היש בכוחה של תפילה לשנות את פסק הדין?

הגר"א גיאת שליט"א, ראש בית הוראה "שערי הלכה ומשפט"

הגר"א גיאת שליט"א, ראש בית הוראה "שערי הלכה ומשפט"

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב print
Print

משנה סנהדרין [כג,א] "דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שני דיינין בוררין להן עוד אחד" ומבארת הגמרא [שם]: "מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד? – אלא הכי קאמר, כשזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד – שניהן בוררין להן עוד אחד. מאי שנא דעבדי הכי? – אמרי במערבא משמיה דרבי זירא: מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד – יצא הדין לאמיתו".

ויש להבין, וכי כאשר שני בעלי הדין באים לדין לפני בית דין קבוע, הדין לא יוצא לאמיתו? מהי אם כן התועלת המיוחדת שיש בדיינים שנבררים על ידי בעלי הדין?

ר"י [שם ד"ה "יצא דין אמת לאמיתו"] מפרש: "דצייתי בעלי דינין, דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך, והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהן מפני ששניהם ביררום".

הנה הרא"ש [שם פרק ג סימן ב] הביא, שהיו שטעו בדברי רש"י והבינו שתפקידו של הדיין הנברר לעשות תחבולות אשר לא כדין בכדי לזכות את מי שברר אותם, והרא"ש דוחה בחריפות פירוש זה, וזה לשונו:

"מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ולמדין ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות אותו שבירר ועומד במקומו לחפות בדברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם בעל תחבולות ונתלין בדברי רש"י, שמשמע שיש לו להפך בזכותו. וחלילה וחס לא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי אני ביררתי. כי הוא סובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך זה ציית לדיניהן. אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור, אבל אם היה יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אע"פ הוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה משפט, אבל מתוך שזה ביררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו וכן עושה הדיין האחר לשני נמצא לא נשאר זכות (לא) נסתר ונעלם לשניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להן עוד אחד".

הרא"ש מבאר שכוונת הגמרא באומרה "והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם בררום", לומר, שהדיין הנברר "מבין את דבריו [של בעל הדין שבררו] לאשורו, ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חבירו".

בנימוקי יוסף כתב בביאור דברי הגמרא וזה לשונו:

"ופירשוהו האחרונים ז"ל, דמכיוון שביררו הוא מעיין בדבר יפה. ואפילו כשהוא רואה שיתחייב בדין, אינו ממהר לפסוק הדין כנגדו, אלא ממתין שמא יתברר הדבר יותר ויכל לזכותו מן הדין וכן השני. ומאחר שהם מתונים בשדין ואין פוסקין אותו לאלתר, הם דנים דין אמת".

גם הנימוקי יוסף שולל את טעותם של "חסרי דעת", אך הוא בשונה מפירושו של הרא"ש, מבאר שהתועלת היוצאת מזבל"א וזבל"א, היא במה שהנבררים משתהים בהכרעת הדין וכך יש להם יותר פנאי לברר יותר את הדין.

הסמ"ע על דברי השו"ע [סימן יג סעי' א ס"ק ד] מביא את שני הפירושים וזה לשונו:

"וגם הדיינים כל אחד מהפך כו'. כלומר, אף שהדיינים המבוררים אין להם לעשות כמו שסברו הבעלי דינים, דהיינו שיעמדו במקומם לטעון עבורם בדבר שהן עצמם מסופקין בו, מ"מ נותן לב כדי להבין היטב דברי מי שביררו, ואם יש לו זכות מצד הדין אומרו, ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני שני המבוררים, ונושאין ונותנין לפני השלישי והשלישי מכריע ביניהם, כ"כ הרא"ש [סנהדרין פ"ג סימן ב] והטור [סעיף ח]. והנ"י ריש פרק זה בורר [ג,ב מדפי הרי"ף] כתב עוד ז"ל, דכל נברר מעיין יפה בדין זה שבוררו, ואפילו כשרואה שיתחייב בדין אינו ממהר לפסוק הדין כנגדו, אלא ממתין שמא יתברר הדבר יותר ויוכל לזכותו, וכן עושה השני, ומתוך שהם מתונים בדין יצא הדין לאמיתו" עכ"ל:

נמצאנו למדים, כי אע"פ שהדיין דן דין אמת לאמיתו, כאשר הוא נברר על ידי בעל הדין, הוא מבין יותר טוב דברי מי שבררו [לפי דברי הרא"ש] וכן הוא אינו ממהר לפסוק את הדין, אלא הוא ממתין, שמא יתברר הדבר יותר.

ברוח זו יש לבאר את האמור בגמרא שבת [קיט,א]: "אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא, לא מזיגנא רישי אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותיה" וכך נפסק להלכה, בשו"ע [חו"מ סימן טו סעי' א] וזה לשונו:

"צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה, אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף; וכן מצוה עליו להפך בזכותו מה שיכול"

לכאורה היה מקום לתמוה, מה כוונתו של רבא, שהוא היה מהפך בזכותו של תלמיד חכם, הלוא ממה נפשך, אם יש מקום להפך בזכות בעל הדין – חובה על הדיין לעשות כן, אפילו אם בעל הדין איננו תלמיד חכם, ואם אין מקום להפך בזכותו, הכיצד יעלה על הדעת, שמחמת שבעל הדין הוא תלמיד חכם, מהפכים בזכותו?

אולם, לפי מה שהתבאר בדברי הגמרא הנזכרת, מיושב הדבר היטב. הנה נוכחנו לראות, שישנה עדיפות ומעלה לדיין שנבחר על ידי בעל הדין, מחמת שתי סיבות:  [א] הדיין נותן לב יותר להבין היטב מי שברר אותו. [ב] הדיין משתהה עם פסק הדין ויש לו על ידי כך יותר שהות להפך בזכות בעל הדין. ואם כן, רבא בא ומשתבח, כי כאשר היה מגיע אליו תלמיד חכם, הוא היה "מהפך בזכותו" כאילו והוא היה דיין שנברר על די בעל הדין, מחמת חביבותם של תלמידי החכמים ועל כן היה משתהה יותר בדינם ונותן יותר אל לבו להבין את דבריהם.

זוהי כוונת הסמ"ע [סימן טו ס"ק ד] שכתב וזה לשונו: "דכשבא הת"ח לדון עם הבעל בית מעמידין את הת"ח אחזקתו, ומשום הכי מהפכין ומפשפשין בדבריו כדי להעמידן באופן שיהא לו זכות בהן על פי האמת" עכ"ל, והיינו, כדרך שפירשו הראשונים [הרא"ש והנימוקי יוסף בדינו של זבל"א].

שוב ראיתי, שכך באר מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל [הובאו דבריו ב"הערות" על מסכת שבועות ל,ב ד"ה "לדונו יפה"] וזה לשונו:

"הביאור בזה, שהרי המציאות היא שבכל דין תורה שפוסק הדיין הוא אחר ששקל בדעתו שעה או יותר, וברור שאם היה מתיישב יותר שעות בעניין, יתכן שהיה לו מסקנה אחרת, אלא שאין חיוב להתעמק בזה כל ימיו, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ועל זה אמר רבא, שבדין של צורבא מרבנן, הוא מתיישב יותר זמן להפוכי בזכותיה ולא מסתפק בשיעור הזמן שמקדיש לשאר בני אדם" וכו'. 

וככל הדברים הללו, חזר ושנאם ב"הערות" על מסכת כתובות [סג,ב ד"ה "גברא רבה"] וזה לשונו:

וזה צ"ב וכי משוא פנים יש  בדבר, ונראה לבאר דהדרך בדברי תורה לשקול במאזני המשפט עד כדי הכרעה, אבל כשיחשוב עוד ועוד אפשר דיצא לו אחרת וכדתניא בסוף בבא בתרא דדברי תורה כמעיין הנובע, רק אינו מחוייב בזה, ואם כן בצורבא מרבנן מהרהר יותר".

מבואר אפוא, שבכל דין תורה שהדיין מורה הלכה ובא, יש מקום ליותר עיון וליותר מתינות בכדי ללבן הדק היטב את הדין, אך אין חיוב לעשות כן, היות ו"לא ניתנה תורה למלאכי השרת" ואין לדבר סוף, אע"פ שיתכן והעיון הנוסף וההשהיה היתירה ישנו את הדין!

נראה, כי זוהי בעצם התועלת שישנה ב"טוען רבני" [בתנאי כפול, שהוא אינו משקר ומעורר מדנים אשר לא כדת… כאותם "חסרי דעת" המובאים בדברי הרא"ש]. היות וה"טוען הרבני" מתמקד כל כולו בדינו של זה שלקחו והוא מעיין היטב בדינו ובמתינות מרבית בוחן את פני כל הצדדים האפשריים לזכות את בעל דינו על פי דין וכהלכה, דבר שהדיינים אינם בהכרח עושים וכמו שנתבאר.

ומעשים שבכל יום, שהטוענים נוברים בספרים ומוצאים מובאות ומקורות לזכות את בעל דינם, דברים אשר הדיינים לפי שעה לא השיגה ידם, אך כשבא הדבר לפניהם, הרי שהם מעיינים הדק היטב בדברים ומאוד יתכן שהדין ישתנה וכמו שנתבאר. 

דמות ראיה יש להביא מדברי הרא"ש [שו"ת הרא"ש כלל סח סעי' כד], שם דן אודות המנהג שבעל הדין דורש לראות את השטר שהציג בעל דינו, בכדי לבחון האם יש בשטר שום זיוף או מרמה. וכתב הרא"ש שם, שמנהג זה הגון הוא וזה לשונו:

"ודין צדק הוא, כי מי יחוש לתור ולחקור ולבדוק ולפשפש, אלא בעל הדבר"

הנה מבואר, שאע"פ ששומה על בית הדין לדרוש ולחקור כפי כוחם, בכדי להוציא את האמת לאור, אעפ"כ, אינו דומה בעל הדין הבוחן את הראיות העומדות כנגדו, כמי שאינו בעל הדבר. וביאור דבריו, נראה על פי מה שהתבאר באורך.

על פי הדברים האמורים, יש להסביר דבר נוסף. הנה בגמרא מכות [יא,ב] מבואר שאם לפני שנגמר דינו של רוצח בשגגה, מת הכהן גדול ונתמנה כהן גדול תחתיו – הרוצח חוזר במיתתו של הכהן הגדול שנתמנה. ושואלת הגמרא, היות והכהן הגדול הנוכחי לא היה הכהן הגדול בשעת הרציחה, מדוע הוא נענש שבמיתתו יפטר הרוצח מהגלות [שהרי תלות זו עונש היא בעבורו, כמבואר בגמרא שם יא,א]? ומתרצת הגמרא: "היה לו לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות ולא ביקש".

לכאורה הדברים תמוהים עד מאוד, וכי בתפילה תלוי פסק הדין? הכי אומנם צריך הכהן הגדול להתפלל שבית הדין יעוותו את הדין ויפסקו שלא כהלכה?

ברא"ש [סנהדרין פ"ד סימן ה] כתב, שדיין מומחה שטעה – פטור מלשלם, "כיוון שמומחה הוא ולא היה ראוי לטעות, אלא מזלא דההוא גברא גרם, כדתנן [בכורות כח,ב] כל המומחה לבית דין פטור מלשלם וכן הטבח אומן שקלקל ומראה דינר לשולחני" וכו' עכת"ד.

גם כאן יש להעמיק חקר ולעיין. בטבח אומן שקלקל ושולחני, מובן היאך יתכן ומזלו של הלקוח יגרמו שמן השמיים יפסיד, אך בדיין שדן דין תורה, היאך יתכן שמזלו של אחד הצדדים יגרום לשינוי הדין?

פילפולא חריפתא [שם אות צ] כתב וזה לשונו:

"ואל תתמה על החפץ שיחפוץ הדעת לסבול, דמישך שייך מזלא בדינא ודיינא, דהא אשכחן בפרק הגולין במסכת מכות דף יא,ב, דאדתנן אם עד שלא מת נגמר דינו מת כהן גדול ומינו אחר תחתיו ולאחר מכן נגמר דינו – חוזר במיתתו של שני וכו' ומשני היה לו לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות ולא ביקש, הא קמן דשייך בקשת רחמים על שיגמר הדין לזכות, ואי לא ביקש אפשר שלא יזכה, ולמה זה ועל מה זה, אלא דמזליה גרם שלא יזכה ובקשת הרחמים מבטלת ומשדדת מערכתו"

וממש ככל הדברים הנזכרים, כותב גם ה"חפץ חיים" [הלכות לשון הרע כלל ו סעי' ח בהערה] שם כתב תוכחת מגולה על מה מצוי, שכאשר אדם יוצא חייב בדין, הוא יוצא ומספר לחבירו היאך הדין עימו ובית הדין פסקו שלא כהלכה, "עד שנחלט בעיני שניהם שהרב או הבית דין שבעיר הזאת אין להם שיקול דעת לידע איך לפסוק דין על בוריו" והאריך שם ה"חפץ חיים" בחומרת עוונו של אותו אדם. ומסיים ה"חפץ חיים" שם וזה לשונו:

"ואילו היה השומע הולך בדרך התורה הקדושה, כשבא לפניו בענין כזה, בודאי החיוב מוטל עליו אם יכול אף להוציא מלב הבעל דין, שלא יהיה לו תרעומות על בית הדין, ולהרחיב לפניו בדברי אמתלאות שעל בית הדין אין שום עוולה חס ושלום, שהם פוסקים כפי המבואר בתורה על פי הטענות, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, כי יש כמה פעמים שאף שהאמת עם האחד, אעפ"כ נסבב מן השמים לשני שיזכה בדין, כמאמרם בברכות [ז,ב] ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנאמר [תהילים י,ה] "מרום משפטיך מנגדו" וכו' ואפשר דמזלא דהאי גברא קגרים [וכדאיתא ברא"ש פרק אחד דיני ממונות ובפלפולא חריפתא שם] ואין לך לדאוג, בודאי הקב"ה ישלים גזלתך ממקום אחר" וכו'

מכל הדברים הנזכרים עולה, כי יש בכוחה של תפילה להכריע את פסק הדין לטוב או למוטב, וכמו כן, יש בכח מזלו של האדם להכריע לדידו את פסק הדין. אך עדיין יש להתיישב בדבר, הלוא הדיינים דנים דין אמת לאמיתה של תורה ומה מקום יש להשפעות רוחניות בהכרעת הדין?

ונראה לעניות דעתי לבאר על פי מה שהזכרנו בתחילת הדברים.

הנה, כל דיין מחויב להשקיע זמן ומחשבה להוציא את פסק הדין לאמיתה של תורה. אך כפי שראינו, ודאי הוא שאין דיין צריך לישב על כל פסק דין כל ימיו ושנותיו, אלא בגבול ובמידה. על שלב זה אמרו חז"ל, כי מן הראוי להפך בזכותו של תלמיד חכם, קרי, להשקיע עוד קצת זמן ומחשבה מעבר למקובל. וזו היא מעלתו של דיין הנברר לשמש כ"זבל"א" וכנזכר. מעתה אפשר לומר, כי כאן הוא גם המקום שיש לתפילתו של האדם ולמזלו להשפיע על פסק הדין. התפילה היא שהדיין יצליח להגיע לחקר האמת והדין בפרק הזמן שאותו מקדיש לפסק הדין כמקובל וכמו כן, מזלו של האדם יכול להשפיע אם הדיין יגיע לחקר האמת והדין בפרק הזמן שהוקדש לשם כך, או שמא, מהשמיים לא יסתייע בידו הדבר.

הן אומנם, שיתכן גם לומר, כי לפעמים מן השמיים מטעים בכוונה תחילה את הדיינים ומסמאים את עינם שיפסקו דין שלא כדין, כדי לחייב את בעל הדין או לזכותו כפי חפץ השי"ת, כדרך שמצאנו בגמרא גיטין [נו,א] שם קראו חז"ל על תשובתו של רבי יוחנן לאספסיינוס את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". וכך מוצאים אנו בחז"ל [מדרש תנחומא בחוקתי על הפסוק "איש כי יפליא נדר"] גם בענייני הלכה, וזה לשונם:

"את מוצא ביפתח, שהיה לו מי שיתיר את נדרו, אלא "אין לחם" – שהעלים הקב"ה מהם את ההלכה, שלא ימצא פתח להתיר את נדרו. עלה [יפתח] ושחטה