מועדי ה' מקראי קודש

הרב אלעזר וולך שליט"א

הרב אלעזר וולך שליט"א

רב משיב בבית ההוראה "שלמות המשפחה"
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב print
Print

אז הנה זה בא שוב. ימי החגים באים לקראתנו לשלום ו-כן, כמו בשנה שעברה גם השנה נתכונן בימי הסליחות, נירא ונריע בימי ראש השנה, ניטהר ביום הכיפורים, נשמח בחג הסוכות וניפרד שוב בשמחה ובערגה בשמיני עצרת ואחריהם נחזור, נחזור שוב לימי השגרה. בדיוק כמו בשנה שעברה ובזו שלפניה ושלפני פניה.
לפעמים מתגנבת לה שאלה שמתריסה בנו ומלקה, היינו שם כבר הרבה פעמים ועולם כמנהגו נוהג. האם משהו השתנה בנו מכל זה?
השאלה המתבקשת היא האם באנו לשנות? האמנם זה מה שמצופה מאיתנו? לשם כך נועדו מועדי ה'?


ימי המועדים, מעבר לתודעה הלאומית הכללית של עם ישראל כעם ה', כעם סגולה, על הליך כינונו לעם, מתבטאים בצדדים השונים שלהם בימי החגים. כל חג והביטוי הייחודי שלו, בבחירתנו מכל האומות, בהשגחה המיוחדת לה אנו זוכים, ובארץ ה' הטובה שניתנה לנו לחיות בה תחת עיני ה'. וכמו שתיקנו לנו חכמים בנוסח הקידוש שבכל חג 'אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון' וכו'.


גם בתודעת היחיד, היהודי הפרטי, בעבודתו האישית מול יוצרו, מביאים לו המועדים, בין השאר, את עיצוב ה'תודעה'. הם אלו שמעמידים ומעצבים את העמדה היסודית, את עמידת המוצא ויחסו הבסיסי ביותר של האדם מול אתגריו, פעולותיו, הצלחותיו והישגיו.
התודעה המרכזית, המשותפת לכל המועדים, היא בקראנו אותם מקראי קודש. כמו שהתורה מכתירה כל חג בשם 'מקרא קודש'. וכפי שפירש הרמב"ן (ויקרא כג ב) שמקרא הקודש משמעותו היא שהם ימים בהם אנו נקראים ונאספים לפני ה' לקדש אותם, "כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל".


כלומר אנו עומדים לפני השם. כל חג עם העמידה הייחודית והמסוימת שלו, עם הפרספקטיבה המודגשת שמכיוונה אנו עומדים. ודרכה אנו חווים את הקשר עם הקב"ה. אך בכולם העיקרון הוא אחד. אנו באים עם כל מה שיש לנו ועם כל מה שאנו זקוקים לו. עם ההצלחות וההישגים מצד אחד, ועם הכשלונות, הפחדים, ההזדקקות והתקוות מצד שני . איתם אנו באים, ועם כל מה שמרכיב את האישיות שלנו ונעמדים איתם לפני השם.


בסוכות נעשה זאת עם המינים והסוכה. בפסח עם המצה ותחילת הקציר. בשבועות עם שבועות הקציר ועם המבט כלפי מעלה למקור הברכה בקבלת התורה. בראש השנה עם אי הודאות הטבעית לקראת השנה החדשה ועבודת ביסוס הביטחון והתקווה בהשם בהיותנו נזכרים לפניו לטובה, וביום הכיפורים בעמידה השקופה לפני היודע תעלומות סתרי כל חי מחשבות אדם ותחבולותיו, תוך פניה לחסדיו לטהרנו. עמידה זו, חגיגה זו, בכוחה לייצר בקרבנו תודעה עמוקה ויסודית של קשר וחיבור, של ייחוס של הווייתנו למקורה, של גובה רוממות ונשגבות, תקוה אמון וחיוביות, תקוה, אמון, שלימות ושלום עם כל מי שאנחנו.


ביסודה של תודעה יהודית זו נטועה התחושה ותפיסת המוצא התודעתית שמישהו נתן לי את כל מה שיש לי והוא נתן לי זאת בחפץ לב, באהבה, בנדיבות. הוא נתן לי כי הוא רוצה לתת לי, כי הוא מעוניין בי ואוהב אותי. חיים בתודעה שכזו מייצרים מאליהם תחושת רווחה, נדיבות ואהבה, החי כך מקרין על סביבותיו רוח של אמון ואמונה, טוב לב ופרגון. קל לו להיות שמח בהצלחותיו שלו עצמו ואינו רואה צורך להסתיר ולהתחבא מעיני חבריו. גם איננו מייחס להם קנאה, כי יודע הוא בידיעה שאין למעלה ממנה, בתחושה חזקה שבתודעתה הוא חי, שהעולם הוא לא מקום שלוקחים בו, העולם הוא מקום של נתינה. של צדק ומשפט. של חסד ונאמנות. עולם שמקבל כל העת ממי שברא אותו ואת האנשים שעליו ורוצה בטובתם.


הטמעת תודעה איננה משהו שהוא מחוץ אלינו. איננו יוצאים מתוך השגרה שלנו כדי להיות משהו אחר כביכול. למרות שאנו מתאמצים כמובן להתכונן כראוי על מנת להיות ראויים ומוכנים לחוות את העמידה המיוחדת שלנו לפני ה', שבזה, ככל שנתכונן יותר כך נהיה יותר בתוך האירוע. אבל הכל הכל מכוון למי שאנחנו. לאותם החלקים שמלווים את השגרה שלנו. לכל מה שמרכיב את האני שלנו.
השנה שלנו, ומי שאנחנו, מורכבים מימים של חול ומהימים של הקודש. הימים של הקודש הם המעצבים ומאירים את הימים של החול. עם ימי החול אנו באים לימי הקודש. ומימי הקודש אנו שואבים את הקומה. את מי שאנחנו. כיהודים, כעובדי השם, לימות החול.
זה חייב לפגוש את מי שאנחנו. וזה חייב לחזור על עצמו בכל שנה.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *