מאמר בענין תענית בערב ר”ה:
במדרש נאמר, שהמתענה בערב ראש השנה, מתכפרים לו מיד שליש עוונותיו, וכ”כ בשלחן ערוך, שכן נוהגים. אמנם כיום אין המנהג להתענות בערב ר”ה, שאין מנהג זה מפורסם כ”כ, ועוד שגם ירדה חולשה לעולם. אבל בכל זאת ראוי מאד להחמיר בזה ליכולים לעמוד בכך, שסוף סוף הוזכר בש”ע כמנהג פשוט, וגם שמעלתו גדולה מאד כזכור.
וכיון שאין הרגילות להתענות, צריך המתענה לקבל על עצמו את התענית ביום הקודם בתפלת מנחה קטנה.
וכמובן שאין המדובר על אנשים חלשים בטבעם, שהצום עלול להשפיע אצלם על יום ראש השנה, שעדיף לוותר על מנהג זה, בכדי להעצים יותר את התפלות ביום הדין [וגם אצל אנשים בריאים וחזקים, יש לקחת בחשבון את צום גדליה החל מיד לאחר ר”ה].
עוד נציין, שגם אדם שלא יכול לצום כל היום [עד צאת הכוכבים], נכון שלפחות יתענה עד חצות היום, שכן ס”ל לכמה פוסקים. ובשעת קבלת תענית יזכיר שהוא מקבל את התענית “עד חצות יום”.
מקורות:
כתב הטור, דנוהגין באשכנז להתענות כולם בערב ראש השנה, וסמך לזה ממדרש רבי תנחומא.
והוא על הפסוק ‘ולקחתם לכם ביום הראשון’ (ויקרא כג מ), וז”ל המדרש כפי שהובא בטור [עם הגהות הב”י]: “וכי ראשון הוא, והלא חמשה עשר הוא? אלא ראשון לחשבון עוונות, משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו, בא אליה בחיל לגבותו, כשנתקרב אליה בעשר פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו, ואמרו לו, אין לנו מה ליתן לך, הניח להם שליש. כיון שנתקרב יותר, יצאו בינוני העיר לקראתו, הניח להם שליש השני. כשנתקרב יותר, יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל, [הגהת הב”י: אמר להו מלכא, מאן דאזל אזל, מכאן ולהלאה חושבנא], כך המלך זה הקב”ה, בני המדינה אלו ישראל שמסגלין עוונות כל השנה, ערב ר”ה הגדולים מתענין, ומוותר להם שליש עוונותיהם. בעשרה ימים בינונים מתענין, ומוותר להם שני שלישים. ביום הכיפורים הכל מתענין, ומוותר להם הכל, [הגהת הב”י: והקב”ה אמר להם, מאן דאזל אזל, ומן הכא ולהלן חושבנא], במוצאי יוהכ”פ עוסקים במצות סוכה ולולב, ואין עושין עוונות, לכך קורא יו”ט ראשון ראשון לחשבון עוונות” [הגהת הב”י: מיוהכ”פ עד החג כל ישראל עסוקים במצוות, זה הוא עוסק בסוכתו, וזה הוא עוסק בלולבו, וביום הראשון של חג כל ישראל עוברים לפני הקב”ה, ולולביהן בידן ואתרוגיהן בידן ומקלסין לשמו, והקב”ה אומר להם, מאן דאזל אזל, ומן הכא ולהלאה חושבנא, לפיכך קורא אותו יום הראשון’]. עכ”ל רבותינו במדרש.
וכתב בב”י, שמפני שאינה ראיה גמורה למנהג שנהגו כולם, והמדרש אינו אומר אלא הגדולים מתענין, לפיכך לא כתב הטור ‘וראיה לזה’, אלא ‘וסמך לזה’.
וכ”כ בש”ע, נוהגים להתענות ערב ראש השנה.
מי מתענה – האם דוקא הצדיקים והחשובים:
כזכור לעיל, בטור כתב שנהגו “כולם” להתענות בערב ר”ה. וכתב בב”י, דאע”פ שבמדרש כתוב ‘בערב ר”ה הגדולים מתענין’, נהגו באשכנז להתענות כולם, משום דבדבר שהוא צער לו כל הרוצה לעשות עצמו גדול, עושה, כדאיתא בפ”ק דתענית (י ע”ב).
והקשה המגן אברהם (סק”ט), דהוא בעצמו לא פסק כן ר”ס תקעה [א”ה: שם פסק מרן, הגיע י”ז במרחשון ולא ירדו גשמים, מתחילין ת”ח בלבד להתענות שלש תעניות]! ויישב המג”א, דבשלמא התם מתענה על צרת הציבור, אמרינן לא חשיבת את למיבעי רחמים עליהם, וכמ”ש ר”ס תקע”ט, משא”כ כאן דכל אחד מתענה על עוונותיו, דהא יש מתענים יותר מזה, א”כ ליכא יוהרא. [א”ה: ועיין ביד אפרים שהגיה לומר שהם שני תירוצים].
ובחת”ס יישב, דכיון שהגשמים נעצרים בשביל גסי הרוח, לא יאי למיחזי יוהרא בתענית גשמים, דא”כ קטיגור נעשה סניגור. משא”כ בתענית ער”ה לא מחמרינן כולי האי ביוהרא, דמצות תענית שוקל יותר. עוד כתב, דהדיוטים מתענים בכל ער”ח, והגדולים המתבטלים ממלאכת שמים אינם מתענים בשארי ער”ח, רק בער”ה לקבל פני המלך.
תענית לנערים מעל גיל מצוות:
כתב המגן אברהם (סק”ט) בשם מהרי”ל (סי’ לג), דבערב ר”ה אפילו תינוקות מתענים. ובמחצית השקל הביא שהאליה רבה הסתפק בזה, שמא תינוקות גדולים קאמר, ונשאר בצ”ע. ובפמ”ג (א”א סק”ט) החליט כן, דהתינוקות לאו דוקא, אלא אותן שהגיעו לי”ג שנים וב’ שערות. ע”ש. וכ”כ במשנ”ב (ס”ק טז).
אם יש להקל בתעניות אלו במקום חולי וכדומה:
כתב בשבלי הלקט, דאין מניחין לאבל ביום קבורה להתענות בתענית שלפני ר”ה. הביאו המגן אברהם (ס”ק יב), וכתב, דאנן קי”ל ביו”ד סי’ שע”ח שמותר להתענות [מחצה”ש: וש”ל ס”ל דאבל אינו רשאי להתענות יום ראשון]. ומיהו יש ללמוד מזה שיש להקל בתעניות אלו במקום שיש מקצת חולי, וא”צ התרה, עיין סימן תרפ”ו [מחצה”ש: דאדעתא דהכי לא נהוג, והוא לא קיבל ע”ע כי אם אדעתא דמנהגא], אם לא מי שמתענה יותר ממה שנהגו הציבור [לבושי שרד: דאז הוי נדר וצריך התרה]. עכ”ד המג”א.
ודעת הש”ך ביו”ד (סי’ ריד סק”ב), הביאו המשנ”ב (ס”ק יט), דמחמת שאינו בריא, לעולם צריך התרה. וכ”כ החיי אדם (כלל קלב סכ”ח).
וכתב המשנ”ב בשעה”צ (ס”ק לג), דאפשר אם אינו מוצא מי שיתירנו, יש להקל במקום הדחק, כי האליה רבה (סק”כ) ודרך החיים העתיקו דברי המג”א, וגם הדגול מרבבה (יו”ד סי’ ריד) מקיים דברי המג”א. עכ”ד המשנ”ב.
אגב נציין לעוד מנהג המוזכר בראשונים ובהלכה, הוא מש”כ המרדכי (פ”ק דר”ה סו”ס תשח), שתיקנו חכמים להתענות ארבעה ימים קודם ר”ה, כנגד ד’ ימים שמראש השנה עד יוהכ”פ שאוכלים בהם, ואלו הן: שני ימים של ר”ה, שבת בינתים, וערב יוהכ”פ. הו”ד בבית יוסף.
ובדרכי משה (סק”ה) הוסיף, שכ”כ המרדכי ביומא (ריש יומא סי’ תשכג). וכן הוא המנהג שכל אחד מתענה עשרה ימים לכל הפחות. וכן בהגה כתב, והמדקדקים נהגו שכל אחד מתענה עשרה ימים (מרדכי סוף פ”ק דר”ה וריש יומא), וכן נכון לעשות.
