הלכות פרוז ומוקף לבין כרך שהלך לעיר ולהפך

הרב ינון בר-כוכבא שליט"א

הרב ינון בר-כוכבא שליט"א

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב print
Print

דין בין עיר שזמנו בי"ד שהלך לכרך או להיפך, שמתחייב גם במקום שאינו מקום מגוריו הקבוע, מבואר במשנה מגילה (פ"ב מ"ג) ובגמרא (יט.). ונתבאר שם שגם פרוז בן יומו או מוקף בן יומו חייבים. וזה נתחדש מכוח יתור הפסוק שאמר פעמיים "היהודים הפרזים" "היושבים בערי הפרזות" לרבות שגם פרוז בן יומו, שיושב בערי הפרזות בתור אורח בלבד מ"מ נחשב פרוז, ואע"פ שהוא גר בכרך בקביעות ואף עתיד לחזור לשם, מ"מ כיון שעתה הוא בעיר או בכרך, מתחייב לקרוא עמהם. וזה שונה מדיני כל התורה כולה שמבואר בפסחים (נא.) ובשו"ע (סי' תס"ח ס"ד) שאם דעתו לחזור למקומו, נוהג כמנהג מקומו הקבוע, ואין נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם. אבל במגילה אע"פ שדעתו לחזור למקומו ועתה הוא רק פרוז או מוקף בן יומו מ"מ חייב.

ודין המשנה נפסק בשו"ע (תרפ"ח ס"ה) וז"ל בן עיר "שהלך" לכרך, או בן כרך "שהלך" לעיר, אם "היה דעתו" לחזור למקומו "בזמן קריאה" "ונתעכב" ולא חזר, קורא כמקומו. ואם לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר זמן הקריאה, קורא עם אנשי המקום שהוא שם, עכ"ל. ולשון זה הוא העתקת לשון הרמב"ם (מגילה א, י).

סעיף זה טעון הרחבת ביאור בארבעה מקומות

  • מתי הלך

מה שכ' בן עיר [שזמנו בי"ד] "שהלך לכרך" לא מבואר "מתי" הלך האם לפני ליל י"ד כשעוד לא קיים את מצוות הפורים כלל. או בליל ט"ו אחר שקיים את מצוות הפורים בעירו.

וכן בבן כרך [שזמנו בט"ו] "שהלך לעיר", לא מבואר מתי הלך אם לפני כניסת ליל י"ד או באמצע הלילה או שמא גם באמצע יום י"ד.

  • מהי "שעת המחשבה" שבה חושב על העתיד (האם יחזור)

מה שכ' "אם היה דעתו לחזור" ודאי פירושו שעומד בנקודת זמן מסוימת וחושב על העתיד מה יעשה: האם יחזור או לא. ולא מבואר מהי אותה נקודת זמן, שבה הוא חושב על העתיד האם בשעה שיצא ממקומו למקום השני או בשעת כניסת ליל פורים.

ג) מהו היום והזמן העתידי שקובע את החיוב, שעליו להחליט אם לחזור או להישאר

מה שכ' דעתו לחזור "בזמן קריאה" לא מבואר איזה זמן קריאה האם זמן קריאת המקום שממנה יצא, או שמא זמן קריאת המקום השני שלשם הגיע.

גם לא מבואר האם הכוונה לזמן קריאת המגילה בלילה – בצאת הכוכבים. או זמן קריאתה ביום – בעלות השחר.

ד) מתי המחשבה 'לחזור או להישאר' היא הקובעת. ומתי המציאות בפועל 'שנשאר או חזר' היא הקובעת.

מש"כ בשו"ע שאם היתה דעתו לחזור אלא "שלבסוף נתעכב" פטור. האם הכוונה נתעכב באונס או מיירי גם בנתעכב ברצון.

ועוד צריך בירור, איך הדין במקרה הפוך מהשו"ע. דהיינו שמחשבתו הייתה להישאר אבל בסוף שינה דעתו וחזר לעירו. האם גם כאן רק המחשבה קובעת ויהיה חייב, או שמא צריך תרתי כדי לחייב, גם מחשבה להישאר וגם שישאר בפועל.

ועתה נעבור בס"ד לבאר את דברי השו"ע

 עם כל הנידונים האחרים שלא הוזכרו בו

  • א) דין השו"ע בבן עיר שהלך לכרך – הכוונה שהלך לפני ליל י"ד.

הדין שכתוב במשנה ובשו"ע, בבן עיר שהלך לכרך (לירושלים) ולא מבואר "מתי הלך", הנה פשוט שכוונתם לבן עיר שהלך לירושלים לפני ליל י"ד. ולא יתכן לפרש שהלך בליל ט"ו, שהרי לפי זה אין שום ביאור למה שהמשיך השו"ע ואמר "שאם דעתו לחזור בזמן קריאה אז קורא כמקומו" שהרי אם מדובר בבן י"ד שעשה כבר פורים והלך בליל ט"ו לירושלים, כבר עבר זמן קריאת מקומו, ולא שייך לומר לו "קורא כמקומו". (וכבר מבוארת טענה זו בירושלמי מגילה פ"ב ה"ג די"ט על המשנה ע"פ פירוש ר"ח מגילה (יט.) והובא במלחמות (ו. ברי"ף) וכן ביאר הפני משה)

  • ב) בן עיר שקרא בי"ד כדינו, ואח"כ הלך לירושלים בכניסת ליל ט"ו.

בן עיר שקרא בעירו בי"ד בלילה וביום כדינו, ואחר כך הלך לירושלים והיה שם בכניסת ליל ט"ו ודעתו לחזור לעירו רק אחר עלות השחר של ט"ו. נחלקו האחרונים אם מתחייב שוב או לא. ולהלכה נראה שצריך להחמיר ולקרוא בט"ו בלי ברכה. והמיקל במקום צורך שלא לקרוא כלל יש לו על מה לסמוך.

דין זה לא מבואר בשו"ע כלל מה דינו. כי כאמור השו"ע מדבר רק באופן שהלך לירושלים כבר בליל י"ד, שעוד לא קיים את המצוות בעירו בי"ד.

ובדין זה נחלקו האחרונים. הפוטרים לגמרי הם: ערך השלחן (תרפח סק"ה) והובא בכף החיים (שם סוף ס"ק כט) ובס' תוקפו של נס (לר' רחמים חויתה הכהן  הלכות פורים פ"ב ה"ט עמו' סג). ובאורך בשו"ת הר צבי (ח"ב סי' קיח ד"ה וכבואי אל) והגרב"ץ אבא שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון (ח"א סי' מו) ובס' ילקוט יוסף (פורים מהדורת תשע"ג סי' תרפ"ח ה"ט עמו' שמה) שו"ת תפילה למשה (להגאון ר' משה לוי זצ"ל ח"ב סי' נו סוף אות ב)

המחייבים בברכה הם: שערי יצחק (פלקסר, קונט' פרזים ומוקפים כלל ד) והגרש"ז אויירבך זצ"ל במנחת שלמה (קמא סי' כג אות ג).

המחייבים מספק בלא ברכה: החזו"א (סי' קנב אות ב' ובאות ו' בדינים העולים ד"ה ב"ע שנכנס) וכ"כ הגר"ד יוסף שליט"א בס' תורת המועדים (סי' ו ה"י) והעיד שכן דעת אביו מרן הגר"ע יוסף זצ"ל כפי שראה בתשובת כ"י ושכן היה נוהג בעצמו בשנים תש"ל – תשל"ד כשהיה גר בת"א.

ולכל שיטה יש פנים מסבירות בהלכה. ולכן להלכה נראה שצריך להחמיר כמו הדעה האמצעית ולקרוא בט"ו בלי ברכה. והמיקל במקום צורך יש לו על מה לסמוך.

ונבאר את תמצית הדיון וטעמי השיטות.

הנה מצד הסברא אפשר לומר ב' צדדים. מצד אחד: כיון דעתה הוא מוקף בן יומו, יש לחייבו שוב. ואע"פ שיצא י"ח בהיותו בן עיר, מ"מ אין קריאת המגילה "כחובת הגוף" בלבד שנאמר שכבר נפטר ממנה, אלא "חובת אנשי המקום" היא, וכיוון שעתה הוא מאנשי המקום יהיה חייב לקרוא עמהם. והראיה לצד זה היא: שהרי בן כרך שהלך ליל י"ד לעיר "ודעתו לחזור לכרכו" בליל ט"ו ולעשות הפורים כדין מקומו הקבוע, מ"מ אנו מחייבים אותו לעשות גם בי"ד, כיון שהוא עתה פרוז בן יומו, ולא אמרינן שפטור היות ועתיד לעשות כדינו העיקרי שיקרא בירושלים. והכא נמי מה אכפת לן שקרא בעירו כדינו מ"מ עתה מוקף בן יומו הוא וחייב לקרוא.

אולם מצד שני י"ל: דכיון שדין פרוז ומוקף בן יומו חידוש הוא, דלא ככל דיני התורה, אולי אין לך בו אלא חידושו המבואר במשנה, ולא חייבוהו אלא א"כ עדיין לא יצא ידי חובתו העיקרית (ולכן בן כרך שנמצא בעיר בי"ד חיב, אע"פ שבדעתו לחזור לכרכו בט"ו, כיון שעתה עדיין לא יצא ידי חובתו), אבל בנידון זה שכבר קיים מצוות פורים בעירו הקבוע כדינו, שוב לא יחול עליו חידוש החיוב של מוקף בן יומו.

בדברי הגמ' והראשונים ג"כ אין דבר ברור ומוכרח כלל.

הנה בגמ' (בבבלי) אין מזה כלום. רק שבשו"ת אור לציון (ח"א סי' מו) כ' להוכיח מהגמ' שפטור, עיי"ש. אולם באמת אינו מוכרח כלל וכמו שדחה שם איהו גופיה, עיי"ש. ומה שלא הסכים עם דחייתו מחמת הטענה "דמנא לן לעשות ב' מחלוקות בין רבא לאביי", ע"כ. הנה ברור שאין קושית "מנא לן" מהווה ראיה מוכרחת, ולא ראינו אינה ראיה. ושפיר י"ל מסברא דנחלקו בתרתי ורבא מחייב גם מי שיצא י"ח בעירו כדינו.

ויתרה מזו שמהריטב"א באותה סוגיה, מוכח לכאו' להיפך מהחשבון שעשה הגרב"ץ זצ"ל. כי הריטב"א הביא שיש ללמוד מהא דבן כפר שקרא בכפרו בי"ג, ואח"כ הלך לעיר בי"ד שחייב בעיר אע"פ שיצא י"ח בכפרו, שמזה יש קצת סמך ללמוד על בין כרך שהיה פרוז בן יומו וקרא בעיר בי"ד, ואח"כ חזר לכרכו – שיתחייב שוב, עכת"ד. ואם איתא שיש הכרח לומר שרבא מודה שמי שיצא י"ח כדינו, שוב לא מתחייב אח"כ, ושאני בן כפר שקריאתו רק דיעבד בעלמא, א"כ מה סמך הביא הריטב"א מכאן לחייב פרוז בן יומו שחזר לכרכו, הרי לדברי הגרב"ץ היא ראיה לסתור ולא לבנות, שהרי פרוז בן יומו הוא חיוב גמור מעיקר הדין, ולמדוהו מקרא "היושבים בערי הפרזות" ולא הוי קריאת דיעבד כלל, וא"כ אינו דומה לבן כפר, ויותר היה לו להריטב"א  לומר להיפך, שיש להביא סמך לפטור, מדין בן י"ד שקרא כדינו שהלך לכרך שפטור (לפי חשבון הגרב"ץ שפטור בזה). א"ו הריטב"א למד, דאדרבא פשטות סברת רבא היא שגם מי שקרא כדינו יכול לחזור שוב ולהתחייב. ולכן הביא ראיה מזה לפרוז בן יומו שחזר לכרכו.

 ובתלמוד ירושלמי מגילה (פ"ב ה"ג) יש בזה ב' מימרות. האחת: ר' בון בר חייה בעי בן עיר שעקר דירתו לילי חמשה עשר נתחייב כאן וכאן. ובן כרך שעקר דירתו בליל חמשה עשר נפטר מיכן ומיכן, עכ"ל ע"פ גרסת הראשונים (ולא כמו שמופיע לפנינו) והראשונים (הרמב"ן במלחמות ו. הריטב"א והר"ן והמאירי והריא"ז – כולם במגילה יט.) הביאו דברי הירושלמי בתור פסק הלכה ולא בתור ספק. וכ' החזו"א (קנב סק"ב) שהוא משום שלשון "בעי" משמש בירושלמי הרבה פעמים בלשון החלטה, עכ"ל. (ועי' לקמן אות ד, שנראה דאליבא דהרא"ש והרמב"ם ביאור הירושלמי הוא בלשון ספק ולא כפסק הלכה)

אלא שגם כאן נחלקו האם כוונת הירושלמי "עקר דירתו" היינו שעקר דירתו לגמרי להשתקע בכרך לצמיתות, אבל אם רק הלך לשם רק לט"ו, פטור. או דלמא עקר היינו שעקר לט"ו ומה שאין דעתו לחזור לפני עלות השחר- קורא לו "עקר". עי' בדברי האחרונים הנ"ל שביארו דבריהם וטענותיהם בביאור דברי הירושלמי הדק היטב.

ובדברי הראשונים שהעתיקו מימרא זו, לא מצינו שום רמז היאך ביארוהו. רק העתיקו דברי הירושלמי הנ"ל להביא ממנו ראיה נגד סברת התוס' שכתבו לגבי בן כרך שהיה בי"ד בעיר ונהג דין "פרוז בן יומו" ושוב חזר לכרכו בליל ט"ו שיש לפוטרו, כי אין לחייבו פעמיים אחר שיצא י"ח בעיר. וע"ז כ' הראשונים לחלוק על התוס' ולחייב בן כרך שחזר לכרכו, והביאו ראיה לזה, דהא גדולה מזו מצינו בתלמוד ירושלמי שבן עיר שעקר לכרך בליל ט"ו חייב לקרוא שוב בט"ו וכ"ש זה שקרא בי"ד רק מדין פרוז בן יומו ולא כעירו הקבוע, ע"כ. והנה אם הבינו שעקר לאו דוקא וגם ליום אחד נחשב עקר, אזי פשוט הק"ו שעשו. אבל גם אם נבאר שלמדו בירושלמי דעקר היינו דוקא, עדיין מוסבר מה שכתבו "וגדולה מזו" כי אע"פ שירושלמי מיירי שעיקר מקומו בט"ו הוא בכרך כיון שהולך לצמיתות, מ"מ מה שעשה ביום י"ד היה מעיקר חיובו ממש כי היה בן עיר גמור בי"ד, ואעפ"כ חייב, וא"כ כ"ש בן כרך שעשה בי"ד רק מדין פרוז בן יומו דין הוא שיחזור עליו חיוב במקומו הקבוע.

שמא תאמר הרי סו"ס מדברי התוס' שהביאו הראשונים מוכח דלא ס"ל כהירושלמי, וכמו שהוכיחו הראשונים מהירושלמי דלא כתוס'. דע דאינו מוכרח,  כי כבר ביאר ותירץ דבריהם בפמ"ג (תרפ"ח משבצות סוף סק"ו) וביאור דבריו עי' לקמן אות יב. באופן שלפי תירוצו גם התוס' מודים לדברי הירושלמי להלכה, שבן עיר שעקר לכרך חוזר וקורא בכרך, וגרע מבן כרך שנעשה פרוז ליומו ושוב חזר לכרכו שאז פטור. כי התוס' ס"ל להיפך ממש מסברת הראשונים, שהם כתבו וגדולה מזו מצינו בירושלמי שחייב ואילו תוס' אומרים דאדרבא הכא גרע מהירושלמי, עיי"ש.

והמימרא השניה שבירושלמי: [הביאור לקמן הוא מהרשב"א מגילה ה. והריטב"א יט. ועי' חזו"א קנב סק"ב שביאר בדרך אחרת] ר' יודן בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי חמשה עשר. [ומקשה-] לא מתניתא היא?! [פי' הרי ספיקו מבואר במשנה] "בן עיר שהלך לכרך" [והבין המקשן שר' יודן נסתפק בבן עיר שעשה פורים בעירו בי"ד, והלך בליל ט"ו לכרך. וכן הבין המקשן שזהו פירוש המשנה שמדובר בהלך לכרך בליל ט"ו] [ומתרץ-]  מתניתה כשהיה בכרך, מה צריכה ליה כשהיה בעיר [המשנה מדברת שהיה כבר בי"ד בכרך. ור' יודן מסתפק כשהיה בי"ד בעיר ורק "דעתו" היא לעקור לט"ו לכרך, האם כבר עתה הוא פטור בעירו מלקרוא בי"ד כיון "שדעתו" לעקור לכרך, או שחייב בי"ד כיון שסוף סוף עכשיו עדיין הוא שם? וע"ז השיב-] אמר ר' פינחס (אסתר ט יט) "על כן היהודים הפרזים", פרוז היה באותה שעה [וחייב בעירו בי"ד אפילו "שדעתו" לעקור בט"ו לכרך, כיון שסו"ס נחשב לפחות לפרוז בן יומו].

ולפי ביאור זה של הרשב"א והריטב"א כ' החזו"א (קנב סק"ב) דברור דכוונת ר' יודן היא שבדעתו לעקור לגמרי להשתקע לצמיתות בכרך, ולכן הסתפק שמא כבר מעתה פטור בי"ד בגלל מחשבתו לעקור לצמיתות. אבל אם כוונתו לחזור לעירו אחר ט"ו, בוודאי אין שום צד וסברא לומר שיהיה פטור בי"ד בהיותו בעירו בגלל שדעתו להיות אורח בכרך בט"ו. וממילא רואים שפירוש "עקר" היינו להשתקע לצמיתות.

אולם דע, דאע"פ שמוכרחים לבאר כן בדברי ר' יודן, לפי הראשונים הנ"ל, דמיירי בעקר לגמרי, מ"מ אין זה מכריח אותנו לבאר כן גם במימרא הראשונה של ר' בון שאמר "בן עיר שעקר דירתו לילי חמשה עשר נתחייב כאן וכאן" דשמא כוונת ר' בון שעקר ליום אחד. ובודאי אינו מוכרח לעשות גזרה שוה 'עקר עקר' ולומר מכח זה שגם עקר של ר' בון היינו לצמיתות. והראיה לזה, שהלשון "עקר" לא מחייב לבארו לצמיתות, שהרי בתחילה הבין הירושלמי דברי ר' יודן כדברי המשנה שמיירי בבן עיר שהלך לכרך בליל ט"ו, והרי המשנה לא מיירי דוקא בעקר שהרי "הלך" תנינן. ואדרבא י"ל שלא חזר בו הירושלמי במסקנה "לעניין הלכה" ממה שהבין בתחילה בדברי ר' יודן שבן עיר שהלך לכרך בליל ט"ו חייב אפי' שאין דעתו לעקור לצמיתות. ורק שינה את "הפירוש" בספיקו של ר' יודן כדי שלא יהא כדין המשנה.

אמור מעתה, אין לנו לא מדברי הירושלמי ולא מדברי הראשונים, שום הכרע לא לכאן ולא לכאן. וראיתי כמה מחברים שכתבו שהחזו"א "הוכיח" מהריטב"א שמדובר "רק" בעקר לגמרי ואילו בהלך לכרך לליל ט"ו בלבד הרי הוא פטור. ובאמת כל הרואה לשונו של החזו"א יחזה שאינו מביא ראיה מהריטב"א לפטור, אלא רק "דוחה" את הראיה לחיוב מדברי הירושלמי, בגלל ש"אפשר" לבאר כפי' הריטב"א. ואדרבא בהמשך דבריו שם בסק"ו הביא ראיה מהריטב"א לחייב. אלא שסיים שמשום 'שאפשר' לפרש את הירושלמי אחרת, לכן אין לנו כח לחייבו לקרוא "בברכה", אבל לעולם חיוב מיהא איכא כיון דמצד הסברא ס"ל להחזו"א לחייב משום דין מוקף בן יומו.

ומה שכתבו בספר ערך השלחן ובהר צבי ותפילה למשה וילקוט יוסף (שציינו לעיל) שכן מפורש במאירי (יט.) לפטור. אינו פשוט כלל, כי הנה בס' שערי יצחק (פלקסר, קונט' פרזים ומוקפים כלל ד אות ב) ובמנחת שלמה (קמא כג סוף אות ו) ור' משה הרשלר (בהגהותיו על המאירי הערה 117) והגר"י עדס שליט"א בס' פרזים ומוקפים (סי' יא או' ג ד"ה אכן) כולם הסכימו שהפשט הנכון במאירי הוא, שמדובר דוקא בבן עיר שהלך בליל ט"ו לכרך "אבל דעתו לחזור בעוד לילה לעירו" ובזה פטר המאירי (והוא רק המשך למה שדיבר לעיל מיניה, בבן כפר שקרא בי"ג ובא לעיר בליל י"ד ודעתו לחזור באמצע הלילה, ששם הביא מחלוקת בזה אם לחייבו בתחילת ליל י"ד). אבל לעולם אם דעתו להישאר שם עד עלות השחר של ט"ו, יתכן שמודה שחייב, דהוי מוקף בן יומו, עיי"ש בדבריהם באורך.

סוף דבר: הספק ספק שקול הוא, ואין שום הכרח לאף שיטה מן השיטות, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. וראוי לענ"ד שיש להורות לחזור ולקרוא בט"ו מספק אלא שלא יברך. והמיקל במקום צורך יש לו ע"מ שיסמוך.

  • ג) בן עיר שקרא בי"ד כדינו, ואח"כ הלך לירושלים באמצע ליל ט"ו אחר צאת הכוכבים, לפני עלות השחר. פטור מלקרוא בט"ו, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

הנה בזה יש לפוטרו מן הדין מלקרוא. לפי שבזה גם החזו"א (קנב, ב) מצטרף לפוסקים הפוטרים. שהרי לשיטתו שאין דין פרוז ומוקף בן יומו אא"כ היה שם בתחילת כניסת ליל הפורים שלהם. ובזה יהיה לנו ס"ס לפטור, שמא כהפוסקים שבן עיר שהלך לכרך בט"ו פטור, ושמא כיון שלא היה שם בכניסת ט"ו פטור. וכ"כ בקונט' הליכות מועד להגר"א מלכא שליט"א עמו' קמו. והמחמיר תבוא עליו ברכה.

מי, לאן מתי. בן כרך שהלך לעיר לפני ליל י"ד[1]
דעתו מתחילה דעתו בשעה שיצא ממקומו הייתה לחזור לכרך באמצע ליל י"ד לפני עלות השחר
דעתו באמצע ונשאר בדעתו וחזר שינה דעתו בצאת הכוכבים של י"ד להישאר בעיר עד אחר עלוה"ח של י"ד וחזר לכרכו ביום י"ד שינה דעתו באמצע ליל י"ד להישאר בעיר עד עלוה"ש של י"ד וחזר לכרך ביום י"ד שינה דעתו בצאת הכוכבים של ליל י"ד להישאר בעיר עד אחר עלוה"ש של ט"ו שינה דעתו באמצע ליל י"ד להישאר בעיר עד אחר עלוה"ש של ט"ו
    הדין פטור בי"ד וחייב בט"ו[2].   תלוי: אם העיכוב באונס חייב בי"ד אך לא יברך[3] ובט"ו חייב בברכה[4]. ואם התעכב ברצון חייב בי"ד בברכה[5] ובט"ו חייב אך לא יברך[6] תלוי: אם העיכוב באונס פטור מי"ד[7]. וחייב בט"ו בברכה. ואם התעכב ברצון חייב בי"ד והמברך יש לו ע"מ שיסמוך[8]. ובט"ו חייב אך לא יברך[9] אם נתעכב באונס – חייב בי"ד אך לא יברך[10]. ולעניין ט"ו: פטור והמחמיר לקרוא בלא ברכה תע"ב[11] ואם שינה דעתו ברצון – חייב בי"ד בברכה[12] ובט"ו פטור אם שינה דעתו באונס: פטור מי"ד וחייב בט"ו ויקרא בט"ו בהיותו בעיר בברכה[13] ואם שינה דעתו ברצון חייב בי"ד והמברך יש לו ע"מ שיסמוך[14]. ופטור מט"ו.

[1] מצוי בזוג ירושלמי שנמצא בתענית אסתר אצל ההורים בעיר. (אבל בחור ישיבה יש להחמיר שנחשב קבוע גם בבית הוריו וגם בישיבה עי' בקונ' הארוך אות יג)

[2] משנה מגילה יט. ע"פ ביאור רבא ונפסק בשו"ע תפר"ח ס"ה.

[3] נתבאר בקונט' הארוך אות אות ז' שלדעת רוב הראשונים דעתו בכניסת י"ד היא הקובעת, וממילא חייב בי"ד. וכן לדעת הרז"ה והריטב"א שאין מתחשבים בדעתו אלא במעשיו, ג"כ חייב בי"ד. מיהו לא יברך לחוש לדברי האחרונים והמשנ"ב ס"ק יב שלמדו דברי הרא"ש כפשוטם שמחשבתו בשעת היציאה היא הקובעת (וכן מפורש להדיא בחי' ר' אברהם מן ההר מגילה יט)

[4] שהרי רוב הראשונים מחייבים כל בן כרך שנעשה פרוז בן יומו וחזר לכרכו כמש"כ בקונט' הארוך אות יב. וגם אם נחוש לדברי התוס' שפוטרים מ"מ הרי כאן לא ברור שחייב בי"ד.

[5] כי מלבד מה שנתבאר בהערה 3, עוד נוסף לנו מה שנתבאר בקונט' הארוך אות י' משמעות מפורשת מכמה ראשונים שרק עכבה באונס אינה יכולה להחיל עליו חיוב, אבל עכבה ברצון יכולה להחיל חיוב אע"פ שלא חשב כן מתחילה. ואין שום ראשון "שמפורש" בדבריו להיפך רק סתמו דבריהם וכתבו "ונתעכב" וא"כ אפושיה פלוגתא למה לן וכ"כ כמה אחרונים ודלא כהחזו"א. והרי זה דומה למי שגר בכרך ובא לעיר באמצע ליל י"ד שרוב האחרונים מחייבים (מלבד החזו"א דאזיל לשיטתו) ובצירוף מה שנתבאר בהערה 3 נמצא שמי שרוצה לפטור היא שיטה יחידאה ויתכן שאין שיטה כזו כלל. ולכן לענ"ד נראה שחייב לברך.

[6] כיוון שאנו מחייבים בי"ד ממילא יש לחוש לדעת התוס' ועוד שסוברים שאי אפשר להתחייב ב' ימים עי' בקונ' הארוך אות יב אולם כדאי להשתדל לצאת י"ח הברכות מאחר.

[7] כי כן סוברים רוב הראשונים ומרן השו"ע. ואין לחוש לדעת הרז"ה והריטב"א המיעוט בפרט במילתא דרבנן.

[8] כמבואר בהערה 5 שיש ראשונים שסוברים שעיכוב ברצון מחיל חיוב, ואין הכרח שיש מי שחולק עליהם. וכל האחרונים ס"ל לחייב דלא כהחזו"א ובצירוף הרז"ה והריטב"א דס"ל שאין המחשבה קובעת כלל, נראה יותר שיכול לברך וכמבואר בקונט' הארוך אות י'.

[9] כיוון שאנו מחייבים בי"ד ממילא יש לחוש לדעת התוס' ועוד שסוברים שאי אפשר להתחייב ב' ימים עי' בקונ' הארוך אות יב אולם כדאי להשתדל לצאת י"ח הברכות מאחר.

[10] כמבואר בהערה 3

[11] היות ולרוב הראשונים נחשב פרוז בלבד כי כניסת ליל י"ד היא הקובעת. והרוצה להחמיר כהאחרונים והמשנ"ב תע"ב ויקרא בלא ברכה בהיותו בעיר.

[12] הראשונים בהערה 3. וגם את"ל ששעת יציאה מביתו קובעת, מ"מ דעת רוב האחרונים ששינוי דעת מרצון מחיל חיוב חדש כנ"ל הערה 5

[13] דין המשנה לפי ביאור רבא והרי"ף וכ"פ בשו"ע תפר"ח וא"צ לחוש לסברת הרז"ה והריטב"א שמחייבים בי"ד ופוטרים בט"ו היות ורוב הראשונים ומרן השו"ע ס"ל להיפך והמחלוקת במצווה ולא בברכה כמבואר בקונט' הארוך אות י'

[14] כמבואר בקונט' הארוך אות י'

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *