הנדון: בעל דין שאינו מיוצג – בין 'פתח פיך לאִלם' ל'אל תעש עצמך כעורכי הדיינין'; ערעור בטענות שאפשר שיתאיינו עד למועד הדיון

הרב מאיר שמעון עשור, מנכ"ל מרכז י.נ.ר

הרב מאיר שמעון עשור, מנכ"ל מרכז י.נ.ר

טוען רבני, משפטן ( B.LL M.A ) מגשר ובורר
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב print
Print

כתוב את הכותרת כאן

ב"ה

תיק 1327814/2

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא

המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד רונית אלאג'ם זיסמן ועו"ד ארתור שני) 

נגד

המשיבה: פלונית

החלטה

רקע והוראה מנהלית

בפסק דין שנתתי בי"ח באב התשפ"א (27.7.2021) נדחה על הסף ערעורו של המערער שהוגש לכאורה, כך על פי התיק שנפתח וכך על פי פתיחתה של הודעת הערעור, על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה בעניין גירושי הצדדים.

כתבתי:

[…] הודעת הערעור פותחת בנושא זה, אך עם זאת חלקים נכבדים ממנה – ואפשר שכל תכלית הנטען בה – עניינם ברכוש ולא בגירושין.

לאחר העיון בדברי הצדדים ובתיק בית דין קמא עליי לקבוע כי דינו של ערעור זה להידחות על הסף, אף כי אפשר שעומדת למערער זכות להגיש ערעור אחר, בענייני הרכוש […]

ברובד העקרוני קיבל בית הדין את תביעתו של המערער, אף שלא עשה כן מחמת עילות הגירושין שלהן טען […] הרובד המעשי של פסק דין לגירושין תלוי לא רק בקבלתה העקרונית של תביעה אלא בקיומה של אפשרות הלכתית לסדר גט […] אין אפשרות לסדר גט בין צדדים הממשיכים להתגורר תחת קורת גג אחת […]

אכן כפי שציינתי בפתח הדברים חלקים נכבדים מכתב הערעור שהוגש עוסקים לא בענייני הגירושין עצמם אלא בענייני הרכוש.

ברם אין בית הדין מתנהל בשיטת "שניים במחיר אחד" – לא על דרך משל ואף לא כפשוטם של דברים היינו בנוגע לחובת תשלום האגרה הקבועה בתקנות הדיינים (אגרות), תשי"ז – 1957 והיונקת מסעיף 27(א) לחוק הדיינים, תשט"ו – 1955. אף מעבר לרובד העקרוני ולכללים המנהליים: עירובו של מין בשאינו מינו אינו מסייע לבית הדין, בלשון המעטה, לרדת לחקר האמת, מקשה על ניהול יעיל של ההליך ופוגע בצדדים עצמם.

יואיל המערער, אם רצונו בכך, לסור אל מזכירות בית הדין ולפתוח תיק מתאים, תוך תשלום אגרה כדין, לצורך ערעור – ככל שעומדת לו זכות ערעור, או בקשת רשות ערעור, ככל שאכן עומדת לו זכות כזו – בעניין החלטתו של בית דין קמא בסוגיה הרכושית שאינה צודקת לדעתו. ובעיקר יואיל להגיש כתב ערעור מתוקן שיהיה ברור ממנו על איזו החלטה, או איזה פרט מתוך ההחלטה או ההחלטות, בענייני הרכוש מבקש הוא לערער ומה נימוקי ערעורו בעניין זה.

עתה לפנינו "הודעת ערעור מתוקנת" שאכן עוסקת בפירוש ובאופן ברור בהחלטותיו של בית דין קמא שבענייני הרכוש, שהן אכן חלקים מההחלטות שעסקו בעניינים אלה ובענייני הגירושין גם יחד, הפעם הן הטענות והן הסעדים המבוקשים מתמקדים בענייני הרכוש, ובהתאם לכך יש מקום לדון בערעור.

עם זאת במערכת המחשוב מופיע גם ההליך הנוכחי כהליך בענייני גירושין. הפעם אפשר שמדובר בטעות של מזכירות בית הדין שהניחה כנראה ש"הודעת ערעור מתוקנת" נוגעת לאותו עניין שלגביו הוגשה הודעת הערעור המקורית – ולא שתה ליבה שחלק מהותי מהתיקון הוא שינוי הנושא.

מטעמי סדר טוב ומנהל תקין ייסגר אפוא התיק הנוכחי, שנפתח בטעות, ובמקומו תפתח מזכירות בית הדין תיק שכותרתו "חלוקת רכוש" – בהתאם לעניינו של כתב הערעור, ואליו ייסרקו הודעת הערעור, התגובה והנספחים שנסרקו לתיק זה וכמותם גם עותק של החלטתי זו. האגרה ששולמה בעבור תיק זה תוסב לתיק החדש שייפתח ומבחינה משפטית ייחשב מועד פתיחת תיק זה למועד פתיחתו של התיק החדש.

טענות המערער

לגופו של עניין:

הודעת הערעור המתוקנת מעלה טענות מטענות שונות נגד החלטותיו של בית דין קמא – ההחלטה הסופית שבגינה קמה זכות הערעור וההחלטות שהובילו לה. מקצת הטענות הן כאלה שכבר עתה אני מוצא לנכון להעיר כי לכאורה אין בהן ממש. 

כאלה הן התלונות על לשונו של בי"ד קמא המבקרת טענות שונות של המערערת על ידי באי כוחו בלשון שכביכול משתמע ממנה שמדובר בעניינם האישי של באי הכוח. המערער – והפעם אולי גם שלא בשיטתו של בית דין קמא נוכל לומר בצדק "ובאי כוחו" – רואה, או רואים בכך, סממן של יחס אישי שלילי אל באי כוח המערער וטוענים לא מעט כנגד כך. 

ואולם אף שברובד המשפטי העקרוני צודקת הטענה כי באי הכוח אינם צד בהליך וראוי היה לדבר על טענות המערער באמצעותם ולא על טענות שלהם כביכול, מכל מקום המסקנות והטענות הנגזרות מכך – אין להן מקום, שכן כל המצוי ומורגל בסגנון כתיבתם של רבים מהדיינים במערכת בתי הדין יודע כי סגנונם הרגיל הוא כזה, סגנון המדבר על באי הכוח כעל טוענים משום שבפועל הם שהשמיעו את הטענות, ולא סוד הוא כי לא אחת הללו אף נטענות בעצתם של באי הכוח ואין הם רק המנסחים את עמדות מרשיהם ומביאים אותן אל שער בית הדין, אך אין בו כל מגמה או כוונה לייחס להם דבר ברובד האישי. אפשר אולי להעיר על סגנון זה ולבקר אותו, אך מכאן עד למסקנה כי בית הדין אכן מתייחס בו אל באי הכוח באופן אישי – הדרך ארוכה, ארוכה מאוד.

בתוך כך חובתי גם לומר כי יש בכתב הערעור אמירות כלפי בית דין קמא שאינן ראויות להיאמר ושימוש בהן כלפי היושבים על כס המשפט – אם אין לו 'סיבות טובות (ושמא יש לומר 'רעות') מאוד' – פסול הוא ולטעמי עשוי אף להיות סיבה לחיוב בהוצאות משפט לדוגמה. כזו היא למשל האמירה המייחסת לבית הדין הילוך 'בדרכים עקלקלות'. מצופה מבאי כוח המערערוכאן ייאמר כי הציפייה היא אכן בראש ובראשונה מבאי הכוח, יותר משמצופה מבעלי הדין שהדיוטות הםלהיזהר בכבודן של ערכאות שיפוטיות גם אם משיגים הם על החלטותיהם. 

אכן בצד טענות אלה גם טענות אחרות, ואלו עיקריהן:

1. מחיר הדירה המשותפת שבהתאם לו קבע בית הדין כמה תשלם המשיבה למערער בתמורה לחלקו בדירה נקבע על פי שמאות שאינה עדכנית.

2. למשיבה אין יכולת מוכחת, ואף לא יכולת לכאורית, לרכוש את חלקו של המערער, ולפיכך אין ולא היה מקום להורות כי אכן תרכוש היא את חלקו ולהורות לו לשתף פעולה עם העברת הבעלות בדירה לידיה, עת שבפועל עוד לא ניתנה תמורה המלאה ובהעדר יסוד להניח שזו תוכל להינתן. טענה זו עומדת בזיקה לטענה בדבר מחירה האמיתי של הדירה, כאמור לעיל, אך לטעמו של המערער אף לולי הצורך בעדכון השמאות אין למשיבה יכולת כאמור.

3. שגה בית הדין באישורו את חוות הדעת האקטוארית בנוגע לאיזון משאבי הצדדים האחרים.

4. שגה בית הדין, בזיקה לסעיף 2, כשהביא בחשבון בהתאם לגרסת המשיבה בנוגע ליכולותיה, את שאמורה היא לקבל מן המערער במסגרת איזון המשאבים. שגיאה זו לטעמו של המערער היא הן בזיקה לטענותיו נגד חוות הדעת ובאמור בסעיף 3 לעיל הן בלאו הכי בהיות עמדה זו נוגדת, לטעמו של המערער, להחלטות קודמות של בית הדין עצמו שקבעו כי בעניינם של הצדדים יש להפריד בין חלוקת הדירה לבין חלקים אחרים של איזון המשאבים.

הדרך לבחינת תשובתה של המשיבה שאינה מיוצגת

עיינתי בתשובתה של המשיבה לערעור – תשובה שהוגשה, ראוי לציין, עוד טרם שהוריתי על הגשת תגובה. המשיבה, שאינה מיוצגת, לא הגיבה במישרין ותוך הצגת משנה סדורה לכל אחת מהטענות האמורות, אך מתוך דבריה עולות כמה נקודות שעשויות להיות תשובה לטענות המערער. להלן אפרוט אותן ואבהיר את השלכתן האפשרית על טענות המערער והיחס אליהן. אולם טרם אעשה כן מוצא אני לנכון לומר גם זאת:

המשיבה, כפי שטוען המערער ומדגיש, אינה מיוצגת. זכותה היא, אדם רשאי לייצג את עצמו, וחובתנו אף לומר כי מעיקרו של דין תורה זו אף הדרך המועדפת, ייצוג באמצעות 'מורשה' – עורך דין, טוען רבני או כל מייצג אחר – הוא דרך שבדיעבד בעיני משפט התורה, ומימות האמוראים ועד עתה נשתברו קולמוסים לבסס את היתרו ואת גדריו. ועם זאת בדומה להיתרים רבים שנשתברו עליהם קולמוסים מלמד הדבר על הצורך שבהם, לא נכנסו רבותינו בפרצות דחוקות אלא כשהיה הדבר נצרך. 

ואכן הניסיון מלמד כי במקרים רבים נקל יותר לסיים הליך משפטי בתוצאה צודקת, ולא פחות חשוב מכך – מהירה, כשהצדדים מיוצגים. (כך במקרים רבים אף שלא בכל המקרים ואף שיש גם שדווקא באי הכוח הם שמאריכים על הצדדים את הדרך ושמקשים על ההגעה לחקר האמת.) 

כשצד אינו מיוצג מוצא עצמו בית הדין לא אחת אל מול הצורך לשמור על איזון דק בין החובה הקיימת במקרים מסוימים של "פתח פיך לאִלם" לבין האזהרה "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין", והגבול בין השתיים הוא לעיתים דק ומטושטש. כשהצדדים מיוצגים נחסך צורך זה מבית הדין ואף חיסכון זה נמנה על התוצאות המבורכות שיש בהיות הצדדים מיוצגים. 

במשנה תוקף אמורים הדברים כשצד אחד מיוצג והאחר לא. מצב כזה מצד אחד מגביר את הצורך בפתיחת הפה לאילם, לאותו צד שיש טענות בפיו אך אינו יודע לסדרן כראוי ולנסח את משמעותן המשפטית, ומצד שני מגביר את החשש שכשבית הדין נזקק לפתוח פיו לצד זה ואינו עושה כן כלפי רעהו – ייראה הוא כמי שאכן עושה עצמו כעורכי הדיינין, ועלול הדבר לבוא לידי לזות שפתיים ולידי אי־היראותו של הצדק.

אף על פי כן, כאמור, זכותו של צד לבחור לייצג את עצמו, ומה גם שייצוג בידי אחר – יש בו גם 'חיסרון כיס', אלא שעל בית הדין להשיא עצה נכונה – שתיטיב עם שני הצדדים בהיבט של עשיית הצדק, מהירותו ומראיתו – ולהמליץ, במקרים המתאימים שלא לבחור בדרך זו של העדר ייצוג.

נוכח האמור אבהיר כי בדבריי דלהלן אומנם אפתח פי לאילם, בזהירות המתבקשת, ואבהיר את משמעויותיהן של טענות המשיבה גם מעבר למפורש בדבריה, אך בלי להיעשות בעורכי הדיינין ובלי להוסיף על עצם הטענות דבר. ועם זאת אקרא למשיבה לשנות ממנהגה שעד עתה ולדאוג לייצוג הולם עד לדיון שייקבע בעניינם של הצדדים. 

אוסיף גם ואומר כי בבית הדין הגדול שכיח חיוב הוצאות יותר מבבתי הדין האזוריים. (בטעמו של דבר נכתב רבות, ואין כאן מקום להאריך.) ואף מקובל ונהוג להתנות את שמיעת הערעור בהפקדת ערובה להוצאות שאפשר שייפסקו אם יידחה הערעור. כך ייעשה גם בהליך זה וכפי שייאמר עוד להלן. 

כיוון שכך הרי שאם בטוחה המשיבה בצדקתה גם החשש מחיסרון הכיס שייגרם על ידי שכירת עורך דין אמור להטריד את מנוחתה פחות משהוא מטריד אותה בדיונים בבית הדין האזורי, ורצוי אפוא שתסתייע במייצג שיביא את טענותיה לפני בית הדין באופן שבו תישמרנה זכויותיה ומבלי שבית הדין עצמו יצטרך לפתוח לה את פיו – מה שעלול להיראות כפגיעה בזכויותיו של המערער.

טענות המשיבה ומשמעויותיהן

עם תום הערה מתחייבת זו רשאי אני לשוב אל טענות המשיבה ואל ביאורן: 

1. בעוד המערער מייחס למשיבה את עיכוב ההליכים ו'גרירת הרגליים' עד כה, המשיבה טוענת כי ההפך הוא הנכון. המשיבה גם טוענת כי לאחר שהתקבלה ההערכה השמאית הסכימו באי כוחו של המערער כי תרכוש את חלקו בהתאם לשמאות זו. (אבהיר כי לדידן הסכימו באי כוחו משמע – הסכים המערער באמצעותם, אך נקטתי את לשונה של המשיבה עצמה.)

לעת עתה לא הציג איש מהצדדים לפנינו החלטה מפורשת של בית דין קמא בעניין זה, אף לא ראיות ברורות, אך בזהירות הנדרש וללא קביעת מסמרות אומר כי הדרישה של המערער, שבעניינה דובר בהחלטות בית דין קמא ובפסק הדין שבו דחיתי על הסף את ערעורו הראשון, לקיים דיוני הוכחות בסוגיית הגירושין למרות ההסכמה שהייתה בעניינה – יש בה כדי לחזק את עמדתה של המשיבה. עיכוב הליכי פירוק השיתוף מטבע הדברים הוא לכאורה שהביא להיות השמאות שנערכה בעבר שמאות שאינה עדכנית, אם אכן לא עדכנית היא. אין זאת אומרת בהכרח כי יש לאפשר את המכירה עתה לפי השמאות הלא עדכנית, אך לא מן הנמנע שיש לעובדה זו משקל מסוים וכך במיוחד אם כטענת המשיבה הייתה הסכמה כי תרכוש את הנכס בהתאם לשמאות "הישנה" – הסכמה שאפשר שאין לה משמעות אם לאחר מכן חלו עיכובים שבאשמתה, אך ייתכן שאין מקום לראותה כבטלה אם יתברר כי העיכובים היו דווקא באשמת המערער.

2. לעניין יכולותיה של המשיבה עומדת היא על טענתה כי יש לה כאלה. 

היכולות הנטענות נסמכות גם על הטענה כי תוכל לקבל הלוואת משכנתה, ולעניין זה טען המערער כי שוגה היא בקביעה או בהערכה בנוגע לגובה ההלוואה שתוכל לקבל. עם זאת מדובר ב'מילתא דעבידא לגילויי' ולכאורה אפשר שיתבררו הדברים עוד טרם דיון בבית דיננו. אכן לצורך כך נדרש המערער לחתום על מסמכים שונים, שהוא מתנגד לחתום עליהם, אלא שאם לא נורה על עיכוב ביצוע אכן ייאלץ לחתום עליהם (ולמותר לציין כי חתימה על מסמכים הנחוצים לצורך קבלת משכנתה אינה חתימה על מסמכי העברת בעלות, זו נעשית לאחר קבלת תמורה מלאה), ואפשר אפוא שעד לדיון תתבהר התמונה גם בעניין זה.

3. לעניין כריכת איזון המשאבים הכולל בחלוקת הנכס טוענת המשיבה כי בתחשיביה הנוגעים ליכולתה לרכוש את חלקו של המערער לא הובאו בחשבון אלא הזכויות הנזילות.

כאן נאמר: טענותיו של המערער בהקשר זה כללו הן את ההסתמכות על קביעת בית הדין האזורי בעבר כי שני העניינים לא ייכרכו זה בזה, והן את הטענה כי איזון המשאבים הכולל כולל גם איזון של זכויות שלא בשלו – וכפי שכתב בית הדין האזורי עצמו – אי אפשר לחייב להוונן. 

בחלקה הראשון של הטענה קשה לראות עילת ערעור לענייננו. גם אם קבע בית הדין בשעתו כי חלוקת הנכס תיעשה במנותק מיתר האיזון – הלוא מדובר בקביעה חריגה, שכן דרך המלך היא איזון הכול בחדא מחתא, שטעמה הוא כי את חלוקת הנכס אפשר לעשות מהרה, והדבר אף יאפשר את הגירושין, ואילו לאיזון הכולל נדרש זמן נוסף. ומשכך, אם השתנתה התמונה היינו כי חלוקת הנכס התעכבה ובין כך ובין כך אפשר לעשות הכול בחדא מחתא – קשה להבין דרישה להיצמדות להחלטה שטעמה בטל והתעקשות לסטות מדרך המלך גם כשהדבר לא יביא תועלת. 

לעומת זאת חלקה השני של טענת המערער – לכאורה צודק הוא, אי אפשר לכופו להוון זכויות וממילא אי אפשר להחשיב זכויות מהוונות כחלק מן התשלום בעסקת מכירת חלקו בנכס למשיבה. אלא שכלפי זה לכאורה אמורים דברי המשיבה כי אכן תחשיביה אינם כוללים היוון אלא זכויות נזילות שאמורה היא לקבל "כאן ועכשיו".

4. נוסף לכל האמור מציגה המשיבה אסמכתה לכאורה לדרישה של המערער עצמו ממנה להעביר תשלומים בעבור רכישת חלקו בנכס, בהתאם להוראת בית הדין קמא, ואף אסמכתה לכאורה כי אכן עשתה כך.

אם אכן כך הרי שדברים מטילים צל מסוים על תום הלב של המערער. ובכל מקרה יש בהם טעם שלא להורות על עיכוב ביצוע, הוראה שמשמעותה תהיה הותרת כספה של המשיבה בידי המערער ללא שתקבל היא את תמורתו ותוך שהמשך הליך הרכישה מתעכב.

זאת בנוסף לטעמים האחרים שלא ליתן צו לעיכוב ביצוע וכפי שייאמר עוד להלן.

תוצאת האמור בנוגע לשמיעת הערעור

תוצאת העמדת טענות המערער אל מול אלה של המשיבה היא כי אכן יש מקום לשמיעת הערעור שכן לכאורה יש ממש בחלק מן הטענות, אלא שעם זאת עדיין רחוקים הדברים מן המסקנה – ולו הלכאורית – כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים הם.

חלק מן הטענות שמעלה המערער תלויות לכאורה בשאלות עובדתיות בנוגע ליכולת המשיבה, וחלקן אף עשויות להתברר עוד קודם לדיון וספק אם מצדיקות הן ערעור, שכן לכאורה אם יתברר כי אין למשיבה יכולת להשלים את הרכישה ממילא לא תצא זו אל הפועל, אף ללא ערעור. גם הטענות הנוגעות לשאלה מה נכלל או לא נכלל בתחשיביה של המשיבה עשויות להתגלות כערעור סרק אם יימצא עובדתית כדברי המשיבה או אם בפועל תוכל להשלים את הרכישה בין כך ובין כך. 

טענות בנוגע לצורך בשמאות עדכנית עשויות להתברר כצודקות, אולם כבר הערתי לעיל שגם כאן אין הדברים מובנים מאליהם, בלשון המעטה.

נוכח כל האמור ולאחר שיקול דעת אני קובע כי הערעור יישמע בכפוף להפקדת ערובה להוצאות המשפט בסך 10,000 ש"ח. הערובה תופקד בתוך שלושים יום, לרבות ימי פגרה, ולאחר הפקדתה ייקבע מועד לדיון בערעור.

הבקשה לעיכוב ביצוע

אשר לבקשה שבשולי הערעור להורות על עיכוב ביצוע החלטותיו של בית דין קמא:

תחילה אעיר כי בקשת עיכוב ביצוע מצריכה על דרך כלל פתיחת תיק מתאים הנלווה לתיק הערעור עצמו. עם זאת לפנים משורת הדין מכל מקום אחליט כאן בנוגע לבקשה זו לגופה ולא אורה למערער להגישה שוב בתיק מתאים.

לגופו של עניין דינה של בקשה זו להידחות.

