“ולדבקה בו”

הרב מאיר שמעון

עשור

Facebook
Email
Twitter
WhatsApp
Print

“ולדבקה בו”
מקורות, מרכיבים וחשיבות בראי חז”ל

בפרק זה נביא מדברי רבותינו על הציווי “ולדבקה בו”. חז”ל פרשו באופנים שונים מצווה זו ואעפ”כ קיימת תמימות דעים כי מדובר במצוות “עשה” מהתורה החלה על גברים ונשים כאחד, יש לקיימה בכל זמן אפשרי וביטולה הוא ביטול מצוות עשה. שורש וטעם המצווה נגלה הוא, כדי שנלמד לדעת דרכי ה’ יתברך .

משה רבנו ע”ה – מופת למעלת הדבקות

מצוות הדבקות בו יתברך, הנה אחת המצוות החשובות בתורת ה’. נראה כי לא רבים זכו להגיע לדרגה נעלה זו. משה רבנו ע”ה, הוא בין הצדיקים הבודדים אשר הגיעו לדרגת דבקות גבוהה בה’ עד כדי נבואה פנים בפנים(1) כאשר ידבר איש אל רעהו, שעליו נאמר “(2)ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו” דרגת הדבקות בה’ והנבואה אינה שווה ואחידה בקרב כל הנביאים אלא יש דרגות שונות של נבואה(3), בהן מתבטאת עוצמת הקרבה אל ה’ והדבקות בו. זאת נלמד מהמדרש:(4)רבי חלקיה בר אליעזר פתח קרא ואמר דכתיב “מרחוק יהוה נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד”.(5) שכשהקדוש ברוך הוא מדבר עם הנביאים אינו נגלה עליהם אלא מרחוק ועל כן רואין דמות דברים כאדם העומד מרחוק, חוץ ממשה רבינו ע”ה. דאמר ר’ אלעזר אמר רבי חנינא: “כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא באספקלריא שאינה מאירה ומשה נתנבא מתוך אספקלריא המאירה, שאר הנביאים מרחוק ומשה מקרוב”, דכתיב (6) “לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא”, מהימנא בבי מלכא קרוב הוא למלכא”. פירוש הביטוי “נאמן בבית המלך”, קרוב הוא למלך והכוונה למשה רבינו שקרוב לקב”ה. נראה כי נאמנותו של משה רבינו וקרבתו לקב”ה, הם שהביאו אותו לדרגה שהייתה גדולה ממדרגת כל הנביאים. לעתיד לבוא, דרגה גבוהה זו, היא שתביא את משה להיותו אחד משלוש עשר עיקרי האמונה שנוסחו על ידי הרמב”ם.

משה רבינו עליו השלום, הוא אדון לכל הנביאים ועליו נאמר:(7) “ויהי שם עם ה'”, כתב הרמב”ם (8) “העיקר השביעי הוא נבואת משה רבנו: להאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שלפניו ושלאחריו, כולם הם תחתיו במדרגה והוא בחיר ה’ מכל המין האנושי, המשיג ממנו יתעלה (היודע על הקב”ה) יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושיימצא”. ושהוא עליו השלום הפליג בהתעלות מן האנושות עד שהשיג המדרגה המלאכית ונהיה במדרגת המלאכים, לא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, ולא עכבו מעכב גופני, ולא פגמו שום חיסרון, לא מעט ולא רב, ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיוניים והחושיים בהשגותיו, ונדהם כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד”. ואף יהושע תלמידו של משה רבינו, ציוונו על זה שנאמר (9) “רק שמרו מאד לעשות את המצוה ואת התורה אשר צוה אתכם משה עבד יהוה לאהבה את ה’ אלהיכם וללכת בכל דרכיו ולשמר מצותיו ולדבקה בו ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם”.

אנו למדים מלשונו של הפסוק ששמירת המצוות והתורה הם במטרה ללכת בדרכיו וזוהי מצווה בפני עצמה, שתכליתה להגיע לדרגת הדבקות בה’, שהיא תכלית כל המצוות והתורה כולה. כך, פעולת הדבקות בה’ היא מצות עשה בכל רגע בו היא נעשית. הגעה למעלה של דבקות בה’, היא השגה נעלה וגבוהה. מדובר בתהליך מתמשך של עבודה והתבוננות פנימית, הכרוך בפינוי המחשבות מכל עניין ארצי, כדי לכוון ולהתמקד בבורא עולם. כאשר התהליך מתקדם ומתפתחת קרבה מורגשת אהבת ה’. עומק האהבה יהיה תוצר של גודל השגת ותפיסת האדם בעולם האלוקות.(10) מטבעם של דברים, האדם מקיים את הציווי “ודבקת בו”, לפי הדרגה בה הוא נמצא. בני האדם אינם דומים בדרגתם הרוחנית אחד לרעהו וכן לא ניתן לומר שהאדם דבק/אינו דבק בה’ אלא ישנן דרגות לדבקות.

הרב אשל”ג(11) מציין כי פעולת “ודבקת בו” משתנה מאדם לאדם לפי קומתו ודרגתו וכלשון הרב “וכמובן שבמצות ”ולדבקה בו” מדרגות מדרגות יש בה, יש הדבק בה’ מתוך התפעלות והתרגשות, ולבו מלא עריגה וכיסופים לה’, וכל עבודתו בדחילו ורחימו מתוך התלהבות של קדושה” כמובן שהאדם הדבק בה’ הוא בעל בחירה ועל כן על פי גודל ההשקעה בדבקות, כך מקומו בסדר ה”מדרגות” . הוא בעצמו קובע את מידת שפעו המתקבל, שהוא עד שעור (מידה) שיכול לקבל לפי דרגתו “כי דבר הודעת אלקותו מגיע לנברא במידת שפעו הנעים ההולך ומתרבה אליו עד השיעור הרצוי”. שיעור הרצוי, הוא מידת הכלי המאפשרת קבלת השפע, מידת הכלי נקבעת לפי גודל ההשקעה והמאמץ בדבקות. העלייה במעלות הסולם, בדרך אל הדבקות בה’ יתברך “בזאת מתרוממים השפלים בהכרה אמתית להיות למרכבה אליו יתברך ולדבקה בו, עד שמגיעים לשלמותם הסופית”.

מקור הציווי מהתורה

את הציווי לדבוק בה’ הזכירה התורה בכמה מקומות, בהם נראה בברור שהציווי הוא מצוות עשה דאורייתא:(12) “את-יהוה אלהיך תירא, אתו תעבד ובו תדבק, ובשמו תשבע”. וכתיב(13) “כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את ה’ אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו”. וכתיב (14) “אחרי ה’ אלהיכם תלכו, ואתו תיראו ואת-מצוו‍תיו תשמרו ובקלו תשמעו, ואתו תעבדו ובו תדבקון”.וכתיב (15) “לאהבה את ה’ אלהיך לשמע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה’ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם”. בתורה לא נאמר באופן מפורש מהו גדר המצווה, על מי היא חלה, באילו זמנים, כיצד מקיימים אותה, מה הטעם המצווה ותכליתה והאם אי קיום המצווה משמעה ביטול מצוות עשה.

אע”פ כן מעיון בדברי חז”ל נלמד כי ראוי שמצוות “ולדבקה בו” תהא מושרשת באדם בכל רגע ובכל מקום בו הוא נמצא. בין אם הוא מתבודד בחדרו ובין אם מעורה בקהל, בין שיהיה דל בשכלו ובין שיהיה חכם כשלמה, תמיד צריכה להיות מצוה זו בראש מעינו וכל אחד לפי דרגתו ויכולתו. כדברי משה נביאנו בהקהילו את עם קדשו והעיד בהם “לאהבה את ה’ אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו” וכו’. וכן כתב בספר “בים דרך”(16) “ולאחר ראותנו כל זאת, בוודאי אי אפשר לומר, שמצוות הדביקות נאמרה רק ליחידי סגולה, אלא היא מצוה שצריך להגיע אליה כל אחד ואחד”. הדבר ברור שכפי שאין אדם אחד דומה בדרגתו לאחר, כך יקיים כל אחד את המצווה לפי יכולתו ולפי דרגתו.

היבטים עיוניים לציווי “ודבקת בו”

כאמור, חז”ל מפרשים את המצווה בדרכים שונות, אולם קיימת ביניהם תמימות דעים ביחס לאפיוניה: המצווה הנה מצוות עשה, חלה על גברים ונשים כאחד, בכל זמן אפשרי. מטרתה דבקות האדם באלוקיו. אי קיום המצווה משמעה ביטול מצוות עשה. לדעת הרמב”ם מצוות “ודבקת בו” היא מצוות עשה מהתורה. אופן עשיית המצווה, הוא ע”י דבקות בתלמידי חכמים. עיקר עבודת הדבקות בה’ הוא שיתחבר האדם עם בני ישראל צדיקים וכשרים. זהו אחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם.(17) על ידי שלומד ממעשיהם הטובים של צדיקים,  יכול לבוא לעבוד את ה’ באמת.

וזה לשון הרמב”ם(18):”מצות עשה להידבק בחכמים, כדי ללמוד ממעשיהם  שנאמר “ובו תדבק(19)“. וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה, אלא שהורו חכמים בפירוש מצוה זו להידבק בחכמים ותלמידיהם.  לפיכך צריך אדם להשתדל שיישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיה לתלמידי חכמים, ולחבור להם שנאמר “ולדבקה בו(20)“. וכן ציוו חכמים ואמרו(21), “והווי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם”.

גם “ספר החינוך” הלך בדרך הרמב”ם וכתב (22) “שנצטווינו להתחבר ולהידבק עם חכמי התורה, כדי שנלמד מהם מצותיה הנכבדות, ויורונו הדעות האמתיות בה שהם מקבלים מהם ועל זה נאמר (23) “ובו תדבק”,  כוונתו היא שהציווי ובו תדבק, הוא להדבק בחכמי התורה והמטרה שנלמד מהם את מצוות התורה והם ילמדו אתנו דעותיה והשקפותיה “שהם כחכמי התורה למודים מתוך מצוותיה”. מוסיף בעל “ספר החינוך” כי “נכפל הציווי במקום אחר, שנאמר “ולדבקה בו(24)” , וכוונתו שזו מצוות עשה כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את ה’ אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו”  מה שלא היה במפורש בפסוק הקודם. במקור אחר כתב הרמב”ם (25) פירוש נוסף למצוות ו”דבקת בו” לפיו “תכלית כל התורה והמצוות כולם היא להגיע למצות עשה ולדבקה בו, וזוהי מעלת האבות הקדושים שלא הסיחו דעתם מבוראם כל שעות היום והלילה”.

מדברי הרמב”ם אלו נראה, שהכוונה במצווה זו היא חשיבה מתמדת על מציאות האל דהיינו קיום מצב תודעתי קבוע, שלא להסיח את הדעת מבורא עולם יומם ולילה. משני פרושי הרמב”ם: הפרוש הראשון להדבק בתלמידי חכמים, הפרוש השני הדבקות במחשבה, מובן כי הציווי הוא מצוות עשה מהתורה. לאחר שראינו כי הציווי ולדבקה בו הוא מצוות עשה מהתורה ואופן עשיית המצווה הוא להדבק בתלמידי חכמים, מסביר הרב ב”ספר החינוך” מדוע פרשו כך. “ואמרו זיכרונם לברכה(26)” וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה?” והא כתיב כי יי אלוהיך אש אוכלה הוא (27) “אלא הדבק בתלמידי חכמים ולתלמידיהם, כאלו נדבק בו ברוך הוא. מזה למדו רבותינו זיכרונם לברכה לומר שכל הנושא בת תלמיד חכם והמשיא בתו לתלמיד חכם ומהנהו מנכסיו, כאלו נדבק בשכינה.

ועוד דרשו בספרי (28) “ולדבקה בו” למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם.” הכיצד? כאשר האדם לומד דברי אגדה המסופרים על תלמידי חכמים, הרי הוא לומד מלבד המעשה האגדי, את התנהגותם ומידותיהם, תפיסת עולמם והלך מחשבתם, וכן התייחסותם למאורעות המסופרים והרי לנו דבקות על ידי לימוד מתלמידי חכמים. לאחר שהסביר הרב ב”ספר החינוך”, את המקור לפרוש, חזר לביאור המצווה: “שורש המצווה נגלה הוא, כדי שנלמד לדעת דרכי ה’ יתברך. ונהוגה מצווה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים  וגם הנקבות מצוה עליהן גם כן לשמוע דברי חכמים, כדי שילמדו לדעת את ה'”

הרב מבדיל בין הזכרים שהמצווה עליהם להדבק בתלמידי חכמים, מה שאין כן בנקבות שהמצווה עליהם היא רק לשמוע לתלמידי חכמים. למרות שהציווי ל”דבקה בו” חל בכל זמן, “ומצוות עשה שאין הזמן גרמה נשים חייבות(29) אופן קיום המצווה שונה בין גברים לנשים ולכן נשים אינן מצוות להדבק אלא רק לשמוע לדבריהם. הרב מסיים ואומר כי “העובר על זה ואינו מתחבר עמהם וקובע בלבו אהבתם ומשתדל בטובם ותועלתם בעתים שיש ספק בידו לעשות כן, מבטל עשה זה וענשו גדול מאד, כי הם קיום התורה ויסוד חזק לתשועת הנפשות, שכל הרגיל עמהם, לא במהרה הוא חוטא. והמלך שלמה אמר “הולך את חכמים יחכם(30)” ורבותינו זיכרונם לברכה אמרו “הוי מתאבק בעפר רגליהם(31)“.

כדברים האלו גם כתב (32) “בספר מאירת עיניים”, שהציווי “ולדבוק בו” היא מצות עשה מהתורה. על אופן קיום המצווה כתב כדברי הגמרא בכתובות(33), להדבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם. בלשונו:” לדבוק בה’ מצוות עשה להדבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר “ובו תדבקון” ואמרו חז”ל (34) וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה? והא כתיב(35) “אש אכלה הוא” אלא הידבק בחכמים ובתלמידים, בין בזיווג בין במשא ומתן ובכל מיני חיבור, שנאמר”  ולדבקה בו” ושנינו (36) “הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את כל דבריהם” ואומר  “הולך את חכמים יחכם(37)” ואומר (38) “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים” וגומר”.

הרמב”ן אף הוא רואה בציווי “ודבקת בו” כמצווה עשה, אך מוסיף פרוש אחר לאופן עשייתה, ע”י שנשבעים בשמו לקיים מצווה מסוימת.  לשונו של הרמב”ן(39), “כי עיקר מצוה זו היא להישבע בשמו ברוך הוא לקיים מצוה”, והראיה ממה שאמרו (40) מנין שנשבעים לקיים המצווה? שנאמר (41) “נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך”. האבן עזרא מסביר את מצות “ולדבקה בו” בדרך מיוחדת ומגדיר אותה כמצוות הלב. כוונתו שאפשר לקיים אותה באמצעות הרגשת הלב, ומצוות הלב כוללת שני היבטים: אחד  מצות עשה ואחד מצות לא תעשה. מצות עשה היא “ואהבת את ה’ אלהיך ולדבקה בו”, ומצוות לא תעשה היא “לא תשנא את אחיך בלבבך”.

עוד כותב האבן עזרא כי שורש כל המצוות – עד שיאהב את ה’ בכל נפשו וידבק בו. נראה שגם האבן עזרא סבור שהציווי ולדבקה בו הוא מצוות עשה מהתורה ומסביר את אופן קיומה כמצוות הלב. לשון האבן עזרא במקור: (42) “א”כ יוכל המשכיל שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצוות, וכל המצוות על ג’ דברים: האחת מצוות הלב והב’ :מצוות הלשון. והג’ : מצוות עשה. ומצוות הלב על שני דרכים: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. והנה מצוות עשה ואהבת את ה’ אלוהיך ולדבקה בו וליראה את השם הנכבד ואהבת לרעך כמוך. ומצוות לא תעשה לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תקום ולא תיטור”. וכתב עוד במקום אחר(43), ”שורש כל המצוות – עד שיאהב את ה’ בכל נפשו וידבק בו.”

בספר “מצודת דוד טעמי המצוות”(44) כתב: “המצווה הזאת תלויה במחשבת השכל… הא למדת כי המצווה הזאת היא תכלית האדם בחייו ובמותו”. גם לדעתו הציווי הוא מצוות עשה מהתורה והיא תכלית האדם. מתוך דברי הספר “חסידים” אשר מביאו בעל הפלא יועץ, נראה כי הציווי ולדבקה בו הוא מצוות עשה מהתורה, שכן כתב “אשרי המגיע לידי מידה זו, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, שתמיד עסוק במצווה ליראה ולאהבה את ה’ הנכבד והנורא ולדבקה בו”. כתב בספר “פלא יועץ”, (בדומה לאבן עזרא) שיש מצוות התלויות בלב והם תמידיות שיוכל לקיימן בכל עת ובכל רגע, כגון ליראה ולאהבה את ה’ הנכבד והנורא ולדבקה בו ולקיים “שוויתי ה’ לנגדי תמיד”.

וכלשונו בפלא יועץ(45), “וכמו שכתב בספר חסידים(46)” אשרי המגיע לידי מידה זו מה טוב חלקו ומה נעים גורלו שתמיד עסוק במצווה ליראה ולאהבה את ה’ הנכבד והנורא ולדבקה בו, וזה כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים אשר הולכים תמיד לפני האלוקים, וזה שורש פורה פרי צדיק עץ חיים היא למחזיקים בה.” “ויש (47) מצוות התלויות בלב והם תמידיות שיוכל לקיימם בכל עת ובכל רגע, כגון ליראה ולאהבה את ה’ הנכבד והנורא ולדבקה בו ולקים (48) שוויתי ה’ לנגדי תמיד.

וכך כתב עוד הרב בספרו הנ”ל בערך הזכירה ז”ל: “יזכור לקיים שוויתי ה’ לנגדי תמיד ולהתעורר ליראה ולאהבה את ה’ הנכבד והנורא ולדבקה בו בכל עת ובכל רגע”. ומלשונו נראה שסבור כי הציווי “ולדבקה בו” הוא מצוות עשה מהתורה. וכן מנו עוד חכמים במניין המצוות את הציווי ולדבקה בו כמצוות עשה מהתורה, ראה עוד באזהרות ר’ אליהו הזקן (49) ובאזהרות ר’ יצחק אלברגלוני (50) וכן באזהרות ר’ שלמה אבן גבירול (51) וכן הוא במאמר השכל (52) וכן מנהו עוד היראים (53) וכן כתב הרשב”ץ (54) וכן כתב בספר “אהבת חסד”.(55)

בספרים ובכתבי רבותינו הראשונים והאחרונים קיימים פרושים נוספים לאופן קיום מצווה זו וכולם דברי אלוקים חיים, “שכל הנחלים זורמים אל הים” “ושבעים פנים לתורה”, כך שבידו של כל אחד מישראל לקיימה לפי מעלתו הרוחנית והמקום בו הוא נמצא. לאדם האפשרות והיכולת לבחור את הדרך הנכונה לו מבין אלו שהציעו חז”ל על מנת להגיע למטרה. רואים אנו כי מצווה זו אינה כשאר המצוות, משום שהיא מתקיימת בכל מהלך חייו של האדם היהודי וניתנת לקיום בכל זמן ומקום. היא חלה על הגברים ועל הנשים כאחד. היא תכלית כל המצוות ושורשן. בעוד שכל המצוות נועדו לחבר את עושיהם ליוצרם וליצור מציאות של דבקות בו יתברך, הציווי “ולדבקה בו” הוא ציווי ישיר המסביר את התכלית.

לכל הפירושים וההיבטים שהציעו חז”ל לקיום ציווי זה, ישנו עיקר ויסוד מהותי המשתמע מהם והוא: קיום הציווי כמצוות עשה, שמטרתה התכליתית דבקות האדם באלוקיו. חיזוקים נוספים לכך מצאנו בדברי חכמינו ז”ל מהם: כתב המהר”ל מפרג (56) “כי כל המצוות הם, שיהיה לאדם דביקות בו יתברך” וכן כתב בספר ”תולדות יעקב יוסף,(57) ”מצות ”ובו תדבק” היא תכלית תורה ומצוות”. וכן כתב בספר פרי הארץ (58) “שכל מצוות התורה והסיגים והגדירים, המה צירופי מידות ועצות לדביקות” כוונתו היא שכל המצוות התורה ותקנות חז”ל הם כלים להגיע לדביקות בה’.

כמאמר הזוהר (59) שקורא לכל מצוות התורה ”עטין”, פרוש, עצות. וכך גם כתב בספר ”עבודת ישראל (60) “הנה כל התורה כולה היא רק להדבק בה’, ולכן סיים משה רבנו עליו השלום אחרי התוכחות ”ובו תדבקו”. בשו”ת “עם סגולה” כתב(61), שבספרים (62) מבואר “שעיקר הבריאה היא עבור הדבקות וייחוד ה'”. לכאורה זו המצווה היחידה שאנו צריכים לקיים ובה לעסוק כל היום “ורק כיון שא”א להידבק בו יתברך”, ורק שיש הרבה דרכים ודרגות להידבק בו “מסר לנו הקב”ה את התורה והמצוות שהם מעין אמיתת מציאותו, וכשאנו דבקים בה, כאילו אנו דבקים בו”. גם מדבריו מובן שהציווי הוא מצוות עשה מהתורה וניתן לקיימו באופנים שונים וכי הוא תכלית כל התורה ויתר המצוות. עד כאן הבנו כי הציווי ודבקת בו הינו מצוות עשה מהתורה, שמטרתה התכליתית דבקות האדם באלוקיו. אחרי כל האמור לעיל נשאלת השאלה האם אדם המקיים את התורה והמצוות, “כמצוות אנשים מלומדה” ללא מודעות וללא דבקות בה’ מבטל מצוות עשה?

תשובה לכך נלמד מעונשם של ישראל כששאלו “היש ה’ בקרבנו אם אין”(63). בני ישראל הסיחו דעתם מהדבקות בו יתברך ושכחו את כל הניסים שעשה ה’ עמהם. התוצאה הייתה מיד “ויבא עמלק וילחם עם ישראל”(64). באר רש”י “ויבא עמלק סמך פרשה זו (של עמלק) למקרא זה (הסחת הדעת מה’) לומר, תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה’ בקרבנו אם אין?, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני”. “משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שנייה, וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא, אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו” וכן נאמר בישראל: כיון ששאלו לאחר כל הנסים והנפלאות שנעשו להם: “היש ה’ בקרבנו אם אין”, מיד גירה בהם את עמלק “ויבא עמלק”. נראה מדברי רש”י ע”ה שהשכחה מהשגחת הבורא עוון הוא וביטול מצוות עשה. ולא רק ביטול מצווה יש כאן, כי מאחר שהמצווה הזו היא תכלית כל המצוות, בחסרונה יהיו כל המצוות – לימוד התורה ותפילות חסרים במטרתן ובתכליתן. ואם כן, נמצא האדם בלי מצווה זו ערום מכל התורה והמצוות, שגם אם נעשים על ידו מוגדרים הם חסרי נשמה וחסרי תכלית, שכן האדם נמצא במצב מרוחק ממנו יתברך ומכאן מקור כל הרעות.

נשמת המצוות

עד כה הבנו כי מצוות ודבקת בו הנה מצוות עשה מן התורה, וביטולה כמוה כביטול מצוות עשה. מעיון מעמיק נראה כי חשיבותה אף נעלה מזו. רבותינו הגדירו את מצוות הדבקות כ”נשמת המצוות”, והיא מטרת ביאתנו לעולם הזה וכל התורה לא ניתנה אלא למטרה זו וזוהי טעמה של תורה. ככל שהאדם מזכך את גופו ונשמתו שתהיה דבוקה יותר בה’ יתברך בעולם הזה, כך הוא זוכה להדבק בו יותר בעולם הבא וזהו עצמו השכר בעולם הבא – הדביקות בה’ יתברך, שהיא מקור כל הטוב והתענוגים. מצוות התלויות בלב הן תמידיות, ועלינו לקיימן בכל עת ובכל רגע, כגון יראת ה’ ואהבת ה’. כך גם מצוות הדבקות שהיא מצוה שכל אחד מאתנו מחויב לקיימה. השכחה ממציאות והשגחת הבורא עוון הוא, וביטול מצוות עשה, וכאמור, לא רק ביטול מצווה אחת יש בו אלא חיסרון כל המצוות כולן במטרתם ובתכליתם.

נמצא כי כאשר אדם חסר בדבקות בה’ יתברך, הוא כערום מכל התורה והמצוות, שגם אם בפועל הן נעשות, הרי הן חסרות כוונה וחסרות נשמה. במצב זה, האדם מרוחק ממנו יתברך וזהו מקור ליצירת חייץ בינו לבין הבורא. במצב ריחוק זה יש שמתפללים ואין נענים כדבר האמור (65)“סכותה בענן לך מעבור תפלה” (66) דרך משל, כאילו הענן יבדיל בין התפילה ובין ה’. למרות חשיבות המצווה כמצווה הנעלה ביותר בתורה וגודל שכרה, היא אפשרית וניתנת לקיום על ידי כל אדם ואדם כפי שנכתב בפסוק(67): “כי המצווה הזאת, אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמור, מי יעלה לנו השמימה וייקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמור, מי יעבור לנו אל עבר הים וייקחה לנו, וישמענו אתה ונעשנה. “כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו”. אדם שיחפוץ בקרבת אלוקים, ויעשה ככל יכולתו לקיים מצוה זו, ע”י קיום “שוויתי ה’ לנגדי תמיד”, יכוון במחשבה ובלב בכל רגע שכל מעשיו לשם שמים, אפשר שיזכה לחיי עולם הזה וחיי העולם הבא.

סיכום המאמר “לדבקה בו:

מכל האמור, נראה שהציווי “להדבק בה'” העולה מהפסוקים הנ”ל ומדברי חכמנו רז”ל, הוא מצוות עשה מהתורה, החלה בכל רגע וזמן אפשרי, על גברים ונשים כאחד. ניתן לקיימה במגוון אופנים שהציעו חז”ל ואם אין מקיימים אותה עוברים על ביטול מצוות עשה. המצווה ניתנת ליישום על ידי כל יהודי באשר הוא ולפי דרגתו הרוחנית.

הערות

1. שמות, (פרק לג פסוק י”א).”ודבר יהוה אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל”

2. תהילים,(פרק ח פסוק ו).

3. ראה במורה נבוכים (פרק מה).

4. מדרש רות זוהר חדש דף צד.

5. ירמיה (פרק לא).

6. במדבר (יב, ז’)

7. שמות (לד’ כח).

8. הרמב”ם, בהקדמתו לפרק חלק, (ניסח את י”ג עיקרי האמונה המפורסמים שלו).

9. יהושע (כב’ ה).

10. דבור ומחשבה,(סיכום על המורה), לרב שלמה טולידאנו.

11. רבי יהודה לייב הלוי אשלג זצוק”ל, קונטרס מתן תורה (ו).

12. דברים,(י’ כ)

13. שם,(יא כב)

14. דברים,(י”ג ה)

15. שם,( ל כ).

16. בספר בים דרך,(ניצבים א’-מאמר קא).

17. אבות,(פ”ו משנה ה).

18. רמב”ם (רבי משה בן מימוּן), משנה תורה לרמב”ם,ספר המדע, הלכות דעות, פרק ששי מצות עשה והלכה ג.

19. דברים,(י,כ).

20. דברים,(יא,כב,ל,כ’) יהושוע (כב,ה).

21. פרקי אבות(פרק א משנה ד).

22. בספר החינוך, מצוה תלד לדבוק בה’ מחבר הספר מסתיר את זהותו, ורק רומז לנו, שהוא “איש יהודי מבית לוי ברצלוני”. שלא כקודמיו, מתאר בעל ספר החינוך גם את טעם המצווה (בלשונו: “שורש המצווה”), דיניה, העונש המוטל על מי שלא מקיים אותה ופרטים נוספים. ישנן שיטות אחדות לברירת ציוויי התורה שמוגדרים כ”מצוות”, וספר החינוך בחר כמקור עיקרי את מניין המצוות של הרמב”ם. בחלק מהמצוות שהרמב”ן משיג עליהן ומציע לא למנותן או למנותן באופן אחר, משלב המחבר את דעת הרמב”ן ואת נימוקיו.

23. דברים,( י, כ). “אֶת-יה’ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד; וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ”

24. דברים, (יא, כב).

25. הרמב”ם, (מורה נבוכים (ח”ג פ נ”ג).

26. בבלי, כתובות,(קיא.)

27. דברים, (ד, כד).

28. ספרי, (עקב, פיסקא מט)

29. משנה מסכת קידושין, (פרק א משנה ז), “וכל מצוות עשה שהזמן גרמה, אנשים חייבין ונשים פטורות”.

30. משלי, (פרק יג פסוק כ).

31. פרקי אבות (א, ד).

32. סמ”ע-ספר מאירת עינים, (מצות עשה ח – לדבוק בה’) (רבי יהושע פלק-וולק), בעל המחבר דרישה ופרישה על הטור והסמ”ע על שו”ע חו”מ.

33. בבלי, כתובות, (קיא).

34. בבלי,כתובות (דף קיא).

35. דברים,(ד, כד).

36. במסכת אבות (א, משנה ד).

37. משלי, (פרק יג פסוק כ).

38. תהלים, ( א, א).

39. רמב”ן (בהשגותיו לספה”מ מצות עשה ז’).

40. בבלי, תמורה,(דף ג).

41. תהילים,(קיט, קו).

42. האבן עזרא ( שמות פרק-כ) (רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא).

43. האבן עזרא (שמות לא, יח).

44. ספר מצודת דוד (טעמי המצוות על פי סודות התורה,מצווה יב), (רבנו דוד בן זימרא- הרדב”ז) זצקו”ל.

45. פלא יועץ (אות ה-התבודדות) (הרב אליעזר ב”ר יצחק פאפו).

46. ספר חסידים, (סימן יז). (רבי יהודה חסיד).

47. פלא יועץ (אות ל-לב) (הרב אליעזר ב”ר יצחק פאפו).

48. תהלים,(טז ח).

49. רבי אליהו הזקן בן מנחם ממאנש,(אות רסח).

50. יצחק בן ראובן הברצלוני, (אות מא).

51. רבי שלמה בן יהודה אִבְּן גַבִּירוֹל, (אות ו).

52. מאמר השכל,(רבי אליעזר בן נתן). (אות יז).

53. ספר יראים,(הספר עוסק בתרי”ג המצוות),(סוף סימן תז),(רבי אליעזר בן שמואל ממיץ הידוע בכינויו הרא”ם).

54. בזהר הרקיע (אות ג) דוראן שמעון בן צמח (רשב”ץ).

55. אהבת חסד, (ח”ב סוף פרק ו), ועוד (ח”ב פרק כ אות ד) ועוד (ח”ג פרק א ד”ה), (רבינו ישראל מאיר הכהן זצוק”ל

56. מהר”ל מפרג (”נתיבות עולם” סוף נתיב האהבה) (רבי יהודה ליווא בן בצלאל).

57. ספר תולדות יוסף (פרשת חיי שרה) הרב יעקב יוסף כ”ץ (הידוע כרבי יעקב יוסף מפולנאה).

58. פרי הארץ,(שם באגרות),רבי מנחם מנדל מוויטבסק זצוק”ל

59. הזוהר, (ח”ב פ”ב ע”ב).

60. ספר עבודת ישראל (רבי ישראל הופשטיין מקוז’ניץ)

61. שו”ת עם סגולה, (חלק א-סימן נז – גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה),(הרב עקיבא משה סילבר שליט”א).

62. דרך ה’,(לרמח”ל).

63. ספר שמות, (יז, ז) “ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסתם את יהוה לאמר היש יהוה בקרבנו אם אין”

64. ספר שמות,(פרק יז פסוק ח).

65. איכה,(פרק ג פסוק מד).

66. ראב”ע,(שם).רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא.

67. בספר דברים, (פרק ל’, פסוקים י”א-י”ד).