערעור ותשובה לערעור ניתנת החלטה לגופו של עניין – לרוב קביעת מועד לדיון בערעור שבו יישמעו הצדדים פרונטלית או החלטה המורה על הפקדת ערובה להוצאות משפט טרם שייקבע מועד לדיון, ובמקרים מסוימים – דחייה של הערעור על הסף. הוראה בדבר תגובה לתגובה – שמטבע הדברים עשויה גם לגרור עוד תגובה לתגובה לתגובה וכן הלאה – אינה זכות קנויה ובדרך כלל אינה הדרך הנכונה לניהול דיון יעיל אלא הדרך לעינוי הדין ו’משיכת זמן’ שלעיתים נוחה לאחד הצדדים, אך אינה צודקת ואינה דרך המלך לניהול הליכי ערעור.
הוצאות משפט
הארכתי לעיל בדחיית שתי בקשות של המערערת, בקשות סרק המטריחות את בית הדין ומשחיתות לריק זמן שיפוטי יקר. האחת היא בקשה להחייאת הליך שהסתיים, רצופה בטענות סרק עובדתיות, בדברים הנראים כאי־הבנת הנקרא בהחלטות קודמות או כדבריו של מי שמשים עצמו כאילו אינו מבין ובדברים שאינם אמת החוזרים ונשנים.
בהחלטתי הקודמת כתבתי:
היה מקום לבחון השתת הוצאות על המערערת נוכח האפשרות הסבירה כי העלימה במכוון את עיניה מההחלטה המנומקת והמצוטטת לעיל שניתנה בח‘ בסיוון (19.5) [=ההחלטה הנוספת] וניסתה להטעות את בית הדין כאילו קיומו של פירוק השיתוף בדרך שעליה הורה בית דין קמא מושתת על החלטה שגויה שנומקה בהעדר תגובה ותוך שבית הדין אינו שם ליבו כי תגובה הוגשה גם הוגשה.
אך, ולמרות שקשה להתעלם מאפשרות זו, למעשה כיוון שקיימת האפשרות שהמערערת אכן טעתה בתום־לב בשל הבלבול שנוצר בתיק עקב המשגים הטכניים שנעשו בחתימת ההחלטה וכאמור לעיל – לא יושתו עליה הוצאות.
ברם כשתופעה של “אי־הבנה” אמיתית או מדומה חוזרת על עצמה, כשבעל דין שב ומטריח בבקשות סרק – אי אפשר לשוב לדונו לכף זכות כעין זו ולפטור אותו מהוצאות תוך מתן לגיטימציה להטרחת המערכת השיפוטית בדברי תוהו או לניסיונות להטעותה, אולי תוך תקווה כי מה שלא צלח בראשונה יצלח בשנייה, במיוחד אם יצורפו לו דברי רהב בדבר החלטות שכביכול לא יעמדו במבחן בג”ץ או הצגה כוזבת כאילו ניתנו החלטות שלא כדין, בניגוד להנחיות הנשיא וכדומה, והכול תוך שבעל הדין סמוך ובטוח כנראה כי ממה נפשך: אם יצליח בכך – מוטב, ואם לאו – יצא פטור בלא כלום ובינתיים אולי גם ירוויח זמן או יטריח את שכנגדו שאולי יידרש להגיב לדבריו.
בנסיבות אלה, לדעתי, יש לחייב את המערערת בגין בקשות סרק אלה בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה. עם זאת בעוד דחיית הבקשות לגופן הייתה מן העניינים שעל פי דין תורה ועל פי החוק מוסמך אני להחליט בהם לבדי, ובשל הזיקה להחלטה קודמת שלי אף מתבקש היה כי כך אעשה, חיוב ההוצאות הוא לעומת זאת חיוב שעל פי דין תורה איני יכול להשיתו – על דרך כלל על כל פנים – בדן יחיד אלא במותב תלתא.
לפיכך תינתן בעניין זה, אם יסכימו עימי חבריי, החלטה נפרדת.
סוף דבר
א. שתי הבקשות – הבקשה לקביעת מועד לדיון בערעור על ההחלטה בנוגע לחלוקת רכושם של הצדדים, שערעור קודם עליה נדחה על הסף, ולאיחודו עם הדיון בטענת הפסלות והבקשה כי נורה מראש כי לאחר תשובת המשיב לערעור בעניין טענת הפסלות תינתן למערערת זכות תגובה נוספת – נדחות.
ב. החלטה בדבר חיוב בהוצאות משפט תינתן בנפרד.
ג. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום י”ד באלול התשפ”א (22.8.2021).
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
