ב”ק (כז:) אתמר רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה, היכא דאיכא פסידא כו”ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי היכא דליכא פסידא, רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא, ר”נ אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דבדין עביד לא טרח, ופסקו עמודי ההוראה ועוד מהראשונים דהלכתא כרב נחמן כיון דהלכתא כוותיה בדיני ^([1]).

המקור בתורה שמותר לאדם לעשות דין לעצמו

במרדכי (ב”ק פ’ הגוזל ומאכיל סי’ קצ”ו) כ’ שמותר להכות את מי שמכהו מדין הבא להורגך השכם להורגו, וכ”כ תרומת הדשן (סי’ ר”ח) דאיתא בתשובת מהר”ם (סוף ב”ק) דווקא היכא שאי אפשר להציל את עצמו אא”כ חבל בו אז מותר לחבול בו מטעם הבא להורגך השכם להורגו עכ”ל. 

ובחינוך כ’ (מצוה של”ח) שיש לנו ללמוד דבר זה שמותר לנו לענות כסיל לפי הדומה מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו עכ”ל ^([2]).

וכ’ הרב יחיאל מיכל פליסקין (הישר והטוב ח”ב עמ’ ר”ד) שזהו השורש לדין עביד איניש דינא לנפשיה.

ויש להעיר לכאורה שהתורה לא התירה בבא במחתרת להשכים ולהורגו אלא משום שיש ספק נפשות, ובשלמא לפמש”כ החינוך שיש ללמוד מזה לכל ספק נזק אף שאינו ספק נפשותמטעם שלא נתחייב האדם לסבול נזקין מיד חבירו אלא יש לו רשות להנצל מידו, אבל אכתי מנלן ללמוד מהבא במחתרת למח’ רב יהודה ורב נחמן דהיא במקום שאין הפסד לאדם אלא שטורח עליו לתבוע את חבירו לבי”ד.

ולפמש”כ נתיה”מ (ביאורים ס”ק א) דאף רב נחמן לא התיר לעשות דין לעצמו אלא במקום שיש חשש הפסד אתי שפיר ללמוד מהבא במחתרת לדין עביד איניש דינא לנפשיה, אלא שדברי הנתיבות הינם חידוש דהא פשטות הגמ’ שמח’ רב יהודה ורב נחמן היא במקום שאין הפסד כלל אלא טורח, ואף שאפשר לדחוק דבגמ’ ה”ק במקום דאיכא פסידא לא פליגי דשרי למיעבד דינא לנפשיה כי פליגי היכא דליכא פסידא כלומר ליכא ודאי פסידא אבל חשש פסידא לעולם איכא, מ”מ אי אפשר להתכחש שהוא חידוש והעיקר חסר מהספר, ואם איתא שהב”י הסכים לחידוש הנתיבות היה לו לאומרו, ואם לא אמרו הפשטות דלא סבירא ליה לחידוש זה.

שו”ר למרן זצ”ל (יביע אומר ח”ו חחו”מ סי’ א) שהביא את דברי הרא”ש שכ’ ז”ל אבל למשכנו בשביל חוב שחייב לו אין לו רשות לכו”ע דתנן (ב”מ קיג) המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב”ד ואמרי’ התם שאפי’ שליח בי”ד לא יכנס בביתו אלא מנתח נתוחי בשוק והמלוה עצמו אפי’ בשוק לא וכיון שאין לו רשות אם חבל בו או הזיק ממונו חייב כמו על אדם אחר עכ”ל ולפ”ז כ’ להוכיח שמחלוקת רב יהודה ורב נחמן היא גם בממון, דלר”נ רשאי להכותו ולחבול בו אם אי אפשר להציל ממונו בענין אחר ופטור על חבלתו והיזק ממונו, ולרב יהודה כיון שאינו רשאי להכותו אם עבר וחבל בו או הזיקו בממונו חייב, ולכן שפיר כ’ הפוסקים דקי”ל כר”נ בדיני ^([3]) עכת”ד.

ממש”כ להוכיח שמחלוקת רב יהודה ורב נחמן היא גם בממון רק ממש”כ הרא”ש שבמקום שאסור לו לעשות דין לעצמו אם עבר ועשה ותוך כדי הזיק את חבירו שחייב לשלם, שמעינן שלא הבין שרב נחמן מתיר לעשות דין לעצמו רק במקום חשש הפסד.    

וא”כ חוזרת השאלה לדידן מהו המקור לעביד איניש דינא לנפשיה, וצ”ל אחר שהתורה התירה לאדם להציל נפשו מהבא במחתרת, וכן להציל את עצמו מחירופין כמש”כ החינוך, ואפשר לפמש”כ החינוך שלא נתחייב האדם לסבול נזקין מיד חבירו ויש לו רשות להנצל מידו שבכלל זה נזק הבא לאדם ע”י חבירו שיכול להציל את עצמו מהנזק ע”י פנייה לבי”ד מ”מ אמרה תורה שאין האדם חייב לסבול בינתיים את הנזק של חבירו אלא יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולהציל את עצמו מיד מהנזק.

וטעם זה יכול להספיק גם למפרשים שמותר לאדם לתפוס לחבירו גם חפץ אחר שאף שחבירו כבר גרם לו נזק מ”מ אינו מחוייב להמשיך ולסבול את הנזק שגרם לו חבירו ויכול עתה שרואה חפץ של חבירו לתופסו ולהנצל מהנזק שגרם לו חבירו. 

ובאמרי בינה כ’ (דיינים סי’ ט) במקום שרואה שלו ביד חבירו מבואר בשו”ע דאם אינו יכול להציל בענין אחר יכול אף להכותו, ולכאורה אם הוא גברא דציית דינא קשה להבין למה יהיה לבע”ד כח יותר מבי”ד הא אף אם הבי”ד מחייבו אם אינו ציית דינא לא נחתינן מיד לנכסיו רק משמתינן ליה, ואם זה האיש לא נחשד עדיין על זה ואומר שרוצה לילך עמו לדין למה יהיה לו כח להכותו להציל את שלו מיד בשביל שלא יצטרך להטריח את עצמו בדינא ודיינא.

וכ’ ^([4]) שצריך לומר דרב נחמן סבר דכיון שזה שרוצה לגזול ממנו עושה עבירה אף אם יוציא ממנו אח”כ בבי”ד, מ”מ עבר על לא תגזול, וכל עניני עול שעושה לחבירו בדיני ממונות או גזילה או היזק הוי ג”כ דין שמים להצילו מעבירה, ולכן יש רשות לכל אדם אף להכותו להפרישו מאיסוראבטרם שיעבור וא”צ בי”ד אלא הוא חשיב כשליח בי”ד ^([5]).

האם במקום שיש הפסד צריך לתנאי שיוכל לברר בבי”ד שהדין עמו

מבואר בגמ’ דהיכא דאיכא פסידא כגון ההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו, אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה, כו”ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה. פרש”י (ד”ה במקום דאיכא פסידא) אי אזיל לבי דינא דאדאזיל לבי דינא ואתי קא דלי האי ולא ידע מאי דלי או שמא יכלו המים מן הבור ואין לו פרעון לזה דקא מפסיד כי האי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה עכ”ל.

מבואר בדבריו שלפירוש הא’ ההפסד הוא שלא יוכל להוכיח כמה מים דלה, ומכלל שלפירוש הב’ ידע כמה דלה אלא שלא יהיה לחבירו במה לפרוע לו.

ונראה דנפ”מ בין ב’ הפירושים הוא האם במקום שיש הפסד אכתי צריך לתנאי שהתנה הרא”ש שיוכל לברר בבי”ד שהדין עמו, לפירוש הא’ במקום הפסד מותר לעשות דין לעצמו אף שאינו יכול לברר שהדין עמו דהא אינו יכול לברר כמה מים דלה חבירו ומ”מ אמרו שמותר לו לעשות דין לעצמו אף ע”י הכאה, ואילו מהפירוש הב’ אין ראיה שבמקום הפסד אף שאינו יכול לברר שהדין עמו מותר לו לעשות דין לעצמו דהא לפירוש הב’ יכול להוכיח בבי”ד אלא שהפסדו הוא בזה שאין לו ממה לפרוע.

ולענין דינא יש לנו לדון האם מרן השו”ע סובר כפירוש הא’ או כפירוש ב’, והנה מלשון השו”ע שכ’ ז”ל יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו, ואם האחר עומד כנגדו יכול א’ להכותו עד שיניחנו (אם לא יוכל להציל בענין אחר) אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין, מ”מ אין לו רשות למשכנו בחובו עכ”ל יש להסתפק האם התנאי שכ’ בסיפא והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין חוזר רק על מש”כ קודם לכן בסמוך דהיינו אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין אבל לעולם ברישא שרואה שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו א”צ לתנאי זה כיון שיש לו הפסד או שתנאי זה חוזר על כל מה שכ’ קודם לכן דהיינו אף למקום שיש הפסד.   

מיהו אחר העיון בדברי הרא”ש (שהם מקור השו”ע) שכ’ ז”ל עובדא דגרגותא דבי תרי דשמא יכלו המים ונתקלקל שדה עכ”ל מבואר שמפרש שההפסד אינו במים (שלא ידע כמה דלה או שיכלו ולא יהיה לו ממה לפרוע) אלא שיכלו המים ולא יהיה לו במה להשקות את שדהו ותפסד השדה, לפ”ז לכאורה היזק חבירו אינו בידים בגוף המים אלא בגרמא שמחמת שכילה את המים ולא היה לזה מים להשקות שדהו נפסדה השדה.

נלע”ד דלכאורה שמעינן מדבריו שסובר לדינא כפירוש הא’ ברש”י שבמקום הפסד אף שאינו יכול לברר בבי”ד שהדין עמו מותר לו לעשות דין לעצמו שהרי כ’ הרא”ש (שם) ז”ל אם אין יכול לברר שבדין יכול להוציאו ממנו לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ולהציל ממוני עשיתי עכ”ל א”כ כיון שכ’ שיוכל בדין להוציאו ממנו ומ”מ במקום שיש הפסד פירש הרא”ש אופן שאינו יכול להוציא מחבירו את ההפסד בבי”ד דהא לא הזיקו אלא בגרמא ומ”מ מבואר בגמ’ שמותר לו לעשות דין לעצמו, שמע מינה שבמקום הפסד לא הצריך הרא”ש לתנאי שיוכל להוציא את ממונו בבי”ד, לפ”ז גם את דברי השו”ע שמקורם בהרא”ש יש ללמוד כן.

ואגב ראיתי למרן מלכא זצ”ל (יביע אומר ח”ו חחו”מ סי’ א) שהביא לפרש”י בזה”ל במקום דאיכא פסידא, אי אזיל לבי”ד דאדאזיל לבי”ד ואתי שמא יכלו המים מן הבור ואין לזה פרעון וקא מפסיד האי, כה”ג לכו”ע עביד איניש דינא לנפשיה עכ”ל ולא זכיתי להבין למה העתיק את תחילת דברי רש”י “אי אזיל לב”ד דאדאזיל לבי”ד” ודילג לפירוש הב’ “שמא יכלו המים מן הבור ואין לזה פרעון וקא מפסיד האי” ולא העתיק את כל לשון רש”י, ומ”מ לענין דינא נלע”ד כמש”כ.          

מתי מותר לאדם לעשות דין לעצמו

א. המרדכי כ’ בשם רבינו מאיר דדוקא בחפץ המבורר שהוא שלו והגזלן מחזיק בו ומסרב להחזיר לו, אבל בשאר דברים שאין ידוע שהם שלו אין לו רשות לעשות דין לעצמו דאם נתיר לו כל אחד יאמר לחבירו חפץ זה גזלתיו ממני ויכנו ויקחנו ממנו ויאמר עשיתי דין לעצמי.

ב. הרא”ש (המניח סי’ ג) כ’ דדוקא למשכנו בחובו אינו רשאי אבל בשאר חובות רשאי ^([6]), ואפי’ אם החיוב הוא מהתורה אבל עתה אין בכח ביד בי”ד לחייב את חבירו כגון תשלומי כפל ד’ וה’ יכול אדם לעשות דין לעצמו, מיהו סיים והוא שיכול להוכיח בבי”ד שהדין עמו וכו’ כגון : א. עדים. ב. הודאת בע”ד ^([7]).

[1] והרא”ש הוסיף דבגמ’ הקשו כמה קושיות לר’ הודה ותירצו בדוחק, ואפשר שבא לתרץ דא”ת שמח’ אינה חשיבא ממון אלא איסור אם מותר לעשות דין לעצמו או לא וא”כ ליתא לכלל דהל’ כר”נ בדיני, מ”מ יש לפסוק כוותיה משום שהקושיות שהקשתה הגמ’ על רב יהודה תורצו בדוחק.

[2] ועיין בחפץ חיים (לשה”ר כלל ב במ”ח אות א) שכ’ שלא הותר לזה שחירפו אותו אלא לחרף חזרה באותה שעה לזה שחירפו אבל אסור לו לילך ולספר לאחרים שפלוני גינה אותו, מיהו אם אותו פלוני חירף אותו בפני רבים רשאי לספר לאחרים ואפי’ ליחיד ע”ש. 

[3] ודלא כרבינו אפרים (בהשגותיו על הרי”ף) שכתב ז”ל הא לאו מילתא דדינא הוא דלית בה פטור וחיוב ולית בה נמי אי עבד מהדרינן או לא אלא במותר ואסור קמיפלגי דר”נ ס”ל דשרי למעבד ד”ל ורב יהודה אסר היכא דלית ליה פסידא עד דאזיל לבי”ד, וכו’ והלכתא כרב יהודה דדייקא מתני’ כוותיה וכו’ וכ”כ בשטמ”ק ב”ק שם בשם הר”מ מסרקסטה.

[4] וכ”כ בשיעורי הגר”ש רוזובסקי (ב”ב סי’ י).

[5] ע”ש שלפ”ז כ’ ליישב את הסתירה לכאורה בדברי השו”ע (עיין ד”ה לעשות דל”ע ע”י הכאה) שכאן (סי’ ד) דקדק השו”ע לומר שהוא לאפרושי מאיסור לכן רשאי להכותו, משא”כ לקמן (סי’ תכ”א) שלא עשה שום איסור רק שרוצה למחות בו בזה אינו רשאי להכותו ולכן כתבו בשם י”א.

[6] מיהו בד”מ כ’ שמשמע מהרא”ש (שם) כמרדכי דדוקא חפץ מבורר שהוא שלו מותר לתפוס, וכ”כ הרא”ש בתשובה הבאתיה בסמוך.

[7] ובכלל זה אם יודע התופס שאם יראה לו הסרטה של מעשיו (אף שההסרטה אינה קבילה בבי”ד כיון שאפשר לזייפה בקלות) ישבר ויודה הרי זה כאילו יש לו מאה עדים על כך ורשאי לתפוס.