והנה הוא להדרת יום תפארת בבחינת קדושה עליונה המזומנה על ידי בן עליה יהודי מיתקרי ושבת שמה. ובמה מזמנה באמירה ושבח תפילה או שמא בקידוש דברים יין ומאמרים.
עתה באתי לדון באשר יאמרו ואם שכחו האיך יקדשו.
איתא בגמ’ פסחים (קו ע”א) ת”ר זכור את יום השבת לקדשו דרשו רבותינו זוכרהו על היין בכניסתו ע”כ. ומשמע בגמ’ דאזכרה דאו’ מדכתיב בקרא, והיין הוא תקנה דרבנן. וטעמא דמזכירין על היין משום דכתיב (הושע יד) זכרו כריח לבנון ועוד כתיב (שה”ש א) נזכירה דודיך מיין כמו שכ’ התוס’ (שם) ד”ה זוכרהו. וס”ל לתוס’ דזכירה על היין מדרבנן.
ומצוותה בזמן הקידוש דאמירת ויכולו לא מצינו על הכוס אלא בתפילה. תוס’ (שם). ועיי’ במה שכ’ המג”א (ס”ק א) דטעמא דמקדש היינו כדי שיזכור שבת בכניסתו ע”כ. כלומר דלענין האכילה לא היה צורך למהר אדרבה עדיף טפי שיאכל בלילה אלא דימהר בשביל הקידוש שיזכור שבת בכניסתו כיון שכבר התפלל של שבת ומכיון שקידש צריך לאכול מיד כמבואר בסימן רע”ג ס”ג. לב”ש.
ולגבי אזכרה זו של שבת כ’ המג”א (שם) דמדאורייתא בקידוש שאומר בתפלה סגי. דהיינו כשהזכיר מקדש השבת בתפילה יצא יד”ח אזכרה דבקרא כתיב זכור את יום השבת והרי זכר אותו עיי’ שם. וע”כ מה שחוזר ומקדש בביתו משום קידוש במקום סעודה והוא מדרבנן. וכל האמור הוא ע”פ מה שכ’ הרמ”ע בת’ (שו”ת הרמ”ע מפאנו סימן ב) דמצוות זכירה שהיא דאו’ קיימנוה בתפלה בכניסתו דווקא דחתמינן בה מקדש השבת עיי’ שם. ועוד הוכיח מדכ’ התוס’ בשם ר”ת מי שאין לו יין לא יקדש כלל וק’ וכי יעקור מצות עשה דאו’ אלא על כרחך דסגי בתפילה. והכריע דכן משמע מל’ הרמב”ם (פ”כט ה”א) וז”ל מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנא’ זכור את יום השבת לקדשו כלומר זוכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו. בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה עכ”ל. וע”כ לומר דזכירת יום השבת בדברים שכ’ הרמב”ם אפי’ בתפילה יצא והוא השבח. ומה שנקט דבכניסתו בקידוש היינו משום תקנת רבותינו בגמ’ דאמרו זכרהו על היין ודו”ק. ולפי כל האמור יוצא יד”ח אזכרה בתפילה. וכן דעת ס’ המכריע (סימן עא) והבאו דבריו בברכ”י. כ”פ הריטב”א (הלכ’ ברכות פ”ח ה”יב) וכן הוא בשו”ת הרדב”ז (ח”ג סימן תלז). ומכולהו מוכח דיוצא יד”ח זכירה בתפילה.
אומנם עיי’ להרא”ש (פע”פ דף קא) דמשמע מדבריו דאי לא מקדש על היין או על הפת לא יצא כלל ידי קידוש מן התורה וכמו שכ’ הלבוש (אות א) וז”ל וכשיבא לביתו מבית הכנסת ימהר לאכול מיד ויקדש את היום קודם שיאכל דהיינו שעושה קידוש על היין על הכוס וקידוש הוא מן התורה שכך דרשו חז”ל זכור את יום השבת לקדשו וכו’ ע”כ. ודלא כמו שכ’ המג”א. ולכך משמע דבתפילה אינו יוצא יד”ח דקידוש על היין דאו’ ואזכרה דאו’ הוא במעמד הקידוש על היין כמבואר בהמשך דבריו. וכן הקשה הגרע”א (הג’ ש”ע) דמדברי הרא”ש שהוכיח שאין קידוש אלא במקום סעודה דאו’ ממה דפרכי’ למ”ל לקדושי בבי כנישתא והא מקדשים לצאת ידי דאו’ והא לעניין דאו’ כבר יצאו בתפילה. ודוחק לומר דדילמא מקדשין בשביל אותם שא”י להתפלל. וגם לכאורה לאו דוקא תפילה אלא דכל שמזכיר שבת ואומר שבתא טבתא ג”כ יוצא דמ”מ הזכיר שבת עיי’ שם. ולכך לפי מה שכ’ המג”א ל”ד תפילה אלא אפילו כל אזכור שבח של שבת שפ”ד ועיי’. וזהו דלא כהריטב”א הנ”ל דס”ל דיוצא יד”ח קידוש בתפילה מ”מ אינו יוצא יד”ח קידוש בדברי קילוס ושבח.
אך כאמור ע”פ דברי הרא”ש והלבוש אין יוצא בזה יד”ח בתפילה. ונפ”מ כ’ הפמ”ג (א”א אות א) דאם ספק לו אם קידש חוזר ומקדש עיי’ שם. וע”כ לומר דלרא”ש ודעימי’ קידוש על היין דאו’ והטעימה דרבנן כמו שכ’ התוס’ (שם) בסוף דבריהם ולכך לטעמיהו אינו יוצא יד”ח כ”א בקידוש על היין ממש. וכן דעת הר”ן דקידוש על היין דאו’. והוא דלא כמו שכ’ הרשב”ם (פע”פ קה ע”א ד”ה דאי) מי שלא קידש לא קיים דברי חכמים עיי’ שם. משמע דס”ל דיצא יד”ח בתפילה והקידוש על היין בתר הכי הוא מדרבנן. והקשה עפ”ז בס’ דברי צבי (סימן רעא ס”א) דע”פ הב”י קידוש על היין דאו’ ממש”כ דקידוש של לילה קדים לכבוד יום ותרץ דל”ק דא”ל דכוונת הב”י כיון דבלילה עכ”פ קידוש בתפילה דאו’ לכן קידוש על היין בלילה נמי אע”ג דהוא דרבנן חשיב טפי מכבוד יום עיי’ שם.
ויש ליישב דברי הגמ’ (ברכות לג ע”ב) ע”פ השיטות הנ”ל דהמבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס או לא ומשני כי קידושא מה קידושא אע”ג דמקדש בצלותא הדר מקדש אכסא אף הבדלה נמי אע”ג דמבדיל בתפילה הדר מבדיל אכסא ע”כ וס”ל למג”א ודעימ’ דהשתא דחוזר ומקדש ומבדיל היינו מדרבנן. אומנם הר”ן ודעימ’ ס”ל דמה שצריך לחזור לקדש ולהבדיל כיון שלא יצא כלל יד”ח. מ”מ נמצא דס”ל לרה”ג דברי צבי דאף לב”י יצא יד”ח בתפילה וכמו שכ’ הרשב”ם. וכמו שהסיק להלכה הגאון בעל שאגת אריה (סימן ס) דאין הקידוש על היין מאדו’ עיי’ שם.
אומנם עיי’ למנ”ח (מצוה לא) שתמה ע”ד המג”א הנ”ל דהאיך יצא יד”ח מצוות הזכרה בתפילה דהרי בקידוש בעינן להזכיר יצ”מ כדאיתא בגמ’ (פסחים קיז ע”ב) אמר רב אחא בר יעקב וצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כתיב הכא זכור וגו’ וכתיב התם למען תזכור ע”כ אם כן קשה ע”ד המג”א האיך כ’ דיצא יד”ח קידוש בתפילה שהרי אין מזכירין יצאת מצרים בתפילה. ועוד שלמדו כן מגז”ש ואיך יקל ראשו אחר שיש גזירה שווה. וכן הקשה בבה”ל ד”ה מיד. ומשום כך פסק המנ”ח דלא כהמג”א וס”ל דאין יוצא בתפילה יד”ח אזכרה ש”ש. וכ”פ הדר”ח דלכתחילה יש לחוש לכל הפוסקים שסבירא להו דאין יוצא ד”ת בתפילה והביאו בבה”ל עיי’ שם.
ותרץ בבה”ל ליישב שיטת הראשונים דע”כ צ”ל דגז”ש זו אסמכתא בעלמא היא והוי מדרבנן ומה דבעי האי גז”ש זכירה זכירה צריכינן להא דדרש בגמ’ שבת (פו ע”ב) או שסובר דיוצא מן התורה במה שהזכיר יציאת מצרים סמוך לתפילה דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא כמו שאמרו חז”ל ולא צריכינן שיזכיר דוקא בקידושא גופא עיי’ שם היטב. ולכך יש לומר דמה שסמכו לומר דיצא יד”ח בתפילה אף שלא הזכיר יצ”מ סומך על מה שאמר כבר בברכות התפילה וכגאולה אריכתא דמיא עיי’ שם. ולפ”ז פשיטא דיצא יד”ח כשהזכיר בתפילה מקדש השבת. וכ”פ הברכ”י והפ”ח (סימן תרעח) וש”ע הרב (ס”ב).
והנה ע”פ מה שכ’ הגרע”א (המבוא לעיל) דיוצא אפי’ בקילוס דברים כמו שבתא טבתא מצינו לו חבר בראשונים והוא בתו’ הרשב”א (ח”ד סימן רצה הובאו דבריו במחז”ב כאן) דכ’ דמדאו’ יצא יד”ח קידוש באמירת ויכולו או ושמרו או לזכור בפיו שבת ובזה יצא יד”ח זכור את יום השבת לקדשו והשאר הכל מדבריהם עיי’ שם. והוא ממש כמו שכ’ הרמב”ם וכמו שביארנו לעיל עיי’ שם. ולפי כל האמור י”ל דאף בהזכרת שבח יצא די”ח ודי.
מ”מ עדיין יש להתיישב עם מה שהקשה המשנ”ב (ס”ק א) דקיימ”ל דמצוות צריכות כוונה (סימן ס ס”ד) ולכך מסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת יד”ח המצווה דזכור בתפילה כיון שיש לו יין או פת ויכול לקדש עליו אחר כך בברכה כדין וסומך ע”ז בשעת התפילה עיי’ שם. ולכך ע”פ זה קשה ע”ד המג”א ושאר קמאי דהאיך יצא יד”ח דבסתמא לא אמרינן שמכוין לצאת יד”ח בתפילה. ונ”ל לתרץ דמאחר וכל הפוסקים דס”ל דיצא יד”ח בתפילה ס”ל דקידוש במקום סעודה דרבנן והיינו מדכתיב וקראת לשבת עונג וכו’ במקום קריאה שם יהיה עונג לכך תיקנו רבותינו קידוש במקום אכילה ממילא קידוש בתפילה הוי עיקר התקנה לזכירת השבת ובכך יוצא יד”ח קידוש. ובאופן זה שהוא תקנה אין חובה לכוון בהדי’ דהכי תיקון רבנן לאזכורי ש”ש ולצאת יד”ח דאו’ ודו”ק. וראה ראיתי למה שכ’ המהר”ם שיק (ברכות דף יב ע”ב) דהמתפלל ומזכיר של שבת לית בי’ חסרון כוונה כיוון שגם בתפילה הוא מכוון לברר קדושת שבת ומעלתו וזה גם כן כוונת הקידוש כמ”ש החינוך עיי’ שם.
ופרות הנושרין מן האילן דכאשר הזכיר ש”ש בתפילה יצא יד”ח קידוש היום וה”ה כאשר הזכיר שבח וקילוס של שבת כמו שכ’ הרמב”ם והרשב”א. מ”מ חוזר ומקדש בביתו משום קידוש במקום סעודה וע”מ להוציא ב”ב. ואם מספיקא לו אם קידש או לאו נקטינן ספק דרבנן לקולא ואינו חוזר ומקדש כנ”ל. ודלא כמו שפסק הבא”ח (ש”ב פ’ בראשית) דמשמע מדבריו דחש לאומרים דלא יצא עיי’ שם.
ומה שכ’ להעיר הגאון בעל הדגול מרבבה (סימן רעא) דהאיש שיצא יד”ח בתפילה אינו מוציא את אשתו יד”ח קידוש משום שאשה אינה בכלל ערבות כמו שכ’ הרא”ש (סימן יג), כבר דחה דבריו הגרע”א (מהדו”ק סימן ז) דמה שכ’ הראש דאשה אינה בכלל ערבות היינו דווקא במקום שאינה מחוייבת אבל במקום שהיא מחוייבת ודאי דהיא בכלל ערבות עיי’ שם. וממילא המוציא יד”ח את אשתו שפ”ד משום ערבות. ועיי’ בזה בהערות הגירש”א ע”מ ברכות כ ע”ב.
ועיי’ באורל”צ (ח”ב הערות פ”כ דיני קידוש בשבת) שכ’ וז”ל ומכל מקום טוב לאשה לצאת לכל הדעות על ידי שתאמר שבת שלום ואז תצא ידי חובת קידוש מדאורייתא, שהרי מן התורה אין חובת קידוש על היין דוקא, אלא לקדשו בדברים, וכמ”ש הרמב”ם (פרק כט מהלכות שבת הלכה א) מצות עשה מהתורה לקדש את השבת בדברים. אבל על היין הוא מדרבנן, וכמ”ש שם הרמב”ם (הלכה ו) מדברי סופרים לקדש על היין ע”ש. וכן הביא במג”א בסימן רע”א (ס”ק א), ע”ש. וראה ברע”א בחידושיו לשו”ע, שכתב שקידוש בדברים אינו דוקא בתפילה אלא כל שמזכיר שבת בפיו יצא ידי חובת קידוש מדאורייתא ואף באמירת שבת שלום יוצא ידי חובה, ע”ש. ומעתה כשתאמר שבת שלום יהא חיובם שווה עכ”ל.
