בס”ד
“כי האדם עץ השדה” (דברים כ, יט)
ארבעה
ראשי שנה הם:
אחד בניסן – ראש
השנה למנין שנות מלכי ישראל ולסדר הרגלים שבשנה.
אחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה.
אחד בתשרי – ראש השנה לדין, שמיטות ויובלות, עורלה, מעשר תבואה וירקות.
חמישה עשר (טו) בשבט – ראש השנה לאילן, למעשרות.
אנו חוגגים ומתייחסים לטו’ בשבט כראש השנה יותר משאר ראשי שנים אחרים ( כמובן חוץ מראש השנה לדין ) מכוון שיש בו מעניין שבח של ארץ ישראל, כי ביום הזה מתחדש כוח האדמה שבארץ ישראל להניב תבואתה ולהוציא פרותיה ולהראות שבחה, ורוב שבחה של ארץ ישראל על פרות האילן נאמר כמו על שבעת המינים כפי שכתוב “כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָש”.[1]
עוד טעם לסיבת התייחסותנו, כיוון שראש השנה לאילן הוא גם יום הדין שלו, שכך הוא מדתו של הקב”ה שכל זמן חידוש וצמיחת כל אחד מברואיו הוא סוקר את כל עתיו עד סוף מעשיו ואז עת התפילה לבקש על הצלחתו. והתורה המשילה את האדם לעץ השדה הרי שיום דין זה מעין יום הדין הוא גם לאדם שנמשל לעץ[2]. מאחר ולאדם יש יחסי גומלין עם כל גידולי הארץ.
כתוב[3] “וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה “.
ניתן לראות מכאן שהתורה מתייחסת לעץ השדה כבריאה ועושה השוואה בין האדם לעץ השדה. ומכיוון שכך, בוודאי שיש כאן דימוי שצריך ללמוד אותו, שכן שהתורה היא מלשון “הוראה” שתכליתה לעורר את האדם להתבונן בדבריה וללמוד מהם הוראות מעשיות לחיי היום יום שלו.
ידוע כי קיימים יחסי גומלין בין עצי השדה לאדם, וקיימת תרומה אקולוגית מצד העצים לאוכלוסיית העולם. במאמר זה נבחן את ההקבלה בין האדם לאילן תוך מציאת מאפיינים משותפים, ומה ניתן ללמוד מהקבלה זו כמוסר ודרך חיים לעבודתנו הרוחנית בעולם. נלמד אודות הקשר[4] הקיים בין ראש השנה לאילנות[5] לבין הצמיחה וההתפתחות הרוחנית של האדם. מתוך התבוננותבהתפתחותו וגידולו של העץ ניתן ללמוד ולהפיק חכמת חיים ומוסר.
הזרעים[6]: כל מערכת ימיו של האדם הם בבחינת זריעה למה שעתיד לצמוח. על כן הוא נקרא בשם
“אדם” – ע”ש האדמה – להורות על עניין זה. כל שבחה של האדמה הוא מצד הגידול והצמיחה הנובעים ממנה, וכשם
שכל מה שצומח מן האדמה יש בתוכו זרע שזורעין אותו ושוב מעלה צמחים וגידולים חדשים,
כן גם האדם, כל מה שממציא על ידי מחשבתו ומעשיו, בגדר זריעה הוא, שממנה עתידים
לצמוח ולפרוח גידולים חדשים עד אין תכלית. וכשם שלזריעה הנתונה באדמה דרוש עיבוד
ועידוד, השקאה ומלאכות שבשדה, שעל ידם מתעורר באדמה כח הגידול, כן אצל האדם: הנשמה
העליונה – האלקית, מעוררת בו כח הגידול והצמיחה, והעבודות והפעולות הקדושות הן הפועלות
להחיות את כח הגידול של האדם.
נבחן את העץ: את השורשים שבדרך כלל לא רואים, את הגזע החסון, הענפים מתפשטים לכל עבר, את העלים, ואם יש, גם את הפירות. נדע שהכל התחיל בגרעין אחד קטן. זהו הפוטנציאל ה’גרעיני’ בהתגשמותו, לומדים מכאן שהשקעה בגרעין קטן, תניב עץ חסון ופירות משובחים.
אדם בוגר הוא העץ. אם אנו מעוניינים באדם בוגר, יציב ומלא ערכים, עלינו להשקיע בגרעין -בילדים. ילד קטן הוא כמו גרעין. ההשקעה בהתחלה לא נראית, אך בסוף ההשקעה תשתלם, כשהילדים יגדלו ויתבגרו, אנו נראה עץ חסון המניב פירות משובחים.
השורשים: היכן הם? האם הם קיימים? הם אכן קיימים. ובלעדיהם העץ לא יחזיק מעמד. רוח קלה תהפוך אותו על פניו. כמו שכתוב[7] “והיה כעץ שתול על־פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא־יבול וכל אשר־יעשה יצליח” האמונה היא השורש. היא זו שנותנת לאדם את היציבות, היא מעניקה לו חוסן פנימי גם בעתות משבר. בלעדיה, רוחות קלות, לחצים חברתיים או סביבה משתנה תזעזע את חייו. המאמין לא יחשוש מכל אלו: האמונה היא נר לרגליו, לאורה ילך ועל-פיה יתנהג. “לא כן הרשעים (חסרי אמונה) כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח[8]”
תקומתו[9]של העץ איננה מושרשת בענפים, בעלים ובפירות המפוארים, – אלא בשרשיו, שהם מחוזקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שם. הם מתחזקים על מקור מים חיים. העץ איננו דואג בזמן שהסערות אוחזות בו, מנענעות אותו כופפות אותו, שורשו לא נע ולא זע ממקומו, וכל זמן שהוא לא נעקר ממקומו, תהיה לו תקומה. כן הוא האדם. כל זמן שהוא נצמד לשורשיו הרוחניים – שום רוח לא תעקור אותו ממקומו.
דרך צמיחת האילן היא, דרך שורשיו החודרים אל מעמקי האדמה, בחיפוש אחר מקור יניקה של מים המחיים אותו. ומהווים עבורו את הקיום. שורשים אלו אינם נראים לעין האדם. הם טמונים עמוק בקרקע. אך אם אנו רואים עץ עמוס בפירות, עליו ירוקים וענפיו ניצבים ועולים אל על, ברור הדבר ששורשיו איתנים והם מצאו בחיפושיהם, מקור מים. אין קיום לעץ ללא שורשים, כן הוא האדם, אם מעשיו ראויים, הם מעידים על שורשים עמוקים ועל תכונות נעלות העוברות מאב לבן. כמובן שמוטלת חובה על האדם לפתח את יכולותיו ותכונותיו הטובות וללטש אותם, כפי שמלטשים יהלום יקר. אולם יחד עם זאת, ברור, שהתכונות והכוחות הנפשיים, מקורם בדורות עברו, בחינוך בבית ובתכונות שרכש האדם בכוחותיו.
אבל אין די בכך. העץ לא מורכב מזרעים ושורשים בלבד. העץ הוא הגזע, הענפים העלים והפרות. לא ניתן להסתפק באמונה בלבד. יש להתקדם ולפעול, לגדול ולהתרחב. הגזע והענפים הם המעשים הטובים של האדם. והפירות הם התוצאות החיוביות של המעשים. כדאי לזכור שעץ טוב לא מפסיק לגדול. ברגע שהגדילה נפסקת חלילה, הענפים יתייבשו, וענפים חדשים לא יופיעו.
צריך לבחון האם העץ הוא ‘עץ סרק’: לעצים מסוימים שורשים איתנים, גזע חסון והרבה ענפים. אך הם אינם מניבים פירות וחסרי נתינה. עצים אלו התורה מתירה לכרות לצורך, ככתוב “רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית[10]“
פירות: “המשכיות הפרי”, הוא הרצון הנשגב והיקר ביותר של העץ, כמו לאדם. הרצון שיהיה ה”פרי” משובח, שלא ייפגם טעמו ביחס לדורות הקודמים לו, הרצון להוציא פירות ולהעניק לזולת, הוא היצר הקיומי הטבוע בבריאה כולה. אנו רואים זאת בעצים ובאדם, כמו שכתוב על האדם[11] “וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ“.
עץ טוב [12], שאינו מורכב, עשוי לחיות למעלה מאלפיים שנה ולפעמים ארבעת אלפים. למעשה, אין זה ברור כלל מה בדיוק גורם למותם של עצים. כל עוד לא מסתיימים חייו של העץ על-ידי תאונה או אירוע חיצוני כלשהו, בכוחו להמשיך ולחיות שנים רבות מאוד. יתר על כן, לא זו בלבד שהעץ יכול להגיע לגיל מופלג שכזה, אלא שגם בזקנותו הוא מסוגל להוציא פירות. גם עצים זקנים מאוד ממשיכים להיות פוריים, ופירותיהם אינם פגומים או פחותים מחמת גילם. עלינו למוד מהעץ הצומח בלי סוף, שגם כאשר הוא מגיע לגיל מופלג, ממשיך להניב פירות. אדם מישראל לעולם אינו ‘יוצא לפנסיה’ בתור בן אדם ובתור יהודי, כל עוד הוא חי עליו להמשיך ולצמוח, לגדול, להתפתח נפשית וקוגניטיבית ובעיקר – להמשיך להוציא פירות.
תפקידו של אילן הוא להיות, כלשון הכתוב[13] “עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו” היינו לעשות פירות, ופירות כאלה אשר נמצא בהם הזרע והגרעין מהם יצמחו אילנות ופירות כמותם, וזהו שלימותו של האילן, ההמשכיות שלו, שהוא עושה פירות ופירי פירות עד עולם. מהותו של אילן הוא, שהוא “צומח”. וצמיחתו וגידולו הוא חיותו.
ראש השנה לאילנות הוא גם הזדמנות גם לאדם לחידוש ולעבודה הרוחנית באופן של גידול וצמיחה תמידית שתישא פירות במשך כל השנה. על האדם להיות “צומח”, כלומר הולך ומוסיף וגדל תמיד, שלא להסתפק במעמדו ובמצבו, ואפילו אם מצבו בהווה טוב ומשביע רצון, האדם צריך להיות במצב “צומח” שכן “מעלין בקודש”. וכן עליו לעשות פירות, אותם יאכלו וישבעו ויהנו מהם רבים חוץ ממנו. פירותיו של האדם הם המצוות ומעשים טובים”.[14]
לסיכום:
תכלית [15] ההשוואה שמשוה התורה בין האדם
לעץ השדה היא “לעורר את האדם להתבונן בהם וללמוד מהם הוראות מעשיות וחיוביות
לחיי היום יום שלנו.
[2] ספר התודעה,(אליהו כי טוב,ט”ו בשבט, דף רכח).
[3] בספר דברים (פרק כ, פסוקים יט).
[4] רבי מנחם מנדל שניאורסון זצוק”ל- מליובאוויטש,(שערי המועדים לחודש שבט עמ’ רסד- רסז).
[5] ט”ו בשבט.
[6]הרב יעקב משה חרל”פ, (מי מרום, חלק ה’).
[7] תהלים,(פרק א פסוק ג).
[8] תהילים, (פרק א פסוד ד).
[9] רבי שמשון רפאל הירש,(במעגלי שנה).
[10] בספר דברים (פרק כ, פסוק כ).
[11] בראשית, (פרק א פסוק כח).
[12]הרב עדין אבן ישראל – שטיינזלץ,(האדם – עץ השדה).
[13] בראשית ( פרק א, יא).
[14]בראשית רבא (פרשה ל’, ו).
[15] מנחם מנדל שניאורסון,( האדמו”ר השביעי של חסידות חב”ד-לובביץ’).
