מנהג כפרות בערב יום הכיפורים:

מנהג נפוץ בכל בית ישראל לערוך “כפרות” בערב יום הכיפורים. בעת עריכת “הכפרות” יש להרהר בתשובה, ולהתפלל לזכות לכפרת עוונות.

מקור המנהג:
“הכפרות” הינו מנהג עתיק. עדות לקיומו מופיע בתשובות רב ששנא גאון (סורא, המאה ה-7). יש שביססו את מקור המנהג, כזכר למעמד שילוח השעיר לעזאזל על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש, כדי לכפר על עוונותיהם של ישראל.

מקור נוסף מופיע בדברי רש”י בתלמוד (שבת פא:) שנהגו בימי הגאונים לערוך “כפרות” באמצעות צמחים: “ובפירוש הגאונים מצאתי, שעושין חותלות מכפות תמרים (עציץ) וממלאים אותם עפר.. וזורעים לתוכו פול המצרי או קטנית וקוראים לו “פרפיסא” וצומח. ובערב ראש השנה נוטל כל אחד את שלו ומחזירו (מסובבו) סביבות ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחתי וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר”.

מדוע דווקא תרנגול?
בתשובת רב ששנא גאון (ראה: פסקי הרא”ש, סוף יומא) מופיע שני נימוקים לקיום המנהג דווקא באמצעות תרנגול, אשר לאחר עריכת הכפרה התרנגול נמסר לשחיטה, וניתן כצדקה לעניים. *אחד,* כי התרנגול מצוי יותר מאשר בהמות וחיות. *ועוד,* כי התרנגול קרוי “גבר”, ויש בו ערך סמלי לכפרה בעד האדם שאף נקרא ‘גבר’.

מתנגדי המנהג:
בקרב יהדות ספרד קמו מתנגדים לעריכת מנהג הכפרות באמצעות תרנגול. רבי משה בן נחמן (הרמב”ן – 1270) סבר שיש בכך חיקוי מנהגי גויים, ואין לכך פשר על פי תורת ישראל (ארחות חיים ערב יום הכפורים סעיף א).

רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (הרשב”א – 1235) מעיד כי נלחם להשבית מנהג הבל זה: “…וריחקתי כל זה הרבה, ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה וכיוצא בזה בעירנו מאומה”.

בדרך זו פסק השולחן ערוך (או”ח, תר”ה, א): “מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יום כיפור, לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג”.

תומכי המנהג:
רבי משה איסרלישׂ (הרמ”א – 1530) כהגהה על פסק השולחן ערוך כתב שיש לקיים את המנהג: “ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה… וכן נוהגין בכל מדינות אלו. ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין”.

מנהג זה התקבל על ידי האריז”ל, ואף הוסיף עליו פרטי הלכות. כמו כן בעל *שולחן ערוך הרב* ציין שכן המנהג (או”ח, תר”ה, א).

הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (1829) בעל הערוך השולחן (אורח חיים, סימן תר”ה סעיף ה’) כתב: “וכבר טרחו גם בדורות שלפנינו לבטלן, ולא עלתה בידן, כי ההמון דבוק בזה כמו על מצות אתרוג ועוד יותר”.

וכן מופיע בילקוט יוסף (תרה, א): “המנהג בכל תפוצות ישראל לעשות ‘כפרות’ בערב יום-הכיפורים, דהיינו שנותנים לשחוט תרנגול לכל אחד מבני הבית, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש עוד מימות הגאונים”.

צער בעלי חיים:
יש שלעזו על מנהג הכפרות באמצעות תרנגול בגין צער בעלי חיים (ראה שו”ת עשה לך רב ג עמוד סז). ביקורת זו נשמעת בעיקר מאגודות למען בעלי חיים. אך אין ספק שלא ניתן להטיל דופי בקיום המנהג מפאת טיעון זה. הלא מידת ‘צער בעלי חיים’ נידחת במצוות האל מפני ‘כפרת ישראל’ ביום הכיפורים, בשילוח שעיר עזים מראש ההר וראיית אבריו מתפרקים, וזאת כחלק מכפרת עם ישראל. מלבד זאת, בקיום מנהג הכפרות, יש (וכך נדרש!) לסובב את התרנגול בעדינות ובהתחשבות מרבית.

פדיון כפרות:
רבים נוהגים לקיים את מנהג הכפרות באמצעות כסף. מסובבים את הכסף מעל הראש, ואומרים: “זה הכסף ילך לצדקה, ופלוני יכנס לחיים טובים ולשלום”. יש נוהגים לקחת לפחות 18 ₪ כמשקל ח”י, ויש מהדרים לקחת כסף במחיר עלות של עוף, לערך 30 ₪.

כפרות בתרומה מקוונת:
כהיום ניתן לקיים את מנהג הכפרות באמצעות יישומונים כמו ‘ביט’ ו’פייבוקס’ או באתרי המרשתת. המקיים את המנהג באופן זה, אינו מחויב לסובב דבר מה מעל ראשו. לחילופין, ניתן לקחת שטר או מטבעות ביד, לערוך עמם את מנהג הכפרות ולסובבם מעל הראש, ולאחר מכן לפדות את סכום הפדיון בתרומה מקוונת, או לרשום את סכום הפדיון על דף, ולסבבו מעל הראש.

עריכת כפרות עבור מי שאינו נוכח:
אף כי לכתחילה יש להיות במקום ולהניף את הכפרות מעל ראש האדם, מי שאין באפשרותו להיות נוכח, ניתן לערוך עבורו אף שלא בנוכחותו (ילקוט יוסף).

“זֶה חֲלִיפָתִי. זֶה תְּמוּרָתִי. זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה/ הַמָּעוֹת יִנָּתְנוּ לִצְדָקָה וַאֲנִי אֶכָּנֵס וְאֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם”.

© הרב איתיאל כ”ץ