ודבקת בו – תכלית המצווה בראי חז"ל

הרב מאיר שמעון עשור

הרב מאיר שמעון עשור

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב print
Print

מאמר זה עוסק בהבנת תכלית המצווה "ודבקת בו". לאחר עיון במקורות בדברי חז"ל ראינו כי אין מדובר במצוות "עשה" נוספת מהתורה אלא מדובר במצווה מיוחדת מכל המצוות הכתובות בתורה, היות והיא נשמת כל המצוות והתכלית של כל קיום המצוות והתורה. 

מצוות "ודבקת בו" הינה רבת פנים: מצד אחד, היא משקפת את תהליך "העבודה" של האדם המאמין ומאידך, היא מבטאת את השכר של האדם הדבק בה'. 

המצווה מובאת  בציווים ולשונות שונים, כגון: "ובו תדבק", "ולדבקה בו, "ובו תדבקון", ומופיעה בחמישה חומשי תורה, בנביאים וכתובים. 

במקורות ישנה התייחסות רבה למצוות "דבקת בו" וקיימת תמימות דעים כי מצווה זו היא תכלית ונשמת כל המצוות ומטרתה להיטיב עם האדם. מצווה זו נועדה לצרף ולזכך את האדם המאמין ולסייע לו בשאיפתו להדמות להקב"ה ככל שניתן: בתפיסת העולם, בצורת החשיבה, ברצונות ובתיקון המידות והמעשים.

בספרות חז"ל קיימות דעות שונות ופרושים מגוונים לאופן עשיית המצווה. ישנם חכמים אשר הדגישו בפירוש הציווי את רעיון ההטבה של ה' עם ברואיו (רמח"ל, "אור החיים" אשל"ג). ישנם חכמים שהדגישו את תכלית הציווי להישמר מפני עבודה זרה (הרמב"ן) וחכמים אחרים ראו את השכר בעולם הזה ובעולם הבא כתכלית קיום הציווי (מלבי"ם) . לצד זה ישנם חכמים המדגישים את עניין התכלית בקיום המצווה כתכלית בפני עצמה ("הכלי יקר").

בפרק זה נציג חלק מדברי רבותינו למצווה זו. ננסה להבין מהי תכלית הציווי "ודבקת בו" בדרך לימוד ובירור מתוך חוכמת חז"ל.

ודבקת בו – כדרך ה' להטיב אתנו ולהשלים אותנו

הרמח"ל בדרכו המיוחדת כתב שכל עניין הציווי לדבקה בו הוא להיטיב עמנו, בעולם הזה עד כמה שאפשר מאחר וזה עולם העבודה ובעולם הבא לקבל שכר. ככל שיצליחו הברואים יותר להדבק בה' כך תגדל הנאתם הרוחנית, שכן הם דבקים בשורשם ונשלמים חסרונותיהם. "על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמתית הזאת יהיה במה שיינתן מקום לברואים לכשידבקו בו יתברך, באותו השיעור שאפשר להם שידבקו". 

הדבק בו יתברך חווה את עוצמת ההנאה השלמה והאמיתית הנובעת מעצם השלמת חסרונו, וכגודל הדבקות כך גודל השלמות.

"ואז נמצא שמה שמצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלימות כשלימותו יתעלה ויתברך, הנה מצד דבקותם בו, יגיע להם באותו השיעור שאפשר לתאר בשלימות ההוא יתברך, מצד היותם מדבקים בו". 

כלומר שכל מעלת ומדרגת השלמות שזוכה בה האדם, זה מצד היותו דבוק בו יתברך. כך שהאדם משלים את החסרים שבו על ידי פעולה זו, "וימצאו נהנים בטובה האמתית ההיא, בערך שאפשר להם ליהנות".

הערך שאפשר להם ליהנות מההטבה הוא ערך הנובע מעוצמת הדבקות. ככל שהאדם דבק יותר, כך נעשה "כלי" – בעל יכולת לקבל את עוצמת ההטבה. נמצא כי הדבק בו יתברך מקיים את תכלית ומטרת הבריאה "ונמצא היות כוונתו יתברך בבריאה שברא, לברוא מי שיהיה נהנה בטובו יתברך באותו הדרך שאפשר שייהנה בו". 

מתוך דברי קודשו אנו למדים כי התכלית של הציווי "ולדבקה בו" הוא להטיב אתנו ולהשלים אותנו, וזוהי כוונת ה' בבריאה בעולם הזה שהוא עולם העבודה ובעולם הבא הוא עולם קבלת השכר.

הרב אשל"ג בדבריו מוסיף ומראה זווית נוספת לתכלית הציווי, שהוא השכר הגבוה ביותר ומעבר לכך, "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו". 

הציווי להדבק בהשם הוא על מנת להעניק לנו שכר גבוה. שכר זה כל כך גבוה עד שאיננו יכולים להבינו בחושינו האנושיים "שהוא השכר בצורתו האחרון של ולדבקה בו יתברך, הכולל כל השכר שאך אפשר להודיע עליו". מתוך דבריו אנו למדים כי תכלית הציווי היא עניין ההטבה, שהיא השכר הגבוה שמעל השגתנו בעולם הזה.

ועוד כתב הרב, שכל התורה והמצוות הם לתכלית אחת שהיא לדבקה בו, שבדבקות זאת מתרוממים הבריות בהכרה להיות מרכבה אליו יתברך עד שמגיעים לשלמות הסופית שעליה נאמר שעין לא ראתה מרוב גדולתה ותפארתה. בלשון הרב "שכל תכלית התורה והמצוות הוא כדי לקיים מצוות ולדבקה בו". 

בעניין השלמות הסופית והשכר "עין לא ראתה אלקים זולתך" אשר מרוב גודלה ותפארתה של השלמות ההיא גם התורה והנבואה נשמרו לדבר אף מלה אחת מהפלגה".

ועוד כתב הרב אשל"ג בעניין תכלית כל קיום התורה, הוא הדבקות בו יתברך  "ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בתורה. א': מצוות הנוהגות בין אדם למקום יתברך, ב': מצוות הנוהגות בין אדם לחברו. הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו יתברך כמבואר" 

בעל "האור חיים" מפרש את תכלית הציווי "ודבקת בו", בשני טעמים. הראשון: השם יתברך חפץ בעם ישראל ולכן ציווה אותם לעבדו "ולדבקה בו", כי זו הדרך להשכיל אותנו, להראות לנו ולהמחיש לנו את ייחודו שאין עוד מלבדו. "ואדון לצד שחפץ בישראל לקרבם לעבדו ולדבקה בו, היה חפץ להשכילם לראות ולהביט בעין הכחשת כל אמונה חוץ ממנו" 

הטעם השני לציווי הוא שזוהי גם הדרך להיטיב עמנו לקרבנו אליו יתברך, כי מה לאדם לבקש חיים אם לא בשביל לעשות רצונו, על ידי לימוד וקיום התורה המצוות ותיקון המידות להדמות לו על מנת להתקרב אליו. 

מעשים אלו של לימוד וקיום תורה ומצוות יסייעו לאדם להדבק בו, וע"י כך מקיים האדם את תכלית החיים בעולם הזה, ובקיום מצווה זו יזכה לאורך ימים לעולם הבא.

בלשון הרב "כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך, שעשיית רצונו היא תסובב ותגרום שידבק האדם בקונו, כאומרו ולדבקה בו וזה הוא עצמו תכלית החיים בעולם הזה ואורך ימים לעולם הבא, והוא אומרו ואורך ימיך" והוא פרוש הפסוק "לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו, כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע יהוה לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם" 

מדברי הרב מובן כי תכלית הציווי "ולדבקה בו", כוללת שני טעמים: האחד להשכיל אותנו בידיעתו ובעצם יחודו-שהוא היחיד בעולם ואין זולתו. הטעם השני הוא להטיב עמנו, שעצם הדבקות בה' היא התכלית העבודה בעולם הזה והיא גם השכר בעולם הבא, שכן להיות דבקים במקור הטוב פרושו להיות נוכח במעלה רוחנית שאין גבוהה ממנה וללא הגבלת זמן, לנצח נצחים. המעיין בשני הטעמים ישכיל ויראה כי במקורם הינם טעם אחד והוא עניין ההטבה. 

"ודבקת בו" כהגנה מפני עבודה זרה 

ותכלית שני העולמות

על פי הרמב"ן, הציווי של "לדבקה בו" הוא כעין אזהרה שלא להידבק בעבודה זרה: "שטעם הציווי הינו אזהרה מאזהרות עבודה זרה" "שלא תפרד מחשבתו של האדם מן ה' אל אלהים אחרים" שכן הדבק בה' הוא דבק בקדושה וממלא אין לו מחשבות שהם הפך הקדושה. "ושידע שהכל אפס ואין" "ורק את ה' תעבודו ובו תדבקון". אדם שאינו דבק בה' נמצא בסיכון להידרדרות לחיים שהם היפך הקדושה עד כדי עבודה זרה. 

הרמב"ן מסביר את אופן הדבקות בה' ברגשות קרבה ואהבת ה' יתברך: שיש להדבק בה' "שיהיה זוכר את ה' ואהבתו תמיד ולא תיפרד מחשבתו ממנו" כמו שכתוב "בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". עד כדי כך שפיו ולשונו של האדם, שהם כלי התקשורת חיצוניים ישמשו אותו בהתנהלות היומיומית עם בני האדם. אך הלב, המסמל את הרגשות הפנימיים יהיה מופנה לאהבת ה' בלבד. "שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה'".

למה הדבר דומה? לאדם השקוע באהבה התופסת את כל רגשותיו וכשהוא מדבר בענייני החומר, עונה כלאחר יד מבלי שימת הלב בבחינת "ובאהבתו תשגה תמיד".

לשיטתו של הרמב"ן, בני האדם המגיעים למעלה זאת זוכים לכך שנפשם בעודה בחיים ובעולם הזה כבר צרורה בצרור החיים: "שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה". 

מי שצרור בצרור החיים יונק ממקור השפע והטוב ומי שחיי כך, הוא "משכן לשכינה" בעולם הזה ככתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – האדם חי את העולם הבא שלו כבר כאן בעולם הזה כשהוא מחובר למקור החיים, ובכך מקיים את תכליתו בעולם. "תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תיפרד כוונתם מן השם וזה תכלית האדם בזה העולם" אדם זה מכין את מקום משכנו להיות דבוק בהשם לחיי עולם הבא וזהו השכר והתכלית הסופית של האדם.

מדברי הרמב"ן נראה כי הציווי "ולדבקה בו", מורכב משני טעמים: טעם אחד הוא האזהרה שלא לעבוד עבודה זרה, וטעם נוסף הוא לקיים את תכלית האדם לדבוק בה' ולהיות מעון לשכינה בשני העולמות.

על פי הרמב"ן המשמעות של אהבת ה' והדבקות בו, הם נשמת המצוות וקיום כל התורה. תכונת אהבת ה' קיימת ומושרשת בנפשנו ובאברינו כבני אדם ובידינו ובכוחנו האפשרות לקיימה ולעשותה, כמו שמסבירה התורה "כי  קרוב אליך הדבר, מאד  "בפיך ובלבבך, לעשתו". 

דבריו הייחודיים של הרמב"ן על ציווי ודבקת בו כאזהרה לעבודה זרה, נתמכים ונראים מהפסוקים הבאים כפי שנראה בהמשך. 

אדם שמקיים את מצוות ה' ואת התורה כמצוות אנשים מלומדה כדבר האמור "ויאמר אדני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה" ללא אהבה ודבקות, מאבד את העיקר והתכלית. 

רגשותיו, שאינם נתונים לאהבת ה' ישוטטו במקום אחר והוא יימצא בתהליך הפוך מרצון ה', עד כדי סכנה של עבודה זרה. זאת ועוד: אדם המרוכז בסיפוק תאוות האישיות, עובד את עצמו ולא את ה' וזוהי עבודה זרה מעבודת ה'. במציאות זו, לבבו כבר "פנה עורף" מרצון ה' לאהבה ולדבקה בו. מצבו מוגדר "נידח"  מאת ה', שכן הדיח הוא את עצמו מעצם בחירתו בדרכיו שלו. מצב רוחני זה מסוכן ועלול להוות כפסיעה לפני השתחוות לאלוקים אחרים, כמתואר בפסוק הבא: "ואם יפנה לבבך, ולא תשמע; ונדחת, והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם". 

