דרוש אדם הקדמון

הקדמה אחת כוללת מן האין סוף עד זעיר אנפין.

להורדת המאמר בקובץ pdf

דע כי תחילת הכל קודם הצימצום היה כל המציאות אור פשוט ונעלם בלתי נתפס ומושג ונקרא אור אין סוף אור המתפשט מעצמותו יתברך אין לו סוף ולא היה שם קודם הצמצום שום חלל ריק מאורו, שהוא מקום מוגבל המאפשר לברוא בו עולמות ושום אויר פנוי, אלא הכל היה אור פשוט שהוא האין סוף.

וכשעלה ברצונו הפשוט הבלתי מוגבל להאציל הנאצלים עולמות ובריות לסיבה נודעת והיא ליקרא בפי הנאצלים רחום וחנון וכיוצא, כי אם אין בעולם מי שיקבל רחמים ממנו איך יקרא רחום, וכן על דרך זה בכל הכנויים המוזכרים בשלש עשרה מידות הרחמים.

ואז צמצם את עצמו אורו המתפשט מעצמותו ללא גבול באמצע האור שלו באמצע האור המתפשט מעצמותו, על מנת ליצור חלל בעל תכלית וגבול. הצמצום נעשה בנקודת המרכז אמצעית שבו בנקודת המרכז שעלה במחשבתו יתברך ששם יבנו העולמות ושם סביב אותה נקודה צמצם עצמו את אורו המתפשט ואספו אל הצדדין והסביבות של  אותה נקודה ונשאר כתוצאה מכך חלל בנתיים חלל באמצע האין סוף, חלל בעל תכלית וגבול המאפשר בהמשך את בריאת העולמות, חלל המוקף באור אין סוף המתפשט והבלתי בעל תכלית, וזה היה צמצום הראשון של המאציל העליון.

וזה מקום החלל הוא נראה בצורת עגול בהשואה אחת אחיד מכל צדדיו, עד שנמצא שיתאפר להימצא בחלל עולם האצילות וכל שאר העולמות א"ק (אדם הקדמון) אח"פ (אוזן חותם פה) וכן בי"ע (בריאה יצירה עשיה) נתונים בעתיד תוך החלל הזה. ואור האין סוף הקיים סביב החלל מקיפו ומשפיע על החלל ועולמות העיגולים שבתוכו באופן בשוה מכל צדדיו של החלל.

והנה כאשר צמצם עצמו לצדדים, אז דרך צד אחד מן החלל העגול הזה, המשיך אור מועט, משל כדרך קו אחד ישר דק חלול כעין צינור אחד, ובתוכו אור מצומצם בגבולו הנמשך מלמעלה של החלל מהאין סוף הבלתי מוגבל אל תוך החלל הזה בעל גבול, וממלא אותו את ספירות העיגולים הנמצאים בחלל ואת הקו בגבולו.

האבל נשאר מקום פנוי הרשימו בין האור האין סוף שנשפע דרך הקו לעיגולים שבתוך חלל זה ובין עצמות האור האין סוף המקיף את זה החלל כנזכר, שנתצמצם אל צדדיו.

שאם לא כן, שאם לא יישאר הפסק בין העיגולים שבחלל, לבין אור אין סוף הסובב אותם יחזור הדבר המציאות לכמות שהיה בראשונה ויחזור ויתחבר האור הזה שבעגולים שבתוך החלל עם עצמות אור האין סוף הסובב את החלל יחד כבראשונה שהיה אור האין סוף ממלא חלל זה.

ועל כן על מנת שלא יחזור המציאות לקדמותו לא נתפשט ונמשך האור האין סוף הזה ברוחב בהתפשטות לצדדים אל תוך החלל ללא גבול, רק דרך קו דק אחד ממעלה למטה לבד צר, המורה על הגבלת האור וצמצומו בגבולות הקו כנזכר.

ודרך תוך הקו הזה, נמשך ויורד אור האין סוף המאציל, אל תוך החלל העגול הזה, שהוא הנאצל הראשון, ועל ידי כן בפעולת חיבור הקו, מאור האין סוף לחלל מתדבקים המאציל האור אין סוף בנאצל הראשון, הוא החלל יחד ולא עוד

ואף על פי שכל האצילות החלל אחרי הצמצום הוא עגול שווה בצדדיו ואין בו מעלה ומטה והאין סוף מקיפו בשווה מכל צדדיו נמצא שהאין סוף מאיר לספירות העיגולים בשווה בכל צדדיהם, עם כל זה אותו המקום של חיבור הקו שנשאר דבוק בו באור האין סוף ונמשך ממנו אל תוך החלל ראש הקו הזה, שם בתוך החלל נקרא ראש האצילות ועליונו וכל מה שמתפשט הקו ונמשך למטה בחלל, נקרא תחתית האצילות ועל ידי כן שנמשך הקו ממעלה למטה נמצא שיש בחינת מעלה ומטה באצילות בתוך החלל, שאם לא כן, שלא היה הקו נמשך מלמעלה למטה לא היה בחינת מעלה ומטה וראש ורגלים שהם בחינת דרוג, באצילות.

והנה האור הזה האין סוף המתפשט תוך הקו בתוך החלל הזה, נחלק לשתי בחינות:

בחינה האחת היא, כי הנה כל האורות עשר הספירות שבתוך זה החלל שהגיעו באמצעות הקו, הוא מציאותם מוכרח שיהיה צורתם בבחינת עיגולים בחינת נפש אלו בתוך אלו.

והמשל בזה צורת עמידתם אלו תוך אלו, שקרבת כל עגול  בפני עצמו אל האין סוף, קובע את מעלתו. לכן צורתם בחלל אור ספירת הכתר הוא עיגול אחד הגדול הקרוב לאין סוף ובתוכו מתעגל עיגול אחר והוא ספירת החכמה וכן על דרך זה עד תשלום עשר עיגולים, שהם (עשר ספירות דאדם קדמון ואחר כך תוך העיגול האחרון דמלכות דאדם הקדמון יש עוד עשר עגולים אחרים והם עשר ספירות דעגולים דעתיק ואחר כך בתוכם תוך מלכות דעתיק נתעגלו עוד עשר עגולים אחרים שהם) עשר ספירות דאריך אנפין ואחר כך בתוכם על זה הדרך, עשר עיגולים אחרים, והם עשר ספירות דעיגולים דאבא, אלו בתוך אלו, עשר ספירות דאבא תוך מלכות דאריך אנפין, עשר ספירות דאמא תוך מלכות דאבא, עשר ספירות זעיר אנפין תוך מלכות דאמא, ועשר ספירות דנוקבא דזעיר תוך מלכות דזעיר. כך שנראה עיגול בתוך עיגול, עד סיום כל פרטי האצילות מלכות דעשיה .

ולכל עיגול שהוא כלי מאלו העיגולים, יש אור מקיף אליו אור עגול גם כן כמותו מתעגל בצורתו ונמצא שיש בכלים העגולים אור פנימי תוך הכלי ואור מקיף מרוחק מהכלי וכולם האורות והכלים בחינת עיגולים, בחינתם נפש.

והבחינה השניה היא, כי הנה באמצע כל האצילות החלל הזה העגול, מתפשט דרך קו הישר בחינת אור אין סוף בתוכו דוגמת העיגול ממש שיש לו אור תוכו ואור מקיף, רק שהוא ביושר ובחינתו רוח.

ויש בו בקו בחינת חמישה פרצופים המקבילים לחמישה עולמות : פרצוף אריך אנפין, מקביל לספירת הכתר ולעולם א"ק, ופרצוף אבא מקביל לספירת החכמה, ולעולם האצילות. ופרצוף אמא, מקביל לספירת הבינה, ולעולם הבריאה.  ופרצוף זעיר אנפין, מקביל לספירות החסד, גבורה תפארת, נצח, הוד, ויסוד ולעולם היצירה. ופרצוף נוקביה, מקביל לספירת המלכות, ולעולם העשיה. וכולם ביושר כמראה אדם.

ולבחינה זאת השניה דוגמת הקו, קראה התורה את האדם הארצי "צלם אלהים", הקו קרוי אדם כי הוא קו ישר אחד מתפשט דרך קוים שמתחלק ומתפצל לשלושה קווים: ימן, שמאל ואמצע, כדמות אדם וכמעט שכל ספר הזוהר והתיקונים, כשמזכיר הספירות אינו מדבר אלא בזה קו היושר ולא בספירות העיגולים וכמו שנתבאר לקמן.

ודע כי בזה החלל שבו נעשה האצילות העולמות יש מיני עולמות מתחילת הקו עד תחילת ראש אדם הקדמון לאין קץ ואין אנו עתה בביאורם.

אבל נתחיל לבאר עתה פרט עולם אחד, אשר הוא עולם זה כולל את כל מציאות החלל הזה בהקיפו ובאורכו מלמעלה עד מטה וממנו מתפשטים ונאצלים כל העולמות כולם, כמו שנבאר בעזרת ה' והוא בחינת וכדוגמת מציאות אדם עמידתו וקומתו כדמות אדם ואצילותו קדמון לכל הקדומים הוא הנאצל ראשון, הנזכר בזוהר ובתיקונים ואחריו נמשך סדר השתלשלות כל המדרגות העולמות שתחתיו כולם.

דע כי בזה החלל נאצל בתחילה זה האדם הנקרה קדמון לכל עולמות הקדומים שתחתיו כנזכר, ויש בו התהוות מציאות של עשר ספירות קומת פרצוף שלם, והם ממלאות את כל החלל הזה עשר ספירות העיגולים ממלאים את רוחב החלל ועשר ספירות היושר את האורך.

ואמנם תחילה יצאו מקו אור האין סוף עשר ספירותיו של א"ק בדרך עיגולים שהינם בבחינת נפש הקודם לקו שהו בבחינת רוח אלו בתוך אלו כדוגמת גלידי הבצל ואחר כך בתוך העיגולים, נמשך אור מלמעלה למטה דרך קו היושר המגיע מאור האין סוף כציור אדם אחד בצורת שלושה צדדים: ימין, שמאל ואמצע, בעל בעשר ספירות באורך בוקע מלמעלה למטה את כל ספירות העיגולים הנזכרים. כציור הזה:

ואין אנו עוסקים בספרנו כלל ב באור ספירות ה עיגולים, רק בבחינת היושר בלבד, ולהלן נבאר מציאות העיגולים והיושר מה עניינם.

והנה על ידי צמצום הזה שנסתלק אור האין סוף הנזכר, כאשר נעשה זה האדם הקדמון באמצעות קו האין סוף הנזכר, היה בו בא"ק בהתהוותו בחינת עצמות אור הקו הבא מהאין סוף והוא בבחינת נשמה וכלים הקו המלביש את אור האין סוף, שנעשה מהרשימו והוא בבחינת גוף, כי צמצום הסתלקות האור האין סוף גרם להתעבות האור הרשימו המועט שנשאר ונעשה בכך עשיית והויית הכלים, כמו שנבאר לקמן בעזרת האל.

ואין לנו רשות לדבר יותר כיצד התהוו הכלים במקום גבוה הזה של עולם א"ק והמשכיל יבין ע"י שידמה ראשית דבר התהוות הכלים בא"ק מאחריתו מעולם הנקודים, כאשר נבאר בעזרת ה' אופן התהוות הכלים בעולם הנקודים בדרושים אחרים הבאים לפנינו.

האמנם עניין הכלי בא"ק אינו כלי ממש עב כבשר עולמות, אלא שבערך האור האין סוף שבתוכו בתוך הקו נקרה כלי ביחס אליו, אמנם באמת הוא זך ובהיר בתכלית הבהירות והדקות והזיכוך.

והנה האדם קדמון הזה, הוא מבריח מן הקצה העליון עד קצה התחתון ולא עד בכלל בכל חלל האצילות עולמות הנאצלים הנזכר. ובזה עולם האדם הקדמון המהווה שורש לכל העולמות, ובו נכללין כל העולמות אבי"ע ע"י האורות הפנימיים היוצאים ממנו, כמו שנבאר לקמן בערת ה'.

והנה בבחינת פנימיותו ועצמותו אור קו האין סוף בחינת נשמתו, של האדם הזה אין אנו רשאים לדבר בו ולהתעסק כלל, אמנם הותר לנו שנתעסק ונדבר במה באור שנאצל ויצא ממנו מפנימיותו לחוץ והוא הטעם לכך, כי הנה להיות אור האין סוף הקו שתוך א"ק גדול מאד, לכן לא היו עולמות אבי"ע יכולים לקבלו את אור האין סוף באופן ישיר אלא באמצעות צמצום זה שנעשה ע"י עולם האדם קדמון.

ואפילו מזה האדם קדמון עצמו מפנימיותו אין מציאות כלים לעולמות אבי"ע לקבלו, אלא אחר יציאת אורו חוצה לו, דרך הנקבים והחלונות הצרים שבו המהווים מסך, שהם על דרך משל האזנים והעינים החוטם והפה וכמו שנבאר למטה בעזרת האל:

עיון וביאור במושגים – מלכות שבאין סוף

בספרות הקבלה קיימת הסכמה המניחה שהספירות קודם שנאצלו היו כמוסות וגנוזות גם באין סוף ויש גם גישה אחרת שאומרת שהספירות הן מחודשות בחידוש גמור, כי טענתם היא איך יתכן לומר שהספירות היו כמוסות באין סוף, אם כך ח"ו קיים מנין עשר באין סוף ודבר זה הוא כפירה.

על טענה זו עונה הרמ"ק בספר פרדם רימונים בזה"ל: "קודם אצילות הנאצלים היה הא"ס הפשוט בתכלית הפשיטות, נעלם תכלית ההעלם. ולא היה אלקותו מתגלה אל זולתו להעדר ההוויות אשר על ידם קצת גילוי רוממות אחדותו. והיו הספירות בכחם נעלמים בו בכחו במציאות דק ונעלם כאשר ראוי אל אחדותו.

ואל יתמה לב האדם באמרנו שהיו נעלמים בו ואל יתבהל להשיב א"כ נמצא שכבר היו הספירות בו יתחייב מזה הרבוי והשינוי. כי אין זה מכלל שאלת החכמים כי אם פתוי השכל.

והטעם כי עם היותנו אומרים שהיו הספירות נעלמות בו אין כונתינו בענין זה לומר שהיו הספירות ממש כמו שהן עתה. אבל היו מתיחדים באחדותו יחוד האמיתי וחזק.

ונמשיל משל נאה אל אבן החלמיש שמוציאין ממנו האש ע"י הכאת הברזל ומן האש יוצא ברק. ועתה לפי האמת לא יצדק שהאש ההוא ממש היה בתוך האבן והיה אבן נחלק לרבוי החלקים כפי חלקי הניצוצים הנתזים ממנו, זה ודאי לא ישפוט בשכל המשכיל. אלא אדרבה האש ההוא נעלם בתוך האבן ומיוחד בו יחוד אמיתי וחזק באופן שאין בין האבן והאש שבתוכה חלוק ופרוד כלל.

כן הדבר בעצם האלקות הפשוט קודם התפשטות לנהל התחתונים היו הספירות מתיחדים בעצמותו וקשורים בו קשר אמיץ וחזק עד שכמעט לא יוצדק בו שם מציאות הספירות כלל אלא יחוד האמיתי."

מהרמ"ק נראה שאפילו לגישת הסוברים שהספירות היו כמוסות וגנוזות באין סוף אין הפירוש שכבר היו הספירות חלוקות בצביונם הסופי בפועל באין סוף ח"ו, אלא  רק כעין שרשים בכוח  בלבד.

וממילא מובן שגם המושג המלכות שבאין סוף, אין הכוונה שיהיה באין סוף בחינת מלכות בפועל ממש, רק כעין שורש בכוח לבחינת ספירת המלכות.

ועניין השורש הוא, היכולת והכח שהיה באין סוף ב"ה – קודם התהוות אפילו הנאצלים היותר עליונים – שיוכל להיות ממנו גילוי בחינת זיו והארה לבד – היינו אור המיעוט שנעשה אחר הצמצום שלא נשאר רק רשימו לבד כדלקמן – שיהיה אח"כ ממנה התהוות העולמות, כי כל בחינת מלכות היא מקור להתהוות כנ"ל, לכן נקרא הכח הזה מלכות, מחמת שהוא היה השורש ומקור הראשון בעצמותו יתברך להוות כל העולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה (אבי"ע).

וזהו ג"כ העניין מה שאמרו חז"ל "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד" ורצונם לומר כי תיבת "שמו" חלה בפירושה על בחינת מלכות שבאין סוף.

והמשמעות היא, קודם שנברא העולם, היינו קודם התהוות העולמות, לא היה רק שמו פרושו היכולת בכח להוות, הוא בחינת מלכות והיה כלול וגנוז ונעלם בעצמותו, כמו על דעת המשל שלהבת הקשורה (הגנוזה) בגחלת.

שם "אין סוף"

המקובלים משתמשים בכנוי "אין סוף" ומקורו בזוהר הקדוש ז"ל "הכי עלת העלות, עביד עשר ספירות, וקרא לכתר מקור, וביה לית סוף לנביעו דנהוריה. ובגין דא קרא לגרמיה אין סוף, ולית ליה דמות וצורה, ותמן לית מאנא למתפס ליה, למנדע ביה ידיעא כלל. ובגין דא אמרו ביה, במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור".

תרגום "כך עלת העלות עשה עשר ספירות, וקרא לכתר מקור, ובו אין סוף לנביעת אורו, ולכן קרא לעצמו אין סוף, ואין לו דמות וצורה, ושם אין כלי לתפס אותו, לדעת בו ידיעה כלל. ולכן אמרו בו, במפלא ממך אל תדרש ובמכסה ממך אל תחקר".

והענין שם "אין סוף" דווקא הוא מחמת שהוא מורה על היותו בלתי בעל גבול ותכלית רק פשוט בתכלית הפשטות והשלימות.

כתב בעץ חיים : "כי הנה נודע כי האור העליון למעלה למעלה עד אין קץ הנקרא אין סוף, שמו מוכיח עליו שאין בו שום תפיסה לא במחשבה ולא בהרהור כלל ועיקר, והוא מופשט ומובדל מכל מחשבות, והוא קודם אל כל הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים, ולא היה בו זמן התחלה וראשית כי תמיד הוא נמצא וקיים לעד ואין בו ראש וסוף כלל".

בעל הלשם מסביר את הטעם לשם אין סוף "ואלו הם הה׳ מדרגות: א׳ הוא אור א״ס המוזכר בכל דברי הזוה״ק והאר"י ז״ל והוא גילויו הראשונה מאמיתתו הנעלמה אשר אין לנו ולא לשום גברא וגם לא להנאצלים כולם שום חפיסה ושום שם ומילה במה לכנותו ולדבר בו אלא רק בדרך שלילה לבד. היינו לשלול משם כל ענין המורה איזה חסרון לפשיטותו ולרוממות מעלת אמיתתו. וכן לשלול משם איזה השגה ואפשרות הדבור בו .כי הוא מרומם ונעלה על כל דבור ומילה ועל כל מחשבה ושכל. וכבר כתב הגר״א ז״ל) בליקוטיו שבסוף ספד״צ הנדפס בווילנא תרמ״ב.( שגם א״ס  אסור לקרותו ואסור לחשוב בו כלל וכלל.

והנה היה גילויו הראשון מאמתתו הנעלמה בבחינת אור א"ס ובאותו הגילוי הראשון הנה אסור ג״כ להבחין שם שום חילוק בחינה וחילוק מדרגה כלל ולא שום שם וכינוי. כי הוא אור פשוט בתכלית הפשיטות  ועיקר מילת א״ס הרי הוא ג״כ רק הוראת שלילה, שהוא מורה שמשולל משם כל חלוקת מדרגה בו ושום הבחנה ורק בזה לבד נתגלה בו שאין סוף לאורו ולרוממותו והוא פשוט בתכלית הפשיטות."

"והנה הגילוי הראשון הרי אמרנו לעיל פ״ג שהוא נקרא בשם אין סוף. וכמו שאמרנו שם שא״ס הוא ג״כ מכלל הגילוים וכן נקרא הוא ג״כ בשם מאציל עליון וכן הוא נקרא עוד בשם עילת על כל העלות. (ע"י זוה״ק בראשית כב עמוד ב)".

רבנו בעל "הפרדס רימונים" מסביר ונותן טעם לשם אין סוף "וצריך המעיין בזה להבין דעתו ולכוננו ולסעדו ולישרו אל האמת. ואל יחשוב היות כוונתנו בזה להגביל לא במאציל ולא בנאצלים חלילה וחס. אבל הכונה בזה הוא שאחר שנשלול הגשם והגבול והכמות ואפיסת הכח והתכלית והסוף מהאצילות הטהור והקדוש תכלית השלילה וההרחק, חוייבנו בהכרח גמור להעלות עוד במדריגה יותר עליונה ויותר נבחרת באין סוף המאציל ממ"ה. ולכן קראוהו אין סוף מהטעם הנזכר".

ובליקוטי הגר"א כתב שגם אין לחשוב בו, בזה הלשון: "דע כי אין סוף ב"ה אין לחשוב בו כלל וכלל כו' וכ"ש בא"ס ב"ה ית"ש שאסור לחשוב בו כל. אפילו א"ס אסור לקרותו ומה שאנו מדברים בו ובספירות? הכל מרצונו והשגחתו שידוע מצד פעולותיו וזה הכלל לכל דרכי הקבלה. וידוע כשם שהוא בבלתי תכלית כן רצונו וזהו א"ס לרצונו הפשוט ואף בזה אסור לחשוב כלל".

וכ"כ רבנו הרמח"ל בספר אדיר במרום וז"ל הנה מה שאנו מדברים במאציל ב"ה הנה כבר פשוט הוא שאין אנו מדברים רק בבחינת פעולותיו ולא בבחינת מהותו ועצמותו כלל ותדע שאפילו מה שאנו מזכירין אותו בשם אין סוף ב"ה אין הכוונה על עצמותו כלל אלא על פעולותיו עכ"ל וע"ש.

עוד בעניין זה, כתב בנפש החיים "אמנם ענין הברכה לו ית"ש אין הכוונה לעצמות אדון יחיד ב"ה כביכול. חלילה וחלילה. כי הוא מרומם מעל כל ברכה. אבל הענין כמ"ש בזוהר דקב"ה סתים וגליא. כי עצמות א"ס ב"ה סתים מכל סתימין ואין לכנותו ח"ו בשום שם כלל אפילו בשם הוי"ה ב"ה ואפילו בקוצו של יו"ד דבי.

ואף גם מה שבז"הק מכנהו יתברך בשם אין סוף איננו כנוי עליו ית"ש אלא הכוונה על השגתנו אותו מצד כחות הנשפעים מאתו בהתחברותו ברצונו להעולמות.

ולזאת כנוהו א"ס ולא אין ראשית, כי באמת מצד עצמותו ית"ש אין לו לא סוף ולא ראשית, רק מצד השגתינו כחותיו יתברך, הלא כל השגתינו הוא רק ראשית. אבל אין סוף להגיע בהשגה להשיג את כחותיו יתברך הנשפעים .

ומה שמושג אצלינו קצת ואנו מכנים ומתארים כמה תארים ושמות וכנויים ומדות. כמו שמצינום בתורה ובכל מטבע התפלה. כולם הם רק מצד התחברותו יתברך אל העולמות והכחות מעת הבריאה. להעמידם ולהחיותם ולהנהיגם כרצונו ית"ש )והם אשר קראום בשם השתלשלות הספירות) ולפי כל שנוי פרטי סדרי ההנהגה שמשתלשל ונמשך לזה העולם אם לדין, אם לחסד, אם לרחמים, על ידי כחות העליונים והתמזגותם, משתנים השמות והכנויים והתארים.

שלכל ענין פרטי מסדרי ההנהגה מיוחד לו כנוי ושם פרטי שכן מורים פירושם של כל התארים. שהם מצד הכחות הברואים כמו רחום וחנון פירושם רחמנות וחנינה על הברואיו.

ואפילו השם העצם המיוחד הוי"ה ב"ה לא על עצמותו יתברך לבד אנו מיחדים לו. אלא מצד התחברותו יתברך עם העולמות. כפירושו היה והוה ויהיה ומהוה הכל. ר"ל הוא יתברך מתחבר ברצונו להעולמות להוום ולקיימם כל רגע. וזה שכתב  האר"י ז"ל בלשונו הקדושה, הובא בהקדמת פרי עץ חיים. שכל הכנויים והשמות הם שמות העצמות המתפשטים בספירות וע"ש:

הגהה: ומה שאמר בפרקי ר"א שקודם שברא הקב"ה את העולם היה הוא ושמו לבד. קודם שברא דיקא. ר"ל עולם הבריאה. היה הוא ועצמותו יתברך ושמו היינו עולם אצילות לבד. אבל אלולי האציל ית"ש מאתו עולם האצילות לא היה שייך על עצמותו יתברך היה והוה ויהיה".

האדמו"ר הזקן כתב ובאר את  הכינוי אור אין סוף, בזה"ל: "הנה ידוע החקירה בספרי המקובלים הקדמונים למה נקרא אין סוף דוקא ולא נקרא אין לו תחלה כו׳ כי באמת אין לו תחלה כמו שאין לו סוף כו׳.  אך הנה מה שתירצו בזה דשם זה (הא"ס) קאי על בחינת אור הרצון שיש לו תחלה ואין לו סוף.

זה אינו אמת, דהרצון כבר נחשב בחינת מציאות (בעלת תכלית( ולא יתכן לקרותו בשם א״ס שהוא אור פשוט בתכלית האחדות הפשוטה שלמעלה מבחינת איזה מציאות ונקרא בעל הרצון כו׳

אך האמת הוא דשם זה אור א״ס הכונה על בחינת האור והזיו שהיה ממלא כל החלל ואח״כ נעשה בחינת הצמצום הנקרא מקום פנוי באמצעיתו) כמ״ש בהתחלת הע״ח (ועל בחינת האור בלבד שייך לקרות לשון א״ס ולא לשון אין לו תחלה, כי בחינת האור הוא רק בחינת ההתפשטות מן העצם ואינו בחינת עצמיות, לכך שייך לקרותו בלשון א״ס כלומר אין סוף להתפשטותו .

אבל בעצמות ממש לא שייך לומר אין סוף להתפשטותו אחר שלמעלה הוא מבחינת ההתפשטות וא״כ פירוש אור א״ס היינו, שבחינת האור והזיו) המתפשט מעצמותו) נקרא א״ס ולא שרצונו לומר אור של א״ס (כביכול אור של עצמיותו) כמובן מדעת המקובלים וד״ל. "

"עוד אפשר לומר, קראוהו אין סוף, להבדיל מפני אותו הקו הדק הישר הנמשך מן האין סוף קודם כל הנאצלים ולכן קראוהו לאור המופשט אין סוף להורות על מעלה יתירה הקיימת באור המופשט על האור הנמשך ממנו דרך הקו, שיש לו סוף  בעולם העשייה".

כ"כ הרב בספר "תפארת אדם" "הנאצלים קראו פשוט להיות שהוא התפשטות אחד ישר שוה משולל מכל חשבון וציור ורושם ובלתי שום עירוב כלל ועקר וכיוצא בו וקראו כן לשים הפרש אל הקו הנמשך ממנו שיש לו סוף והוא מוגבל בתוך הנאצלים המלבישים אותו והארתו מתפשטת בתוכם".

עוד כתב הרב במקום אחר " והנה האור העליון למעלה למעלה הנקרא אין סוף אין קץ ושמו מוכיח עליו שאין בו שום תפיסה לא במחשבה ולא בהרהור הלב כלל ועיקר והוא מופשט ומובדל מכל המחשבות והוא קדם אל כל הנאצלים ונבראים והנוצרים והנעשים ולא היה בו זמן התחלה וראשית כי תמיד היה נמצא וקיים לעד ואין בו ראש וסוף כלל".

אין סוף או אין ראשית

שאל  ותירץ בספר "שערי גן עדן " טעם העניין שנקרא "אין סוף" ולא אין תחילה וראשית ? בזה"ל: "ועוד יש קושיה עצומה מה שהרגישו בזה כל חכמי המחקר מה דין שאנו קורין לעילת כל העילות בשם אין סוף ולא בשם אין ראשית, שהרי כל שיש לו ראשית יש לו סוף וכל שאין לו ראשית אין לו סוף. אבל עכ"פ מלת ראשית יותר מבורר למבינים"…

תחלת דבר ה' בעיונים העליונים לפי סדר הלימוד הראוי ברומו של עולם. לשלול ממנו שום תואר להעלמו של המאיר לעולם כולו בכבודו הוא בעל הרצון יתברך שמו על כל ברכה ותהלה:

ודע והתבונן מה שאנו אומרים בכל מקום יתברך שמו כוונתינו היינו רצונו, כי רצו"ן הוא שמ"ו במספר השווה (גימטרייה 346). כי על בעל הרצון אי אפשר לומר יתברך, כי הוא עצמו מקור הברכה. ולא הרשינו להתבונן בו כלל ועיקר, רק דעת אותו אמונת אומן בחיוב מציאותו באימה ביראה ברתת וזיע, כי מלכותו בכל משלה ולא יצדק בו שום שם אפילו השם הגדול שאינו נהנה וקל וחומר שארי שמות וכינויים.

לפיכך אין לנו (כל השגה) אצל בעל הרצון ישתבח שמו בפי כל ברואיו. אלא בכל הברכות וההודאות ובכל העיונים והכוונות מוקטר (מהמושג מעלה לקטרת וכוונתו  מקטר מגש לשמי) ומוגש לשמו דייקא. ולו דומיה תהלה, כי הוא מקור הברכה החיים והחסד לא ישתנה לעולם.

והרצון שהוא שמו, הוא הברכה החיים והחסד והוא אורו המתפשט ממנו לאין סוף והוא מתברך מן המקור. ולזה הרצון אין לכנותו ג"כ בשום תואר לרוב העלמו כי הוא דבוק עם המקור ולכן אין לכנותו כי אם בשם אי"ן סוף שהוא או"ר במספר השוה: (גימטרייה 217).

וזה האור היה מתפשט לאין סוף והוא ושמו אחד כי רצונו דבוק בו ומתייחד עמו באחדות גמור ואמיתי שאין שום אחדות בשום פנים כמוהו לא כאחדות המנוי ולא כאחדות בשתוף כמו שיתבאר בריש השער של שערי האותיות: אבל הוא ושמו אחד ואין יחידות כמוהו:

ובאלה הדברים הותרה השאלה שאנו קורין אותו בשם אין סוף ולא בשם אין ראשית: ואם יש לך לב משכיל אז תצליח ואז תשכיל ותבין דבר מתוך דבר כי כאן אסור להרחיב הביאור. והבן היטב דום לה' והתחולל לו" ע"כ.

רצונו לומר שאנו מדברים בשמו אנו מדברים ברצון המתפשט מבעל הרצון בלבד, בהתפשטות הרצון הבלתי בעל תכלית, בו קיימת אלימה לשם  "אין סוף" כי אין סוף להתפשטותו. ולא נכון לומר ברצון שם "אין ראשית", כי ראשיתו הוא מבעל הרצון שממנו הוא נובע, ובו בבעל הרצון, אין לנו רשות ואין אנו מדברים כלל.

בספר "נפש החיים המובא לעיל"  ענה על השאלה באופן אחר ובזה"ל: " ולזאת כנוהו א"ס ולא אין ראשית. כי באמת מצד עצמותו יתברך אין לו לא סוף ולא ראשית.

רק מצד השגתינו (את) כחותיו יתברך. הלא כל השגתינו הוא רק ראשית. אבל אין סוף להגיע בהשגה להשיג את כחותיו יתברך  הנשפעים".

הרב מסביר שכוונתנו הרצויה באומרנו "אין סוף" הוא על אופן תפיסתנו אותו יתברך. כי מצד עצמותו אין לנו תפיסה כלל לא בראשית ולא בסוף.

ולכן לא נוכל לומר "אין ראשית", מאחר וכל הבנתינו והשגתינו אותו יתברך במשך כל חיינו הוא רק בבחינת השגת ראשית ולעולם לא נוכל להשיג בכוחותיו הנשפעים מעבר לראשית ועל כן נכנהו בהבנתנו "אין סוף", שכל מה שנשיג כל ימינו הוא בבחינת ראשית שאין לו סוף לראשית.

כתב בספר "בתפארת אדם "כיון שאין לא״ס ראשית וסוף משום צד כי אין בו מעלה ומטה כנז״ל א״כ אין הפרש אם קראוהו א״ס או אם יקראוהו בלי ראשית וקרוב לזה נזכר בתיקונים חדשים) דף כ״ו (וז״ל צריך לסלקא לה עד א״ס וכו׳ ביה צריך לנחתא לה עד א״ס ועד אין תכלית ע״כ הרי שלכל צד נקרא א״ס".

גם בדבריו נראה כנ"ל מאחר שמדבריו נראה שאין אנו מדברים במהותו ועל כן אין לאין סוף לא ראשית ולא סוף ואם כן הכינוי אין סוף או אין ראשית הינו  מכוון  לתפיסתנו אותו בלבד.

הצמצום

צורך בצמצום היה מתקיים ונעשה, לאפשר לנבראים לקבל את שפע אורו יתברך: הסביר על דרך משל: כמו בהשפעת הידע מרב לתלמיד, כאשר הרב רוצה ללמד את תלמידו, צריך הרב לצמצם, להמעיט ולמקד בעת הלימוד, את גודל וכמות הידיעות שבשכלו, לרמת התלמיד, לכמות ואיכות הידיעות שברצונו להעביר ושביכולת התלמיד להכיל, וזאת על מנת  לקרב ולגשר על הפערים ולהשוות רמות, בעת העברת המידע בין הרב המשפיע לתלמיד המקבל ובכך לאפשר לתלמיד במסדרת יכולתו, להשיג ולתפוס את הידיעות המועברות אליו מרבו. כעין צורך זה היה קים ונעשה בעת הצמצום. הא"ס אצר את יכולתו הבלתי בעלת תכלית, על מנת לאפשר ולתת מקום, לבריאת העולמות ולנבראים, לקבל את שפעו.

הנה מפאת שממהות ועצמות אור ה"אין סוף" ברוך הוא, לא היית יכולת לנברא להתהוות, אפילו ע"י השתלשלות עילה ועלול, לא היית יכולת בעולמות להתהוות ולהתקיים "מאין סוף" מגודל שפעו ואורו, אלמלא הצמצום שאפשר מקום (שאינו פיזי) שנתן את הסכמתו ברצונו לכך.

גם אם נאמר שבהשתלשלות האור, ממדרגה אחת גבוה לרעותה שתחתיה, מתמעט הוא, אין האור מצטמצם משמעותית כמו ערך הצמצום המקורי שמאפשר מקום לקיום העולמות והנבראים.

ידוע פירוש המילה השתלשלות שהוא מלשון "שלשלת" שעניינה בדרך משל הוא: שטבעת נאחזת בטבעת אחרת בלי הפסק בניהם, עד שנעשה שלשלת ארוכה של טבעות וממלא יש ערך ושייכות לטבעת התחתונה עם הטבעת העליונה. כך ניתן לומר, שיש שייכות בהשתלשלות בין העילה ועלול ממנו. דבר זה של מיעוט האור באמצעות השתלשלות, אינו עולה בקנה אחד עם המושג צמצום, שכן יש הבדל מהותי בין האור "האין סוף" הבלתי בעל תכלית לעומת האור אחר הצמצום, שהוא בעל גבול ותכלית המאפשר את קיום העולמות.

על כן מבואר שמאור ה"אין סוף" אין יכולת לעולמות ולבריות להתהוות גם בהתקיים עקרון ההשתלשלות, מאחר שבו העלול מוכרח להיות לו ערך ושייכות לעילתו, מה שמשאיר את האור האין סוף בהווייתו, בלתי בעל תכלית. שבבחינתו תהא התהוות העולמות בבחינת "אין סוף" כמו עצמות אורו יתברך, דבר הנוגד את כוונת רצונו יתברך בבריאת העולמות. על כן עקרון זה אינו מהווה תחליף לצמצום.

מאחר שעיקר הכוונה בבריאת העולמות היה "כדי שיהיה לו יתברך דירה בתחתונים" היינו עולם הזה התחתון ביותר, שבו מתקיימים הבריות, מחמת ש"אין מלך בלא עם" הפירוש של המילה "עם" – קבוצת אנשים בעלי מכנה משותף המבודלים משאינם כמותם, משמעותם נפרדים, היינו נפרדים ומרוחקים ממלכו של עולם, וזה לא היה יכול להיות רק ע"י הסתלקות מלא עוצמת האור והגבהתו מעל נקודת העולם הזה לצדדיו שזהו ענין הצמצום.

ביאור תהליך הצמצום: כל עיקר התהוות והעמדת העולמות היה רק בבחינת מלכות שבאין סוף ושרק היא שייכת לעולמות, לזאת מוכרחים אנו לבאר שגם הצמצום שהיה לצורך התהוות העולמות ותחתונים, לא היה רק במלכות, היינו במלכות ש"באין סוף", והיה על דרך זה:

הנה ידוע ומוסכם, שכל בחינה ומדריגה כלולה מעשר ולכן לאחר הביאור שהצמצום היה כביכול במלכות שב"אין סוף" ושרק ממנה נסתלק האור אל הצדדין, האור הוא התשע הספירות הראשונות (מהכתר שבמלכות ועד היסוד שבמלכות) נסתלקו אל הצדדין, ובאמצע לא נשאר רק נקודה אחת מהעשר שבה, היינו "מלכות שבמלכות" והיה נשאר מקום פנוי מתשע ספירות הראשונות שלה להתהוות העולמות. ומשום זה נקראת מלכות "מקומו של עולם" מפאת שרק בה ניתן מקום לעולמות.

והנה בזוהר הקדוש מרמז את ענין הצמצום בזה"ל: "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה בוצינא דקרדוניתא" תרגום: "בתחילת רצונו של המלך, חקק חקיקה באור העליון, (ועשהו) קו המידה" המשמעות: "טהירו עילאה" הוא כינוי לאור אין סוף שלפני הצמצום ו"בוצינא דקרדינותא" פרושו קו המידה – היינו שתפקידו למדוד ולצמצם את האור אין סוף, ועל ידו מתאפשר לאור לרדת ולהתלבש בעולמות.

וזה מתאים למה שביארנו לעיל שהצמצום היה במלכות שבאין סוף, דהנה כבר ביארנו ש"שמו" מכוון על מדת המלכות, ו"טהירו עילאה" עולה עם "שמו" במספר השווה, ואם כן  "טהירו עילאה" מכוון  גם הוא על ספירת המלכות. ובזה יכוונו דברי הזוהר "גליף גליפו" שמרמז על ענין הצמצום שפירושו חקק חקיקה, החקיקה נעשתה, ב"טהירו עילאה" במקום פנוי. כוונתו על ספירת מלכות שבאין סוף שבה היה הצמצום

ולאחר שביארנו בתמצית את ענין הצמצום, נבאר עוד פרט אחד הנחוץ בעניין הצמצום: מה שאמרנו שהאור ניתק ונתקבץ על דרך משל לצדדים, תהליך זה לא נעשה בפעם אחת אלא בשלבים מעט מעט, וענינו וסיבתו הוא כדי שיישאר אחריו רושם אורות מה שנסתלקו, שהרשימו נשאר במקומו, במקום הפנוי כדי שלא יישאר המקום ריק מכל וכל.

הדבר מובן שלא יתכן לפרש את ענין הצמצום כפשוטו ח"ו – היינו שהאין סוף ברוך הוא,  סילק עצמו לגמרי בתחילה כדי שיהיה מקום פנוי לעמידת העולמות, איך יתכן לתאר אצלו כביכול שנוי מקום בין קודם הצמצום ולאחר הצמצום, רק הפירוש הוא כך, בתחילה קודם הצמצום לא היה ביכולת שום נאצל ונברא לסבול האור כמו שהיה אז, וזהו הפירוש "שלא היה מקום פנוי", פרושו שלא היה שום מקום פנוי מאורו יתברך ששם יוכלו הנאצלים לסבלו מגודל עוצמתו.

וטעם הצמצום היה, שאין סוף ברוך הוא הלביש והסתיר האור ההוא בלבושיו ובמסכים רבים, כדי שיוכלו העולמות והברואים לקבל ולהכיל את אורו הגדול, ונמצא שבאין סוף עצמו אין שום שינוי ח"ו, ורק השינוי הוא אצל המקבלים שמקבלים את שפעו ע"י לבושים ומסכים ועיין ב"תניא" שמסביר כנ"ל שעוצמת האור התכסתה  בבחינת העלם. וכן מפרש בדרך זו את המאמר בתקוני הזהר "וכד אנת תסתלק מינייהו". וכן את המאמר "סליק קוב"ה לעילא".

המושג רשימו

הרשימו הוא אור מופחת, שנשאר לאחר הצמצום. הצמצום פרושו הסתלקות האור המועצם של "אין סוף". על מנת לקרב ולחדד את ההבנה של המושג, נקדים מאמר חז"ל ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם", מזה מבואר שבכל מקום שהקדושה שרתה, גם לאחר הסתלקותה, נשאר לעולם במקום רושם של אור הקדושה ההיא.

וזה מסביר את ענין ה"חלל ומקום הפנוי" שנעשה אחר הצמצום, שאין הפירוש פנוי וריק מכל וכל ח"ו כי אין מקום פנוי ממנו כלל – אפילו קודם המשכת הקו לתוך החלל, רק הפרוש הוא שלא נשאר האור במלואו ובעוצמתו רק רשימו ממנו בלבד ומה שנקרה חלל, הוא ביחס לאור האין סוף המועצם ברוך הוא.

הצמצום היה כביכול רק במלכות שבאין סוף, ונמצא שגם השארת הרשימו היה מהמלכות, והיה על דרך זה: שהצמצום פעל באופן שהתשע ספירות של המלכות, היינו: חכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד של המלכות, נסתלקו מן נקודת המלכות אל הצדדים, ולא נשארה במקום החלל ובמקום הפנוי רק המלכות לבד, היינו מלכות שבמלכות דאין סוף, ועליה רומז ענין הרשימו ורושם אור הקדושה ההוא היה מעמיד את המקום פנוי, שהרי אי אפשר שיתקיים איזה דבר מבלי חיות אלקית.

על מנת לברר ולהבין לעומקו את עניין הרשימו, יש להסביר ולנסות להגדיר את מהותו בדרך משלים ודוגמאות הלקוחים מספרי רבותינו:

המגיד ממיזריץ זצלל"ה בספרו "אור תורה  " מסביר במשל: אם רואה אדם בנין או ציור נאה הרי שגם אחר הראות הזה נשאר הרשימו חקוק בלבו וכל הבנין, ושזהו נקרא רשימו בכל מקום.

ובמשל אחר הפנימיות שהיא החכמה הנעלמה, אין כח לא בתלמיד להשיגה ולא לרב לגרום לתלמיד להבינו, אך זאת פעולת הרב בתלמידו שמניח בו "רושם" חכמתו הסתומה.

וכן בעל התניא זצוק"ל תלמידו, מסביר את ענין הרשימו על דרך של אדם השומע חכם גדול חוזר על לימודו בגירסא בלי עיון, בחזרת לשון המשנה בקריאה בעלמא לשנון הזיכרון, הרי לאוזן השומע, נסתלק כל העמקות והרחבת השכל ואינו מתגלה כלל באותיות אלו באותו המובן והמשמעות של העמקות שיש בעניין ההוא, אשר ניתן לראותו באור השכל ע"י לימוד העניין בעיון רב. שמיעת אותיות הגריסה בעלמא הן בפועל לגבי השומע, בבחינת הרשימו ביחס לאור השכל בכוח, שניתן להגיע אליו בעניין ההוא, וכן על דרך משל הדבר באור אין סוף, שאע"פ שנסתלק ממקום העולמות, מ"מ נשאר בו הרשימו.

אמנם זה העלם ההבנה של החכם החוזר על למודו הוא רק לגבי זולתו השומע מהצד, שאותיות הדיבור של גירסתו אינן מתגלות ממש רק בבחינת רשימו של אור השכל, אבל לגבי החכם בעצמו, שכל העניין גלוי וידוע לו על בוריו בכל עמקותו וסוקר במחשבה אחת מה שצריך לפרש בדברים זמן רב, אין שום מקום כלל להעלם ההבנה והסתלקות המחשבה מהשכל .

ואם כך הוא באדם ששכלו הוא בעל גבול ואף על פי כן, כשהוא בקי ויודע את העניין לאשורו, אין אצלו שום העלם גם בשעה שאינו מדבר באותו העניין, כל שכן וקל וחומר באלפי אלפים והבדלות לגבי אור אין סוף ב"ה, שגם בהיותו בבחינת צמצום שנסתלק האור ונשאר רק הרשימו, שאין זה שום העלם כלל לגבי האור אין סוף ולכן "אני ה' לא שניתי".

וזאת עלנו לדעת שבו יתברך אין כל שינוי, שלא לטעות בשנוי וחסרון בבורא יתברך ח"ו, וכן מבואר בספרים בביאור האיך שייך בספירות העליונות, שהאורות יוגבלו בהכלים דספירות, בבחינת חסד לבד או גבורה כו', הלא האורות הם בבחינת אין סוף, והאיך שייך שיוגבלו במדריגה אחת בחינת חסד או גבורה לבד, ומבואר המשל לזה ע"ד מים שמשתנים לפי גוון הכלים, דאם שופכים מים בכלי ירוק על דרך משל, נראה ונדמה לעין הגשמית שגם המים הם במראה ירוק, הגם שבאמת המים לא נשתנו כלל, והמה כמו שהיו וד"ל.

הקו היורד מהאין סוף

לאחר שנצטמצם אור האין סוף  ונאסף לצדדים נוצר באמצע חלל ומקום פנוי ממלא עוצמת אורו ולא נשאר שם רק רושם ממנו לבד הנקרה "רשימו".

המשיך הוא יתברך מאורו הבלתי בעל תכלית דרך קו ישר אחד, מן האין סוף אל תוך החלל, וממלא אותו במקום בו הוא נמצה, ולא נתפשט ונמשך האור הזה אל כל צדדי תוך החלל, רק דרך קו אחד בלבד מלמעלה למטה, שאם לא יהיה האור מתמקד רק כעין קו אחד, ויהיה מתפשט הקו לכל צדדיו וימלא את החלל, יחזור החלל לכמות שהיה לפני הצמצום, מלא מאורו הבלתי בעל תכלית ויתחבר האור הזה שבתוך החלל עם אור האין סוף שסביבו יחד ויחזור האור למלא את כל החלל כבראשונה.

ודרך הקו הזה נמשך וירד אור האין סוף – המאציל, אל תוך החלל העגול – הנאצל, וע"י הקו מידבקים המאציל בנאצל יחד. היינו אור אין סוף הבלתי מצומצם, שנקבץ דרך משל לצדדים, עתה מתחבר הוא באמצעות הקו עם האור המצומצם הנקרא "הרשימו" שבתוך החלל ומקום הפנוי.

ונקרא בשם "קו", על דרך משל, כי ענין הקו מראה שיש לו אורך ואין לו רוחב, והיינו שמורה על מיעוט האור לגבי אין סוף, שמרומז במיעוט הרוחב וזהו מוכרח כדי שלא יחזור הדבר כמו שהיה כנ"ל – ובחינת האורך מורה על מה שהוא נמשך בכל העולמות אבי"ע, והיינו שמאיר בכל עולם ועולם ע"י התלבשותו תחילה בכלים של האצילות.

והקו והרשימו מתייחדים יחד והם כמו ענין אורות וכלים – רק שהם בחינת שורש לאורות וכלים לכללות העולמות, היינו כמו שיש בכל עולם בפרט עשר ספירות ובחינת אורות וכלים, כן ישנן כל הבחינות והמדרגות הללו בכללות כל העולמות, היינו "עשר ספירות" אחת בין כל העולמות, והקו והרשימו הם בבחינת אורות וכלים לכללות העולמות, רק שבמקום גבהה זה הם בבחינת שורש לכל העולמות וביחס לכל העולמות אפילו הכלים נחשבים כאורות במעלה גבוהה ביותר עד שאין שם-כלים שייך בהם  ואנו משתמשים בשם-כלים על מנת לסבר את האוזן ועל דרך משל מעולמות בי"ע. כי בכל בחינת ומדריגה יש דוגמת נשמה וגוף, על דרך משל, שהוא ג"כ ענין אורות וכלים בכל ספירה וספירה.

ערך הרשימו על דרך משל, הינו הכלי של הקו לגבי האור שבתוכו הנמשך מאין סוף ממש, והאור שבקו נעשה כעין נשמה לרשימו, היינו חיותו וקיומו, שניהם מהווים שורש ומקור לאור וכלי וכל הנאצלים והעולמות שלאחריהם.

ובזה נבאר מאמרם ז"ל – "שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין",

פרושו, שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם רק מאור הרשימו בלבד שהוא בחינת דינים וצמצומים, וראה שאין העולם מתקיים במידת הדין בלבד, שתף מדת הרחמים למדת הדין, היינו שהמשיך אור מסביבות החלל לתוכו, שהוא רחמים פשוטים מאין סוף ממש, ושתפה למדת הדין שבאור הרשימו ונמצא שכל העולמות נתהוו משני מידות אלו.

סובב כל עלמין

בדברי הזוהר הקדוש, קורא "סובב כל עלמין" "וממלא כל עלמין". באומרו סוכ"ע כוונתו על אור האין סוף הקיים והאור שנתקבץ ונאסף  אליו בדרך משל, מנקודת האמצע לצדדים. כך נוצר החלל, שהוא מקום חסר ממלא עוצמת אור האין סוף ולתהליך זה אנו קוראים – הצמצום.  אור האין סוף הקיים סביב החלל סובב ומקיף אתו.

שם במקום החלל, עמידת העולמות אחרי כניסת אור האין סוף באמצעות הקו. משום זה נקרא האור האין סוף "סובב כל עלמין". שהוא סובב את כל מקום עמידת העולמות הנאצלים מאור הקו.

וממלא כל עלמין

והקו נמשך אח"כ ממנו יתברך אל תוך החלל ומקום הפנוי מעצמות אור האין סוף, הוא ממלא באורו את כל העולמות א"ק ואבי"ע בבחינת פנימיות ונשמה להם. משום זה נקרא "ממלא כל עלמין".

ועל שתי בחינות הללו מכוון המאמר, סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, כלומר אור אין סוף הנשאר לאחר הצמצום בבחינת מקיף וסובב בלבד, וממלא כל עלמין היינו הקו הנמשך אל תוך פנימיות המקום פנוי והעולמות אשר ממלא אותם.

אדם קדמון

אורות הקו והרשימו נתאחדו באחדות גמורה והינם בבחינת שורשים ל"אור וכלי" להוות את העולמות שלאחריהם – כדוגמת  נשמה וגוף – מהם נתהוה פרצוף הראשון ונקרא בשם "אדם קדמון" (א"ק), משום שהוא ראש לכל, וההתהוות הראשונה שנהיה מאין סוף אחר הצמצום.

אדם קדמון כולל כל סדר השתלשלות העולמות והמדריגות שנתהוו אחר כך, רק שהיה בו הכל בדקות יתירה בבחינת רצון, שהוא המקור הכולל כל הרצונות הפרטיים שנתהוו אח"כ, ובהתהוות העולמות בפועל אשר תחת הא"ק, נתעבה הכל מעט על דרך משל, ביחס למה שהיה נכלל באדם קדמון בדקות יתירה.

ועל מדרגת אדם קדמון ירומז מאמרם ז"ל בדבריהם "אור הראשון שעל ידו היה רואה מסוף העולם עד סופו". פירוש שכבר היה נכלל בו בא"ק כל העולמות והמדרגות בפרטי פרטיות, עד שכבר היה רואה בו מסוף העולם ועד סופו.

ומשום זה איתא ג"כ בעץ חיים "רגלי אדם קדמון מסתיימין בסיום העשיה". היינו שגם העשיה שהוא העולם התחתון ביותר נכלל בו, ומסיים שם: "משא"כ בחינת אצילות שבינו לבי"ע יש פרסא", היינו שעולם אצילות הוא רק פרט א', כמו עולם עשיה דאינו רק פרט א'. וגם א"ק נקרא בדברי המקובלים בשם "מחשבתו הקדומה" משום זה, כנ"ל שבדקות בבחינת רצון ומחשבה היה כלול מכל עולמות ומדרגות ההתהוות.

אדם קדמון הוא עולם בפני עצמו, כלומר: לבד ד' העולמות שנתהוו ממנו אח"כ כדלקמן. ובלשון הגאונים נקרא צחצחות, ועשר ספירות שלו הן העשר ספירות ד"עקודים" – המבואר כמה פעמים בדברי המקובלים – מחמת שהיה הכל עקוד יחד – מלשון: ויעקוד כו' – בלי התחלקות לפרטים, והיה עקוד בכלי אחד, וגם לפעמים נקראות "עשר ספירות הגנוזות במאצילן" ברוך הוא, בלשון הרמ"ק זצ"ל, משום דאדם קדמון עודנו נחשב בין עולמות אין סוף, ומשום זה נקראות הספירות שלו גנוזות במאצילן ב"ה, שהן שרשים ומקורים לעשר הספירות דאצילות.

כבר ביארנו לעיל שכמו שיש עשר ספירות בכל עולם ועולם בפרט, כמו כן יש עשר ספירות אחת בכללות כל העולמות, היינו שכל העולמות יחד אינם נחשבים רק לעשר ספירות אחת, ובחשבון עשר ספירות של כללות העולמות, נחשב אדם קדמון ל"כתר", ואצילות "חכמה", בריאה "בינה", יצירה "זעיר אנפין" – נבאר לקמן שהוא ששה ספירות מחסד עד יסוד – ועשיה "נוקבא-מלכות". "ומשום זה נראה לי הטעם שאדם קדמון נקרא "קדמות השכל", כי שכל מרמז על החכמה, ומחמת שאדם קדמון הוא בחינת כתר הקודם לחכמה משום זה נקרא קדמות השכל וד"ל".

"נראה לי ג"כ משום זה כי מה שמובא כמה פעמים הלשון "כתר עליון", שקאי ג"כ על בחינת ומדרגת אדם-קדמון שהוא כתר, ורק משום שהוא כתר בחשבון העשר ספירות דכללות העולמות לכן נקרא "כתר עליון".

ואפשר שגם מה שמבואר הלשון "רזא דמחשבה" קאי ג"כ על מדרגת אדם קדמון, כמו שנקרא "מחשבתו הקדומה", משום שבבחינת רצון ומחשבה ודקות, כבר היה כלול מכל העולמות וכל ההתהוות שלאחריו (וזהו רק בדרך אפשר)".

"התחלת האדם-קדמון היה עוד ממלכות דאין סוף הנ"ל, רק התהוותו לא הייתה יכולה להיות כי אם ע"י הצמצום הנ"ל, ורק מן הרשימו והקו שנהיה אחר הצמצום נעשית יכולת להתהוותו, הגם שהוא עדיין דבוק במאציל ברוך הוא עצמו ונעלם מאד. מלבד ענין "אדם קדמון" סתם, יש עוד ענין "אדם קדמאה סתימאה"

ראשי תיבות

אש"ל – איפה שלימה לרבינו חיים שאול דוויק הכהן זצוק"ל

הרמ"ז – רבי משה זכות זצוק"ל

הרנ"ש – רבי נתן שפירא זצוק"ל

הגוב"י – הגהות וביאורים רבי מנחם מענכין היילפרין זצוק"ל

או"ז – אור זרוע רבי מאיר פאפירוש כ"ץ זצוק"ל

אוצ"ה – אוצרות הישועה- רבי יהושע ביסמוט שליט"א

מבו"ש – "מבוא שערים" (עץ חיים) מהרח"ו

בל"י – "בית לחם יהודה" רבי יהודה פתיה זצוק"ל