היתר טבילת אשה ביום השביעי כשנפגשת עם בעלה לאחר הטבילה מבעוד יום, אך אינה מתייחדת עימו, בשעת הדחק וחשש מכשול.

נשאלתי: בני זוג שאינם שומרים כ”כ תומ”צ אך מקפידים לשמור טהרת המשפחה, וכעת הם צריכים לטוס לחופשה ביום השביעי של ספירת ז’ נקיים, וזמן הטיסה יוצא לקראת ערב לפני השקיעה, ובמקום נחיתתם אין אפשרות לאשה לטבול, והשאלה היא אם יש מקום להקל שתטבול מבעוד יום ביום השביעי לפני הטיסה כדי להצילם שלא יכשלו, האשה מציינת כי הבלנית מוכנה להטביל אותה במקווה סמוך לשדה התעופה בשעות הצהרים?

תשובה: ודאי שצריך לכתחילה להשתדל לשכנע את בני הזוג כי מצד הדין צריך לדחות את הטיסה ליום אחר לאחר שתטבול או להתאמץ למצוא מקום שתוכל לטבול בו לאחר הטיסה, אך אם לא ישמעו לנו לבטל את הטיסה שאין באפשרותם לעשות כן, וישנו חשש סביר שאם האשה לא תטבול ביום השביעי בני הזוג יבואו לידי מכשול בהיות ובמקום שהותם אין מקווה לטבול (ובנוסף כפי שנאמר לי ע”י השואל שישנו חשש גדול שבני הזוג יכשלו שהם טסים לחופשה ואינם מקפידים על שתומ”צ), יש להורות כהוראת שעה שתטבול מבעוד יום לפני הטיסה ולעשות ככל שניתן שהאשה לא תפגוש את בעלה עד ביאתה למטוס ותפגשנו במטוס לאחר צאה”כ, ואם לא ניתן לעשות כן, יש להתיר בתנאי שבשעה שהיא נפגשת עם בעלה לאחר הטבילה “שלא ישהו במקום שהם יכולים להתייחד אלא לשהות רק במקומות פתוחים ושיש שם אנשים, ולהשתדל להסמיך את הטיסה כמה שיותר לטבילה”.

מקורות:
הנה הדין הוא שאין להתיר לאשה לטבול ביום השביעי לספירתה, קודם הלילה, אפילו במקום אונס כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד גנבים וכיוצא בו, או שסוגרין את שערי העיר, ורק ביום השמיני הותר לה לטבול מבעוד יום במקום אונס כמבואר בשו”ע הלכות טבילה סי’ קצז (סע’ ג-ד).
וישנם שתי חששות מדרבנן באיסור טבילת נדה ביום.
א. ביום השביעי אסרו חז”ל לטבול שמא תשמש עם בעלה ותראה דם לאחר התשמיש מבעוד יום ותסתור את כל הספירה, ונמצא שהאשה לא הייתה טהורה והם שימשו כשהיא טמאה ונכשלו באיסור כרת, כיון שכל ז’ נקיים צריכים להיות נקיים מדם עד השקיעה (כי שמא היא זבה – ואע”פ שמדין תורה אשה זבה יכולה לטבול ביום השביעי ולשמש רק בלילה – אסרו חכמים לטבול שמא תשמש מבעוד יום ותסתור). אך ביום השמיני אין איסור לטבול משום חשש שמא תשמש עם בעלה ותראה דם לאחר מכן מבעוד יום, שגם אם שימשה וראתה דם מבעוד יום אינה סותרת את השבעה נקיים שספרה, שהם כבר עלו לה ביום האתמול שגמרה לספור ז’ נקיים, ואינה סותרת לשעבר אלא היא טמאה רק מכאן והלאה.
ב. אמנם חז”ל גזרו לאשה נדה לטבול ביום אפ’ ביום השמיני, או ביום התשיעי והלאה, משום חשש סרך ביתה, שמא תראה ביתה שאימה טובלת ביום, ותחשוב שאימה טבלה “ביום השביעי”, ותבוא הבת לטבול ביום השביעי ותשמש עם בעלה מבעוד יום ותראה לאחר מכן ותסתור את כל הז’ נקיים וכנזכר.
אך כל פנים כיון שהחשש של טבילה ביום השמיני הוא רק מצד סרך ביתה לא גזרו ביום השמיני במקום אונס, כמבואר שם בשו”ע וכפי שהזכרנו לעיל, אך ביום השביעי מוכח שאפ’ במקום אונס של מיני פחדים וחששות אסרו לטבול מבעוד יום.
אלא שכתבו האחרונים שיש מקום להקל “בשעת הדחק” לטבול ביום השביעי וזה “עדיפא מאונס” שהחמיר בכך מרן השו”ע, שבאונס רק היום היא לא יכולה לטבול אבל מחר כן, ולכן לא התירו לטבול ביום השביעי, אבל בשעת הדחק שאם לא תטבול ביום השביעי מבעוד יום תדחה טבילה מספר ימים זה עדיפא מאונס, ובכהאי גוונא גם מרן השו”ע יודה להקל לטבול ביום השביעי, אך כל זה בתנאי כשהיא טובלת ביום השביעי מבעוד יום “צריך שהטבילה תהיה סמוך לשקיעת החמה, באופן שלא תשוב לביתה עד צאת הכוכבים”, שהוא כרבע שעה אחר השקיעה.
ואף שדין לא מוסכם לכל הדעות וחלק מגדולי האחרונים נקטו לאסור גם בכהאי גוונא אך העיקר לדינא נקטינן להקל בשעת הדחק לטבול ביום השביעי מבעוד יום ששבה לביתה לאחר צאת הכוכבים וכמו שהרחיב בכך מרן זיע”א בספרו טה”ב ח”ב עמ’ תקיג והלאה. וזת”ד;
הנה הב”ח (ס”ס קצז) כתב להתיר לכתחילה טבילת יום השביעי במקום אונס כשלא תוכל לטבול גם בשמיני ובתשיעי. וגם הרב חוט השני בתשובה (סי’ נו) והסדרי טהרה (קצז ס”ק יג) והחכמת אדם (כלל קיח סי’ ה)והרב פתח הבית פסקו להקל בזה כדברי הב”ח, והפתח הבית הביא מעשה רב שכן הורה הגאב”ד דהמבורג, נראה שהסומך על זה להקל בשעת הדחק ואונס, שפיר יש לו על מה שיסמוך. ואף שהחתם סופר (סימן רב) הנ”ל כתב, דאנן חזינן שהרב בית יוסף אינו סובר כדברי הב”ח, באמת שאין שום הוכחה שמרן יחלוק בעצם הדין של הב”ח כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. ובתשובה מאהבה (דף מד ע”ד) אחר שהעתיק דברי הב”ח סיים: “וצ”ע לדינא מאחר שהאחרונים השמיטוהו”. אבל לפי מה שהבאנו מכמה אחרונים שהביאו להלכה דברי הב”ח, עדיין יש מקום להקל במקום הצורך ובשעת הדחק.
ואכן ראיתי בשו”ת שבט הלוי חלק יורה דעה תנינא (סימן קע סעיף ה), שנשאל בזוג שעליהם לנסוע בספינה למרחקים, והאניה מפליגה בזמן שחל ליל שמיני לספירת שבעה נקיים של האשה, בתחילת הלילה, האם יכולים להקדים הטבילה ליום שביעי, מפני שאם לא תעשה כן לא תוכל לטבול במשך כמה שבועות שלאחר מכן, והביא דברי הסדרי טהרה בשם הב”ח שמיקל בזה, והציע טעמו ונימוקו לפני הגאון החזון איש זצ”ל, ולא רצה להקל. וסיים, ומכל מקום לולא דברי קדשו של החזון איש, הייתי מיקל באונס גמור כיוצא בזה, ובמילתא דאקראי דלא שכיחא כולי האי, “ובתנאי שלא תפגוש עם בעלה עד הלילה”. ע”כ.
ונראה שהדין עמו שיש להקל בזה בשעת הדחק גדולה כזאת, ובמקום מצות פריה ורביה ומצות עונה. ועל פי האמור יש לדון להקל גם כן בחייל מילואים שנקרא לשירות צבאי במשך זמן ממושך, ואשתו נמצאת בשביעי לספירתה, ויש לה אונס שלא תוכל לטבול בלילה, ואם לא תטבול ביום השביעי יתבטל ממצות פריה ורביה וממצות עונה, וגם לא יצא מידי הרהורי עבירה, והנסיון גדול, בכהאי גוונא נראה שיכול לסמוך על דברי הב”ח והסדרי טהרה והחכמת אדם והפתח הבית, ולהתיר לה לטבול בשביעי, “אך תסתיר טבילתה עד הלילה”, והחומרא בזה מביאה לידי קולא, כמובן.
וכן ראיתי בספר שבט הלוי (הלכות נדה עמוד שח) שהעלה להקל בזה, על פי דברי הב”ח והסדרי טהרה וספר פתח הבית, והוסיף שמדברי האחרונים האלה מוכח דלא כהחזון איש שהחמיר בדין זוג המפליג באוניה למרחקים,” ואם לא תטבול האשה בשביעי תשאר בטומאתה זמן רב וממושך, ולפי דברי האחרונים יש להקל גם כן בזה.” ע”ש. סוף דבר המיקל כדברי הסדרי טהרה וסיעתו בודאי שיש לו עמודים גדולים לסמוך עליהם. וכן צידד להקל בערוך השלחן (ס”ק יד). ע”ש. וכן העלה הלכה למעשה הגאון רבי יצחק הלוי הגאב”ד דוירצבורג בשו”ת יד הלוי (חיו”ד סימן פו). ע”ש. וכן עיקר. עכ”ל של מרן זיע”א. אך כמובן לא נכחד שישנה להקת פוסקים שאוסרים לטבול, מ”מ לדינא העלה בטה”ב שיש לסמוך על המיתרים מכמה טעמים ע”ש (ריש ע’ תקכד).
וכן העלה לדינא מרן זיע”א בטה”ב (ח”ב ע’ תקיג הלכה ה) שבשעת הדחק יכולה לטבול ביום השביעי מבעוד יום בתנאי שתשוב לביתה בערב לאחר צאה”כ, (ובעמ’ תקכג-תקכו) הביא להלכה פסק הסד”ט והחכ”א, שאם טובלת במקום רחוק מביתה, באופן שבודאי לא תשוב לביתה עד הלילה, מותרת לטבול ביום השביעי אף שיוצאת מן המקוה לאחר הטבילה מבעוד יום, ואין לחוש לסרך בתה במקום ביטול עונה אחת.
ועכ”פ שמעינן שלכל היותר ניתן להקל לטבול ביום השביעי רק אם חוזרת לביתה אחרי צאת הכוכבים שלא נפגשת עם בעלה מבעוד יום וגם בקולא זו נחלקו גדולי עולם, (וע’ בשבט הלוי הנ”ל שהחזו”א החמיר גם שמגיעה לספינה בלילה אפ’ במקום שיש חשש מכשול).
וכפי העולה מדברי מרן זיע”א בטה”ב שם, שלכל הדעות אין מקום להקל שתיפגש עם בעלה מבעוד יום, “ויתירה מכך אפי’ להיפגש עם חברותיה מבעוד יום לאחר הטבילה ביום השביעי” לא היקל מרן זיע”א אלא אך ורק ביום השמיני, וכמו שכתב שם (ע’ תקב) בשם הבית מאיר (סי’ קצז ש”ך סק”ו), שבודאי מוכח מתקנת האמוראים (בגמ’ נדה סז:) שאין להתיר טבילה מבעוד יום על ידי שתשהה בבית חבירתה, שאם לא כן למה ביטלו עונת ליל שמיני היה להם לתקן שתטבול בשביעי, ותשהה בבית שכנתה עד שתחשך, אלא ודאי שזה אינו כלום, שעדיין יש לחוש פן תצטרך להקדים לשוב לביתה מבעוד יום לאיזה צורך, ותבוא לידי ספק שתשמש ותראה בלילה, ומשום הסיבות הנ”ל של אריותא צנה וגנבי הוצרכו לדחות הטבילה ליום שמיני. וזה ברור. ע”כ. וכן כתב בשו”ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן קצז) דמוכח מפשטות הסוגיא הנ”ל שצריכה להתעכב בהליכתה מבית הטבילה לביתה עד הלילה, אבל לא תועיל במה שתלך לבית חבירתה שבאותה העיר ותשהה שם עד שתחשך, כי מה לי בית זה או אחר. ע”ש. וכן פסק בשו”ת פרי השדה חלק ב סוף סימן מה.
ורק ביום השמיני כתבו האחרונים להקל וכמ”ש שם בטה”ב (ע’ תקיט) שנראה שאפילו אם תטבול בשמיני מבעוד יום גדול, ותשהה אחר כך בבית חבירתה או שכנתה, באופן שאינה חוזרת לביתה אלא בלילה, שפיר דמי, כל שיש צורך קצת בדבר. ואף על פי שהבית מאיר והחתם סופר כתבו שאין היתר במה שתלך ותשהה בבית חבירתה שבאותה העיר עד חשכה, כי מה לי בית זה או אחר, מכל מקום נראה שזהו דוקא לענין טבילה ביום שביעי, ששם החשש הוא שמא יבואו לידי ספק, והוא חשש חמור ביותר, ולכן לא התירו בזה אפילו במקום אונס, מה שאין כן ביום שמיני שאין החשש אלא משום סרך בתה, יש להקל גם כששוהה בבית חבירתה. וכן כתב בספר פתחא זוטא, שאף הבית מאיר והחתם סופר יודו שטובלת ביום שמיני ויכולה לשהות בבית חבירתה עד חשכה. וכן מוכח להקל בשו”ת הרי בשמים חלק א (סוף סימן לח). ע”ש.
נמצינו למדים מתורתו של מרן זיע”א, שביום השביעי בשעת הדחק ניתן להקל לטבול מבעוד יום בתנאי שתהיה הטבילה סמוך לשקיעה שעד שהיא יוצאת מהמקווה לא תיפגש עם שום אדם ועד שתשוב לביתה יהיה כבר צאת הכוכבים, וא”כ בנ”ד שהאשה יוצאת מהמקוה ביום השביעי בעוד היום גדול כדי להספיק את הטיסה אין מקום להתיר לה לטבול. וכפי שראיתי שכן כתב הבית מאיר (שם) שנשאל באשה חלושת כח שחל יום שביעי שלה בערב י”ט וכח אין לה ללכת ברגלים מש”ל לדאנציג ורצה השואל להתיר לה לטבול מבע”י סמוך ללילה בכדי שתוכל לבא בעגלה ג”כ מבע”י בעוד הליכת העולם לבהכ”נ דהיינו לשוב לביתה ג”כ בעוד היום, אלא שרצתה להתעכב בבית אחרים שלא בביתה עד שתחשך. זה ודאי מוכרח מתקנתא דרבא אף לכל הפירושים דאסור דאל”כ למה ביטל רבא עונה אחת הי’ לו לתקן לטבול ביממא דשביעי ולילך לביתה ג”כ מבע”י, אלא שתתעכב בבית שכן אחד באותה מבואה. “א”ו דזה לאו כלום הוא דאכתי איכא החשש שמא לא תתעכב ותלך לביתה מבע”י לשמש ותראה ותסתור וזה ברור”. ע”כ.
אך לאחר העיון ראיתי בדברי רבותינו האחרונים כי יש מקום לדון ולהקל בנ”ד שהוא שעת הדחק ויש סבירות גדולה שיבואו לידי מכשול כהוראת שעה שתטבול מבעוד יום “ובתנאי שלא תשהה עם בעלה במקום שיכולה להתייחד עימו” וכדלהלן.
הנה בשו”ת אגרות משה יורה דעה (חלק ג סימן ס) כתב לדון בשאלה שהתעוררה במקומו בארה”ב שהשקיעה מאוחרת מאוד בימות הקיץ ובית הטבילה רחוק מהבית והאשה צריכה לטבול בליל שבת ואין אפשרות רק ליסע שם ברכבה ולחזור לביתה ברכבה אם ניתן להתיר לה לטבול מבעוד יום, ואחר שהביא את דברי החת”ס (הנ”ל שאסר לטבול ביום השביעי אפ’ שלא נפגשת עם בעלה ורק נפגשת עם חברותיה מבעוד יום) כתב להקל בדבר אם בשעה כשתבא האשה לביתה אי אפשר לה להיות ביחוד עם בעלה בבית עד הלילה כגון שיש בבית ילדים נמי אין לחוש לכלום, וז”ל: שלכן אולי במדינתנו בזה”ז בימים הקצרים והבינונים ששום איש אינו הולך לישן מצד האור הגדול שיש בכל בית ורגילין שכנים ואף רחוקים לבא עד שלש וארבע שעות בלילה אין לחוש כלל שיכבו הנרות וילכו לישן עוד קודם הלילה, דלא כהמקומות והזמנים שלא היה להם אלא נרות קטנים והיה קשה להשתמש שמפני חשכת הלילה רובא דאינשי היו הולכין לישן בתחלת הלילה היו נמנעים אינשי מלכת לבית אחרים אף כשעה קודם הלילה כדי להכין להשינה והיה שייך לחוש לשמא ילכו לישן גם קודם הלילה, ורק בימים הארוכים יש אולי קצת לחוש, ויש לצרף בשעת הדחק גם סברא זו. עכ”ל.
והנה ראיתי שתמה על האג”מ בשו”ת טל לברכה חלק ב (סי’ צו ע’ קלה, לרב רמי ברכיהו רב משטרת ישראל) שחידוש גדול חידש האג”מ והוא בפשטות כל הפוסקים שלא הקלו רק שלא נפגשת עם חברותיה מבעוד יום וכ”ש עם בעלה. וכן ראיתי בשו”ת אורחותיך למדני (ח”ה חיו”ד סי’ קמז) שהשיג על האגר”מ מדברי הבית מאיר. ע”ש. וכל היד המרבה לבדוק באחרוני זמנינו שהקשו על האגרות משה שדינו סותר גמ’ מפורשת כפי שדייק הבית מאיר.
אך כתב שם הרב המחבר (טל לברכה) שמצא תנא דמסייע לאג”מ בשו”ת שאול ומשיב קמא (חלק א סימן ז (הראשון), דף ה ריש ע”א) ששם נשאל על מה ששאלו אב”ד קילקוב במה שיש בנות הכפרים הרחוקים מהעיר שחל טבילה בליל שבת [א”ה פשוט ביום השביעי] וא”א להן לבא העירה לטבול אם לא כאשר יקדמו בעוד היום גדול למען תשוב לביתה טרם השבת. וכתב להשיב שאם תבא לביתה שתהי’ בבית אחר לא עם בעלה יחד ואם תוכל להיות עם ב”ב במקום אחר מה טוב. והוסיך עוד בזה הלשון: “ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש שכל שיש עוד אנשים בבית לא שייך החשש דשמא תבוא לידי ספק”, שאפילו אם נאמר דהא דרבי שמעון דאמר אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק, קאי גם על הטבילה, ומשום חשש כרת גזרו גזירה לגזירה, מכל מקום הדבר קשה שהרי ישראל קדושים הם ואינם משמשים מטותיהם ביום, ועיין בסימן קצב סעיף ד בהגה, בדין כלה שפירסה נדה שמותרת להתייחד ביום עם החתן כל שיש קטן או קטנה עמהם, וא”כ מכ”ש בזה דכל שיש קטן או קטנה בבית מותרין להתייחד כמ”ש. עכ”ל.
חזינן שכבר הקדים לסברת האג”מ, הגאון בעל השואל ומשיב להקל בדבר לטבול ביום השביעי אף שנפגשת עם בעלה מבעוד יום, כל היכא שלא יכולים להתייחד הבעל והאשה.
והנה אף שהארכנו לעיל להוכיח שמוכח מדברי מרן זיע”א בטה”ב שאין להקל בכל אופן טבילה ביום השביעי מבעוד יום שנפגשת עם בעלה לאחר מכן, אך אחר העיון בדברי קדשו של מרן זיע”א בטה”ב (ע’ תקט-תקי) מצאתי שאף מרן זיע”א לא שלל את דברי הגאון השואל ומשיב ואף הסכים עימו להלכה, שם דן הרב זיע”א בטבילת כלה ביום השביעי מבעוד ים ביום חופתה והחופה נעשית מבעוד יום, ויש חשש שהחתן והכלה ישמשו מבעוד יום ושמא תראה דם ותסתור (ולא רק חשש של סרך ביתה שלא גזרו בכלה), ומרן זיע”א הביא להקת פוסקים להקל בדבר כיון שהחתן והכלה לא מתייחדים עד הלילה, וכמ”ש בשו”ת שואל ונשאל חלק ד (סימן פ) העלה, שאף למנהגם שעושים החופות ביום מותר לכלה לטבול ביום שביעי, ונכון לצוות שתהיה אם הכלה או אחת מקרובותיה עם הכלה, ולא תזוז ממנה עד הלילה. ע”כ. וכן פסק בספר זכרי כהונה (מערכת כ אות ט), ושכן הורו המורים בעירו להלכה ולמעשה. ע”ש.
ושם צירף מרן זיע”א את דברי השואל ומשיב וז”ל: גם השואל ומשיב קמא (חלק א סימן ז (הראשון), דף ה ריש ע”א) כתב וזו לשונו: ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש שכל שיש עוד אנשים בבית לא שייך החשש דשמא תבוא לידי ספק וכו’. אמנם בשו”ת דברי יעקב שור (סימן פג דף עה ע”ג) כתב על דברי השואל ומשיב הנ”ל, ישתקע הדבר ולא יאמר לחדש חדשות כאלה בגזירת חכמים באיסור כרת וכו’. ע”ש. “אולם אין דבריו מוכרחים”. עכ”ל מרן זיע”א.
והנה אף שמרן זיע”א כתב את דבריו להקל רק בכלה אך כשעיינתי בדברי השואל ומשיב והרב המשיג עליו שו”ת דברי יעקב שור, ראיתי כי לא דברו כלל וכלל בדין כלה אלא אך ורק בדין טבילת אשה נשואה ביום השביעי מבעוד יום שחוזרת ונפגשת עם בעלה מבעוד יום במקום שאינם מתייחדים, שהשואל ומשיב היקל והרב דברי עקב שור השיג עליו והחמיר, ומרן זיע”א השיג על דברי יעקב שור שאין דבריו מוכרחים. ומוכח דהיינו אפ’ באשה שהיא נשואה ולא רק בכלה. ואכמ”ל. [וגם זאת יש להתבונן מה שונה דין כלה מאשה נשואה שבזה נקטו האחרונים ומרן זיע”א להקל אף שלא שייך בה גזרה של סרך ביתה, מ”מ עדיין יש חשש שמא תשמש ותסתור אלא חזינן שבמקום שברור לנו שאין חשש שתשתמש מבעוד יום כמו בכלה התירו לה לטבול ביום הז’ אפ’ מבעוד יום ובתנאי שלא תתייחד עם בעלה. ודו”ק]
תבנא לדינא אף שמדברי רוב ככל הפוסקים מוכח שאין להקל לאשה לטבול ביום השביעי מבעוד יום ושתצא מהמקוה מבעוד יום ותיפגש עם חברותיה וכ”ש עם בעלה, מ”מ בנידון שאלתנו שיש חשש גדול ללא כל ספק שאם נאסור לה לטבול ביום השביעי מבעוד יום, יבואו להיכשל באיסור כרת, נראה שיש להורות להם כפי שהורינו לעיל. ועי’ עוד במ”ש בטה”ב במשה”ט (עמ’ תצח ד”ה אשה) שהביא בשם שו”ת הרי בשמים (קמא סי’ לח), שאשה שבאופן קבוע לא היתה הולכת למקוה, ושימשה עם בעלה בנדתה, וכעת מסכימה היא להיטהר במקוה, ובלבד שתטבול ביום, מפני שהיא מתביישת לטבול בלילה עם הרבה נשים, ואם לא יתירו לה לטבול בלילה תמשיך בדרכה הרעה להשאר בטומאתה – יש מקום להתיר לה לטבול ביום השביעי סמוך לחשכה, באופן שתתעכב אחר הטבילה באיזה מקום, ולא תשוב לביתה עד שתחשך. ע”כ. ודון מינה ואוקי באתרין.
וה’ יתברך יצילנו משגיאות.