טעמי מצוות תקיעת שופר

“יוֹם תְּרוּעָה”:
בראש השנה המצווה העיקרית היא לשמוע קול שופר, ככתוב (במדבר, כט, א):
“וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם”.

דין תורה ודין חכמים:
ביום הראשון של ראש השנה תוקפה של מצווה זו הינה מדין תורה, וביום השני של ראש השנה הינה מתוקף דין חכמים.

תקיעת שופר בשבת:
כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, מופיע בתלמוד (ראש השנה, כט:) כי תקנו חכמים שאין לתקוע בשבת (זולת מקרים ומקומות מסוימים) מפאת החשש שהדבר יגרום לחילול שבת.

בעלי המחשבה נימקו, כי סגולת ומעלת השבת המעידה על בריאת העולם, ועל השגחת בורא עולם על מעשה האדם, עולה על מעלת תקיעת השופר, ובכוח שמירת השבת לזכות את כלל ישראל לא פחות מאשר היו תוקעים בשופר.

עשרה טעמים לתקיעת שופר:
רבי סעדיה גאון (הרס”ג, מגאוני בבל; סורא 942) כתב עשרה הסברים למצוות תקיעת השופר (מובא באבודרהם, טעמי התקיעות):

1. המלכת בורא עולם:
מפני שהיום התחלת הבריאה, שבו ברא הקדוש ברוך הוא את העולם ונעשה מלך על עולמו; כך עושים המלכים, שתוקעים לפניהם בחצוצרות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחת מלכותו, וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה.

2. התעוררות לתשובה:
כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי התשובה ותוקעים בו בשופר להכריז ולהזהיר על ראשנו, כמי שמזהיר ואומר: כל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לאו – אל יקרא תגר על עצמו (=אל יבוא בטענה); וכך עושים המלכים: מזהירים את העולם תחילה בגזרותיהם, וכל העובר אחר כך אין לו טענה.

3. זכר למעמד הר סיני:
להזכירנו מעמד הר סיני, שנאמר בו: “וקול שופר חזק מאוד” (שמות י”ט, טז), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו על עצמם, כשאמרו “נעשה ונשמע” (שם כ”ד, ז).

4. זיכרון לנבואות ה’:
להזכירנו דברי הנביאים, שנמשלו בתקיעת שופר, שנאמר: “ושמע השומע קול השופר ולא נזהר, ותבוא חרב ותקחהו, דמו בראשו יהיה…והוא נזהר-נפשו מילט” (יחזקאל ל”ג, ד-ה).

5. זיכרון לחורבן המקדש:
להזכירנו חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמת האויבים; וכשאנו שומעים את קול השופר, נבקש מאת השם על בניין בית המקדש.

6. זיכרון לאיל מעקידת יצחק:
להזכירנו על ידי תקיעת שופר של איל עקדת יצחק, שמסר נפשו לשמים ונשחט תמורו איל, וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה.

7. יראה ופחד:
כשנשמע תקיעת שופר נירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך הוא טבע השופר – מרעיד ומחריד, כמו שכתוב: “אם ייתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו” (עמוס ג’, ו).

8. לעורר על יום הדין:
להזכיר יום הדין הגדול ולירוא ממנו, שנאמר: “קרוב יום ד’ הגדול, קרוב ומהר מאוד, יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה…יום שופר ותרועה על הערים הבצורות…” (צפניה א’, יד-טו).

9. קיבוץ גלויות:
להזכירנו קיבוץ נידחי ישראל ולהתאסף אליו, שנאמר: “והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור” (ישעיה כ”ז, יג).

10. תחיית המתים:
להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה, שנאמר: “כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו”. (שם י”ח, ג).
מכסא דין לכסא של רחמים:
מובא במדרש (ויקרא רבה ט, ג) על הפסוק בתהילים (מז, ו): ‘עלה אלהים בתרועה ה’ בקול שופר’; כי בתחילת ראש השנה, ה’ מתיישב על כסא דין, ודן את העולם. על ידי תקיעת שופר ה’ מחליף את הנהגתו ומתיישב על כסא רחמים, ודן את העולם ברחמים וחסד.
רבי אברהם רבי אברהם דאנציג (וילנא; 1820) בספרו חיי אדם (קנה, מא) מסביר כי
באמצעות קול השופר, מתעוררים לה’ וכלל ישראל חוזר בתשובה, ומכח התשובה מתעורר מידת הרחמים בעולם (ראה עוד: ציץ אליעזר, כ, עד).

שמחה רבה בעת התקיעות:
הנהגותיו של הגאון מווילנא מופעים בספר “כתר ראש” שנכתב על ידי תלמידו רבי חיים מוואלזין. שם מתואר בזה הלשון:
“רבינו היה שמח מאד בעת תקיעת שופר, וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו, כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב”ה בכל עולמות שאנחנו עמו”.

שנזכה לקיים מצוה גדולה זו על שלל משמעויותיה כמצוות הא-ל – “אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן”.

בברכת שנה טובה ומתוקה
הרב איתיאל כ”ץ