בע”ה
דין שינה בסוכה לאדם נשוי
הרמ”א בדרכי משה (או”ח סי’ תרל”ט סק”ג) התייחס לתופעה בזמנו שרבים הקלו בשינה בסוכה על אף שהוא חיוב גמור ואפי’ שינת עראי (וסוגיות נרחבות שעוסקות בזה בסוכה דף כ: כו’ כח’, ועוד), והביא את דברי המרדכי בפרק הישן (סי’ תשמ”א) שכתב אבל העולם סמכו על דבר זה שיראים מן הצינה והוה כחולה שאין בו סכנה או כמצטער דפטורים מן הסוכה עכ”ל, ואפשר מזה נתפשט המנהג שרבים מקילים בשינת הסוכה.
אמנם פקפק הרמ”א קצת שהטעם אינו מספיק שהרי ברוב המקומות אינו קר כל כך בימי הסוכות והיו יכולים לישן שם בכרים וכסתות. וע”כ כתב: ‘ולי נראה שנהגו להקל כי מצות סוכה לישן בה כמו שישן בביתו איש עם אשתו וכמו שדרשו חז”ל (סוכה כ”ו.) תשבו (ויקרא כ”ג מ”ב) כעין תדורו וכמ”ש במהרי”ל (שם סי’ ד’ עמ’ שסא) שהיה ישן עם אשתו בסוכה, ובזמן הזה שאין לכל אחד סוכה מיוחדת אלא רבים אוכלים ושותים בסוכה אחת אי אפשר להם לישן עם נשותיהן בסוכה כאחת, ואם יניחו נשותיהן בביתן והאנשים יישנו בסוכה לפעמים הוי מצטער ולא מקרי כעין תדורו, וכבר אמרו (בעירובין ס”ג:) ‘נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה’ (מיכה ב ט) זה הישן בחדר שאיש ואשתו ישנים שם ואפילו אשתו נדה. ואף יבטל על ידי זה מצות עונה לפעמים, או יבטל מה שנאמר (דברים יד כו) ושמחת אתה וביתך כי לפעמים אשתו מצטערת על זה, ועל ידי זה נשתרבב המנהג להקל בדבר, אך החרד אל דבר ה’ ישתדל לו מקום שיוכל לישן שם בלא צער ויישן שם ויעבוד את ה’ בשמחה, וכן נוהגין המדקדקים, וכן אמרינן בריש פרק קמא דערכין (ג:) בהדיא דבמקום שלא יוכל להיות עם אשתו לא מקרי כעין תדורו ופטור מן הסוכה, וכן משמע בפרק הישן (שם) גבי חתן שפטור מן הסוכה, וגבי נשים פטורות מן הסוכה (שם כ”ח:), ואף שיש לדחות מכל מקום מזה נשתרבב המנהג וסברא גדולה היא’.
וכך הביא בקצרה בשו”ע שם (וברור שלפ”ז מי שאינו נשוי ואינו מקום של צינה אינו יכול להיפטר).
מדבריו עולות לכאורה שלוש סיבות היכולות לגרום לפטור, ואולי משום שמצטרפים שלושתם ביחד: א. חסרון של ‘תשבו כעין תדורו’ ב. לפעמים יבטל עי”ז מצוות עונה ג. ביטול שמחת חג של אשתו אם מצטערת בזה.
ובביאור הגר”א שם חולק דאין ראיה מהגמ’ בערכין הנ”ל, ואין בזה הפטור של ‘תשבו כעין תדורו’, ע”ש, ועי’ מ”ב שם (סקי”ח) שהביא שאף המ”א חולק, ולימד זכות אחר על העולם שהפטור הוא מחמת שמצטער כשאינו יכול לדור שם עם אשתו, וסיים המ”ב שאם אינו מצטער כגון שאין אצלו זמן עונה עכשיו אין לו לפטור עצמו מהשינה. אמנם לענ”ד צ”ע שבהתבוננות בדברי המ”א אין נראה כלל שחולק, ואדרבה מקשה שתי קושיות ומתרצן, ומה שהזכיר מצטער גם בד”מ הנ”ל כתב שלא מקרי כעין תדורו משום שמצטער, וכן משמע מדבריו שתמיד נחשב מצטער ולא כדברי מ”ב שרק אם הוא זמן עונה. ולא הבנתי קושיית ערוך השולחן (שם סי”ב) על הרמ”א מהא שהלכה למשה מסיני שסוכה כשרה מגודל זע”ז טפחים, והרי בוודאי א”א להיות שם עם אשתו, שהרי הפטור של הרמ”א הוא לאדם נשוי שנחשב מצטער בכך, ובוודאי סוכה כזו תהיה כשרה לאכילה או לאדם שיושן לבדו וכדברי המ”א שם (ביישוב הקושיה מדברי הרמ”א בהמשך (תר”מ ס”ד) שאם עשה סוכה במקום שאינו יכול לישן אינו יוצא בה כלל), ע”ש.
ובט”ז שם (סק”ט) נתן טעם אחר לקולת השינה מחמת שעוסק במצוה שחייב לשמח אשתו ברגל, ואפי’ כשאינה טהורה מ”מ שייך שמחה וכדאיתא בגמ’ (עירובין סג:) עה”פ ‘נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה’, ע”ש, ובעצם גם הרמ”א הזכיר זאת בדבריו בד”מ הנ”ל. (ועי’ נשמת אדם (כלל קמ”ז ס”א) שתמה עליו, וז”ל: ‘ואמנם ההיתר שכתב הט”ז משום שהאשה מצטערת והוא חייב לשמחה לא זכיתי להבין, דבגמרא לא אמרינן אלא נשים בראוי להן בבגדים ולא אמרינן ברבוי תשמיש, ואף דאמרינן בפסחים ע”ב חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה ואפילו במעוברת ושלא בשעת עונתה רק כשהיא מתאוה לו כפי’ רש”י שם’ וכו’ ע”ש).
ומ”מ נראה מדברי הפוסקים שאין זה פטור לכתחילה אלא כלימוד זכות על המקילים, אך בוודאי שאפשר לסמוך על זה ולהקל במקום צער או כשהאשה מפחדת לישון לבד בבית וכדומה (עי’ בספר שלמי מועד עמ’ קי”ד בשם הגרש”ז אויערבך, ובספר תשובות והנהגות ח”ד קס”ה, ועוד).
אמנם ראיתי בספר ‘חשוקי חמד’ סוכה כח. שהביא השם הגרי”ח זוננפלד לגבי סוכה קטנה שאין מקום אלא לעוד אחד, שיש להעדיף את אשתו מאשר בנו הקטן שהגיע לחינוך, ואך על פי שאשה פטורה מסוכה, ואילו בנו הקטן חייב בחינוך מדרבנן, בכל זאת יעדיף את אשתו, כי אם היא לא תישן בסוכה, יחסר גם לו במצות “תשבו כעין תדורו”, וכמבואר ברמ”א (סימן תרלט ס”ב) דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ולעומת זאת חינוך בנו היא מצוה שבאה אחר ההידור של קיום המצוה שלו, וע”ע בהמשך דבריו שהבין ברמ”א שבלי אשתו פטור לגמרי מהמצוה שאינו תשבו כעין תדורו, אך דבריו תמוהים דהרמ”א עצמו כתב: ‘וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו’ וכו’ משמע שאת המצוה בכל מקרה מקיים.
עד כאן הובאו דברי הפוסקים כלימוד זכות על המקילים, וישנו מצב שבו לכתחילה פטרו את הנשוי – בחתן (שנשא קודם הרגל, שהרי אין נושאין במועד), וכדברי הגמ’ (סוכה כה:) ‘א”ר אבא בר זבדא אמר רב חתן והשושבינים וכל בני חופה פטורין מן הסוכה כל שבעה וכו’ ע”ש ובטוש”ע סי’ תר”מ ס”ו, (ועי’ רבינו מנוח פ”ו ה”ד מסוכה, לגבי דין השושבינים בשינה, אבל חתן וודאי פטור), אמנם עי’ מ”א שם שבזמן הזה שיש לנו סוכה עם ד’ דפנות צריך לישב בסוכה, וכטעמו של רבא שם – משום צער חתן, שבוש לשחוק עם כלתו כשהמקום פתוח עם שלוש דפנות, (וע”ע בספר זמן שמחתינו פ”י אות ו’ בשם הגרי”ש אלישיב, וע”ע ילקוט יוסף מועדים עמ’ קמ”ו ובהע’ ל”ד שם).
ובשו”ת דברי יציב (או”ח סי’ רע”ד) רוצה לפטור חתן לגמרי בכל שנה ראשונה מהנישואין, ולדעתו אף לא יבנה סוכה מיוחדת לו ולאשתו, ע”ש.
ודבריו צ”ע, ראשית מה שהביא מהחינוך (תקפ”ב) ‘שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לעניינים אחרים’ וכו’ הרי בהמשך דבריו שם התיר לצאת לדבר מצוה לימים מועטים, וז”ל: ‘…ומ”מ הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמוח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה ביטול המצוה’ ואף שלא ביאר מהי הגדרת ימים מרובים ומועטים, מ”מ בנידון דידן שלא יצא לגמרי אלא בשעת השינה לדבר מצוה, אין נראה שיהיה איסור (ואפלו לשיטת לרמב”ם בסה”מ לאוין שי”א, שהחתן מוזהר מלצאת מביתו, כלומר ללכת בסחורה כל שנתו, נראה שאוסר רק ביציאה מוחלטת, וע”ע מה שדנו הפוסקים בדבריו). ומה שהביא מבעה”ט בפר’ כי תצא (כ”ד ה’) שבשנה ראשונה חייב בתשה”מ מניין ימים של ‘ושמח’ שהן כל ימות השנה חוץ מיוה”כ, א”כ ממ”נ פטור מצד מצוות עונה כמו כל אדם, ואף לאחר שנזדווג עמה אין מחייבין אותו לחזור לסוכתו (עי’ מ”ב תרל”ט סק”ח), ואם היא נדה לא שייך כלל.
ומה שהביא בשם היראים (סי’ ק”צ) ‘ושמח את אשתו בכל דברים שיודע שיש לה שמחה’ התייחסותו שם הינה למהות השמחה, אבל אין הכרח בדבריו שלא יוכל לצאת לימים מועטים כדברי החינוך הנ”ל, ועצם שמחה זו שישן עמה בחדר ואף בימי נדותה (שהוגדרה בעירובין סג: ‘בית תענוגיה’) שייך אף לאחר שנה ראשונה וכדברי הט”ז הנ”ל (וע”ש במה שדן בקושיית הנשמת אדם על הט”ז). ומה שכתב שם בהמשך דבריו שאין להם גם להיות בסוכה המיוחדת להם, והביא מי שסובר שאסור לשמש בסוכה, כבר הכריע הרמ”א והמ”ב שם שוודאי טוב להחמיר שיהיה סוכה המיוחדת להם, ואפשר לשמש בסוכה ואינו נקרא תשמיש בזוי (עי’ בה”ל שם ד”ה ואל). ולהלכה נראה שרוב הפוסקים נקטו שאין פטור מיוחד בשנה ראשונה, כך מובא בשם הגרש”ז אויערבך שלא נזכר בשום מקום מפטור זה (ספר שלמי מועד הנ”ל, וע”ע ספר ארבעת המינים כהלכתם תשובה קז בשם הגר”ח קנייבסקי), ועוד.
העולה מן האמור:
א. הטוב ביותר אם יוכל לעשות סוכה מיוחדת ולישן שם עם אשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ומותרים שם בתשמיש אם המקום צנוע ובגדרים ההלכתיים של כל השנה.
ב. אם אין אפשרות לסוכה מיוחדת, אם הדבר גורם לקושי או צער לו או לאשתו, יוכל לסמוך על הדעות הנ”ל שלמדו זכות על הישנים בביתם, ואם הוא זמן מצוות עונה בכל מקרה ישאר לישון בביתו עד הבוקר.
ג. חתן בשבעת ימי המשתה אף שמדינא דגמ’ פטור, נהגו בזמן הזה להחמיר שדינו כנ”ל.
ד. בשנה ראשונה לנישואין יש מי שפטר משינה בסוכה, אך נראה שאין רוב הפוסקים מסכימים לכך, אלא במקום צער וכנ”ל.
