פרשת לך לך

הרב מאיר שמעון עשור, מנכ"ל מרכז י.נ.ר

הרב מאיר שמעון עשור, מנכ"ל מרכז י.נ.ר

טוען רבני, משפטן ( B.LL M.A ) מגשר ובורר
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב print
Print

פרשתנו פותחת במילים (פרק יב, א-ג): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:  וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה".

הפרשה מתמקדת בסיפור חייו של אבי האומה. כאשר אברהם נצטווה ללכת מארצו וממולדתו אל יעד בלתי ידוע, בן שבעים וחמש שנה היה ועדיין לא נולדו לו בנים. בורא העולם מצווה אותו ללכת אל הארץ אשר אראך, היא ארץ כנען. מבחינתו של אברהם הוא הולך אל הלא נודע. אברם יוצא בראש שיירה הכוללת אותו, את שרי אשתו, אחיינו לוט, עבדים ושפחות, גברים ונשים גיורים, שהחלו להאמין באלוקים בהשפעת אברם ושרי וגם רכוש רב.

כמו שכתוב בפסוק (יב ה) "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (אלו הגרים) וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן".

ה' מצווה את אברהם להתנתק מהארץ שלו, (מקום מגוריו) מהמולדת שלו (החברה הטבעית שלו, מבית הוריו (מבית אבא) כאן הקב"ה מנסה את אברהם, מאתגר אותו, האם יעשה כמצוותו (זה אחד מעשרה ניסיונות) וגם אפשר לומר שהקב"ה מלמד אותו ומקנה לו דרך חיים, כדי שיצליח יותר לגלות את עצמו באופן השלם ביותר. ניתן ללמוד מכאן, שזהו תנאי הכרחי כדי להגיע לנקודת האמת של האדם ולגלות את עצמו, זה לנסות להתנתק מהשעבודים השונים המגבילים את האדם, להתעלות מעל מהמחויבויות השונות הכובלות אותו, ליצור דרך חיים שלמרות כל המחויבויות האדם מתעלה, אינו משתעבד אליהם, הוא עובד על מידותיו, מתעלה רוחנית ממעט בעניינים חומרים ועל יד עבודה זו, שהיא שורש העבודה התמימה כותב הרמח"ל "יתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" (מסילת ישרים פ א)

ילדים לא היו לו לאברהם, אך לצד הציווי (לך לך)הוא קיבל הבטחה אלוקית: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה". (יב, ב)  

שהגיעו לארץ כנען – היא ארץ ישראל, קיבל אברהם הבטחה נוספת,
שעליה אנו נשענים עד היום: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" בארץ כנען מתגלה אליו האלוקים ואומר לו: "וַיֵּרָ֤א יְהוָה֙ אֶלאבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת אָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיהוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו" (יב ז)  אברם רואה בכך בשורה כפולה: שיולדו לו בנים, ושהם יירשו את הארץ. כאות תודה, הוא בונה מזבח לה'.

כשמתבוננים בפסוקים אודות דמותו של אברהם, עד התגלותו של ה' אליו, לא מופיע התייחסות מיוחדת. לעומת זה, חז"ל מתארים לנו רבות כיצד גדל אברהם, לחם בעובדי עבודה זרה, נזרק לתוך כבשן האש וניצל, אך בפסוקים עצמם אין לכך אזכור.

הנביא (יחזקאל לג, כד) שופך אור על דמותו של אברהם: "בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה". אברהם אבינו התאפיין בכך שהיה בבחינת אחד, שהיה שונה מכולם. הוא לא זרם עם המציאות וכל הכללים שהיו אז, אלא בחן כל עניין לפי הבנתו ועמקו וכך זכה להגיע לגדולות.

ר' נחמן מברסלב (הקדמה לליקוטי מוהר"ן) מתאר זאת כך:

"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" (יְחֶזְקֵאל לג) – שֶׁאַבְרָהָם עָבַד הַשֵּׁם רַק עַל-יְדֵי שֶׁהָיָה אֶחָד, שֶׁחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא רַק יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא הִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁסָּרִים מֵאַחֲרֵי ה' וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ, וְלֹא עַל אָבִיו (טרח עובד עבודה זרה) וּשְׁאָר הַמּוֹנְעִים, רַק כְּאִלּוּ הוּא אֶחָד בָּעוֹלָם, וְזֶהוּ: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם".

נראה שאברהם הלך אחר האמת שלו, לאחר שבחן כל עניין אמוני לעומקו וכך הגיע אל גילוי ה'. (הוא כתב את ספר היצירה) דברים אלו מתאימים לדברי המדרש (רבה לך לך מא): "אברהם העברי – כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד".

אברהם לא חשש לכבודו, הוא מסר נפש וסיכן את חייו, על מנת למצוא את האמת ולגלות את סוד הבריאה, ומתוך כך זכה להיות אבי המונו-תאיזם (הוא אמונה באל אחד ויחיד), וקידם את העולם מבחינת אמונית למקום גבוה יותר.

מסתמן שהדרך להתקדם בעבודת ה' היא דווקא באופן זה. וכפי שר' נחמן מוסיף בדבריו וכותב:

"וְכֵן כָּל הָרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכְנֹס כִּי אִם עַל-יְדֵי בְּחִינָה זוּ שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁאֵין בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם אָדָם הַמּוֹנְעוֹ… אוֹ הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, הַמַּלְעִיגִים וּמְסִיתִים וּמוֹנְעִים מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יָחוּשׁ וְיִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק יִהְיֶה בִּבְחִינַת: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" – כְּאִלּוּ הוּא יָחִיד בָּעוֹלָם" (הקדמה לליקוטי מוהר"ן תנינא)

הרב משה חיים לוצאטו זצוק"ל (הרמח"ל) בספרו מסילת ישרים (פרק ב) מבאר שהדרך להתקדם בעבודת ה' הוא על ידי שאדם מתבונן על מעשיו: "ההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא (כעיוור) ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו".

רוב האנשים בעולם עסוקים במשך כל חייהם, ומעדיפים לזרום בשטף החיים. לרוב האנשים אין פניות לעצור, לחשוב ולהתבונן על חייהם. לעומתם, אנו רואים שהדמויות המשמעותיות בעם ישראל (וברוב הדתות בעולם) כמו אברהם אבינו וגם משה רבנו, חיו הרבה לבד, התבוננו על חייהם, ואם היה צריך, פעלו נגד הזרם, ולא נתנו למוסכמות השונות להכתיב ולשבש להם את דרך החיים. ומתוך כך הגיעו אל הקרבה אל ה' באופן הגבוה ביותר.

שימו לב שבמהלך החיים, למדנו לקבל הרבה מצבים כמובנים מאליהם, אפילו שהם אינם הוגנים. הרבה פעמים אנו פועלים על פי תכתבים חיצוניים, ולא פנויים לבחור באמת מה אמתי ונכון לנו. אם נלמד מדרכו של אברהם אבינו שבחר להתבונן על כל דבר ועניין, שלא קיבל את כול המוסכמות כמובנות מאליהם, שחיפש בחן ובירר את דרך האמת והצדק, נצליח להגיע למקומות משמעותיים יותר בחיים בכלל ובעבודת ה' בפרט.

המסקנה היא כאשר האדם רוצה להתקרב להשם ולחוות את האמונה, להיות מוכן לשלם את המחיר הנדרש במסגרת ההתקרבות אל ה'. עליו להתנתק מנורמות והרגלים מגונים, מדפוס חיים שליליים, מסביבה וחברה שלילית, לצאת מאזור הנוחות ולהתעלם מביקורת לא רלוונטית.

יש עקרון אחד שהוא כלי שימושי מעשי, אבן בוחן רוחני והוא, הבירור התמידי האם העניין או המעשה שברצוני לעשות, מקרב אותי להשם או מרחיק אותי. מי שמתרגל לחשוב באופן הזה אין ספק שיראה את אור האמונה ויחווה את קרבת השם.

מדובר במודל עקרוני, שצריך להיות נר לרגליו של כל מי שמבקש לתת משמעות ועומק לחייו ולקיים את ייעודו בעולם.

הפרשה ממשיכה ומשתפת אותנו בתחנות נבחרות מתוך מסע חייו של אברהם, ואני רוצה  להתמקד במערכת היחסים המפתיעה שבין אברהם ולוט. לוט שאומץ לבן על ידי אברהם, נתברך מקרבתו לאברהם והתעשר בארץ כנען. "וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים" (יג ה). רש"י אומר "מי גרם שהיה לו זאת? – הליכתו עם אברהם".

בשלב מסוים פרץ ריב בין רועי לוט לרועי אברהם, הרועים היו מתווכחים על שטחי המרעה המצומצמים שהיו באזוריהם. "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ". כאשר שמע על כך אברהם, הוא ניגש אל לוט והציע לו להיפרד, הציע שכל אחד מהם יבחר לו שטח מחיה ומרעה בארץ כנען. למה אברהם הציע ללוט להיפרד ? אברהם חשש שהריב הנקודתי שהיה בין הרועים (וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי) יגלוש למריבה (בלשון נקבה, שהיא גדולה יותר מריב ומולידה הרבה ריבים) בינו לבין לוט בן אחיו ויגרום לסכסוך משפחתי רחב יותר על הריב הקיים עכשיו בין הרועים ולכן הציע הפרדה פיזית בשדות המרעה. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה(בלשון נקבה) בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנו(יג ח) הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה (יג ט)

הגיוני היה לצפות מלוט, שידחה את הצעתו של אברהם, ויחפש דרך מקרבת לישוב הסכסוך ולא לקבל את הצעת הפרוד בניהם, ולו רק למען הטובות שעשה עמו אברהם.

אך לוט לא הגיב כך, הוא מיד הסכים להצעתו של אברהם. ועדיין, גם לאחר שנפלה ההחלטה בליבו  להיפרד מאברהם, הגיוני יותר היה לצפות מלוט שיכבד את אברהם לבחור ראשון את השטח הטוב בעיניו, ואילו לוט יבחר את השטח הנותר.

לא כך נהג לוט, הוא בחר את האזור המשובח ביותר בארץ כנען, את כיכר הירדן שהכתוב משווה אותו לגן עדן, לרוב פוריותו. וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה (ארץ נחלי מים) לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהוָה (לאילנות)  כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (לזרעים)  בֹּאֲכָה צֹעַר. (יג י)

נראה מהפסוקים, כי לוט שמח על הפרידה, לא כיבד את אברהם, בחר בחלק היפה הנראה לעין, עלינו גם לזכור כי בכיכר הירדן שכנה סדום, שעל אנשיה נאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" (יג, יג). בעצם, אל סדום בחר לוט ללכת, ארץ המייצגת בהליכותיה ובאורח החיים שלה את האנטי-תזה לאברהם. עיר המסמלת את הניכור, את הקמצנות, את רוע הלב, פרוק התא המשפחתי, לשם בחר לוט ללכת. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו (יג יא). מדרש רבה (מא,ז) מבטא זאת היטב, כאשר הוא מניח בפיו של לוט את המילים הבאות: "אמר לוט: אי אפשי לא באברהם ולא בא-לוהיו". לפי המדרש, לוט "שפך את האמבטיה עם התינוק".

בגידה מהדהדת שכזו באברהם קשה לתאר. אין לנו מידע על תחושותיו של אברהם, אך ללא ספק היה שם כאב גדול, אכזבה ותחושת כפיות טובה מצד לוט בן אחיו. לא כך היה צריך לוט להתנהג, בן אחיו, בנו המאומץ של אברהם, התעשר אצל אברהם ובזכותו, ממנו היה מצופה להתנהג באופן אחר!

באותה תקופה פרצה מלחמה אזורית (מלחמת המלכים) מלך סדום ועמורה נלקח בשבי עם כל יושבי סדום, ביניהם גם את לוט, אחיינו של אברם."  ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברם וילכו והוא ישב בסדם" (אומר רש"י מי גרם לו זאת ? ישיבתו בסדום) (יד יב) .

כאן המקום הטבעי שמעורר את ייצר הנקם של אדם, לשמוח לאיד. אדם מהשורה החווה מערכת יחסים כזאת, היה אומר, "לוט חשב שהוא חכם, נטש את אותי, נטש את דרכי, החזיר לי רעה תחת טובה ובסוף חבר לאנשי סדום המושחתים, עתה הוא מקבל את עונשו ונלקח בשבי יחד עם חבריו ושכניו אנשי סדום. ועל זה נאמר באבות דרבי נתן (נוסח א' פרק ט')  "אוי לרשע ואוי לשכינו – "עונותיו של רשע גרמו".

אבל לא כך התנהג אברהם. אברהם היה מעל החומר, בעל מידות מתוקנות התעלה מעל המחלוקת. התורה מספרת לנו על אחד מפליטי המלחמה שהגיע לאברהם וסיפר לו על ההתרחשויות ועל זה שבן אחיו נלקח לשבי  וַיָּבֹא הַפָּלִיט (הפליט מהמלחמה) וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי (שבא מעבר לנהר) מה הייתה תגובתו של אברהם ? "וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק (זריז) אֶת־חֲנִיכָ֜יו (חנוך לנער)  יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן" (יד, יד) אברהם נחלץ לעזרה, פותח במבצע נועז, רודף אחרי השובים להציל את לוט. מבחינתו של אברהם לוט נשאר אחיו, לא רק בן אחיו, אלה ממש אחיו לצרה. נכון שלוט בגד באברהם ובערכיו, אך אברהם שומר אמונים לבן אחיו מתעלם מהתנהגותו של לוט ורואה בו אח. מיד יוצא אברהם למלחמה ורודף אחר המלכים הכובשים. במהלך מתוחכם, למרות יחסי הכוחות המובהקים לרעת אברהם, והסיכוי הקלוש להצליח במבצע, הוא מצליח להפתיע אותם ולשחרר את לוט ואת שאר אנשי ביתו. "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (יד טו) וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם.(יד טז)

לסיכום, סיפורי התורה הם לא היסטוריה, הם באים להעביר מסר לדורות, כלים לחיים טובים ובפרט סיפורי האבות שדמויותיהם עיצבו ומעצבות את העם היהודי מאז ועד היום. אברהם מלמד אותנו את היחס הראוי לבן משפחה, לא משנה כמה הוא מתרחק, לא משנה איך הוא מתנהג, לא עושים חשבונות מי צודק בדרכו ומי לא, משפחה מאפשרת ונשארת מלוכדת תמיד, בכל מצב. הנאמנות המשפחתית תמיד גוברת על השיפוטיות. ובפרט בעט סערה, במקום לאבד את האיזון, חברי המשפחה נעשים אחים להילחם ולהתאחד בעט הזו.

דברי תורה שנאמרו באזכרה של דוד בן סימון בר חסיבה לעילוי נשמתו