מכאן ברור מה שכתב הרמב"ן "שטעם הציווי הינו אזהרה מאזהרות עבודה זרה". מי שאינו דבק בה', בהכרח וכפועל יוצא מרוחק ממנו. זהו אדם שבחר בדרך אחרת  השונה מצווי ה' – "ובחרת בחיים".

יתרה מכך, הרמב"ן מדבר על כך שהבחירה  בה' הינה בחירה מוחלטת ללא פשרות. אין "באמצע", אין "גם וגם". יש חיים או מוות, טוב או רע.  היעדר חיים, היעדר טוב, הוא בהכרח מוות, בהכרח רע. הרע הוא ניתוק מה' מקור כל החיים והוא כאמור כפסע לפני והשתחווית לאלוקים אחרים. נוכל לומר אפוא כי הבחירה הנה מוחלטת ואילו תהליך ההידבקות הינו הדרגתי.

"ודבקת בו" כתכלית החיים 

בעל "הכלי יקר" פירש את מצוות הדבקות בה' כתכלית החיים והיא הסיבה שהשם נותן לנו חיים. "לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך" וכו' . ר"ל זהו תכלית חייך, כי אין הקב"ה נותן לך חיים כי אם בעבור תכלית זה, וזה שאומר הכתוב כאן "אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יהוה אלוהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך יהוה אלהיך". כי אהבת ה' מביאה החיים".  

אם כן, לפי בעל "הכלי יקר", תכלית הדבקות היא החיים. אין כוונתו לחיי החומר אלא לחיים האמתיים הרוחניים בעולם הזה ובעולם הבא שע"י שדבקים בו חווים את התענוג הגדול ביותר, ורק בדרך זו אפשר לומר "וחיית ורבית וברכך ה' אלוקיך". 

וכדברים אלו בעניין התכלית, כתב הרב "בים דרך" "מטרת התורה להביאנו ל"קדושים תהיו", שהוא בעצם ענין "בכל דרכיך דעהו", שהוא לדעת את ה' ולקדש עצמנו במחשבת קודש גם כשעוסקים בענייני החומר, וזו תכלית כל התורה כולה להגיע לדביקות בבורא יתברך. 

ועוד כתב הרב, שכל קורות האדם בעולם דרכיו, מאורעותיו, מחדליו, הצלחותיו, גם כפרט וגם כאומה לרבות הגלויות של עם ישראל, הכל נעשה למטרה אחת: להכיר ולדעת את ה' ומתוך החושך וההסתר לדעת שאין עוד מלבדו. 

כל הנדרש מהאדם באופן פרטי ומעם ישראל כאומה הוא "להגיע להכרה בה' כאשר ידם משגת",  וזאת גם "בתוך החושך והערפל המסתיר פני ה', ובכך מגיע האדם לתכליתו". ויתר על כן, אומר הרב "תכלית כל התורה והמצוות אינן במטרה לעצמן, אלא במטרה לידע ולהכיר את ה' ולדבקה בו שזו תכלית כל רצון ה' במצוותיו."

ויובנו הדברים ביותר על- פי דברי הרמח"ל, "והנה מה שהורונו חז"ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. 

ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא וכו' אך הדרך להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא העולם הזה וכו'. והאמצעים המביאים את האדם לתכלית זו הם המצוות וכו'. וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמתית הוא רק הדבקות בו יתברך והוא מה שהיה דוד המלך האומר: "ואני קרבת אלקים לי טוב" (תהלים עג) , ואומר: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (תהלים כז)".

והנה מה שיש להבין מתוך דברי קדשו שבתחילת דבריו נשמע שזמן העידון ודבקות האדם בבוראו הוא העולם הבא וכלשונו: "ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, וכל המצוות הנם רק אמצעי להגיע לזה". 

ומהמשך דבריו משמע, שאת השלמות האמתית שהיא הדבקות אפשרי לקנות כבר בעולם הזה וכלשונו: "השלמות האמתית היא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך עליו השלום אומר: "ואני קרבת אלקים לי טוב", ואומר: "אחת שאלתי וכו' כל ימי חיי". בקשת דוד המלך הלא היא להדבק בה' כאן בעולם הזה. 

אם כן איפה הוא זמן העידון והדבקות בה'? אלא כך הסבר העניין: ודאי מקום העידון האמתי שהוא השכר, הוא בעולם הנשמות ששם יושבים צדיקים ונהנים מזיו השכינה, שם בעולם העדן הדבקות בה'  היא בתורת שכר המצווה חלף העבודה שיגע בה האדם בעולם הזה והשתדל בכל דרכיו להדבק בה'. 

אולם כדי להגיע לזה השכר, חייב אדם לעבוד על מצווה זאת כבר כאן בעולם הזה כפי יכולתו ואופן העבודה היא להדבק בבוראו. וכפי שיתאמץ כאן לעלות במסילת הדבקות בה' ביגיעה, כך יזכה לזה בעולם הבא ללא טורח ובעידון רב אשר "עין לא ראתה". לפיכך נראה כי הדבקות בה' היא העבודה בעולם הזה והיא גם השכר בעולם הבא, להיות צרור בצרור החיים.

המלבי"ם מבאר את הציווי "ודבקת בו" כדרך פעולתם של הצדיקים, המביאה אותם למעלה רוחנית על ידי אהבה ו"דבקות בה'". הצדיק מגיע למעלה גבוהה זו כי הוא לא נפרד מידיעת ה'. ה"דבקות בה' נשארת נצחית וקיימת כמו שה' קיים לנצח ועל כן צדיקים זוכים בעולם הבא לנצח. "והנה דרך הצדיקים שדורכים על מהלך השלימות במסילה העולה בית אל, לאהבה את ה' ולדבקה בו, הוא בלתי נפרד מידיעתו, ונשאר נצחי קיים כמוהו, ועל כן הם נשארים לנצח". 

מתוך דבריו, אנו למדים כי תכלית הדבקות בה' בעולם הזה מקנה לצדיק את דרגתו שבזכותה זוכה לחיי הנצח בעולם הבא. 

וכן כתב הרב בשולחן ערוך המידות, "והנה ידוע שתכלית כל החמודות היא שיזכה האדם לבסוף ליישב לפני ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו הנועם האמתי והעונג הגדול מכל העינוגים שיכולים להימצא".

הדרגה הזו תלויה בדבקות של האדם בה', שכן אם הוא דבק בו בעולם הזה, אז יזכה ליישב לפני ה' בעולם הבא. "אך כל זה תלוי אם הדביק עצמו בה' בעודו בחייו בכל כוחו, כמו שכתוב ולדבקה בו, ורוצה לומר לדבקה במידותיו, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה והיינו שיזרז עצמו בכל ימיו להידבק במידות ה' יתברך, שהם רק לטוב ולחסד וכמו שכתוב כי חפץ חסד הוא".

הפעולה בעולם הזה להידבק בה', היא השכר בעולם הבא ותכלית המצווה היא הדבקות בו יתעלה. אז יזכה ליישב לעולם לפני ה', ולהשביע בצחצחות נפשו ("והשביע, האושר הנפשי יהיה גדול מאד כי ישביע נפשך בצחצחות האור הצח ומצוחצח ומדרגה היותר גדולה")  שהתכלית היא הדבקות בו יתעלה, והדבקות במידותיו גורמת לכך ועל כן ירדוף חסד". 

כאמור מדבריו, אנו למדים שתכלית עשיית המצווה, היא להגיע לעולם הבא וליישב לפני ה' יתברך, שזהו השלמת החסרונות והשלמות הנגרמת ע"י הדבקות בו יתעלה. 

הציווי "ולדבקה בו" – תכלית כל התורה וקיום המצוות

כל התורה וקיום המצוות, בין במצוות שבין אדם למקום ובין המצוות בן אדם לחברו, נועדו למטרה אחת: להגיע לתכלית הבריאה שהיא לדבקה בו. על פי הנחת יסוד זו נלבן את האמירה של רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה". 

על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך, אני ה"', דרש ר' עקיבא שזהו כלל גדול בתורה. משמע מדבריו לכאורה שזהו ציווי הכולל את כל התורה כולה. מאחר ולא מצאנו בתורה ציווי שעליו נאמר שהוא כלל גדול בתורה. משמעותו של "כלל גדול" שהוא כולל את כל הכללים והפרטים.

הנחת ייסוד זו, מהווה את בסיס להבנת דברי הרב אשל"ג "עתה נבין בפשיטות את דברי הלל הנשיא להאי גיורא, (לאותו גר) אשר עיקר הקוטב (הקצה הגבוה) שבמצוות התורה הוא ואהבת לרעך כמוך ויתר תרי"ב המצוות הן פירוש והכשר אליה.

ואפילו המצוות שבין אדם למקום הן גם כן בכלל הכשר המצווה הזו, להיותה המטרה הסופית היוצאת מכל התורה והמצוות, כמו שכתבו רז"ל "לא נתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל  "שהיא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, דהיינו המצווה האחת של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא המטרה הסופית בתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו יתברך".

אדם הזוכה למעלת ו"ואהבת לרעך כמוך" לאהוב יחיד בודד מעם ישראל, זוכה לאהבת כלל ישראל. "בכלי" זה של אהבת חינם, הכולל הזדככות הגוף והנפש, ההרגל לאהבת חינם נעשה לטבע שני  וכך נעשה האדם מוכשר לדבוק בה'. 

"כי כל התורה והמצוות אינם נתונים אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף אשר אחר כך יזכה בגללם לשכר האמתי שהיא הדביקות בו יתברך, שהיא תכלית הבריאה, והנה השכר הזה מתבטא במילים "גוי קדוש", שעל ידי הדביקות בו יתברך נעשינו קדושים, כמו שכתוב  קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם". 

ה"אור -חיים"  מסביר את הקשר בין המצווה ל"ואהבת לרעך כמוך" להמשך הפסוק "אני ה"' כקשר הדדי בין מצבו של "ישראל" לה', כי  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך להיות שכל ישראל הם ענפי שם הוי"ה ברוך הוא, דכתיב 'כי חלק ה' עמו'"   

כתב הרב "בתפארת ישראל", שע"י האמונה שהיא נשמת כל תרי"ג המצוות משיג האדם את אהבה והדבקות בה'. איכות מצוה שאדם מקיים נמדדת לפי מידת האמונה שהיא הדבקות בה'. 

וכלשונו בספר "ואיתא בספרים הקדושים, שתכלית כל התורה ותרי"ג מצוות היא אהבת ה' ודבקות בה', וכל מצווה ענינה שעל ידה יהודי מתקרב לאהבה את ה' ולדבקה בו, ובמיוחד כח האמונה הנטוע בנשמתו של יהודי על ידו משיג תכלית אהבת ה' ודבקות בה'. האמונה היא הנשמה של כל תרי"ג מצוות וכל מצוה שיהודי מקיים נאמדת לפי מידת האמונה שמשקיע בקיומה שהיא הנשמה המחיה את המצווה"

לסיכום: בפרק זה ניסינו להאיר ולהבין מעט את דברי חכמים המתייחסים לתכלית מצוות "ודבקת בו", הנראית לכאורה מובנת מאליה אך למעשה בירור תכליתה דורש לימוד ועיון מעמיק. 

העיקרים בתכלית המצווה הם האזהרה שלא לעבוד עבודה זרה, להשכיל בעצם יחודו-שהוא היחיד בעולם ואין זולתו. כמו כן, נראה כי קיום מצוה זו היא התכלית בפני עצמה משום שהחיים ניתנו לנו על מנת שנדבק בו. הדבקות בה' בעולם הזה נשארת נצחית וקיימת  לעד, פעולה המקנה לנו את חיי העולם הבא לנצח. תכלית נוספת היא להטיב אתנו, להשלים אותנו, לתת לנו שכר גבוה שאין אנו מסוגלים לתאר באמצעות החושים שלנו כבני אדם, לרומם את הבריות להיות מרכבה אליו יתברך, עד שנגיע לשלמות הסופית, ליישב לפניו יתברך בעולם שכולו טוב.

מכלל הנכתב בדברי חז"ל ניתן להסיק שהציווי לדבקה בו היא נשמת המצוות וכשהיא חסרה, עשיית המצווה אינה שלמה וחסרה בה הדבקות בה',  המהווה שלמות לחסרוננו.

קיום מצווה זו היא מטרת קיומנו בעולם הזה והיא השכר בעולם הבא. כגובה דרגתנו בדביקות בה' בעולם הזה – כך השכר והדביקות בה' בעולם הבא.

 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *