בע”ה

בעניין המנהג שלא להתראות קודם החתונה

נהגו בתפוצות ישראל בעיקר בקרב בני התורה שחתן וכלה לא נפגשים זע”ז כשבוע או יותר לפני החתונה, אמנם אין בזה מסורת ברורה, ואין בזה לכאורה גדרים מדוייקים. אין רב, מורה הוראה, או מי שעוסק בתחום הנישואין שלא נתקל בשאלות מעין אלו:
כמה ימים אסור להיפגש קודם החתונה ?
האם מותר לדבר בטלפון ?
האם מותר להתכתב ?
מה קורה אם נפגשו בטעות ?
ארוסתי מאוד מתגעגעת, האם מותר להיפגש / לדבר פעם אחת ?
עד כמה חמור להיפגש לפני החופה לצילומים ?

כיצד עונים על שאלות אלו, האם יש לזה התייחסות בהלכה או בדברי בפוסקים ?
האם זה באמת איסור או רק מנהג, או אולי המלצה טובה ?

עד פוסקי זמנינו אין התייחסות לנושא הזה, ומצינו אפילו להיפך שהיו מתראים והיה מנהג באשכנז לעשות סעודת סבלונות בלילה שקודם החופה (עי’ שו”ת מהר”ם מינץ והובא במ”א סי’ תמ”ד סק”ט, ועי’ ב”ש אהע”ז סק”ב, וע”ע חו”י ס”ע).
בספר אמת ליעקב (להגר”י קמינצקי זצ”ל, אבע”ז סי’ ס”ד הע’ 32) הביא מנהג זה מפי השמועה: ‘מנהג נכון הוא שהחתן והכלה לא יתראו זה עם זה שבוע ימים קודם החתונה’, ולא הביא טעם לזה. ובספר שלמי שמחה (פ”ט) מובא בשם הגרשז”א שהטעם למנהג זה משום דם חימוד שחוששין שתסתור ספירתה, אולם מעיקר הדין אין בזה שום איסור. ומובא שם שהורה שמכיוון שמשתדלים בשבוע זה להתרחק אחד מהשני, אף בטלפון לא ידברו, אולם אם יש צורך לדברים הכרחיים יכולים אף להיפגש ולא רק בטלפון. דברים דומים ראיתי בשם הגרי”ש אלישיב שנוהגים שאין נפגשים זע”ז שבוע לפני החתונה, ואמנם טעם מנהג זה אינו ברור, ואע”פ שיתכן שהטעם הוא משום דם חימוד לא די בטעם זה… ובזיווג שני אפשר להקל והמחמיר תע”ב, והתיר לשלוח מכתבים בשבוע זה אך לא ביום החופה. (ספר אשרי האיש אהע”ז א’ פ”ו סל”ב – ל”ד, וע”ע קובץ מבקשי תורה כ”ה עמ’ ר”פ).
וברור שאין הכוונה לאיסור המקורי של דם חימוד וכנפסק ביו”ד סי’ קצ”ב, אלא בהשתדלות להתרחק משום החשש ואין בזה איסור, שהרי המושג ‘דם חימוד’ כמבואר שם עפ”י הגמ’ בנדה סו. הוא בתבעוה לינשא שחייבים להמתין ז”נ כי וודאי ראתה דם מחמת החימוד (ומאחר שכל כלה סופרת ז”נ קודם החתונה וטובלת מחמת נדתה, ההתייחסות לחשש זה אינו מצוי כ”כ כיום אלא במקרים של דחיית חתונה או סיטאוציות אחרות שטהורה ומ”מ חוששים שראתה מחמת חימוד). וכן יש שחששו לחימוד עד שתיבעל וע”כ הצריכו שתבדוק עצמה כל יום אף לאחר שטבלה ונשאת, עד בעילת מצוה (ויעויין בפוסקים שם שדנו אם החימוד מחמת הנישואין או הבעילה, ונפ”מ עד מתי נחשוש ותבדוק), אלא שחשש זה אינו שווה בחומרתו לחשש בתבעוה לינשא שהרי בתבעוה לינשא אפילו בדקה עצמה בשעת התביעה ונמצאה טהורה חיישינן, משא”כ בין הטבילה לבעילה הבדיקה מועילה כנ”ל (עי’ הגה”מ פי”א מאס”ב סק”ה, רמ”א קצ”ב ס”ב, ט”ז שם סק”ה). אך שיהיה חימוד בראיה לא שמענו, ואפי’ במקרה שלא ראתהו מעולם אין לחשוש וכמובא בשו”ת חת”ס (יו”ד קפ”ד) שנשאל לגבי אלמנה שנתפייסה להינשא לאיש אשר לא ראתה מעולם, וקבע במכתב יום מועד הנישואין וספרה ז’ ימים קודם בואו, האם כשיבוא ותראהו יתעורר החימוד, וכתב דמסתימת לשון הפוסקים לא משמע דחששו, דלא הוי שתקו רבותינו ראשונים גם אחרונים מחידוש דין זה, אע”כ לא חשו להו, ע”ש.
ובאמת הדבר פשוט שאלו היה חשש כל שהו היה הכרח שידונו בעניין ויאמרו מה דינם של מי שהוצרכו להתראות בשבוע זה או נפגשו במקרה אם סתרה ז”נ או צריכה לפחות בדיקה. וכן היה צריך להימנע יותר משבעה ימים, שעל הצד שנאסרה תספיק לספור שוב (ואולי לכן יש שאינם נפגשים כעשרה ימים, או בכל אופן מאחר שעשתה הפס”ט, אך בינתיים לא מצאתי מקור לכך בפוסקים). ומכל מקום לגבי ההתראות בין החופה לבעילה לא חששו, כנראה משום שנפסק כדלעיל שבודקת כל יום אחר הטבילה עד שתיבעל, וראיית החתן לא מוסיפה לחימוד יותר מעצם המצב.
ונראה עוד, כי גדולי ישראל הנהיגו הנהגה זו כחלק מהוראה כללית בהנהגת המשודכים קודם החתונה, שאף שנהגו ברוב העדות להיפגש בתקופה זו, יש לדאוג שהפגישות יקרבו במידה הנכונה, ולא יחטיאו את מטרתם וח”ו שלא יביאו למכשול כל שהו, וכפי שצעקו על כך גדולי הדורות, כגון רבי חיים פלאג’י (משאת חיים הסכמות אות קכ”ד), החפץ חיים (אהבת חסד ח”ג פ”ו) החזון איש (מעשה איש ח”ב עמ’ קנ”ד) ועוד… אחרת אין כל היתר לפגישות אלו מאחר שכבר נפגשו ומצאו חן, וע”כ המליצו על פגישות לא ארוכות ולא בתדירות גבוהה, כל מקום כמנהגו, ובמטרה לבנות את הקשר בצורה הנכונה. ואף הגעגוע והציפיה המתפתחת בשבוע זה שקודם החתונה מסייעת לבנות את הקירבה, ויוצרת גם סוג של הפסקה בין תקופת ההכרות הראשונית לקשר האמיתי של חיי הנישואין.
והנה מנהג זה אף שהתפשט יותר אצל בני אשכנז התקבל אף בקרב הספרדים בני התורה, וכפי שכתב הראש”ל בילק”י (שובע שמחות ח”א פ”ו ס”א ובהע’ שם): אצל הספרדים לא היה מנהג, לאחרונה התקבל יותר אצל בני תורה, והוא מנהג נכון והגון למעט בפגישות ככל האפשר.

העולה מהאמור: א. מדובר בהמלצה טובה ומנהג הגון, אך רחוק מלהיות אסור, וע”כ בבואנו לדון בשאלות המתעוררות בשבוע זה, בפרטי הריחוק או נסיבות מיוחדות יש לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה, ולדון כל מקרה לגופו בהתאמה לאותו זוג ואותן הנסיבות. ב. לשקול סדרי קדימויות: התכתבות טכנית, שיחת טלפון, מכתב, פגישה.
ג. אם נפגשו במקרה אין כל בעיה. ד. בזיווג שני אפשר להקל, והמחמיר תע”ב.