חושך ואור – משבר והתמודדות

הרב שלום אביחי כהן שליט"א

הרב שלום אביחי כהן שליט"א

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב print
Print

פרשת צו – שבת הגדול

צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כׇּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ

ימים אלו, ימים טרופים הם לעולם כולו. האנושות נמצאת בחושך, אנשי העולם מתכנסים להם בדממה איש איש בביתו, מצפים ומייחלים לחזור לימים של ביטחון – חזרה לאתגרים ברורים יותר, ימים של שגרה.

בתוך מרחב הדממה פורחים ומלבלבים להם מסרים וחזיונות, אזהרות והצהרות נבואיות, סימנים ורמזים, הבטחות ופיתוח תקוות לצד מנפצי התקווה ומעוררי חלחלות, והאדם שנמצא בלב סערת האי וודאות מנסה להיאחז בכל שורה שמתחברת עם עולמו הפנימי ומסדרת את חוקי העולם באופן שיוכל להוות משענת בטוחה בשעות כל כך מטלטלות.

ובעודנו מנסים לשמור את עצמנו מעל לפני המים, בעודנו מחפשים תשובות ודרכים, מול משבים לוהטים של מסרים ותקוות לצד חזיונות והפחדות, ניצבים להם דברי אלוקים חיים בפרשתנו – פרשת צוו, ובהפטרת הפרשה – פרשת החודש, שיחד מהווים תמונת מצב לתפקידנו בימים לא פשוטים אלו.

כל הלילה עד הבוקר

פרשת צו באה לזרז – זאת הוראה מיידית ולדורות. היא מכוונת למקום שבו האדם עובר תהליך אישי של התבוננות. בפעולתה החיצונית של ההקרבה היא שחיטה כמו כל שחיטה שאנו שוחטים את הבהמה בכשרות, צולים ואוכלים אותה. אמנם בפנימיות המעשה, בתכליתו, יש בין שחיטה להקרבה שוני גדול והוא בחובת ההתבוננות הקיימת בהקרבה שמסמלת לאדם את חשיבות ועוצמת מעשיו עד שכאשר הוא פוגם בחטאיו

היה ראוי לו כי יקריב את גופו ולא יחבל בעולמות עליונים הניזונים מפרי מעלליו. ובמקום זאת, עקב מתנת התשובה שהנחיל השם בעולמו, מומרת הקרבת גופו בהקרבת הקרבן – כשתמונה מוחשית ועוצמתית זו לנגד עיניו, בצירוף ציורי נפשו על פגימת חטאיו ועוצמת סגולת מעשיו. אלו הם רגעיו הגדולים של המקריב, רגעיהם הגדולים של כהני המקדש, ובעת הזאת משגר הקב"ה את משה בלשון זירוז מיד ולדורות[1].

את הזירוז המכוון לדורות ראו המפרשים כרמז לגלות האחרונה של ישראל – לתקופתנו. וכשמביטים על פסוקי הפרשה מנקודת מבט של התמודדות בעת גלות וציפייה לגאולה, ולא רק מנקודת מבט טכנית של דיני הקרבת הקרבן, עולים וצפים להם שני מושגים, שתי מילים חשובות ומרכזיות בפסוק הראשון של זירוז העם – בוקר, ולילה. ואכן, הבוקר והלילה הם זמנים שונים שהולכים בצמידות, והם ביטויים ומטבעות לשון המסמלים תקופות שונות בחייו של האדם ובחייה של האומה.

הבוקר מתאפיין באור, העצמים באור נראים ברורים, נפרדים – הבחנת[2] האדם בין חוטי התכלת לחוטי התכלת שבציצית, או לפי דעה אחרת בין תכלת השמים לירקרק החציר, אלו הם סימנים שכבר האיר היום והגיע זמן קריאת שמע של שחרית. האור מסמל את היכולת לעשות אבחנות דקות, ורק באמצעותו אפשר לקבוע קביעות הקשורות לטומאה וטהרה, ולעוד מצוות חשובות המצריכות אבחנה בין גוונים דומים אבל שונים, למשל, בין חמץ למצה.

אמנם האור בעצמותו מאפשר אבחנה ובירור, אך הוא עצמו אינו המברר אלא הכלי, הצינור המאפשר את הבירור על ידי המתבונן דרכו. צינור זה, ממתין לכוח המברר על מנת שיעשה בירור בכלי המאפשר. הכוח המברר הזה בנפשו של אדם הוא אור השכל. כשהפעולה הנפשית מגיעה מאור השכל, האדם מצליח לעשות אבחנות באמצעות השימוש בכלים המבררים. אור השכל הוא כוח נפשי מברר, כוח שאינו מושפע מרעשים ומנגינות.

כשהאדם פועל מתוך אור השכל, הוא אינו נסחף אחרי רעשי הרקע בחייו, הוא גם אינו מתעלם מהם, הוא בעיקר מבחין בין העיקר לטפל, בין רעשי הרקע למנגינה המקורית, הרי הוא כמנצח בתזמורת שמכוון את עיתויו ועוצמתו של כל אחד מקולות המנגנים – הוא המורה על אלו מהקולות שיהיו ברגע אחד קולות אחוריים, ומי מהם יועבר לקדמת הבמה, ומתי יתחלפו להם התפקידים.

זאת ראיה מלמעלה, ראיה שאינה מתעלמת מהקולות אך גם אינה נסחפת אחריהם – היא רואה, מבחינה, מבררת, וקובעת בכל רגע מה נכון לעשות.

לא כך פני הדברים בלילה. הלילה מתאפיין בחושך, יש בו בחושך מקום המאפשר עצירה מעיסוקי היום, הוא מהווה הכנה ליום הבא אחריו, אך הוא עצמו תלוי ביום שלפניו. ככל שהאדם מתעסק במשך היום, עוסק בעבודת כפיו ובעבודת נפשו, ככל שיהיה עמל ויגע בזמן האור כך תהיה שנתו ערבה יותר, שקטה יותר, כי כשם שהלילה הכנה ליום, כך היום הכנה הוא ללילה – שני הזמנים קשורים זה בזה.

אמנם יש שהיום נמשך אחר הלילה, ויש שהלילה נמשך אחר היום – אלו הן שתי בחינות. כאשר היום נמשך אחר הלילה כוחות הלילה פולשים להם להווי יומו של האדם וכך פעולותיו ומחשבותיו אינם תוצרי אור השכל אלא פרי כוחות הלילה.

קווי המתאר של הלילה אינם מתבטאים רק בהעדר עשייה, אלא בהשלמת חורי החלל שנפערים כאשר האורות כבים. בחשיכה, כשאין בהירות לעצמים ויש טשטוש גבולות, אזי המאוס של היום עלול להיראות כערב לחיך הליל, ואם פינתו השקטה של העמל במשך היום עשויה להיות פינה של מנוחה, שלווה, רוגע והורדת מתח, הרי שאותה פינה ממש כשאין בה אור עלולה להפוך למקור חרדה ובדידות איומה.

כוח הדמיון שולט תחת מקומו של אור השכל, וכשמהערכת הנפשית הבהירה אינה מנהלת את האדם, נכנסת לה המערכת הרגשית שבעצמותה אין בה סדר או היגיון, וכשאור השכל אינו משקיף עליה ומנווט בין שביליה, הרי היא כסערה סוחפת, כל מה שמשיגה עשוי להיות עוצמתי אך גם בר חלוף מיד לאחר שתשקוט הסערה.

קווים אלו יאפיינו את היום הנמשך אחר הלילה. במצב הזה תפקוד האדם באור יהיה מושפע מהחושך, ובכך הוא קובע את הלילה כמי שיש לו יתרון על האור. מחמת היתרון הזה הוא ינווט את מרבית כוחותיו להימנע מחרדת הליל, או בהיפוך, כל ציפייתו תהיה לשקוע בעולם של ליל, עולם של דמיון, של עונג. בין כך ובין כך יכוונו פעולותיו ומחשבותיו מתוך חיבור למציאות שאינה בהירה, מציאות שיש להישמר מפניה כמפני סכנה או באמצעות המלחמה שמביאה לתסכולים ואכזבות אך להרגשה של שליטה מסוימת מעצם המלחמה בה חרף תוצאותיה, או מתוך אסטרטגיה של התחברות אליה שבאה באמצעות יצירת מציאות לילית סוערת, מציאות סוחפת של דמיון, של סיפוק מידי, כזה שמתפוגג לו במהירות אך עם יכולת להיטען שוב ושוב עד שכוחו מותש.

הדברים שונים כאשר ימשך הלילה אחר היום. כי אז קווי המתאר של הלילה יהיו נשלטים ומבוקרים באמצעות האור – אור השכל. הכוח הפועל בבהירות לא יבטל את התרגשות והתפעלות המערכת הרגשית, אך הוא יבקר אותה וינווט את ההתפעלות הזאת לעשייה של יום, לעשייה בהירה, יציבה, מפוקחת, כזאת הבאה ממקור מותר האדם מן הבהמה.

במציאות הליילית הנמשכת מהיום, יש לאדם יכולת לעשות אבחנות, להתרחק מהתמונה ולראות מקטע רחב יותר של מציאות. הוא מסוגל לראות את מה שהיה לפני, את מה שיבוא אחרי, הוא מכלכל את מחשבותיו ורגשותיו ברוח כלכלת יוסף במצריים. במציאות הבהירה הוא אינו שוכח את המציאות הליילית, הוא מטעין את שכלו, מפתח את יכולת ההתבוננות, רוכש מיומנויות, הוא מבין כי המציאות הליילית בוא תבוא, הוא מכיר בה כמציאות חמה שרוחשים וגועשים בה רגשות מגוונים ומתנגשים, זאת מציאות של טשטוש ואי סדר, ומתוך כך הוא מכין צידה לדרך.

ובבוא הרגע שבה הוא נכנס אל המציאות הליילית, יש בידו יכולת לחוות אותה, לשהות בה, להכיל אותה, אך יכולת שנמשכת מהאור יודעת לכוון גם אל האור המגיע לאחר החושך. היכולת הזאת מאפשרת ברגעים של טשטוש לזכור את תמונת הזריחה, אז יש חזרה למציאות בהירה יותר, מסודרת ובטוחה יותר, המציאות שמשקפת יותר מכל את מקומו את עמדתו.

לא בכדי, למרות שמבחינה הלכתית היום מתחיל מהלילה, ולכן שבת נכנסת מהערב ומסתיימת בצאת הכוכבים, וכהנה עוד מצוות כמו חגים שמתחילים בערב ומסתיימים בלילה, וספירת העומר שבלילה נמנה היום שלאחריו. שונה הדבר בעבודת המקדש שבה הלילה נמשך אחר היום. כאשר עוסקים בהקרבת הקרבנות – בעבודת ההתבוננות העמוקה ובקרבה העוצמתית ביותר לבורא יתברך, אנו עושים זאת ממקום בהיר, מקום של הכרה ואבחנה בין עיקר לטפל.

אין באור היום כדי להעלים את כוחות הלילה, הלילה הוא חלק הציור, הדמיון, ההתרגשות וההתפעלות. כאשר אלו מגויסים לטובת אור השכל, לחיזוק יסודותיו של היום, הרי שהם מסייעים למקריב את קרבנו לצייר ציורים ולדמות דימויים על עצמו, על מעשיו, על הקשר שלו עם אלוקיו, ומה שישיג, תהיה זאת השגה של יום, של אור השכל המנצל את כל הכוחות והיכולות למטרת ההידבקות.

בהימשך הלילה אחר היום, לא ההתפעלות עיקר אלא ההכרה. רק בהכרה מתוך התבוננות מושג לו היתרון הגדול של ההתפעלות. לולי מציאות האור, לולי בהירות השכל, אין בכוחה של ההתפעלות לפעול פעולה נמשכת, וגם אם תהיה זו התפעלות המכוונת למקום קדוש וטהור, מצד עצמה אין בה יכולת לקבוע עמדה במסמרות כי כאשר אין מקורה ממקור של אור – של התבוננות, היא חלק ממציאות מטושטשת, בה הגבולות פרוצים והתנודות עשויות להיות לכיוונים שונים. בשוך הסערה תשקע אף היא ותפנה את מקומה להתפעלות אחרת עם בוא הליל הבא.

החשיבות הזאת של כוחות היום וכוחות הלילה תוך מתן יתרון למציאות היום, באה לידי ביטוי בציווי הפרשה לדורות שיצא במילים: "זאת[3] תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר", וכדברי הרמב"ן שכתב ז"ל: והנה הכתוב הזה מלמד שלא נקריב העולה בלילה, אבל אם נשחטה וזרק דמה ביום, נקטיר אבריה כל הלילה, ע"כ.

כלומר, אחר שנעשו כל מצוות הקרבן הכשרים רק ביום, יהיה אפשר להקטיר אבריה גם בלילה. כי אמנם הלילה חשוב הוא, אך עוצמתו היא רק כאשר הוא נמשך אחר היום – רק כאשר עיקר ההקרבה, עיקרה של הקרבה לבורא נעשית על ידי התבוננות הבאה באור היום, כי אז אין לבטל את הלילה אלא יכול הוא להיות כהמשך וחיזוק לקרבת האור הבהיר.

מחושך ועד אור – עמדה קדורנית מול עמדת האור

אך לא רק הדגשת איכויות היום והלילה נרמזות בציווי לדורות, אלא גם גילוי הוא לתהליך של חשכה ואורה. כי הנה הלילה הוא העדר האור ושהייה בחשיכה – רומז הוא לגלות ומשבר. אילו בחינת היום תימשך אחר בחינת הלילה, הרי שהאדם יימשך וייסחף בחשכת הליל. ראייתו מטושטשת, אין הוא מצליח לעשות אבחנות והפרדה בין עיקר לטפל, וחייו מתנהלים מול מציאות שיש להדוף אותה או להיכנע לה.

אם יהדוף וילחם בה, הוא ישקע בעצב, בתסכול, בייאוש ובדיכאון. אם ייכנע ויתחבר אליה הוא ישקע בדמיונות והיסחפות אחר רגשותיו ותאוותיו, הוא יצור לו עולם המשתלב עם עולם החושך – עולם של דמיון. בין כך ובין כך, תאבד תקוותו, וליום החדש הוא יגיע מותש, מובס, ואף את היום ההוא יראה בראייה ליילית, ראייה של ערפול וחושך, כי בחינתו היא בחינה של לילה.

אך אם נמשך אצלו הלילה אחר האור, אם ניצב האדם במציאות החושך וזוכר כי זאת מציאות זמנית, כזאת שלא תימשך עד אין קץ אלא קיומה מוגבל הוא "עד הבוקר" ולא עד בכלל, כי אז יוכל לזכות לחזור אל מצב של "ואש המזבח תוקד בו" – מחדש, להקרבה חדשה. זהו מצב של התחדשות, יום חדש, הכרה וקרבה חדשים, כאלה שהיו קודם החושך, התלבנו והתאתגרו בחשכת הליל, ושוב זרחו בזריחת שמש היום הבא.

והנה הנביא[4] בהפטרת שבת הגדול, חותם את ספר מלאכי, חותם את תרי עשר, ואת כל ספרי הנביאים. הוא בעצם חותם את תקופת הנביאות בעם ישראל, תקופה חדשה מתחילה, תקופה של חכמת התורה. בתקופה הזאת האור הולך ומחשיך עוד ועוד, חשכת הגלות – החוויה המשברית הולכת ומעמיקה, וברגע לפני הסיום, לצד ההבטחה כי גאולת ישראל בוא תבוא וקץ שם לחושך[5] מביא הנביא שתי עמדות: העמדה הליילית ועמדת אור השכל.

העמדה הליילית, מייצגת את מי שנמשך יומו מלילו, היא עומדת מול המציאות המשברית, מציאות החושך – בה צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אויבי ישראל מצליחים, והגם שאינם עושים מעשי השם: "גם[6] נבנו עושי רשעה, גם בחנו אלוקים וימלטו" – הם מאושרים ונראה כי מצליחים להימלט מהרעה ומהדין. מתוך עמדה ליילית המסקנה היא: "אמרתם, שוא עבוד אלוקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות" – אין ערך לעבודת השם, אין ערך לקיים את מה שהבנו בשכלנו, כי החושך מראה מציאות אחרת, מציאות של טשטוש, של היפוך.

אך מול העמדה הליילית, נמצאת עמדת אנשי אור השכל: "אז[7] נדברו יראי השם איש אל רעהו" – יראי השם, שלילם נמשך אחר יומם, חווים אף הם את חשכת המשבר, את המציאות המתנגדת לאור, גם הם מציירים ציורים ונאחזים במה שיאפשר להם לעשות סדר בעת הקשה, אך כליהם הליליים נמשכים הם מתוך מציאות היום הבהיר. הם מצליחים להתרחק מתמונת החוויה הגלותית משברית, להביט מלמעלה לרוחבה של היריעה, ובמאמצים גדולים הם נושאים[8] ונותנים עד שימצאו בשכלם כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול. 

העבר האמוני היה שייך לשתי הקבוצות, לשתי העמדות. אלו ואלו ראו את השם ונפלאותיו, אלו ואלו שמעו את דברי הנביאים והכירו בשכלם את מציאות הבורא. ההבדל ביניהם הוא באיכויות היום והלילה, האור והחושך. הקבוצה ההולכת קדורנית נמשך יומה אחר לילה – אנשי קדורנית נותנים יתרון לחושך על פני האור, הם משליטים את איכויות החושך על האור, ובכך כל עמדתם היא עמדה משברית, גלותית, חסרת תקווה ונטולת חזון. לאנשי קבוצה זו חסרה היכולת בהווה לתפוס את העבר ואת העתיד, זאת מאחר ויכולת התפיסה הזאת באה מהמסוגלות לא להיסחף במערבולת הלילה, בצער וברגשות המשבר.

המסוגלות הזאת נמצאת אצל אנשי אור השכל, מאחר והעמדה הבסיסית שלהם היא עמדת הימשכות הלילה אחר היום, כל החיבור שלהם לאלוקים הוא חיבור שבבסיסו בא מהכרה, מהתעסקות בתורתו, במצוותיו, מהיכרות הולכת ומעמיקה עם בחינותיו כפי אשר חנן אותם להכיר. אמונתם אינה מתבססת על התפעלות, היא נתמכת על ידה.

כוחות הלילה – הדמיון והרגש, הם כוחות חיוניים וחשובים אצלם, אך הם מפוקחים ומנווטים על ידי אור שכלם. הללו מצליחים בעיתות משבר לעלות לעמדה שכלית, להתרחק מתמונת החשיכה, לראות את העבר בו התגלה הבורא בגילוי שיש בו תפיסה הכרתית עמוקה, ומכאן הם מביטים על העתיד – על יום המחר, על תקופת ההתחדשות והצמיחה. הם בטוחים כי הלילה נמשך "עד הבוקר" ולא עד בכלל. ובשעה גלותית זו הם עוסקים בהכנת המחר, בעבורם הלילה הוא מבחן היום שעבר והכנה ליום הבא. ככל שיומם מלא משמעות וסיפוק, ככל ששכלם בהיר יותר, כך חשכת הלילה בטוחה יותר ומפנה להם מקום להכנת היום החדש, הקרבה החדשה, הצמיחה והגאולה.

ואכן, בזכות ראייה של אור השכל, בזכות עמדת הלילה הנמשך מן היום: "ויקשב[9] השם, וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו, ליראי השם ולחושבי שמו" – זהו ספר מיוחד "ליראי השם ולחושבי שמו", אלו המחוברים אליו באמצעות כוחות הערב והבוקר, באמצעות יראת הרגש, ומחשבת האמונה. רק החושבים בשכלם על שמו באופן תמידי, יראתם – יראת השם היא, זאת הפועלת גם במסתרים ובחשיכה.  

זכרו תורת משה עבדי

לאחר הצגת שתי העמדות הללו והשמעת מעלתם של "חושבי שמו", מסיים הנביא את תקופת הנביאות בהתוויית דרך.

נביא השם מדבר על תקופת הגלות הקשה, הוא מדבר על תקופתנו, הנביא רואה את חשכת הגלות וחוזה את ההתמודדות הלא פשוטה והמתח בין העמדה הקדורנית לעמדת חושבי שמו. הימים סוערים, אלו הם ימי חושך, ערפול, טשטוש הגבולות, קל ליפול לעמדה קדורנית, עמדה של דכדוך וייאוש שמרחיקה מהתפתחות וצמיחה. בימים אלו כוחות הדמיון פועלים בעוצמה אדירה, רמות החרדה מהעדר הבהירות גבוהות במיוחד – וכאן ישנה סכנת היסחפות לביצה רגשית טובענית המנותקת מהמציאות הבהירה, זאת שהיתה בעבר וזאת שתהיה בעתיד. 

הטשטוש בימים הללו כל כך גדול, עד שאפשר לייחס לכוחות הערב חשיבות של כוחות הבוקר, וזוהי החמצה גדולה. מלאכי הנביא האחרון, רואה את הקולות ושומע את הרעשים של הדור האחרון, הוא יודע שבחשכה הגדולה יכנסו למשחק המציאות כוחות של דמיון שייראו ככוחות של אמת ושכל בהיר, הוא רואה שמצד אחד האדם במצב של משבר גדול מחפש דרך, מנסה למצוא נתיב בטוח, ומצד שני הכוחות הציוריים, כוחות הדמיון, ינסו לספק זאת.

סיפוקם של כוחות הדמיון עשויים להיראות בחשכת הלילה ככוחות שכליים בהירים, יתכן שהם יצעקו אלוקים בקול גבוה, הם יגייסו התפעמות ויעוררו התפעלות. ההמונים עשויים לרקד בין מסר אלוקי ממקור נשגב אחד למסר אלוקי אחר ממקור עליון שונה. האדם בלב הסערה עלול להיתפס למסרים וחזיונות, לתמונות ומנגינות, לרעשים וצלצולים, חלק מהאנשים יצליחו לקבל מכך ביטחון, חלק אחר ישקעו בבלבול ופחדים רבים יותר, אך אלו ואלו ניזונים מכוח ההתפעלות, מהכוחות הליליים אך לא מנקודת הבוקר, הנקודה הבהירה

רבים מאותם שבויים בידי כוחות הדמיון המצילם בלב הסערה, עלולים ביום המחר להיות בעמדת "מתפכחים מאשליה" ויתכן מאוד כי אמונם תיסוג לאחור ואת יומם הבא הם ימשיכו לנהל מתוך הימשכות אחר הלילה. לא תהיה זו צמיחה והתפתחות, אלא במקרה הטוב המשך שגרת הדמיון והרגש כבעבר, ובמקרה הקשה יותר יצירת מציאות חושך עמוקה יותר ונסיגה מכל השגה התפעלותית.

כתרופה לשעה זו מפציר נביא השם: זיכרו! "זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים". מרגע זה – אומר הנביא בחתימתו את תקופת הנביאות – מהרגע הזה שבו תופסק נבואה בישראל, תפסיקו אף אתם להישען על קולות עליונים ומנגינות רוח נעימות ככל שיהיו. התרופה לאי הוודאות שמביאה בכנפיה התקופה המשברית, היא הזיכרון של המצע הבסיסי ביותר:

תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו בחורב. לא עוד דברי נביאות, לא עוד מסרים מקדושים נסתרים שאינכם מחוברים אליהם אלא מכוח כוחות הדמיון וההתפעלות, מעתה עליכם לחזור לבסיס הבטוח ביותר, זה שאינו משתנה, ושאינו נתון למבחן. זה שניתן בהר סיני, בצורה הכי בסיסית שלו, הכי בטוחה ובאופן המושג על ידכם – היצמדו לכתובים, לחוקים ולמשפטים, ללימוד התורה, המשנה, הגמרא וההלכה, זהו העוגן שלכם בעת הסערה.

כל כך פשוט, כל כך בטוח, כל כך בהיר. יש בחוץ חושך? יש בחוץ טשטוש? יש קולות רמים מכיוונים שונים? – נוסחת הנביא בשבת החשובה הזאת היא: זכרו תורת משה עבדי! לא התורה שיאמרו לך שהיא – גם אם תהיה מוצגת לך בקולות וברקים, אלא התורה "אשר ציויתי אותו בחורב על כל ישראל" – התורה שמיועדת לכל אחד ואחד מישראל, על כל חוקיה ומשפטיה בין אלו שנודע טעמן ובין אלו שלא[10].

הנביא אינו מבטיח שלאחר משבר מסוים תגיע הגאולה, הוא לא מציין את סיומה של חשכת הגלות בתאריך או באירוע. בורא עולם באמצעות נביאו מעביר לנו מסר אחד ברור: לכל האירועים הללו יהיה סוף, והסוף הזה יהיה טוב לישראל. אך כדי לזכות לסוף הזה, כדי להכיל את תקופות המשבר ולהתפתח מתוכו, חשוב שלא נסחף אחר קולות של דמיון, קולות של התפעלות מהחדש, קולות של אשליית נביאות, כי אנו בני עמדת אור השכל ולא עמדה קדורנית. אנחנו מאמינים בגאולה שלמה, ובכל יום נחכה להמלכת משיח צדקנו, אך גם אם יתמהמה ויעברו רגעי המשבר ואורות ההתפעלות, עדיין נכחה לו בכל רגע באותה מידה. כי אין אמונתנו בביאת משיח ובגאולה שלמה נובעת מכוחות הלילה אלא מכוחות היום המגייסים לצידם את כוחות הדמיון הציור והרגש. אמונתנו אינה תלויה באירוע זה או אחר, היא אמונה בהירה, מעמדה של חושבי שמו בתמידות – גם כאשר נראה כי נבנו עושי רשעה.

מתוך המקום הבטוח הזה של זיכרון תורת משה עבדי, מהמקום המרגיע הזה של חוט השני היחיד שנשאר יציב מעת היותנו לעם ועד היום הזה – התורה הקדושה. מסיים נביא השם ומבטיח למי שזוכר את העבר גם בתקופת הווה הסוער: בסופו של דבר כל האירועים שעברנו, האירועים שאנחנו עוברים, ואם עדיין לא נזכה לגאולה ונעבור עוד אירועים, לכל ערב יש תוקף "עד הבוקר". לכל אירוע יש את הבוקר שלו, ולכל האירועים הללו יש הבוקר שלהם, בוקר של הגלות הקשה הזאת, ואז: "הנה[11] אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום השם הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם". – אדאג לכך – מבטיח הבורא – שקודם שיגיע כל הטוב הזה לישראל, הוא ידאג לכך שהעם ישובו אליו ולא יידחו מהטוב הצפון להם בגאולה, וזאת באמצעות הבטחת השליחות: הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום השם הגדול והנורא.


[1] רש"י.

[2] ברכות ט, ב.

[3] ויקרא ו, ב.

[4] מלאכי ג, ד.

[5] איוב כח, ג.

[6] שם פסוק טו.

[7] שם טז.

[8] רד"ק שם.

[9] שם.

[10] מצודת דוד.

[11] שם כד.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *