שאלה: אישה שעשתה הפסק טהרה ובדיקת יום א’ כדין ויצא טהור, אך בבדיקת יום ב’ נמצא בה דם האם חייבת מעיקר הדין לעשות באותו יום מוך דחוק, כדין יום תחילת ראיה שלדעת השו”ע מעיקר הדין חייבת לעשות בדיקת מוך דחוק, או דילמא לא נחשב כראיה ממש:
תשובה:
אם ראתה דם ביום א’ או ביום ב’ לז’ נקיים, וימים אלו הם בתוך ז’ ימים לתחילת הוסת יש להקל לא להצריך בדיקת מוך דחוק מעיקר הדין.
כמו כן אם ברי לה שלא הרגישה בבדיקה זו יכולה להקל, הגם שנפסלה לא תוך ז’ נקיים לתחילת הוסת.
במידה ונפסלה בבדיקת עד הבדוק לאחר ז’ נקיים לתחילת הוסת, יש מקום להחמיר לעשות מוך דחוק מעיקר הדין, אך אם אישה זו למודה בכתמים או בפצעים יכולה להקל לא לעשות בדיקה זו, ויש המקילים שכל הז’ נקיים לא צריכה מוך דחוק כל עוד ולא נטהרה.
אך לכ”ע אם ראתה בעד הבדוק לאחר שנטהרה, וכגון בעונת ווסתה, צריכה בדיקה מעיקר הדין לדעת השו”ע אם לא שיש לה כתמים או פצעים וכדלעיל.
אם אין ברור למורה הוראה שהוא דם ממש, אלא אפשר שהוא מכה ואין האישה רוצה ללכת לבודקת, או שהוא מראה שהחמיר מורה הוראה מספק, אך לא דם ממש, יכולה להקל לא לעשות מוך דחוק.
לאשכנזים יש מקום להקל יותר לא לעשות בדיקה זו גם אם נפסלה בבדיקת עד לאחר ז’ ימים מתחילת הוסת.
מקורות:
בשו”ע ס’ קצו סע’ ב’ כתב ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות. וברמ”א כתב ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה אע”פ שלא היה המוך אצלה כל בין השמשות סגי.
ובאחרונים כתבו שלדעת השו”ע בדיקת מוך דחוק הוא לעיכובא ( עיין אבני שוהם עמ’ תרנב) אך דעת הטה”ב שגם לדעת השו”ע הוא רק צריכה, ואינו לעיכובא (עיין בעמ’ רפו).
ומה שכתבנו שבדיקת עד הבדוק הוא כתחילת ראיה, עיין בטה”ב עמ’ רפח’ שכתב שיש להקל במקום הצורך וכגון שיש לאישה פצעים וכדו’ ולהסתמך על ספק ספיקא, ספק אם בעינן מוך דחוק, וספק אם היה הרגשה בראיה עצמה (ועיין שם במה שהאריך בס”ס נגד מרן) ולכן אפשר להקל במקום הצורך, אך לא הקל לכתחילה.
והנה בטה”ב לא התייחס למה הדין בראתה בתוך ז’ נקיים או בז’ ימים לתחילת ווסתה.
ובאבני שוהם בעמ’ תרנה הביא בשם ספר לבושי עז בשם הגרשז”א שקבלה בידי מורי הוראה בירושלים שכל ראיה בתוך ז’ נקיים אפילו ראיה ממש לא חששו לה משום וסת ולכן אינה נחשבת לתחילת ראיה לענין מוך דחוק.
ובסיכום של ההלכות כתב להקל בז’ ימים לתחילת הוסת אך בז’ נקיים שאינם בז’ ימים של תחילת ווסתה יש להקל בשעת הדחק גדול.
ושאלתי למורי הוראה בבני ברק מכמה בתי הוראה, ואמרו שאין המנהג להחשיב זה לתחילת ראיה כל ז’ הנקיים שנחשב עדיין למעיין פתוח של נידה ולכן אין להחמיר בזה מוך דחוק.
ולי קשה בדין זה, שוודאי לאחר ז’ ימים לתחילת הוסת אין לה כלל דין נידה וכל דם שתראה אח”כ הוא משום זבה וכמעיין חדש הוא ומדוע החשיבו את ז’ הנקיים לאותו מעיין.
וביותר מזה וכי אם תטהר רק לאחר שלוש שבועות מתחילת הווסת כי כך ראתה לנכון, נסתכל על הז’ הנקיים הללו כדין המשך הראיה של תחילת ווסתה, וודאי שלא מסתבר לומר כן, וא”כ מה שאנחנו מחמירים ז’ נקיים הרי ימים אלו אינם מדין תחילת הוסת אלא משום זבה הוא וכראיה חדשה היא ומדוע שלא נחשיבה כתחילת ראיה וצ”ע.