החלטות בענייני רכוש – הפיכות הן, והדבר אמור בייחוד בהחלטות המדברות ברכישה של צד האחד את חלקו של משנהו (להבדיל מהחלטות של מכירה לצד ג' שלאחר יישומן קשה להשיב בהן את גלגל לאחור), ולא בנקל יורה בית הדין על עיכוב ביצוען. כך בכלל, ומן הכלל אל הפרט: 

סיכויי הערעור נוכח האמור לעיל אינם ברורים דיים וייתכן כי אם לא נורה על עיכוב הביצוע הרי שעוד קודם לדיון יתברר כי יכולה המשיבה להשלים את הרכישה וממילא לא תהיה סיבה לערעור בהקשר זה, וכאמור לעיל. יתר על כן, אם לאידך גיסא לא תוכל המשיבה להשלים את הרכישה הרי שהבעלות אכן לא תועבר ומה טעם אפוא לצוות על עיכוב ביצוע של שלבי ביניים שאפילו לא יעוכבו לא יבשילו לכדי העברת בעלות אם לא תשלים המשיבה את תשלום התמורה.

הדברים אמורים במשנה תוקף שעה שלכאורה אין המערער טוען כי הוא רוצה גם כן לרכוש את הנכס, אלא שאם יתברר שהמשיבה אינה יכולה להשלים את הרכישה יש למכור את הנכס לצד ג'. זאת אפשר יהיה לעשות אם לא תושלם הרכישה בין שנורה עתה על עיכוב הביצוע ובין שלא נורה עליו, ועיכוב הביצוע – כל עוד אין הכרעה בערעור לגופו – לא יזרז זאת במאומה.

אשר לאפשרות שבסופו של דבר יתקבל מכל מקום הערעור בנוגע לשמאות או לאיזון יתר הנכסים ותוצאתו תהיה שהמשיבה תהיה חבה למערער סכום נוסף שבו לא תוכל לעמוד, וזאת לאחר שלכאורה יושלמו כבר הליכי הרכישה – הרי גם אם כך יהיה יוכל המערער לגבות את חלקו, בגרוע שבמקרים תיאלץ המשיבה לשוב ולמכור לצד ג' את הנכס וחלק מהתמורה יועבר לידי המערער, ממש כפי שיהיה אם מלכתחילה לא תושלם הרכישה והנכס יימכר לצד ג'. 

בנוסף לכל האמור, כפי שהוזכר לעיל, צירפה המשיבה אסמכתאות לכאורה לתחילת ביצועה של הרכישה, היינו להעברה של תשלום ראשון ומשמעותי בגין חלקו של המערער בנכס, ואף אסמכתה לדרישה של במערער ממנה בעניין זה. גם מטעם זה אין מקום להורות על עיכוב הביצוע.

בקשות נוספות

לפניי גם בקשות של המשיבה שעניינן מתן הוראות שנועדו לאכוף את החלטות בית דין קמא.

יובהר כי אף שקבעתי כי אין מקום לעכב את ביצוע החלטותיו של בית דין קמא, מכל מקום אכיפתן של הללו אינה מתפקידו ולא מסמכותו של בית דין זה.

בשולי הדברים אומר כי אף הפנייתה בקשות ממין זה אל ערכאת הערעור היא ככל הנראה תולדה של היות המשיבה לא מיוצגת. מייצג הבקי בסדרי הדין היה מגיש בקשות כאלה מן הסתם לבית הדן האזורי עצמו ולא לערכאת הערעור.

מסקנות והוראות

א. תיק זה שהוגדר בטעות כתיק "גירושין" ייסגר. המזכירות תפתח במקומו תיק רכוש ותסרוק אליו את החומר שבתיק זה. האגרה תוסב מתיק זה אל תיק הרכוש שייפתח והוא ייחשב – משפטית – כאילו נפתח במועד שבו נפתח תיק זה.

ב. הערעור יישמע בכפוף להפקדת ערובה להוצאות המשפט בסך 10,000 ש"ח בתוך שלושים יום לרבות ימי פגרה.

ג. אף שאין המשיבה חייבת בכך מוצא בית הדין לנכון להעיר כי רצוי שתהיה מיוצגת. הדבר יקל על בית הדין לעשות צדק עם שני הצדדים וקרוב לוודאי שכך יהיה הצדק מהיר יותר וייראה יותר בבירור.

ד. הבקשה לעיכוב ביצוען של החלטות בית הדין האזורי – נדחית. 

ה. למרות דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע החלטותיו של בית הדין האזורי, הבקשות לאכיפת החלטות אלה נדחות משום שאין מקומן בערכאת הערעור.

ו. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *