תכלית מצוות עשה להידבק בה' שהיא עיקר העבודה והמטרה בדת היהודית

הרב מאיר שמעון עשור, מנכ"ל מרכז י.נ.ר

הרב מאיר שמעון עשור, מנכ"ל מרכז י.נ.ר

טוען רבני, משפטן ( B.LL M.A ) מגשר ובורר
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב print
Print

ודבקת בו: תכלית מצווה

מאמר זה עוסק בהבנת תכלית המצווה "ודבקת בו". לכאורה נראה כי מדובר בעוד מצוות עשה ממצוות התורה, אך לאחר עיון במקורות בדברי חז"ל  נראה כי מדובר במצווה מיוחדת מכל המצוות הכתובות בתורה, שהיא נשמת כל המצוות והתכלית של כל קיום מצוות התורה, ועבודת תיקון המידות. מהות מצווה זו היא לצרף ולזכך את האדם, להפוך את הצורה ליוצרה, ולהדמות להקב"ה ככל שניתן. מסקירת המקורות נלמד כי הדיבוק הוא רצונו יתברך, להיטיב אתנו בדרך אותה בחר לטובתנו, ועל ידי קיומו, נזכה למעלות רוחניות גבוהות ביותר שאין במושגנו כבני ילודה להבין את גודל השכר.

מצוות "ודבקת בו" אינה חד ממדית, וחכמים רבים עסקו בהבנתה. בחיבור זה ננסה להאיר ולבחון מהי תכליתה, על מנת שנוכל, ואף במעט, להעניק לה משקל מתאים בחיי היום יום כעובדי השם. כל המובא בחיבור זה מבוסס על מקורת ודברי חז"ל. להלן נציג ציטוטים מדברי חז"ל תוך הבלטת עניין תכלית המצווה מתוכם, אם במפורש ואם כהבנה מכלל העניין.

הפסוקים בעניין הציווי "ובו תדבק", "ולדבקה בו, "ובו תדבקון", המופעים בחמישה חומשי תורה ובנביאים:

אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד; וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. (דברים י כ)

כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ. (דברים יא כב)

אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן . (דברים י"ג ה)

לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם. (דברים ל כ)

רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (יהושע פרק-כב ה)

לדעתו של הרמב"ן, הציווי של "לדבקה בו" הוא כעין אזהרה שלא להידבק בעבודה זרה, שכן הדבק בהשם הוא דבק בקדושה וממלא אין לו מחשבות שהם הפך הקדושה. נראה מדבריו שאדם שאינו דבק בהשם הוא במצב סיכון של הדרדרות לחיים שהם היפך הקדושה עד כדי עבודה זרה. הרמב"ן מוסיף עוד שיש להדבק בהשם עד כדי כך שפיו ולשונו של האדם, (שהם האיברים החיצוניים), ישמשו אותו בהתנהלות היומיומית עם בני האדם, אך הלב, המסמל את הרגשות הפנימיים, יהיה מופנה לאהבת ה' בלבד. למה הדבר דומה? לאדם השקוע באהבה המכילה ותופסת את כל רגשותיו וכשהוא מדבר בענייני החומר, עונה כלאחר יד מבלי שימת הלב, בבחינת ובאהבתו תשגה תמיד[1]

לשון הרמב"ן[2], " היא שטעם הציווי הינו אזהרה מאזהרות עבודה זרה, שלא תפרד מחשבתו של האדם מן השם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בעבודה זרה שום עיקר, אלא שידע שהכל אפס ואין. ורק את השם תעבודו ובו תדבקון, הכוונה להזהיר שלא יעבוד האדם זולתו, אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו, שיהיה זוכר השם ואהבתו תמיד ולא תפרד מחשבתו ממנו "בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה', על אנשי המעלה הזאת אומר, שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם וזה תכלית האדם בזה העולם".

לשיטתו של הרב זצקו"ל, אדם המגיע למעלה זאת, זוכה לכך שנפשו, בעודה בחיים ובעולם הזה, כבר צרורה בצרור החיים. מי שצרור בצרור החיים יונק ממקור השפע והטוב, ומי שחיי כך הוא "משכן לשכינה" בעולם הזה ככתוב[3] "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – האדם חי את העולם הבא שלו כבר כאן בעולם הזה כשהוא מחובר למקור החיים, ומקיים ע"י זה את תכליתו בעולם. אדם זה מכין את מקום משכנו להיות דבוק בהשם לחיי עולם הבא, וזהו השכר והתכלית הסופית של האדם.

יוצא שלפי דברי הרמב"ן שתכלית הציווי "ולדבקה בו", מורכב משני טעמים, טעם אחד הוא האזהרה שלא לעבוד עבודה זרה, וטעם נוסף הוא לקיים את תכלית האדם בשני העולמות.

באופן דומה פירש בעל האור חיים את תכלית הציווי, לפיה השם יתברך חפץ בעם ישראל ולכן ציווה אותם לעבדו ולדבקה בו, כי זו הדרך להשכיל אותנו, להראות לנו ולהמחיש לנו את ייחודו שאין עוד מלבדו.

ועוד מסביר טעם נוסף לציווי, שזוהי הדרך גם להטיב עמנו לקרבנו אליו, כי מה לאדם לבקש חיים אם לא בשביל לעשות רצונו יתברך, שהם התורה, המצוות ותיקון המידות להדמות לו על מנת להתקרב אליו. מעשים אלו יגרמו לאדם להדבק בו, וע"י כך מקיים האדם את תכלית החיים בעולם הזה, ובקיום מצווה זו יזכה לאורך ימים לעולם הבא והוא פרוש הפסוק[4] "לאהבה את יהוה אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו, כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע יהוה לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם"   

מתוך לשונו של האור החיים[5], "ואדון לצד שחפץ בישראל לקרבם לעבדו ולדבקה בו, היה חפץ להשכילם לראות ולהביט בעין הכחשת כל אמונה חוץ ממנו". עוד כתב במקום אחר[6] "כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך, שעשיית רצונו היא תסובב ותגרום שידבק האדם בקונו, כאומרו ולדבקה בו, וזה הוא עצמו תכלית החיים בעולם הזה ואורך ימים לעולם הבא, והוא אומרו ואורך ימיך".

מובן מדבריו של האור החיים שהתכלית לציווי "ולדבקה בו", דומה  לפירוש הרמב"ן שגם נובע משני טעמים, האחד להשכיל את עם ישראל בעצם יחודו-שהוא היחיד בעולם ואין זולתו. הטעם השני הוא שעצם הדבקות בהשם היא התכלית בעולם הזה ובעולם הבא.

בעל הכלי יקר מפרש באופן מעניין את עניין הדבקות בהשם כתכלית החיים בפני עצמה. לפיו הדבקות היא תכלית החיים והיא הסיבה שה' נותן לנו חיים. אם כן, מהי תכלית הדבקות ? מדבריו מובן שהיא החיים, ואין כוונתו לחיי החומר אלא לחיים האמתיים בעולם הזה ובעולם הבא  שע"י שדבקים בו חווים את התענוג הגדול ביותר שהוא החיים, ורק בדרך זו אפשר לומר וחיית ורבית וברכך ה' אלוקיך.

כך לשונו של בעל הכלי יקר[7], "לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו כי הוא חייך. ר"ל זהו תכלית חייך כי אין הקב"ה נותן לך חיים כי אם בעבור תכלית זה, וזה שאומר הכתוב כאן[8] "אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יהוה אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך יהוה אלהיך" כי אהבת ה' מביאה החיים".

מובן מדבריו של הכלי יקר שתכלית הציווי "ולדבקה בו", היא תכלית בפני עצמה, שהחיים נתנו לנו על מנת שנדבק בו, ותכלית הדבקות בו היא קבלת החיים האמתיים בעולם הזה והחיים לעולם הבא.

המלבי"ם מבאר את הציווי, שכך היא דרך הצדיקים, שמהלכים בחייהם לכיוון השלמות בדרך אל אהבה ודבקות בהשם. הצדיק לא נפרד מידיעת השם, הדבקות בהשם נשארת נצחית וקיימת כמו שהשם קיים לנצח, ועל כן צדיקים נשארים בעולם הבא לנצח.

כך היא לשונו של המלבי"ם[9], " והנה דרך הצדיקים שדורכים על מהלך השלימות במסלה העולה בית אל, לאהבה את ה' ולדבקה בו, הוא בלתי נפרד מידיעתו, ונשאר נצחי קיים כמוהו, ועל כן הם נשארים לנצח".

מתוך דבריו של המלבי"ם, אנו למדים את התכלית של הציווי "ולדבקה בו" שמעשה הדבקות בהשם בעולם הזה, נשארת נצחית וקיימת  לעד וזה מה שמקנה לנו את העולם הבא לנצח.

בדרכו המיוחדת כתב הרמח"ל, שכל עניין של הציווי לדבקה בו, הוא להטיב עמנו, (בעולם הזה עד כמה שאפשר מאחר וזה עולם העבודה ובעולם הבא לקבל שכר). וככל שיצליחו הברואים להדבק בו, כך תגדל עוצמת ההטבה. כגודל ההטבה, כך נמצאים הברואים נהנים הנאה אמתית, שכן כך הם דבקים בשורש נשמתם ומשלימם את חסרונם.

וכלשונו בדרך ה'[10], " על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שינתן מקום לברואים לשיתדבקו בו ית', באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו. ואז נמצא שמה מצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלימות כשלימותו ית', הנה מצד התדבקם בו, יגיע להם באותו השיעור שאפשר ליתאר בשלימות ההוא ית', מצד היותם מתדבקים בו, וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא, בערך שאפשר להם ליהנות בה. ונמצא היות כונתו ית"ש בבריאה שברא, לברוא מי שיהיה נהנה בטובו ית' באותו הדרך שאפשר שיהנה בו".

מתוך דבריו של הרמח"ל אנו למדים כי התכלית של הציווי "ולדבקה בו", הוא להטיב איתנו ולהשלים אותנו, וזוהי כוונת ה' בבריאה. כוונתו לעולם הבא, שזה העולם לעבודה ועולם הבא לקבל שכר.

הרב בעל הסולם אומר את דברי הרמח"ל  במילים אחרות ומראה זווית נוספת לתכלית הציווי, כאשר הוא מתייחס לתכלית שהוא השכר הגבוה ביותר, ומעבר לכך, "[11]עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה־לו"  וכוונתו שהציווי להדבק בהשם הוא על מנת להעניק לנו שכר גבוה. שכר זה  כל כך גבוה עד שאיננו יכולים להבינו בחושינו האנושיים.

כמו שכתב  בלשונו[12], " שהוא השכר בצורתו האחרון של ולדבקה בו יתברך, הכולל כל השכר שאך אפשר להודיע עליו".

מתוך דבריו של בעל הסולם, אנו למדים כי  התכלית של הציווי "ולדבקה בו", הוא שהשם מצווה אותנו לדבקה בו וזאת על מנת לתת לנו שכר גבוה עד שאין אנו מסוגלים לתאר במסגרת החושים שלנו כבני אדם.

וכן כתב הרב בספר מתן תורה בעניין הדבקות שכל התורה והמצוות הם לתכלית אחת שהיא לדבקה בו, שבדבקות זאת מתרוממים הבריות בהכרה להיות מרכבה אליו יתברך עד שמגיעים לשלמות הסופית של האדם שעל השלמות שעליה כתב שעין לא ראתה מרוב גדולתה ותפארתה.

לשון הרב במתן תורה[13], " שכל תכלית התורה והמצוות הוא כדי לקיים מצוות "ולדבקה בו" וכמובן שבמצות "ולדבקה בו" מדריגות מדריגות יש בה, יש הדבק בה' מתוך התפעלות והתרגשות, ולבו מלא עריגה וכיסופים לה', וכל עבודתו בדחילו ורחימו מתוך התלהבות של קדושה, כי דבר הודעת אלקותו מגיע לנברא במדת שפעו הנעים ההולך ומתרבה אליו עד השיעור הרצוי. שבזאת מתרוממים השפלים בהכרה אמיתית להיות למרכבה אליו יתברך ולדבקה בו, עד שמגיעים לשלמותם הסופית: "עין לא ראתה אלקים זולתך" אשר מרוב גודלה ותפארתה של השלמות ההיא גם התורה והנבואה נשמרו לדבר אף מלה אחת מהפלגה[14]"

כתב הרב בשולחן ערוך המידות, שתכלית כל התענוגות שיזכה האדם לסוף לישב לפני השם וליהנות מזיו שכינתו, ושזהו הנועם האמתי מל התענוגים שיכולים להימצא בעולם, ועל מנת לקבל את ההטבה הזאת הכל תלוי בדבקות של האדם בהשם. ואם הוא דבק בו בעולם הזה, אז יזכה לישב לפני השם בעולם הבא, ולהשביע בצחצחות נפשו. הפעולה בעולם הזה להידבק בהשם, היא השכר בעולם הבא, והתכלית היא הדבקות בו יתעלה.

זה לשון המחבר,[15] "והנה ידוע שתכלית כל החמודות היא שיזכה האדם לבסוף לישב לפני השם ולהנות מזיו שכינתו, שזהו הנועם האמיתי והעונג הגדול מכל העינוגים שיכולים להמצא. אך כל זה תלוי אם התדבק עצמו בהשם בעודו בחייו בכל כוחו, כמו שכתוב[16] ולדבקה בו, ורוצה לומר לדבקה במדותיו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה[17] והיינו שיזרז עצמו בכל ימיו להתדבק במדות השם יתברך, שהם רק לטוב ולחסד, וכמו שכתוב[18] כי חפץ חסד הוא. אז יזכה לישב לעולם לפני השם, ולהשביע בצחצחות נפשו שהתכלית היא הדבקות בו יתעלה, והדבקות במדותיו גורמת לכך, ועל כן ירדוף חסד".

מתוך דבריו של הרב בשולחן ערוך המידות, אנו למדים את התכלית של הציווי "ולדבקה בו", שבעשיית המצווה יזכה לבסוף האדם לעולם הבא לישב לפני השם, ולהשביע בצחצחות נפשו שזוהי תכלית הדבקות בו יתעלה.

סיכום המובא עד כה

לפי הרמב"ן תכלית הציווי מורכב משני טעמים: אחד האזהרה שלא לעבוד עבודה זרה, והשני לקיים את תכלית האדם בשני העולמות. מהאור החיים נראה, שהתכלית לציווי דומה לפירוש הרמב"ן שגם נובעת משני טעמים, האחת להשכיל את עם ישראל בעצם יחודו-שהוא היחיד בעולם ואין זולתו. וטעם שני שעצם הדבקות בהשם הוא התכלית בעולם הזה ובעולם הבא. מדבריו של הכלי יקר נראה שתכלית הציווי, שהוא תכלית בפני עצמה, שהחיים נתנו לנו על מנת שנדבק בו ותכלית הדבקה בו הוא נתינת החיים האמתיים בעולם הזה והחיים לעולם הבא. מהמלבי"ם, אנו למדים שתכלית הציווי הוא מעשה הדבקות בהשם בעולם הזה, שנשארת נצחית וקיימת  לעד וזה מה שמקנה לנו את העולם הבא לנצח.

מהרמח"ל, נראה שתכלית  הציווי, הוא להטיב אתנו, להשלים אותנו, ושזה כל כוונתו בבריאה. כוונתו לעולם הבא, שזה העולם לעבודה ועולם הבא לקבל שכר. מבעל הסולם, אנו למדים את התכלית של הציווי, על מנת לתת לנו שכר גבוהה עד שאין אנו מסוגלים לתאר במסגרת החושים שלנו כבני אדם. מדבריו במתן תורה, אנו למדים שתכלית הציווי, שבעשיית המצווה מתרוממים הבריות בהכרה להיות מרכבה אליו יתברך, עד שמגיעים לשלמות הסופית של האדם, שעל השלמות כתב שעין לא ראתה מרוב גדולתה ותפארתה. מדבריו של שולחן ערוך המידות, אנו למדים שהתכלית הציווי, שיזכה לבסוף לעולם הבא לישב לפני ה', ולהשביע בצחצחות נפשו שזוהי התכלית, הדבקות בו יתעלה.

סיכום תכלית המצווה "ולדבקה בו"

בחיבור זה ניסינו להאיר ולהבין מעט את דברי חכמים המתייחסים לתכלית מצוות "ודבקת בו", הנראית לכאורה מובנת מאליה, אך למעשה בירור תכליתה דורש לימוד ועיון מעמיק בדברי חז"ל . 

ומכלל הנכתב ניתן להסיק כי תכלית אחת עיקרית העולה מתוך דברי חכמים למשמעות הציווי להדבק בהשם היא, שעצם הדבקות בהשם הוא התכלית בפני עצמה ושכל התורה והמצוות לא נתנו אלא לממש תכלית זו. ולא רק שזו מצווה בפני עצמה, היא נשמת המצוות וכשהיא חסרה, חסר במצווה, כי זו השלמות לחסרוננו כבני אדם וזוהי מטרת קיומנו בעולם הזה, והיא השכר לעולם הנשמות ולעולם הבא. וכפי מדרגותינו בדביקות בהשם בעולם הזה כך השכר והדביקות בהשם בעולם הבא.


[1] משלי פרק ה פסוק יט ("אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" נאמר על התורה שהיא וקוב"ה חד הוא)  

[2] הרמב"ן,(דברים י"א כ"ב ),(רבי משה בן נחמן זצןק"ל).

[3] שמות פרק כה פסוק ח

[4] דברים, (פרק ל פסוק כ).

[5] האור החיים,(שמות פרק י פסוק א),(רבי חיים בן עֲטַר זצןק"ל ).

[6] אור החיים,(דברים פרק-ל פסוק כ),(רבי חיים בן עֲטַר זצןק"ל ).

[7]הכלי יקר,(דברים פרק-ל פסוק טו),(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ זצוק"ל).

[8]  (ספר דברים פרק ל פסוק טז)

[9] המלבי"ם, (באור הענין תהילים פרק יז פסוק ו),(רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר זצןק"ל).

[10] הרמח"ל,(דרך ה' חלק א פרק ב,בתכלית הבריאה),(רבי משה חיים לוצאטו זצק"ל).

[11] ישעיהו,(פרק סד פסוק ג).

[12] בעל הסולם,(מאמר "הערבות" אות כ"ח(,(רבי יהודה לייב הלוי אשלג זצוק"ל).

[13] קונטרס מתן תורה(ו) מאת בעל הסולם (רבי יהודה לייב הלוי אשלג).

[14] הפליג – האריך בשבח.

[15] שלחן ערוך המדות (ב-סימן א),( אסי הלוי אבן יולי).

[16] דברים,(יא,כב).  

[17] ספרי,פרשת עקב (פסקה מט).

[18] מיכה(פרק ז פסוק יח).

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *