בדין ברכת הטורטיה

איתא בברכות (מב.) רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא, אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין כי אתא, שמעינהו דקא מברכי המוציא. אמר להו מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו אמרי ליה אין דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא, ואמר שמואל הלכה כרבי מונא אמר להו אין הלכה כרבי מונא אתמר. אמרי ליה והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא.

ביאור השיטות שלחמניות אובליאש

ורש”י פרש לחמניות. אובליא”ש. וכן משמע מהרשב”א (מב.) וכ”כ רבנו יונתן מלוניל (מב.) והאורחות חיים (הל’ סעודה סי’ כז וסי’ לה) האו”ז (ח”א סי’ קמט) וכ”כ עוד ראשונים.

נמצא לשיטתם אובליא”ש רק אם קבע מברך ברכת מזון אבל אם לא קבע מזונות ועל המחיה, ואילו הנילי”ש (יבואר לקמן) אין דין קביעות סעודה.

הדעות החולקות שאובליאש זה לחם ומה הדין בנילי”ש

והתוס’ (מב. ד”ה לחמניות) כתבו פרש”י אובליא”ש ולא נהירא דא”כ אפילו לא קבע נמי לבריך המוציא שהרי הוא לחם גמור שהרי (הרא”ש הוסיף תחילתו ו)סופו עיסה ונראה לפרש דהיינו נילי”ש מיהו כי קבע סעודתיה עליה מברך עליו המוציא כמו בפורים מיהו רבינו שמשון פירש דאין לברך עליו המוציא דהוי כמו דייסא, [והפמ”ג (משב”ז סק”ט) הסביר שטעמו של ר”ש דשמא כרש”י דנילוש לא מהני קביעות]. עוד כתבו התוס’ (לח. ד”ה מר) וז”ל וכן ניל”ש אי קבע סעודתיה עליה מברכין עליה המוציא, וכן צוה הר”מ בפורים שקובעין סעודתן עליהן לברך המוציא בפת תחלה כדי לפוטרן מברכה שהיה מסופק אי הוה קביעותייהו קביעות או לא.

נמצא דהר”מ הסתפק אי שייך עליהם קביעות סעודה וכדעת הר”ש דלעיל לכן אכלו בסעודה וכן הביא המרדכי (רמז קכ) בשם ר”י. אולם התוס’ עצמם הבינו שיש עליהם קביעות סעודה. וכן דעת רבנו יונה (ל. ד”ה ואמר רב יהודה). והרא”ש (פ”ו סי’ ל). והמרדכי (רמז קלז) [לקמן נביא ביאור שהרי סותר עצמו] וכן דעת תוס’ ר”י שירלי’ ותוס’ ר”פ (ברכות מב.) והריטב”א (מב.) והנימוק”י.

הלכה למעשה

הנה השו”ע פסק הלכה כדברי התוס’ והרא”ש וכו’ שאובליא”ש הוא לחם גמור ומברך המוציא ואילו נילי”ש יש עליו קביעות סעודה.

והנה אף שדעת מרן להלכה שאובליאש יברך המוציא ונילי”ש יש קביעות מ”מ את הנילי”ש ירא שמיים יאכל בתוך סעודה דהרי הרבה ראשונים חששו לרש”י שאין בנילי”ש קביעות סעודה וכן מתבאר מדברי הט”ז וקי”ל סב”ל נגד מרן לכן ראוי שיאכל בסעודה.

מהו אובליאש:

פירוש אובליא”ש כתב רש”י (לעיל מא: ד”ה פת הב”ב) וכו’ ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי”ש שלנו וכו’, ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין שלש וכו’ ע”ש. (ועיין מגן גיבורים שלט”ג סקכ”ג ובאבה”ע).

א. באבן העוזר הבין לבאר שזה עיסה שלשין אותה בהרבה תבלינין זה נקרא אובליא”ש ויש כמה סוגים יש כאלו שנותן בהם הרבה ביצים כמש”כ התוס’ (ביצה טז: ד”ה קמ”ל) וא”כ לשיטתו התוס’ [שחולקים על רש”י כמבו’ לקמן] ס”ל דאע”פ שלשין אותו הוא אינו פת כסנין ומברך המוציא וברהמ”ז [ועיין בשלט”ג מה שכתב על דבריו וכן בערוה”ש].

ב. אולם ראיתי להאגור (סי’ ריד) שכתב וז”ל פי’ ר”י לחמניות אובליא”ש בצק הנילוש בבצים ונאפה בין שני ברזלים. ושם כתב דלר”ת הוי המוציא גמור.

ג. כתב רבנו יונה וז”ל (ל. ד”ה ואמר רב יהודה) דפירוש לחמניות רוב המפרשים אומרים שלחמניות כעין כעבין.

והב”ח כתב וז”ל פירוש לחמניות הם רקיקים דקים אם מתחלתן עיסה דהיינו כשנתנו המים בקמח היתה בלילתן עבה וגם סופן עיסה דנאפות בתנור אפילו לא קבע עלייהו מברך המוציא ושלש ברכות דלחם גמור הוא והוא שקורין אובליאו”ש. וכן נראה מהשעה”צ (סקל”א).

נמצא דהוא בלילה עבה רק שעשאה רקיקין דקים.

וכתב המשנ”ב (סקל”ו) וז”ל ואף שהם דקים מ”מ לא הוי כמו כעבים יבשים דס”ז דהם יבשים מאד ואינם עשוים לאכילה ורק כוססין אותם לקינוח אבל אלו עשוים לאכילה, ויצא לו כן מהרבנו יונה דלקמן שכתב שהם כעבין (ראה שעה”צ סקל”א), וכן משמע מהמג”א (סקי”ט).

נמצא שביאורו שאובליא”ש הוא דק רק לא נכסס לגמרי.

נמצא שיש ג’ ביאורים מהו אובליא”ש או שלש אותו עם ביצים (ולאבן העוזר שלש עם הרבה ביצים או תבלינים וכו’) או שזה רקיקים דקים אך לא נכססים לגמרי או שלשין עם ביצים ונותנם בב’ ברזלים.

מהו נילי”ש

א. רבנו יונה (שם) כתב וז”ל רקיקין דקין ונקראין בלעז ניבלא”ש ומפני שבלילתן מתחלה רכה וכו’ משמע שבלילתו רכה ודקה לכן מברך מזונות ויש קביעות. אולם כתב (כז. ד”ה ואי קבע) כתב וכו’ אבל באלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בשני ברזלים ונקראין נובליא”ש אין הקביעות שלהם קביעות ואינו מברך אלא בורא מיני מזונות שאין קביעות בזה אכילה לעולם.

נמצא שיש ב’ סוגים של נילי”ש אם הוא דק מעצמו ולא ע”י ברזלים יש קביעות ואם הוא נעשה ע”י ב’ ברזלים אין קביעות.

ב. והמרדכי (רמז קלז) סתר עצמו (מרמז קכ). [וראיתי שהתקשה בחדושי אנשי שם (אות ג) דהרי (רמז קכ) הסתפק אם לברך עליו המוציא, ואילו הכא (רמז קלז) כתב בסתם ניל”ש (דהיינו שהם מזונות ויש עליהם קביעות סעודה כמו שהגמ’ כתבה) וכתב די”ל דהתם (רמז קכ) הוי בלי דבש ואילו הכא (רמז קלז) כתב דעם דבש הם, וכתב עוד י”ל דהתם (רמז קכ) נילו”ש דקות ורכים, ונילו”ש דהכא (רמז קלז) לא הוי רכים (א”כ הוי רק דקים) וצ”ל כן דהרי ר”מ כתב דלחמניות הוי ק”ו (מפת הב”ב דמה פהב”ב לא חשיב דבר הבא מחמת הסעודה אף שכשקובע סעודה מברך המוציא כ”ש נילי”ש שהן לחמניות דקות), והשתא מה ק”ו איכא הא גם בנילו”ש אם קבע סעודה מברך המוציא, אלא ודאי כדפרשית (דהכא הם דקים ולא רכין ולכן ה”א דלא יברך בסעודה כיון דלא רכין קמ”ל ק”ו) עכ”ל.

נמצא שיש ב’ סוגי ניליש א. שזה בלילה רכה יותר מידי ולש אותה עם דבש ובזה יש קביעות (וצ”ע מה החילוק ואולי כיון שהדבש סמיך זה נעשה קצת יותר עב) ומה שכתב להסתפק זה בלי דבש. ב. אם זה רכים מאוד וגם דקים אין קביעות ואילו אם זה רק דק ולא רך בזה יש קביעות.

וכן הט”ז (סק”ט) וכתב בשם ספר עמק הברכה ושכן פירש הב”ח שזהו נאלסינק”י דהוא קמח ומים מעורבים בקדירה כמו דייסא ושופכים אותם על עלי ירקות ואופים אותם בתנור (והוא חביתות עבות כעין בלינצ’עס) ושמה שכתב המרדכי ניליש וסותר דבריו ותרץ דהם ב’ סוגי ניליש (כמבואר לעיל) וכו’, ועוד כתב בשמם שהנילי”ש שהוא מין דק ביותר והוא ואפלטיקס (כמו עלי ופלים והסביר שעה”צ ס”ק לו שלוקחים סולת ובלילתה גם כן רכה מאד, ונוטל בכף מאותה כלי שהעיסה בתוכו ושופך אותה בדפוס של ברזל שקורין פורב”ן, ויש למעלה עוד ברזל אחר כמוהו, והעיסה נשפך בין שני הברזלין, וכשמהדק ברזל בברזל יחד [כעין צבת] ואותו הרקיק הוא בתוך, אז נאפה מיד על הברזל שהוא חם מאד, ואלו אין להם תורת לחם כלל, הואיל ונתפשטו כל כך דק דק) שעושים אותו בב’ ברזלים לכ”ע לא מהני קביעות סעודה.

נמצא שדעת עמק הברכה שאע”פ שהעיסה כמו דיסה מ”מ שופכים אותה ויש עליה קביעות שהיא נלס’ , אבל אם עושים אותה בדפוס אין קביעות כיון שאין עליו תורת לחם כלל וטעמו כיון שנתפשט כל כך דק דק.

והט”ז חלק עליו וז”ל והוא תמוה בעיני דא”כ לא נודע איזה מקרי דק ואיזה הוי דק שבדקות אלא נראה דר”י הזקן לא אמר כן לענין להלכה למעשה כמש”ל אלא דהרא”ש והטור לא מספקא להו וס”ל גם הלכה למעשה במיני נילוש שהן דקין ובלילתן רכים דמברך עלייהו במ”מ ואם קבע עלייהו מברך המוציא ומ”מ להלכה כיון דר”ש ור”י היו מסתפקים וכ”כ התוס’ עוד בפר’ כ”מ גבי כובא דארעא שהיה נוהג ר”מ לאכול גם בפורים דוקא תוך הסעודה מפני הספק אם מהני ביה קביעות בפ”ע לברך המוציא, ע”כ אין לקבוע עליהם סעודה ולברך המוציא בכל מינים שבלילתן רכה והם דקים אבל המין שקורין נאלסינק”י שזכרנו מהני להם קביעות לברך המוציא דהא אינם דקים כלל.

נמצא מסקנתו שהנאלסינק”י יש קביעות כיון שלא דקים אבל הנילי”ש כיון שבלילתו רכה והוא דק אין קביעות ודלא כהשו”ע.

והמג”א (ס”ק כ) כגון אותן שקורין ברוסי’ נאלסינק”י [של”ה שער האותיות קדושה כלל ב’ אות ג’], אבל אם אינם רכים כ”כ מברך המוצי’ כמ”ש סעי’ יד (כן הגיה פמ”ג) בהג”ה. והשל”ה (שם) כתב דבלילה רכה היינו שמרוב רכות העיסה אי אפשר להחזיקה ביד אלא שופכין אותה.

נמצא דגם המג”א סובר כעמק הברכה דנילי”ש הוי נאלסינקי שהוא רך, וכ”כ בה”ט (ס”ק טז). וכ”כ המשנ”ב (סקל”ז) וכתב (סקל”ח) שבוואפ’ אין קביעות.

ולסיכום האחרונים נמצא שהמשנ”ב כמו עמק הברכה וכ”כ הב”ח והמג”א והשל”ה, והעטרת צבי (סקט”ו), ואליה זוטא (סקי”ב) והמגן גיבורים (סקכ”ו-ז).

ולדעת הט”ז נלסינק’י אם קבע יש קביעות סעודה, ונילי”ש אין חילוק בין אם נעשה עם ב’ ברזלים או לא כיון שבלילתן רכה והם דקים אין לקבוע עליהם סעודה ולברך המוציא.

הטעמים שמברך על נילי”ש מזונות

א. מרבנו יונה (ל.) משמע שעיקר הקפידא הוא מחמת שהבלילה רכה, וכן משמע בנימוק”י (מב.), והרשב”א (לח.) בדעת התוס’.

וכן משמע במג”א (ס”ק כ) ובמשנ”ב (סקל”ז-ח). וכן מתבאר מהעטרת צבי.

וכן משמע שדעת הט”ז (שם) שהרי ביאר שנילס’ יש קביעות כי לא עב משא”כ בנילי”ש שרכה ודקה אין קביעות.

והלבוש (סק”ט) כתב וז”ל לחמניות שבלילתן עבה הרי תחלתן וסופן עיסה ולחם גמור הוא ומברכין עליהם המוציא וברכת המזון, ואותן שבלילתן רכה ודקים מאד אינן נקראים מתחלתן עיסה ואינם לחם של רובא דעלמא, לפיכך אין מברכין עליהם המוציא לחם מן הארץ אלא בורא מיני מזונות ולאחריהן ברכה אחת מעין שלש.

משמע מדבריו גם שעיקר הקפידא הוא אי הבלילה עבה או רכה והשוה לסוגיא של תחילתה וסופה עיסה וכדמשמע מהתוס’ והרא”ש דלעיל רק שהוסיף פרט שצריך שיהיה דק.

וכן מתבאר מדברי הגר”ז (סעי’ יג) וכתב שאם עיסה היא רכה אך לא מאד ועושין בתנור ודאי יש לברך המוציא וכתב וז”ל “כיון שאין בלילתן רכה מאד דרכם של בני אדם לקבוע עליהם סעודה לפעמים אף על פי שאין בלילתם עבה לגמרי”.

נמצא מדבריו שבלילה עבה אע”ג שפעמים אוכלים לקינוח אינו מועיל. [והבגדי ישע כתב שכיון שאנו לא בקיאים מהו אובלי’ ומהו נילי”ש ורק בוואפל’ אין קביעות].

ב. והנה מצאתי לתוס’ ר”י שירלאו’ (מב.) שכתב שהטעם שניליש מברך מזונות כיון שהן דקות מאוד וכן מבו’ מדברי התוס’ רא”ש (מב.) ואע”פ שיש לומר שגם לשיטתם ודאי צ”ל שהוא בלילה רכה [וכן משמע מדברי הרא”ש גבי טרוקנין דלקמן] מ”מ כתבו שהטעם מחמת שהן דקות וא”כ עיקר הקפידא מחמת שהוא דק.

וכן משמע שהבין הפמ”ג (א”א סק”מ) בדעת המג”א שכתב וז”ל ובמ”א משמע שההבדל זה בגומא ויש בו תאר לחם, וזה מתפשט ואין בו תאר לחם.

וכן מתבאר מדברי ערוה”ש (סק”ל) שכתב וז”ל ולענ”ד נראה דבאופן שבארנו שעריכתו דקה מאד אפשר גם התוס’ והרא”ש יודו לרש”י מיהו בין כך ובין כך אין ידוע לנו מהותי לחם כאלו ואין להאריך עוד בזה.

נמצא שעיקר הקפידא מחמת שעריכתה דקה.

ג. מדברי הביה”ל (ד”ה קמח ומים) מתבאר שמבין ברמב”ם שטריתא עיקר הטעם מחמת שאין בה תואר לחם ולא מחמת רכותה.

כיצד סדר אפייתן כדי שיהיו מזונות בלי קביעות סעודה ומתי יש קביעות

טרוקנין והלכה למעשה:

איתא בגמ’ (ברכות לז:) טרוקנין חייבין בחלה וכו’, מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא וכו’, אמר ליה אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה אמר ליה מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה, המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה.

אולם הריטב”א (ד”ה והגאונים) כתב דהגאונים גרסו דטרוקנין פטור מחלה, והטעם כיון שאין בה גלגול אע”פ שלבסוף היא עיסה, וא”כ לשיטתו אע”פ שאין חייבת בחלה מ”מ יש עליה קביעות סעודה. והסביר שכובא דארעא הינו דנותנים קמח ומים בכירה עצמה ומגבלין אותו שם.

ורש”י כתב כובא דארעא. עושה מקום חלל בכירה, ונותן בתוכו מים וקמח, כמו שעושין באלפס.

אך ברבנו יונה (כו: ד”ה טריתא) לקח פירוש רש”י זה לעניין טריתא ולא לעניין טרוקנין וצ”ע כמבו’ במלא רועים.

והרמב”ם (פ”ג ה”ט) כתב עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופים הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות, ואם קבע מזונו עליה מברך המוציא וכו’.

והטור כתב טרוקנין והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבם בה ונאפה בה חייב בחלה ומברך עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח כיון שהוא בגומא ומתקבצין יחדיו נעשה כמו פת גמור וכו’. וכן משמעות לשון הרא”ש (פ”ו סי’ יא).

וכתב הב”י לתמוה מניין לטור לברך המוציא ואחרי שהוכיח שדברי הטור דחוקים בפרוש הגמ’ חזר בו לבאר לדעת הטור שרק בקביעות מברך המוציא.

אמנם הדרישה כתב לישב את הטור שכתב לברך על הטרוקנין המוציא ע”ש.

וכתב המג”א (סק”מ) דבלילתן רכה מאוד כמש”כ בסעי’ ח, [והסביר לבושי שרד דהוי כסופגנין מ”מ כיון שהיא בגומא ומקבץ יחדיו נעשה באפיה פת גמור וכו’] והאריך המג”א (ס”ק מא) לחלוק על הב”י בהבנת הטור בנושא טריתא אמנם משמע מדבריו שבטרוקנין יברך מזונות ויהיה קביעות סעודה.

ובביה”ל (ד”ה קמח ומים) כתב ודע דלפי המבואר טעם דין זה ברמב”ם לכאורה אין אנו מוכרחין לחילוקו של המ”א ואפילו אינה רכה ביותר אעפ”כ כל שלא קבע אין מברך עליה המוציא דז”ל הרמב”ם בפ”ג עיסה שנאפה בקרקע כמו שהערביים שוכני המדבריות עושין [הוא פירוש על כובא דארעא הנאמר בתלמוד והשו”ע נמשך אחר לשון הרא”ש והטור והוא הוא] הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה במ”מ ואם קבע וכו’ הרי דעיקר הטעם משום דאין עליה צורת פת והנה בלבוש כתב הטעם משום שאין זה דרך לישה ולא דרך אפיית לחם [פי’ משום שאין דרך ללוש ולאפות בכובא דארעא] ולפ”ז ג”כ אין אנו צריכין לחילוקו של המ”א וצ”ע לדינא. ועיין בה”ב (בירור הלכה אות כא).

והשו”ע פסק שטרוקנין יש עליו קביעות סעודה.

טריתא:

איתא בגמ’ (שם) ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה. מאי טריתא איכא דאמרי גביל מרתח וכו’ אמר ליה אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה אמר ליה מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה, המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות וכו’.

ופרש”י גביל מרתח. נותנים קמח ומים בכלי, ובוחשין בכף, ושופכין על הכירה כשהיא נסקת.

וביאר הרא”ש (שם) ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש”י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו מאי טריתא איכא דאמרי מירתח גביל וכו’.

אולם הרשב”א (לח.) כתב וז”ל ומיהו גם הא דמרתח גביל פי’ ר”ה גאון ז”ל בענין אחר שהוא ז”ל פירש כגון קמח שנותנין עליו מים ומרתיחין אותו ולאו עיסה הוא וגריס בה ואינה חייבת בחלה.

ורבנו יונה (כז.) (ע”פ גרסת הרי”ף שגורס אחרת) כתב מאי טריתא מרתח גביל פרש”י ז”ל שבכירה עצמה עושין גומא ונותנין שם קמח ומים ומגבלין אותו ונאפה שם וכו’, וכתב עוד (ד”ה האי טריתא דארעא מברך עלה במ”מ וכו’) לדעת רש”י ז”ל צריכין אנו לומר שההפרש שיש בין טריתא זו לטריתא שאמרו למעלה שזו עשויה בקרקע כמו שדרך לעשות השוכנים באהלים ולמעלה מדבר בשנעשתה בכלי ר”ל בכירה עצמה, ולפיכך אינו מברך עליהם המוציא ואינה חייבת בחלה מפני שעל ידי שאופין אותה בקרקע אין עושין אותה עבה ואי אפשר שתהיה בלילתה כמו שאר עיסות.

נמצא בהסבר שיטת הראשונים הנ”ל שטרוקנין כיון שעשוים בגומא יברך מזונות ויש קביעות סעודה ואילו בטריתא אין קביעות סעודה.

וכתב הב”י ומשמע דטריתא אפילו קבע עלה אינו מברך אלא בורא מיני מזונות דאם לא כן מאי איכא בין טרוקנין לטריתא דהא טרוקנין לא מברכינן עליה המוציא אלא אם כן קבע סעודתיה עילויה, וכן כתב רבינו ירוחם טרוקנין מברך עליו בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא ושלש ברכות אבל טריתא אין מברכין עליו המוציא אלא בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ע”כ.

והטור כתב שטריתא מזונות ואם קבע סעודה עליה ברכתה המוציא, אמנם הב”י כתב דכל מה שכתב הטור אם קבע עליה סעודה מברך המוציא קאי על טרוקנין, אבל על טריתא אין תוריתא דנהמא ואין עליה קביעות סעודה, ומוכרחים לומר כן בדעת הטור ולדחוק כן בדבריו ולפרשן הכי אף שלא מתפרש כך מדבריו. עכת”ד. וכתב עוד דהרמב”ם לא הזכיר ברכת טריתא כיון שלא הוזכר ברכתה בש”ס.

וכן פסק בשו”ע סעי’ טו כהבנתו בב”י.

והמג”א (ס”ק מא) כתב לחלוק על הב”י בהבנת הטור דיש לחלק בין הפרשת חלה שהקילו בטריתא שפטורה כיון שעיסתה מתפשטת אבל אחר אפיה לחם גמור הוא ואם קבע יברך המוציא, ולמד אחרת מרבנו ירוחם ע”ש.

נמצא דלדעת המג”א בטריתא יש קביעות סעודה.

אולם הב”ח הבין שמתוך שהרי”ף גרס שיש שתי סוגי טריתא א”כ טרוקנין מברך המוציא ומשם הביאה הטור, והוכיח כן ברמב”ם, והסיק למעשה דנראה דגירסת הרי”ף עיקר וכמו שפירשה רבינו אלא דלהלכה ודאי במידי דתליא בגירסאות אזלינן לחומרא הכי והכי ובטרוקנין היכא דקבע סעודתיה עילויה לכולי עלמא מברך המוציא ושלש ברכות ובטריתא היכא דלא קבע סעודתיה עילויה לכולי עלמא מברך עליה בורא מיני מזונות אבל בטרוקנין היכא דלא קבע סעודתיה עילויה ובטריתא היכא דקבע סעודתיה עילויה דפליגי בה לפי הגירסאות אין לאכלן אלא אם כן מברך על לחם גמור בתחלה ואחר כך אוכלן בתוך הסעודה ודלא כמו שכתב בשלחן ערוך עכ”ל. וכ”כ הנחלת צבי (אות טו). וכן הדרישה הביא ראיה אחרת לטור, וכן חשש הכה”ח (סקקל”א) ומה שפסקו בניבליאש לברך מזונות י”ל דהוי בלילה רכה ודקה וצ”ע.

והמשנ”ב (סק”צ) כתב דהמג”א מצדד דבקבע מברך עליו המוציא [וכן הוא דעת הב”ח לדעת הטור] וכתב בא”ר (ס”ק לא) דמחמת זה אין לאכלו אלא תוך הסעודה, ובמגן גבורים (שלט”ג אות כו) מכריע לדינא כהשו”ע ע”ש.

טורטיה:

אופן הכנת הטורטיה [שנעשית מה’ מיני דגן] הוא שלשין בלילה עבה והוי בצק גמור ומעבירים במכונה שיורד כמין מכבש ומשטח הבצק עד שנהיה הדק היטב ונכנס לתנור ונאפה ויוצא מהצד השני [ולעניין אם נתן בו סוכר וניכר המתיקות לא באנו לדון שברכתו תהיה מזונות לדעת מרן כמבו’ בסי’ קסח סעי’ ז ולרמ”א יהיה מקום לדון, וכן לא באנו לדון על טורטיה תירס שברכתה שהכל כמו’ בשו”ע סי’ רח סעי’ ח] אלא באנו לדון אם טעמה כטעם לחם.

א. לעיל ביארנו דעת רוב הפוס’ שעיקר החילוק הוא האם בלילתה עבה או רכה וכן משמעות השו”ע בהבנתם ולא מחמת דקותה אולם הבאנו שדעת התוס’ רא”ש ועוד שמשמעות דבריהם שעיקר הטעם מחמת דקותן ולכאו’ אם הוא הטעם העיקרי יוצא שכל בלילה אפי’ עבה כל שרידדתי אותה הדק היטב ברכתה תהיה מזונות.

עוד י”ל שהרי הרבה ראשונים ס”ל כרש”י שאובלי’ ברכתו מזונות ולעיל ביארנו שהבנת הרבה אחרונים שהוא בלילה עבה ורק שרידדה דק ולכן מברך לשיטתו מזונות ואע”ג שלא פסקו כמותו הרי קי”ל סב”ל.

וראיתי שכתב המנחת יצחק (ח”א סי’ עא אותיות ו-ז) שבצק שרידדו עד כדי שיהיה דק מאד אינה נחשבת כלחם ואפי’ קבע סעודתו אינו מועילה בזה שאין שום נ”מ אם נעשית דקה מעצמה מחמת רכותה או שנעשית ע”י פעולת האדם. וכת מתבאר בברכת ה’ (ח”ב פ”ב הערה 57 וכן בסעיף יב) וכן מתבאר בדברי הפסק”ת (קסח סעי’ יב) וכ”כ בתשובות והנהגות (ח”ג סי’ עג).

ב. לעיל ביארנו שדברי הערוה”ש (לעיל הבאנו לשונו) לומר שגם התוס’ יודו בבלילה אפי’ עבה שרידדה הדק יברך מזונות יוצא שאף שסבר שכל החילוק לשיטתם הוא בלילה רכה מ”מ אם רידד בצק הדק היטב י”ל דאולי יודו לברך מזונו.

ג. עוד ראיתי דעת הריטב”א (הל’ ברכות פ”ב הי”ח) שכתב שפת כסנין היא נאפת בתנור ונעשית דקה מאד ולפעמים לשין אותה בשמן וגם נותנים קליות ומפני שהיא דקה ואין דרך לאכלה אלא לתענוג כעין פירות ונקרא פרפרת כל שקבע סעודתו עליו מברך המוציא וברהמ”ז לכתחילה.

יוצא שעיקר הבנת הריטב”א הוא מחמת דקותו ורק לפעמים לשים בשמן וכו’.

ד. כתב הגאון רבנו יעקב מליסא (דרך החיים ב’ עמ’ 75, וכן הגדת מעשה ניסים קו”א דיני במ”מ דין ג מה.) וז”ל לכן נלענ”ד כיון דרש”י כתב הטעם בפת כיסנין דאין אוכלין ממנה רק דבר מועט ומאכלה מועט. נראה מזה דעיקר טעם הפטור בפת הבא בכיסנין הוא משום כיון דעל פת כזו אין רגילין לקבוע עליו סעודה לא חשוב לברך על המוציא וג’ ברכות. ולפ”ז הכל תלוי בראות עיני המורה. וכל שהוא פת שאינו מדרך העולם לקבוע עליו סעודה לפי ראות עיניו יש לו דין פת כיסנין. ולעקי”ך וקיכלי”ך ואותן הממולאין שעושין בפורים עינינו רואות שאין מדרך העולם לקבוע עליו סעודה לכן פסק כדברי כולם להקל. משא”כ בדין המבואר בסעיף י”ז בפשטיד”א וכן פירגי”ש עינינו רואות שדרך העולם לקבוע עליו סעודת צהרים פסק שפיר דמברך המוציא ובהמ”ז. והעיקר בפת כזה דתלוי בראות עיני המורה ונראה דפת כיסנין אפילו אכל שיעור שאחרים רגילין לקבוע סעודה דבהמ”ז כזה הוא דרבנן דבהמ”ז דאורייתא לא תלוי רק בשבועה דידי’ כדכתיב ושבעת ושפיר כתבו דמידי דרבנן הוא” וכעין זה כתב בשו”ת בית דוד (אוה”ח סי’ ע) גבי מצה להמעיין).

נמצא שהכל תלוי במנהג העולם ולפ”ז כיון שטורטיה לרוב אוכלים בדרך עראי ולא לקביעות ברכתה במ”מ.

ואף שהאחרונים חלקו וכן כתב בספר בעמק הברכה לגר”א פומרצ’יק (דף ס) שהמנהג בפת הבאה בכסנין לפי מה שהיה בזמן חז”ל ולא לפי כל זמן וזמן לפי מנהגו.

מסקנא:

לכן לענ”ד הדבר לא יצא מכלל ספק ויש לכתחילה לאכול בתוך סעודה או לקבוע עליו סעודה, ואם החליט לאכול אותו בפנ”ע יטול ידיו בלי ברכה ויברך מזונות דקי”ל כמש”כ הב”י ספק פת כסנין לקולא.

[וע”ש עוד בכה”ח, ועיין למה שכתב מו”ר הגרע”י זצ”ל (יבי”א חלק י סי’ יח) וז”ל וגם לענין ברכה אחת מעין שלש, ס”ל למרן כמ”ש הרא”ה בחידושיו לברכות (טז א), שאם בירך ברכה מעין שלש במקום בהמ”ז יצא. וכ”כ עוד הרא”ה (בברכות מד א) שאפילו בירך על הלחם ברכה אחת מעין שלש יצא. וכ”כ בחידושי הריטב”א (ברכות מ ב) בד”ה סד”א וכו’ ולפע”ד זוהי דעתו של מרן הב”י, וס”ל דעדיף טפי לברך ברכה אחת מעין שלש במקום שלש ברכות, משום דספק ברכות להקל. ושוב ראיתי כן בשו”ת גנת ורדים (כלל א סי’ כד) וכו’ וכ”כ הגר”י ידיד בשו”ת ימי יוסף בתרא (חאו”ח סי’ ה), שאפילו אם אכל פת הבאה בכסנין דרך קבע, אלא שנסתפק אם אכל שיעור קביעות, דהיינו ע”ב דרהם, יברך מעין שלש ויוצא י”ח, שמכיון שברכת מעין שלש פוטרת מן התורה במקום בהמ”ז די בכך. ע”ש. וע”ע בשו”ת דבר משה ח”ג (חאו”ח סי’ יד דף ט ע”א). ובספר חזון איש (סי’ כח אות ז). ובשו”ת קנין תורה ח”א (סי’ כז). ע”ש]

ואם אוכל שיעור של 162 גרם יברך ברכת המזון שהרי בהגלות דברי הריטב”א חשי’ שפיר לומר סב”ל כדעתו ועוד שדעת רש”י ורשב”א שאובליא”ש ברכתו מזונות ויש קביעות סעודה ולחלק מהאחרונים אפשר שהביאור הוא כמין טורטיה או קצת יותר עבה כלאפה, ודעת הערוה”ש והמנח”י שאין קביעות על בלילה שרידדו דק דדינה כטריתא ושאף התוס’ והפוס’ שחלקו על רש”י יודו, אך כיון שגם בטריתא הדבר לא יצא מכלל מחלו’ וגם בטורטיה וכדו’ יש עיקולי ופשורי האם ברכתה המוציא שהרי המדקדק בלשון הראשונים דלעיל יראה שעיקר דגשן הוא מחמת בלילתן הרכה [אך ביארנו שיש שהסבירו אחרת] לכן סב”ל ויברך מזונות ואם קבע לענ”ד יברך המוציא וברכת המזון.

והנלע”ד כתבתי הצב”י עמירם בן דוד.