אדם שמכר את העולם הבא שלו

ראשית כל כשאנו באים לעסוק בתוקף מכירה של שכר על קיום תורה ומצוות, צריך לדעת ששכר עולם הבא, הוא שכר רוחני ונצחי שאין לו ערך בעולם הזה, והוא עונג ודבקות של הנשמה בשורשה, וכל הון שבעולם הזה לא ישווה לו, וכפי שאמרו חז”ל (מסכת אבות פרק ד משנה יז): “יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה”. אדם המוכר שכר רוחני זה זה בבצע כסף, מראה חלילה זלזול וחוסר הערכה בעניינים רוחניים ונשגבים אלו, וכפי שמצינו בעשו שמכר את הבכורה תמורת נזיד עדשים, וביזה אותו הכתוב וגילה את הצפון בלבו “ויבז עשו את הבכורה” (תולדות כ”ה ל”ד), ופירש שם רש”י: “העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום”. ורבו המדרשים על כך שנענש על כך הוא וזרעו אחריו.

והנה כבר בתקופת הגאונים, נשאל רב האי גאון בשאלה חמורה זו (הובא בשו”ת מהר”ם אלשאקר סי’ ק”א), אם יש למכירת מצוות תוקף, וענה, שאלו דברי הבל, “ואיך יעלה על לב כי שכרו של זה של מעשים טובים שעשה זה, לזה, והלא הכתוב אומר “צדקת הצדיק עליו תהיה”, וכן אמר “ורשעת הרשע עליו תהיה” (יחזקאל י”ח כ’), כשם שאין אדם נתפס בעון זולתו, כך אין אדם זוכה בזכות זולתו, היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכר לזה, אלו ידעו מהו השכר לא היה זה נותנו לזה וכו'”. ותמך דבריו מהגמ’ בסוטה (כא.), שביקש שבנא שהיה איש מסחר, מהלל אחיו שהיה לומד תורה, בוא ונתחלק בזכויות, ויצאה בת קול ואמרה “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו”, משמע שאין תוקף למכירת זכויות של מצוה.

ומה נעמו בעניין זה דברי הפני יהושע (קידושין דף כט.) בביאורו למס’ קידושין, שכתב שלכן חילק רבי יהודה הנשיא את המשניות במסכת קידושין, לקנייני העולם הזה, וקנייני עולם הבא בסוף, וז”ל: “דרבינו הקדוש לאחר שסידר כל קנינין שבעולם במה נקנין ושיש חילוק בכמה דברים בין קניין האיש לקניני האשה כגון האי דריש מכילתין ובין עבד לאמה וכל זה בקניני העולם הזה חזר לפרש קנין העולם האמיתי דלעולם הבא שאינו נקנה בשום דבר מהקנינים הקודמין שקונין קניני העוה”ז אלא בשכר קיום המצות כדאיתא במשנה דסוף פירקין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ונוחל הארץ והיינו עוה”ב”. כלומר הדרך היחידה לזכות לשכר מצוות, היא ע”י קיום המצוות ולא ע”י הקניינים הרגילים (כסף, שטר, חזקה, משיכה, הגבהה, סודר וכו’), מעין מה שאמרו חז”ל, “שכר מצוה – מצוה”.

עם זאת, יש לברר האם יש תוקף הלכתי מצד דיני חושן משפט למכירת דבר רוחני כמו עולם הבא. ותחילה נקדים את דברי הרמב”ם בספר המצוות (עשה רמ”ה): “והמצוה הרמ”ה היא התורה שהורנו בדין מקח וממכר, רוצה לומר הפנים אשר בם יתקיים המכר בין המוכר והקונה”, כלומר שבכל ענייני המסחר בין אדם לחברו, יש לנו צו אלוקי ללכת ע”פ הדרכת התורה, כלשון החינוך (מצוה של”ו): “שיש צדדים שיתקיים המכר בין מוכר ללוקח ויש צדדים שאין לה קיום, והוא חובה עלינו לדון ביניהם כמצות התורה”, והוסיף החינוך, שהפירוט של רבותינו ז”ל בסוגי הקניין ודרכי הקניין, נובעים מהכתובים, וז”ל: “והאמת כי חכמתם היקרה העתידה להגלות על ידם היתה רמוזה וגנוזה בתוך הכתובים”.

סימנים רבים בשו”ע בחלק חושן משפט, עוסקים בהלכות קניינים, ובהם מבואר באלו דרכים נקנה כל דבר ודבר, יש הבדל בין קניינים שנעשים בנדל”ן לבין קנייני מטלטלים, וכן בכל קטגוריה בפני עצמה יש דרכי קניין שונים, יש הנקנים בכסף, יש בשטר, יש במשיכה, יש בהגבהה וכו’. הדבר השווה בהלכות הקניינים, שהם קונים דוקא דבר שיש לו מציאות בעולם הזה, כלשון חז”ל: “דבר שיש בו ממש”, וכן דוקא דבר שכבר קיים בעולם (לאפוקי “דבר שלא בא לעולם”), ולא דברים העתידים להגיע, כגון שכר עולם הבא, שהרי אפילו קניין על זכויות העתידות לבוא בעולם הזה (כגון זכויות של מניות, ניירות ערך, השקעות וכדו’) נחשב ע”פ ההלכה כקניין על דבר שלא בעולם ואין לכך תוקף.

טעם הפסול בקניין על דבר שלא בא לעולם, נחלקו בו הראשונים. מדברי הרא”ש (טור על התורה תולדות כ”ה ל”ג), משמע שהחיסרון בקניין כזה הוא, שאין גמירות דעת לקונה ולמקנה, ואילו מדברי הריב”ש (סימן שכ”ח) משמע, שהחסרון בדבר שלא בא לעולם, הוא מצד חסרון בגדרי הקניין. מחלוקתם הובאה בדברי אור החיים הקדוש על התורה (פרשת תולדות שם) בהתייחס למכירת הבכורה ליעקב אבינו, ובטעם שהוצרך יעקב להשביע את עשיו. לדעת הרא”ש השבועה מועילה בדבר שלא בא לעולם, כיון שהיא יוצרת גמירות דעת ומחייבת את הנשבע, ואילו לדעת הריב”ש שבועה אינה מועילה, וכתב שאין להביא ראיה ממכירת הבכורה, כיון ששם מדובר לפני מתן תורה, ולשיטתו לא היה אז חיסרון להקנות דבר שלא בא לעולם.

ונראה שנחלקו במחלוקת זו, החזו”א ובעל הלבוש. מרן החזון איש כתב (דמאי סי’ י”ז): “שלא ניתנו דיני התורה אלא על הדברים שאדם משמש בהן ושליט עליהן, ובזה אמרינן דמה שבידו הן בכלל באי עולם ותשמישי בני אדם”, נראה שכוונתו שאין לאדם גמירות דעת להקנות דבר שאינו כעת בשליטתו, כיון שאין לו גמירות דעת, וכדבריו הידועים (חו”מ סי’ כ”ב): “כלל גדול יהיה לך בקנינים דעיקר הקנין הוא שיגמור בלבו להקנות הדבר לחבירו וחבירו יסמוך דעתו עליו”, וכן עולה מדברי הרא”ש כאמור. אולם הלבוש כתב בספרו (סי’ ר”ט סע’ ד’), שהטעם הפסול בדבר שלא בא לעולם, הוא משום: “שאין כאן דבר שיחול עליו קניין”, כלומר חסרון בעצם הקניין, וכדברי הריב”ש האמורים לעיל.

מכל מקום, לדעת כולם פשוט שאין אדם יכול להקנות דבר שכעת אינו בשליטתו ואינו ברשותו, וכל שכן דבר שרק עתיד לבוא אליו, ואף שיגיע זהו רק כשהאדם יהיה במקום שכולו טוב, עולם הבא. ואם כן ע”פ האמור, נראה בפשטות שאין למכירת עולם הבא תוקף הלכתי, וזהו מכמה טעמים, א. כיון שמדובר על מכירה של דבר שלא בא לעולם, כמבואר בשו”ע (חו”מ סי’ ר”ט סע’ ד’), ב. הוי קניין על “דבר שאין בו ממש” שאינו מועיל (שם סי’ ר”ג א’, וסי’ רי”ב א’), ג. כיון שמדובר על זכות רוחנית, וכיון שאיננו יודעים מתן שכרן של מצוות, הוי “קניין בדבר שאינו מסויים” הגורם לחיסרון בעצם הקניין. ד. כיון ששכר המצוות לעתיד לבוא, הוא שכר עצום שאינו נתפס בשכלנו, ואין לו אומדן כספי, ממילא הוי “אסמכתא”, כלומר גוזמא, שאדם לא באמת נתכוון למכור את שכרו הרב הגנוז לו לעולם הבא, וכשאין גמירות דעת, הקניין אינו חל. ה. “אין קניין לאחר מיתה”, כיון שרק בחייו יש בכח בחירתו למכור (כמבואר בב”ב קלה:).

והנה בשו”ת משיב דבר (ח”ג סימן יד), האריך הנצי”ב מוולוז’ין בנידון שאלתנו, וכתב שכל הדיון הוא אם הדבר אפשרי בשכר מצוות, אך בשכר על לימוד תורה, זה אינו אפשרי, וז”ל: “דאפילו נעלה על הדעת שאפשר למכור שכר מצוה, א”א למכור שכר תורה. שהרי אם יבא על שכרו ישבע קלון מכבוד בישיבה של מעלה, ותו וכי אפשר לעלות על הדעת שאם יכבד המלך לעשות אותו איש שהראה גבורה ועצה במלחמה לשר הצבא. והוא ימכור אותו זכות לאחר. הלא המלך אינו חפץ ביקרו של הקונה כלל. ואינו חפץ שיהא יושב באסיפת השרים וכמו כן אי אפשר בשום אופן להעלות עה”ד למכור שכר מלחמתה של תורה”, ולפי זה העלה שאם מכר כל שכרו לעולם הבא, כיון שודאי לא קנה שכר תורתו, ממילא בטל כל המקח כדאיתא בשו”ע (חו”מ סי’ רל”ב א’).

ולכאורה היה נראה שיש אפשרות להקנות שכר מצוות ע”י “קניין סיטומתא” (מנהג הסוחרים, כגון לחיצת יד, אמירת מזל וברכה כמו שנוהג במסחר היהלומים וכדו’), שהרי לדעת המהר”ם מרוטנבורג (הובא במרדכי רמז תע”ב), ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם בסיטומתא, וז”ל: “ואע”ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מכל מקום הואיל ומנהג בני אדם שנודרים ביניהם זה לזה ומקיימין גם כאם צריך לקיים”, אולם הדבר שנוי במחלוקת, ודעת רבנו יחיאל מפריז (שם), שאינו מועיל, כיון שסיטומתא, הוא מנהג, והחידוש שאף שאינו קניין, מכל מקום מועיל כקנין, אך אינו יכול להקנות דבר שקניין רגיל אינו יכול להקנות. עוד נחלקו הפוסקים האם מכירת זכויות בין סוחרים כגון גביית מס וכדו’, חל מדין סיטומתא או דינא דמלכותא דינא (בפת”ש סי’ רי”ב סק”א בשם שו”ת מהרש”ל סי’ ל”ו משמע שמועיל, אולם ראה פת”ש סי’ ר”א סק”ב שיש חולקים שסיטומתא אינה מועילה בדבר שאין בו ממש), מכל מקום בנידון השאלה, שאין מנהג ודרך למכור זכויות עוה”ב, לכן אינו מועיל מדין סיטומתא או דינא דמלכותא.

עוד יש להקשות מדברי רבנו הרמ”א (יו”ד סי’ רמ”ו), שמשמע מדבריו שאדם יכול למכור את שכר תורתו, וז”ל: “ויכול אדם להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה – ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו”. אולם נראה שיש חילוק בין שותפות יששכר זבולון כמבואר ברמ”א, שזבולון מסייע ליששכר בכך שהוא יוכל לשבת וללמוד תורה, וללא הסיוע לא היה יכול ללמוד כראוי, ולכן השכר נזקף גם לזבולון (ראה בראשית רבה צ”ט ט’), ונחשב ל”תמכי אורייתא”, כיון שהוא זה שמקים ותומך את תורתו כמבואר בזוהר הקדוש בכמה מקומות. מה שאין כן בנידון שאלתנו, שהמוכר לא היה שותף בסיוע ללימוד וכעת הוא רוצה לקנות את העולם הבא של חברו (וראה עוד בעניין יששכר זבולון בהקדמת ההפלאה על מס’ כתובות, ובס’ מדבר קדמות למרן החיד”א מ’ ל”ו בעניין שכר הת”ח ואשתו וכו’).

והנה אף שנראה בפשטות שאין למכירת עולם הבא חלות מבחינה הלכתית, מכל מקום ודאי שאין לעשות כן, כיון שנראה הדבר כזלזול במצוות חלילה, ואולי דומה חלילה ל”תוהה על הראשונות”, וכמו כן מצינו לכמה מן הפוסקים, אופנים שהקניין חל גם בדבר שאין לו ממש או בדבר שלא בא לעולם, וכגון בהתחייבות או נדר או שבועה, וכמו כן מצינו שאדם החוזר בו מקניין כזה, נקרא מחוסר אמנה ואין רוח חכמים נוחה ממנו (משפט שלום סי’ רט אות ג’, וראה בעניין זה ב”מ מח.-מט., שו”ע סי’ ר”ד סע’ ז’), ועובר על “שארית ישראל לא יעשו עוולה” (ראה פתחי חושן ח”ח קניינים הערה ח’), ואם עשה קניין בדבר שאין דרך לקנותו כך, מקבל קללת מי שפרע (שו”ע שם א’). ולכן לאנשים כערכנו יש להמנע, מלהתעסק בעניינים אלו.

ומה שמצינו לכמה מגדולי ישראל שמכרו עולם הבא שלהם, ואף יש כמה מקורות מוסמכים לסיפורים מתלמידי הבעל שם טוב הקדוש וצדיקים נוספים שעשו כן, אין ללמוד לעניינו, כיון ששם המטרה היתה לעודד ולחזק יהודים במצבים קשים ע”י שמכרו להם זכויות וכדומה, אך ודאי שהם ידעו ברוח קודשם את משמעות המכירה ואת הפעולה שהיא פועלת באדם, והיתה להם כוונה נשגבת, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, לכן ודאי שיש ולהתרחק ממכירות אלו כמו מאש, עד שנזכה להיות במדרגת קטן תלמידיו של מרן הבעש”ט הקדוש זי”ע.

העולה מן האמור, שאדם שמכר את שכר עולם הבא שלו, מכירתו בטילה, כיון שאין קניין תופס בדבר שאין בו ממש ולא בא לעולם, אינו קצוב ואינו מסויים, וגם הוי כאסמכתא. ולכן אם אחד הצדדים רוצה לבטל את המכר, הוא יכול לעשות כן, אך ראוי לפייס אחד את השני בסכום או משהו סמלי כדי לחוש שאולי יש מיעוט פוסקים הסוברים שגם בנידון שלנו המכר תופס בצורה חלקית כאמור לעיל, וכן כדי להסיר כל הקפדה אחד מן השני. כמובן שהמוכר צריך לעשות על כך תשובה, כיון שעצם המכירה מראה על זלזול וחוסר הבנה בשכר הנצחי הגנוז לעתיד לבוא, שאין לו ערך ושיעור כלל ביחס למציאות בעולם הזה.