כתובה וחוק יחסי ממון

הרה"ג אליהו בר-שלום שליט"א

הרה"ג אליהו בר-שלום שליט"א

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב print
Print

תקציר: חוקי התורה קדמו לאנושות. האנושות נבראה רק אחר כך, ובהתאמה לחוקים אלו. האיש והאשה נבראו בלתי שוים. כל נסיון להשוות אותם גורם נזק צער וכאב. השוני בין האיש והאשה הוא הברכה שבהם. השוויתם – היא הקללה שלהם. דיני הממונות של בני הזוג בתורתינו הקדושה – מותאמים בדיוק לאופי האיש והאשה. כידוע בעם ישראל, האיש הנושא אשה כותב לה שטר כתובה, בו מפורטים ההתחייבויות שלו אליה, ומעמד הממוני של נכסי כל אחד. לעומת זה גם החוק האזרחי (חוק יחסי ממון תשל"ג, פרק 2), מבהיר את עמדתו ביחס ללחלוקת הממון ויחסי הרכוש שבין האיש והאשה הנשואים. פרטי הדינים, בכתובה או בחוק יחסי ממון, מבוארים בספרנו, משפט הכתובה פרק כז.

כידוע בעם ישראל, האיש הנושא אשה כותב לה שטר כתובה, בו מפורטים ההתחייבויות שלו אליה, ומעמד הממוני של נכסי כל אחד. לעומת זה גם החוק האזרחי (חוק יחסי ממון תשל"ג, פרק 2), מבהיר את עמדתו ביחס ללחלוקת הממון ויחסי הרכוש שבין האיש והאשה הנשואים. פרטי הדינים, בכתובה או בחוק יחסי ממון, מבוארים בספרנו, משפט הכתובה פרק כז.
אולם כהקדמה השקפתית וכללית לנושא זה, יש לנו לדעת את הבדלי  הגישה שבין תורתינו הקדושה (הסכם ה"כתובה"), לבין גישת אומות העולם (הסכם יחסי ממון).


כאשר נעמיד להשוואה את פרטי הכתובה אל מול חוקי יחסי ממון של אומות העולם, או אל מול חוזה ממון אזרחי שגרתי, תבלוט מיד יחודיות ההשקפה היהודית על מהות האיש והאשה עצמם, ועל מהות ה"זוג" עצמו. ההבדל נעוץ במבט היסודי "מה קדם לְמה": החוק לאדם, או האדם לחוק. המבט האזרחי הרגיל הוא, שכיון שישנם בעולם בריות שונות, מהם אנשים ומהם נשים, והם חפצים להסתדר יחד, אנחנו צריכים להסדיר להם מערכת תקנות כדי להשיג את המטרה הנ"ל. מערכת זו היא החוקים וההסכמים האזרחיים שבכל עם ומדינה. אמנם בכל תקופה מתגלה שהמערכת שנקבעה ע"י האנושות אינה מתאימה דיה, ולכן נעשים כל הזמן שינויים ו"עדכונים", כדי להתאים אותה יותר אל האנשים והנשים שלפנינו. כלומר: האדם קדם לחוק, ובהתאם למצב האדם על האנושות ליצור לעצמה בכל דור את החוקים המתאימים לה.


היהדות מודיעה שהדבר אינו כן. הבריות בעולם הם נבראים של ה' יתברך, וגם התורה ומערכת החוקים היא של ה' יתברך; אולם מערכת חוקי התורה קדמה לבריאת האנושות, באופן שאין צריך להתאים חוקים אל האנושות, אלא אדרבא: העולם והאנושות כולה נבראה על פי התכנית שבתורה. (תוכנית לאומות העולם, ותוכנית לעם ישראל). וכיון שיש בתורה חוקים שונים בין איש לבין אשה, וחוקים מיוחדים לזוג נשוי, נבראו האנשים והנשים בהתאם לדרישות החוקים הכתובים בתורה. לכן גם, חיים על פי אותם חוקים יהיו המסלול הנכון והטוב ביותר, ואילו נסיון ללכת בכל מסלול אחר – יהיה כשלון ומפח נפש. דברים אלו מפורשים בתורת ישראל, בפרשת נצבים. (דברים פרק ל פסוקים טו-כ).


הבדל הגישה הנ"ל, יוצר גם הבדל מה הם "נישואין". בעוד שבתורתינו הקדושה הנישואין הם איחוד איש ואשה, כלומר יצירת מושג שלישי חדש משני המושגים הקודמים, אצל אומות העולם הנישואין הם רק שותפות איש ואשה, זה בצד זה. שותפות שבאה לתת הנאה לצדדים. ההנאה היא סיבת יצירת השותפות, והיא גם כח קיום השותפות; כלומר השותפות תתקיים רק כל עוד ההנאה קיימת והדבר משתלם. כאשר נקודה זו נגמרת – יש לפרק את השותפות. חוקי אומות העולם והסכמי הממון האזרחיים בנויים על הנקודה המרכזי הזו: אני נישא מפני שהדבר כדאי לי. וכשהדבר אינו כדאי לי הנני מפרק את הנישואין, ובאופן שישאיר לי עדיין את מקסימום הכדאיות במצב שנוצר.


התורה הקדושה מדריכה אותנו בהשקפה אחרת: הנישואין באים מפני שהם חוק אלקי, ולא מפני נהנתנות חברתית גרידא. הנישואין הם אפשרות גבוהה שנתן הבורא לבריות, להיות שלמים, ליצור בעולם שלֵמות, ולהמשיך את העולם כפי התכנית הרצויה. על ידי הנישואין האדם משיג שלמות (כמבואר ביבמות סג ע"א "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם". כי הבהמות נבראו זכר ונבראו נקבה, אבל ה"אדם" נברא איש לבד, וממנו נלקחה האשה. אשה זו חוזרת אליו שוב ומשלימה את מה שנלקח ממנו). הנישואין הם איחוד של משפיע ונשפע (כמבואר בזוהר פרשת ויקרא דף ז:"דכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי, ופלג לאו הוא חד, וכד מתחברן כחדא תרי פלגי אתעבידו חד גופא וכדין אקרי אחד").

מטרת הנישואין היא להקים בית ולהמשיך את העולם בעובדי ה' (כמבואר במשנה עדויות פ"א מי"ג: "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: לא תהו בראה, לשבת יצרה"). הנישואין הם כניסה תחת "עול" טוב, של עיבוד המידות במשך חיים שלמים. (כמ"ש במדרש קה"ר ג כח: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו – זה עול אשה"). כל מערכת הנישואין עומדת תחת ניהול והשגחה פרטית של חסדי השם על הבריות: מהשם – אשה לאיש!.


כאמור, גישת גויי העולם היא "שותפות", וברמה הרדודה של הענין: איש רוצה אשה ואשה רוצה איש, הדבר מהנה לשני הצדדים ולכן הם משתתפים יחד. הם עושים גם הסכם לשותפות זו, אולם בהתאם לגישה הנ"ל גם ההסכם עצמו בנוי באותה גישה. כלומר: כיון ששני הצדדים מבקשים להשתתף זה עם זה מפני שהם חושבים שהם יהנו, ובהעדר הנאה הם רוצים להפרד זה מזה כי אז ההנאה יותר גדולה מאשר המשך ה"נישואין", לכן גם הממון שלהם יוסדר כך לכל האורך: כל אחד הוא בעל ממון אישי, שיחובר אל ממון השותף בתקופה המהנה, אבל עליו להיות מפורק בצורה הכי נוחה כאשר למישהו לא ינעם להמשיך בשותפות. מבט זה, ממקם את כל אחד מבני הזוג להשאר כל הזמן, גם בעת הנישואין, אישיות נפרדת לעצמה.

כלומר נישואין כאלו הם "שְנַים נפרדים החיים זה ליד זה, ובתקופת הנישואין נראה כאילו הם מאוחדים, ובעת פירודין יתברר שהם אינם מחוברים כלל". בהתאם לצורת חיים כזו, אזי כל עוד שני הצדדים נהנים זה מזה, או שכדאי להם לגדל יחד ילדים משותפים, או שיותר נח להם להיראות נשואים מאשר להיות "גרושים", הרי אז הם כאילו שותפים; אבל ברגע שבאים הפירודין מתגלה שלא היה ולא נוצר באמת כל איחוד, הרכוש מתחלק כמו כל שני זרים שמעולם לא היו "אחד". גישה זו משפיעה על הלך הרוח גם תקופת הנישואין עצמה: סידור הנכסים של כל אחד מהצדדים לכל אורך החיים המשותפים, צועד בתת ההכרה יחד עם החשבון של "שלי" ו"של הצד השני", באופן שהכל יהיה זמין להתפרק בלי נזק לצד "שלי".

דבר זה עצמו מרופף את השותפות אפילו כאשר הנישואין קיימים ונמשכים, (ולפעמים גורם כשלעצמו ל"פירוק"), בהיותו משאיר לכל אחד מבני הזוג את ההרגשה שהוא עדיין עצמאי ונפרד. כיון שהבסיס לשותפות הוא שנים נפרדים הנהנים זה ליד זה, (ולא שנים המעוניינים לוותר על זהות כל אחד, אלא להתאחד ולעשות יצירה שלישית נעלה), מובן שכאשר הנהנתנות יורדת לרמה של לא משתלם יותר להמשיך, הפירוק לא יאחר. לו זו בלבד, אלא שגם הדרך אל הפירוק תהיה רצופה צער: קל להבין מה קורה לבנין שהיסוד שלו מעורער: כל חלקיו נושרים בזה אחר זה, בתוך כדי גרימת נזק וסבל רב. הרגשת העצמאות הממונית של כל אחד משליכה גם לעצמאות בִּתחומים אחרים בבית, החלטות, השקפות, הנהגות, ואישות, והתוצאות הקשות לא מאחרות לבוא.


[כל זאת, מלבד מה שמעצם צורת ה'הסכם' עצמו נוצרים עימותים וניצולים כספיים בלתי הגונים, מה שמעמיק את הרצון ואת הקלוּת לפירוד. ראה בהערה , עיסה שנחתומה מעיד עליה].


אחר דברי הרקע הכלליים הללו, עלינו לנגוע בהבהרת דבר נוסף, הוא השוויון בין המינים, הקיים באומות העולם. אחד מהכללים הבסיסיים ביותר באו"ה, נוגע לשטחים רבים וגם בנוגע לחוקי הנכסים שבין בעל ואשה, הוא שויון מלא בין המינים. [או בתוצאה המפורסמת שהיא "חוק איזון הנכסים"]. השקפה זו היא השקפת העולם ה"חדש": יש להסדיר לאיש ולאשה להיות שוים ככל האפשר. השקפה זו עצמה נגזרת מההשקפה הנ"ל, שהאיש והאשה אינם מתאחדים. כי רק כאשר יש שנים יכולה להיות דרישה להשוות; אבל אם נוצר איחוד, ונעשה אחד, אין צורך להשוות. וכשם שגוף אחד כולל חלקים רבים, ומסתדר היטב עם כולם אע"פ שאינם "שוים", כי הכל יחידה אחת. אין שום רצון להשוות בין חלקי גוף אחד: הידים לא מבקשות אף פעם להיות רגלים, והרגלים אף פעם לא מבקשות להיות לראש, ואף חלק אינו מרגיש נפגע או נחות מתפקידו, כי כיון שהכל "אחד", להכל יש דרגת חשיבות שוה וזהה.


רצון אומות העולם להשוות את האיש והאשה, נובע ממה שבני הזוג אינם מתאחדים. הם משולים לשנים הנוסעים יחדיו במכונית אחת לכוון מסוים: יש אמנם סיבה משותפת להמצא יחד, אולם שני הנוסעים נשארים כל הזמן נפרדים. רק בהשקפה נמוכה שכזו, שייך להתפתח רצון "להשוות". כך נוצרה ההשקפה ה"חדשה" השולטת היום: האיש והאשה הינם אזרחים "שוים", מעמדו ומעמדה שוים, כוחו וכוחה שוים, זכותו וזכותה שוים, חובותיו וחובותיה שוים, יכולתו ויכולתה שוים. פועל יוצא מהשקפה חדשה זו היא לנסח גם את בעלויות הממון ודיני הממון שביניהם שלא כנוסח המסורתי, מהאיש אל האשה, אלא "שוה בשוה" בין שניהם.


[כל זאת, מלבד מה שמעצם צורת ה'הסכם' עצמו נוצרים עימותים וניצולים כספיים בלתי הגונים, מה שמעמיק את הרצון ואת הקלוּת לפירוד. ראה בהערה , עיסה שנחתומה מעיד עליה].

 
גם השקפה זו, אחראית לכשלון הנישואין ולמירור החיים. כאשר שנים ניצבים באותה משבצת, בכוח שוה אל כל ענין, הדבר ברור שיהיו חיכוכים. אולם כאשר השנים ימצאו כל אחד במשבצת שונה, בלתי שוה, יוכלו להסתדר יחדיו, ואדרבא  להשלים האחד את השני. התורה הקדושה מדריכה אותנו כי המצב  הוא אכן כך: האיש והאשה הינם בלתי שוים, לעולם. לכן ניתנו לזה דינים ומצוות משלו, ולזו דינים ומצוות משלה; לזה חוקים ויכולות משלו, ולזו חוקים ויכולות משלה; אין כל בושה או נחיתות, וגם לא שום מעלה או יתרון, לא לאיש ולא לאשה, בכך שאינם חלקים "שוים" בבריאה. גם אין כל תועלת בהשוואת האיש והאשה, אלא רק נזק.

הדבר דומה למי שיחליף את כל הברגים במכוניתו שיהיו כולם באורך ועובי "שווה".. המכונית לא תסע יותר. אדרבא: מעלת ה"זוג", והיכולת להפיכתו למשהו מיוחד ונעלה יותר משני נפרדים, נובעת דווקא ממה שאינם שוים. מה שסודר ע"י הבורא יתברך כשונה – הוא ההופך אותם להיות יחד אחד. ההבדל והשונה ניצוק בטבע הבריאה של האיש האשה לכל מלוא הפרטים הקטנים ביותר, ואין לנו כל בושה לחיות תחת החכמה העליונה של הבורא, ולא כל רצון להפר את הצורה המדוייקת שבה נבראנו. לכן נסחו חכמי ישראל את דיני הממון התורניים שבין בני הזוג, דווקא באופן שמתאים להבדלים הללו.


ההבדלים הללו הם הבדלים חזקים
, ברמת ה"טבע" עצמו. האיש והאשה נבראו בלתי שוים בטבע. ניתנו ביניהם הבדלים מהותיים בלתי ניתנים לטשטוש: בצורה, במבנה, בכח, בהפריה, בלידה, בהנקה, ועוד. בהבדלים אלו קשור מערך כל החיים: האופי, החשיבה , הרצונות, המטלות, היכולות, הזכויות, וגם החובות. חז"ל הקדושים, בחכמת אלקים המפעמת בקרבם, הודיעו לנו במשפט קצר: "נשים – עם בפני עצמן הן" (שבת סב.)  . הבנה זו שהיתה בעבר נחלת כל האומות – לדעת שמקום האיש והאשה אינו שווה, החזיקה מיליוני זוגות לאורך כל הבריאה, בלי גירושין כמעט. וההשקפות החדשות – שיש להשוות ביניהן, גרמו למליוני זוגות הרס השלום בבית, פירודין ועגמת נפש. לכל אורך ההסטוריה – אין חברה שבעולם שגרמה צער ונזק לבריות, ובפרט לנשים, כמו החברה המערבית החדשה!


הבריאה כולה מראה לנו כי האיש והאשה מיועדים לתפקידים ולמטלות אחרות, ולכן הם נבראו בהבדלים מתאימים . כשהאשה נדחפת (על ידי צו החברה המודרנית) למקומות ולתפקידים שלא צוידה בכלים עבורם, נעשה לה ולסביבתה עוול גדול. השווית האיש והאשה באופן מלאכותי היא נזק גדול, שהחברה החיה לפיו משלמת עליו מחיר כבד. הסכמי הממון בין בני זוג הקיימים אצל אומות העולם, המתעלמים מההבדלים הקיימים ביניהם ומביטים על האיש והאשה כאילו הם שוים, גורמים להם חיים רעים, עגמת נפש וצער, חוסר סיפוק וחוסר שלום בית, וכפי שרואים במציאות. השיויון שהמציאו לעצמם במקום שבאמת אינו קיים, גורם לכל צד לצפות מהצד השני לדברים שאינם מתאימים לו כלל, ולמערבולת של צער ועגמ"נ חינם. 


יש לזכור כי מוסכמות העולם כיום בדבר "מעמד" האשה, ו"שויון הזכויות" , אינם אלא השקפות אופנתיות, המתחלפות עם חילוף הזמנים, ומשתנות עם השתנות המיקום הגיאוגרפי. לעומת זה הידיעה התורנית בדבר אי השויון, ואיחוד איש ואשה ליצירה אחת חדשה, היא האמת הנצחית עצמה. הכתובה ערוכה ברוחב ידיעתם של חכמי ישראל על פי האמת התורנית הזו, מה הטבעים שסידר ה' לאיש ולאשה, מה מקומו של כל אחד כחלק מהשותפות, מה נאות לכל אחד בשותפות זו, ולפ"ז גם מה הן הזכויות והחובות, הדינים והדרישות מכל אחד. (עיין בפרק א כמה דוגמאות לכך).
אך בימינו, מסיבות שונות, ישנם אנשים הבוחרים לעשות הסכם ממון אזרחי, ויש לנו לוודא שהוא יהיה עשוי עכ"פ באופן שיתפוס על ההלכה, ולא באופן שאי אפשר לעשותו ע"פ ההלכה ואז אי אפשר להתנהג כאמור בו.

 1. כך הם דברי נשיא ביהמ"ש עצמו (בע"א 1915/91), שחוק יחסי הממון בין בני זוג יוצר עימותים וניצולים כספיים לא הוגנים בין אחד לשני. אמנם, לדעתו זה מפני שתחולת אותו החוק לא מתחילה כבר בהיות בני הזוג נשואים, אלא רק כשהם מתגרשים (כך נתקבל בכנסת עפ"י דרישת החכי"ם הדתיים כדי שלא יהיה "גט מעושה"), ולכן לדעתו היה צריך שפיצול הממונות יהיה קיים עוד לפני הגירושין, לכל אורך החיים המשותפים…  וראה עוד שם מה שמנה שורה של עיוותים נוספים אחרים הקיימים בחוק זה, והגורמים לאי צדק בין בני הזוג. וראה דברי שופט נוסף שם: "יתרונה הגדול של הלכת השיתוף – בהיותה דוגלת בצדק חברתי והשוויית בני הזוג. מגרעותיה – ערעור יציבות הקניינים, פגיעה בעצמאות ובאוטונומיה של בן הזוג, האצת פירוק המשפחה ודירדורה עוד בשלב מוקדם במשבר, כאשר ניתן היה אולי להציל את שלימות המשפחה; ובגלל מגרעות אלה, כולן או מקצתן, לא נתקבל פתרון זה על רוב ארצות העולם המערבי.. פתרון השיתוף, שגם הוא מבקש את אותה מטרה של צדק חברתי והשויית בני הזוג, גם הוא איננו אידיאלי. החסרון העיקרי בו היא פגיעותה של האשה – בעלת הזכויות בעתיד לכשיפקעו הנישואין אך חסרת הרכוש בהווה – ללחצים שתוותר על זכויותיה כדי להשיג גירושין. וה"ה כמובן לפגיעותו של האיש כאשר הוא המעוניין בגירושין.. גם תחת המשטר של הקניין המשותף, אין בני הזוג חסינים מפני לחצי-ויתור תמורת הגט הנכסף, ומעשים בכל יום יוכיחו.. במקרים רבים תנוצל קלות פירוק זו של המשפחה בקלות-דעת ובפחזות, לרעת בן הזוג השני, לרעת הילדים ולערעור התא היסודי שעליו ישובו של עולם קיים.. אם בית המשפט צריך לבחור בין שתי גישות ערכיות, האחת המבקשת לשמור על יציבות המשפחה כל עוד לא אפסה תקוה, והאחת שיש בה כדי לעודד בן זוג ללכת אחרי עיניו, סבורני שהבחירה הראשונה עיקר".

2.   המחקרים מגלים כי מבנה המוח של האיש והאשה שונה אפילו באופן פיזי, וכ"ש בצורת החשיבה: כמעט בכל סוגי המחקרים שנעשים היום לוקחים שתי קבוצות, אחת של גברים ואחת של נשים, מפני שהוכח אין ספור פעמים שמה שנכון לאנשים לא בהכרח נכון לנשים. בכל השטחים נמצאים ביניהם הבדלים ברורים: הם רוצים דברים אחרים, בצורה, בצבע, בטעם; הם מקבלים החלטות באופן שונה; מגיבים למאורעות באופן שונה; מתעניינים בדברים אחרים, מתנהגים אחרת, ועוד. לכן אלפי מוצרים ופעילויות נעשים באופן שונה לאנשים ולנשים. מתגלה שוב שוב כי אנשים או נשים מתרכזים כל אחד יותר במה שטבעו מתאים לו, וההשוייה המלאכותית אינה מצליחה.

3.   חז"ל היו האומנים הגדולים ביותר בהבדלים שבין האיש והאשה, ובכוחות הנפש של הנשים. כיון שמקור הידיעה של חז"ל בא משורש הדברים בעליונים, הם מסרו לנו את האמת האמיתית, שאינה נתונה לטעויות ותנודות המחקרים המתחלפים של בני אנוש. הנני לאסוף פה מקצת מדבריהם: רוצה אשה בקב ותפלות עמו מתשעה קבים של פרישות (סוטה כא:), טב לה למיתב טן דו מלמיתב ארמלו (קידושין מא.), סבא בביתא פחא בביתא סבתא בביתא סימה בביתא (ערכין יט.), האיש מקבל פיוס בנקל, והאשה אינה מקבלת פיוס בנקל (נדה לא:), הוי זהיר באונאת אשתך שדמעתה מצויה (ב"מ נט.), בינה יתירה ניתנה לאשה יותר מאשר לאיש (נדה מה:), האשה מכרת באורחים יותר מהאיש (ברכות י:), אשה עיניה צרות באורחים יותר מהאיש (ב"מ פז.), האשה משתוקקת לתכשיטים (כתובות סה.), האשה מתקשטת אפילו כשהיא זקנה (מו"ק ט:), האשה מתעסקת ליפות פניה כל הזמן (אבן עזרא שמות לח ח. אגב אוסיף, דדעת רבי חיא בכתובות נט: שאשה פטורה מלעשות בביתה מלאכת טחינה אפיה וכביסה, כיון שהדבר מכחיש את יופיה, וממילא לא יתכן להטיל עליה מלאכה נגד אופיה. אלא שאין הלכה כרבי חיא). האשה רוצה בחור עני יותר מזקן עשיר (ילקוט רות רמז תרי), נשים דעתן קלה להתפתות (קידושין פ:), האשה אוהבת להרבות שיחה (קדושין פ:), אשה אוהבת לראות דברים יפים יותר מאשר לאכול טוב (ילקו"ש אסתר רמז אלף מט), האשה חסה על שערה (שבת קיב.), אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה (מגילה יג.), אתתא – בהדי שותא פילכא (מגילה יד:), האשה תובעת בלב והאיש תובע בפה, וזו היא מדה טובה בנשים (עירובין ק:), כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה (כתובות י:), וכן עוד הרבה מאוד ידיעות בענייני האישות והעיבור ההריון והולד, וכן הרבה חילוקים שבין הנהגת האיש והאשה, יש באבות דרבי נתן (פרק ט), וכאן אמ"ל. [וע"ע בספר התלמוד ומדעי תבל לח' יקותיאל אריה קאמלהר זצ"ל עמוד קטו העתקת דברי הפסיכולוג הוגו מארקס משנת תש"י שהראה שדברים אלו קיימים בחידוד יתר, וההוספות שהוסיף עליו].

 4.   ולדוגמא נציין מה שמוסרים העוסקים בעם ישראל קדושים החוזרים התשובה, כי לנערה או אשה קל לחזור הרבה יותר מאשר לבחור או איש. הסיבה: לאשה יותר קשה בטבע, עם סגנון החיים של העולם החדש: הכריחו להיות להיות כביכול כמו אנשים, לקחו להן את מה שהאופי שלהן זקוק לו, ולא נתנו להן שום דבר כתחליף. וא"צ להאריך כאן.

5.   לכאורה היה לנו לתמוה למה סודרה הבריאה באופן שהאשה יותר חלשה באופן פיזי, יותר פגיעה מהבחינה הרגשית, יותר זקוקה לפינה פרטית, יותר זקוקה לתמיכה של חוזק, יותר מבינה לנפש ילד, יותר רגישה לאסתטיקה, יותר מקבלת סיפוק מעבודות הבית, וכיוצ"ב הבדלים שיש בינה לבין האיש. אבל זה מראה בעליל שהיא צוידה בכלים חזקים יותר לצורך תפקיד "הבית", ולא צויידה בכלים לעול ומסחר בחוץ – כמו שצויד האיש. הוא צויד בדיוק בכלים המתאימים לתפקידו, כח לעבודה, חוסר סבלנות להיות בבית, וכו'. גם החיבור ביניהם משלים, כי האיש אינו יכול לסבול שמישהו נוסף יקבע במקום שהוא רוצה לקבוע, כמו"כ הוא זקוק לכבוד והערצה, כמו"כ הוא מרגיש חזק כשהוא פורס חסות על מישהו, ובדיוק לכל זה מתאימה לו אשה.

6. כך קורה שהבעל בורח מאחריות ועול המוטלים באמת רק עליו, וזורק את האשמה על אשתו, ש"גם היא אחראית כמוהו"; מעתה האשה נדרשת לשאת בעול שאינו מתאים לה, וחיה בלחץ שאינה בנויה לעמוד בו; מצב זה גורר עמו מעגלים נוספים לרעה: כי האיש מתנער מאחריות בדר"כ כשאין לו חשק לכך, אבל כאשר תפגע גאוותו או כבודו יתעורר בו פתאום טבעו למשול (והוא ימשול בך), וכשירצה ליטול את המושכות לידו – יפרוץ ריב. גם כאשר ירצה לחיות בשלום, יצטרך לחיות עם עצמו בתסכול, ולהרגיש שעליו לוותר על מה שטבעו לא נותן לו לוותר. וחוזר חלילה: מריב לתסכול ומתסכול לריב. גם אצל האשה, ההרגשה הבלתי נכונה שיש לה סמכות לשלוט כמו האיש (כפי שמשדרים לם ההשקפות החדשות, מה שבאמת אין לה לפי טבעה), מובילה אותה להתעסק ולקבוע במה שלא הותאם לה מראש, ואז ישנם תקלות שונות. כל זה חוץ מהדבר הפשוט, שהבעל נעשה מתוסכל מהשימוש של אשתו בכח שלא יועד לה, והוא פוזל לתת מכוחו לאחרות (שגם הן – כיון שהן מתוסכלות מהלחץ הבלתי טבעי שהן חיות בו – מחפשות מקום אחר שבו אינן צריכות להחליט כלום אלא רק לקבל, כפי טבען), ואז ח"ו הבית נהרס כולו. חז"ל נתנו את המשקל הנכון של מקומה של האשה במשפט אחד: "מימי לא קריתי לאשתי אשתי, אלא ביתי". (אינה כלי לאישות ותאוה, אלא להעמדת בית. עיין המפרשים למס' שבת קיח: וגיטין נב.). מקומה של האשה הוא בעיקר בבית, כי כך טובה לה, טוב לבעלה, וטוב לעולם כולו.

7. נזכיר בזה, כי השקפת שויון הזכויות באה מרגשות נחיתות. נקודת המבט המתחילה את ההשקפה הלזו היא כי "שונה" הוא "נחות", ולכן "נשווה" את האשה לאיש אז נוציא אותה מנחיתותה. טעות זו היא מרה. לשם משל, השור והפרה שונים: הוא חורש והיא לא; מאידך היא מולידה והוא לא; האם פועל יוצא מכך הוא שהשור או הפרה חשובים האחד מהשני? או נחותים האחד כלפי המין השני. פשיטא שלא. כמו כן: הטייס אינו יודע לייצר מטוס והיצרן אינו יודע להטיס מטוס. האם כיון שהם שונים אחד מהם נחות? בוודאי לא. שני אנשים המבצעים תפקידים שונים, משלימים יחד דבר שלישי, ושניהם שווים במעלה. אין צריך לכפות עליהם לשם כך שויון חיצוני שאינו מתאים. הרי זה כמו לתת לאיש ולאשה, לשמן ולרזה, לגבוה ולנמוך, ללבוש אותם בגדים ואותם נעלים, בשביל ה"שויון" לאשה.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *