אהבת ה’ היא מצוות עשה מהתורה לאהוב את האל.
מצווה זו היא אחת משש מצוות תמידיות. המתייחדות בכך שאפשר לקיימן באופן תמידי בכל רגע ורגע. (ספר החינוך)
מקור המצווה
המקור העיקרי למצוות אהבת ה’ הוא ציווי מהתורה כפי שמופיע בספר דברים(1): “ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”.
הפסוק מצווה על עשיה מאהבה והפריש (הבדיל) הכתוב בין העושה (מצוות התורה) מאהבה (מתוך אהבת ה’) לעושה מיראה (מתוך יראת ה’) ומציין כי העושה מאהבה – שכרו כפול ומכופל(2). יש מפרשים “ואהבת” – אהבהו על הבריות (שיאהבו אותו) כפי שעשה אברהם אביך(3), כלומר, המצווה היא לגרום לאחרים שיאהבו את ה’, כפי שעשה אברהם אבינו.
“בכל לבבך”: בשני יצריך – ביצר הטוב ויצר הרע. דבר אחר: “בכל לבבך – שלא יהיה לבך חלוק על המקום(4).” ובכל נפשך”: אפילו הוא נוטל את נפשך(5). “בכל מאדך”: בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין במדת הטוב בין במדת הפורענות(6). כתב הרמב”ן(7) “שהמצוה היא לאהוב את השם בכל לב ולב ושנסתכן באהבתו בנפשנו ובממוננו”. הוסיף האור החיים הקדוש וכתב(8): כי ב”ואהבת” יש תוספת וא”ו וזאת על מנת ללמדנו שמצוות אהבת ה’ נוספת למצות שמע ישראל שהיא קבלת עול מלכות שמים.
מקורות נוספים מהתורה ונ”ך למצוות אהבת ה’:
(9)“וידעת כי ה’ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שמר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור” ובהמשך הספר עוד נאמר (10) “ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך”.
(11)“ואהבת את ה’ אלהיך ושמרת משמרתו וחקתיו ומשפטיו ומצותיו כל הימים” .
(12)“והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה’ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם” וכן נאמר (13) “כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את ה’ אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו”
(14)“לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה’ אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם” ועוד נאמר (15) “כי תשמר את כל המצוה הזאת לעשתה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה’ אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה” ועוד נאמר (16) “ומל ה’ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך” ועוד נאמר (17) “אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה’ אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך ה’ אלהיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה”
(18)“לאהבה את ה’ אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה’ לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם” .
(19)“רק שמרו מאד לעשות את המצוה ואת התורה אשר צוה אתכם משה עבד ה’ לאהבה את ה’ אלהיכם וללכת בכל דרכיו ולשמר מצותיו ולדבקה בו ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם”
טעם המצווה
יש מרבותינו שכתבו(20) שסיבת הציווי מהתורה לאהוב את ה’ היא להעצים ולהעמיק את איכות עשיית המצוות בעבודת ה’, וכך כתב רש”י(21): “ואהבת – עשה דבריו מאהבה”. כלומר, קיום המצוות יהיה מתוך אהבת ה’, שכן אמרו חכמים: “אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה, כשהוא (רבו) מטריח עליו (עבדו) מניחו והולך לו“. אבל עבד העושה מלאכתו מתוך אהבה, הריהו עובד את אדוניו בכל אופן שהוא, והוא שמח לעשות רצונו (בשם ספרי).
כעין זה כתב בעל ספר החינוך(22): “שורש מצוה זו ידוע, שלא יקיים האדם מצוות ה’ יתברך יפה, רק באהבתו אותו”.
כתב השפת אמת(23) שהשורש לאהבת ה’ נובע מעת קבלת התורה בהר סיני: “כי בקבלת התורה קיבלו בני ישראל זאת האהבה כדכתיב (24) “נפשי יצאה בדברו”. והטעם (שנפשם יצאה אליו באהבה כאשר דבר) כי ראו בעין (את משמעות) מאמר (25)“אנכי ה’ אלקיך” וכפי התבררות (ככול שיתברר) בלב ועין האדם, כי כל חיותו מאת השם יתברך בכל רגע, (תתעצם האהבה) לא יכבה האהבה, כמשפט (ככלל בחוקי הטבע) כל עלול (נוצר) להיות נמשך אחר עילה שלו (יוצרו). וזה שכתוב “(26)היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את (עם) האדם וחי” הרמז כי ראו במתן תורה כי כל חיות האדם (באה) מהנהגת דבר ה’. (הטעם לכך) כי מאמר “ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חיה” הוא (מאמר) קיים לעד ודיבורו יתברך מחיה (ומקיים בכל רגע את) האדם. כפי שנאמר בתהילים: (27)“לעולם ה’ דברך נצב בשמים” “דברך” (28)הוא רצונך בּברִיַת העולם, `קיים לעולם. אך הטבע מסתיר ומחשיך מלהכיר האמת. ובקבלת התורה האיר (ה’ את) עיניהם וראו כי ידבר האלקים את האדם (הדיבור הוא מקור חייו) וע”י זה וחי”.
מדבריו ניתן ללמוד שעם ישראל קיבל את דרגת אהבת ה’ כחלק מטבעו בכוח ובפועל במעמד הר סיני. כאשר הקב”ה דבר עימם, עלו לדרגת אהבת ה’. מעתה ציווה עליהם לשמר את אותה הדרגה של אהבה אליו יתברך שהיא המעלה הרוחנית המחיה את האדם היהודי מיום קבלת התורה.
טעם נוסף מראה כי הציווי לאהבת ה’ הוא לטובתו של האדם ולמילוי מחסורו: הציווי לאהבת ה’ שם דגש על הלב, הנפש והממון. אפשר לומר שכוונת הכתוב היא כנגד שלש המידות הכלולות בגדרי האהבה: הרגש-חמדת הלב, הנפש-חמדת הנפש והממון-חמדת הממון.
המידה הראשונה – כנגד הרגש,
באה ללמד עד כמה השיעור שצריך לצאת ידי חובת אהבת ה’. אמר הכתוב “בכל לבבך” – לאהוב את ה’ בכל עוצמת הלב. גם כאשר הוא תאב וחומד, ישתדל האדם להכניס אהבת ה’ בלבבו וילהיבנו באהבתו ככל שיעור שיכול הלב להכיל ולהרגיש בו. ולזה דקדק הכתוב לומר בכל, כפי שהלב חומד כל מני אהבות מותרות ואסורות, חייב הכתוב שתהיה הרגשת הלב באהבתו יתברך, בעוצמה גדולה שאין למעלה ממנה, כתשובת המשקל (29) לחמדת הלב. אהבה זו תהיה למי שטועם ומרגיש אותה ערבה במעלה שאין לה שיעור בעולם הזה.
הגורם למציאות של תאווה וחמדת הלב הוא התעוררות הלב התר אחרי העיניים, כדרך אומרם “עין רואה ולב חומד(30)“. בכדי למנוע תאווה זו, אמר הכתוב “(31)ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם”.
אדם השומר את עיניו ואת ליבו מלתור, בולם את רגשותיו ואת ליבו מלחמוד. את חיסרון הלב הכמהה לאהבה מטבעו, תמלא אהבת ה’ טהורה. כגודל עוצמת האהבה לה’ יתברך, כך תושלם אהבת הלב. בכך יתמלא החלל הטבוע בו ויבא על סיפוקו ולא יחמוד עוד כל אהבה אחרת מלבד אהבת ה’.
המידה השניה – כנגד הנפש,
חמדותיה והצרכים הנפשיים הטבועים באדם. הכתוב מצווה לאהוב את ה’ “בכל נפשך” – לאהוב את ה’ ולהרגיש בחסרון אהבה, כמו שאדם מרגיש בחסרון צרכים חיוניים שהנפש צריכה להם, כגון אכילה ושתיה וכדומה. כשם שהאדם מרגיש צער בחסרונם, כך תהיה הנפש בצער בחסרון אהבת ה’. זהו פירושו “ובכל נפשך”, שהאדם מטבעו ישתוקק בכיסופים לאהבת ה’ ובחסרונה יצטער מאוד ולא יוכל להתקיים, כחסרונם של מאכל ומשקה.
אדם העושה כן שהגיע למעלת אהבת ה’ ומילא את נפשו ממנה, יהיה מלא באהבה רוחנית, בשמחה של קדושה אמתית ושוב לא יצטרך ולא יזדקק למלא חסרים נפשיים חיצוניים שכן אהבת ה’ בכל נפש, היא שלמות ובריאות הנפש.
המידה השלישית – כנגד חמדת הממון.
“ובכל מאדך” פירושו תאהב את ה’ בכל הממון שאתה חפץ בו. כשם שבממון חל הכלל “(32)אוהב כסף לא ישבע כסף”, שכן האדם המגיע לעשירות יתעצם לחפוץ בהון עצום יותר, ותאוותו רק הולכת וגדלה, כך מצווים אנו באהבת ה’. לפיכך “בכל מאודך” הוא כפי שהאדם אינו מסתפק בממונו הקיים ורוצה להוסיף ולהעשיר, כך עליו לרצות עוד ועוד באהבת ה’.
אדם שיגיע למעלה זו של אהבת ה’ שתהא בכל ממונו, יגיע להכרה שהכל שלו וממנו יתברך כמאמר הכתוב (33) “לי הכסף ולי הזהב נאם ה’ צבאות”. אדם כזה יחיה בידיעה שמה שמגיע לו הוא יקבל כמו שאמר שלמה “(34)אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל”. אפשר שיהיה הממון סיבת רעתו ואבדן נפשו כמו שכתוב “(35)עשר שמור לבעליו לרעתו, לכן בהגיעו למעלה זו תרד תאוותו בחמדת הממון, לא ידאג עוד רק למחסור נפשו ויתנהל בבחינת “(36)צדיק אוכל לשובע נפשו” ולא בבחינת “ובטן רשעים תחסר”.
בשלוש מידות אלה התאווה מתוארת כמידה שאינה באה על סיפוקה. בחמדת הלב , מעשה “(37)דרך גבר בעלמה”, תעלם התאווה עד לאחר זמן שתתעורר שוב. בחמדת הנפש אחרי ששבעה נפשו של האדם ואכל לתאוותו, ימאס ויקוץ במאכל ובמשקה ויחדל ממנו החפץ והרצון עד שיחוש שוב רצון וצורך. בחמדת הממון כאשר יחמוד האדם לדבר יקר ערך ויחשוב שבהישגו יגיע לפסגת חלומותיו ובזה תתיישב דעתו ותסופק תאוותו, אין זאת כי אם “(38)חלום תעתועים” שכן אחרי שהשיג האדם את חפצו, יתרגל למצבו החדש ושוב תתעורר בו תאוות הממון “(39)ביתר שאת וביתר עוז”. כנגד מידות אלה מגיע הציווי לאהבת ה’ ממקום תמידי, אמיתי ויציב שרק הולך וגובר.
כתב הרמב”ן(40) שהטעם לציווי אהבת ה’ הוא על מנת שיקיימו את התורה מתוך אהבת ה’ ללא נגיעה אישית: “וענין האהבה בארו אותו רבותינו והמפורש שבדבריהם מה שאמרו בספרי (עקב) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים, בשביל שאזכה לעולם הבא, ת”ל לאהבה”. כלומר הטעם לציווי אהבת ה’ הינו על מנת לקיים את התורה מתוך אהבת ה’ ללא רצון לתגמול או נגיעה אישית.
ואל תקשה מהכתוב שהרעיף (נתן בשפע) הבטחות לתת להם (לבני ישראל) תמורה. תמורה זו אינה תחת (שכר עבור) ציווי האהבה, הבטחות אלו הם תחת ציווי היראה (וזה בעצם ההבדל בין עושה מיראה לבין העושה מאהבה) ונעשה (הכתוב) כאומר להם, במידה ותהיו יראי ה’, כך וכך יהיה שכרכם. וזה שכתב הרב “ואשר אמר להם משה תמיד, “למען ייטב לך”, “ולמען תאריך ימים” “ולמען תחיו” “ובאתם וירשתם את הארץ”, יזהירם ביראה על דרך התוכחות, לומר שאם יחטאו לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עליה”.
המושג אהבת ה’
הספרות התורנית, המוסר, החסידות והקבלה עוסקים בהרחבה בביאור מצווה זו. בספרות התורנית הוקדשו לנושא זה פרקים מיוחדים ואף חוברו עליו ספרים שלמים. מדברי חז”ל ניתן להבחין שלמושג אהבת ה’ יש פנים וצדדים רבים.
המושג אהבת ה’ מתואר בחסידות כתחושה מועצמת של השתוקקות, געגועים וכמיהה אין סופיים אל ה’. רגש זה, על פי החסידות, קיים בנשמה ונוטה מאליו באופן טבעי. רגש זה מתעורר או נוצר בנפש כאשר האדם מתבונן בגדולת מעשה בראשית, קיום העולם והנהגתו ומתפעל ממעשיו יתברך. ההרגשה מתעצמת בפרט כאשר הנפש חווה עד כמה התרחקה מבוראה, מקור החיים, ומתמלאת חרטה וגעגועים על כך.
החסידות רואה במצוות אהבת ה’ רגש המתעורר עם התבוננות בעוצמה ובנשגבות האל. רגש זה בא לידי ביטוי מעשי באופן בו האדם מקיים את מצוות ה’. כאשר רגש האהבה ער ופעיל, נעשית עבודת ה’ בהשתוקקות, בכמיהה ובהתלהבות. תחושות אלה יעלו בעיקר בתפילה על כל חלקיה: השבח וההודאה, הבקשה והשירה, וירוממו אותה לרבדים גבוהים ועמוקים.
מקור גישה זו מוזכר ברמב”ם(41) וז”ל: “וכיצד היא האהבה הראויה? שיאהב את ה’ אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה’. ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותו אשה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה’ בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך. והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה”.
נמצא עוד, שיש מפרשים המתארים את אהבת ה’ כרגש של עונג ואושר מעצם מציאותו של השם יתברך. כאשר האדם מתבונן ומכיר בכך שמלוא כל הארץ כבודו, הוא יחוש תחושת נועם וטוב לבב שמציאות ה’ בעולם קרובה ונוכחת לכל אחד וזהו דבר נפלא. אין אלו רק רגשי התפעלות, אלא רגשי אושר, עונג ועריבות שהאדם חש משום שהוא אוהב את ההתייחסות של הבורא הגדול והעצום לעולמו ולברואיו.
בדומה לכך, ישנו פירוש המזהה את אהבת ה’ עם עונג ואושר הנתפסים בחוש. כשאדם אוהב את ה’ הוא מרגיש קרוב אליו וזה גורם לו לתחושת עונג שאין לה גבול, שיעור או מידה. על רגש אהבה זה מדובר רבות בספרי תנועת החסידות, שכאשר זוכים לו ניתנות לאדם יכולות נבואיות וחושי על.
סימוכין לכך ניתן לראות בספרות התורנית לדורותיה, כמו בשיר השירים שכולו משל בין עם ישראל לקב”ה. וכן מפסוקי תהילים כגון ‘ואני קרבת אלוהים לי טוב’, המתארים קרבה הרגשית.
את האמור ניתן לסכם בדברי האדמו”ר הזקן(42) שכתב “עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב אזי יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו ובינתו ענין יחודו יתברך האמיתי: איך הוא ממלא כל עלמין, עליונים ותחתונים, ואפילו מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו יתברך, וכולא קמיה כלא חשיב ממש, והוא לבדו הוא בעליונים ותחתונים ממש, כמו שהיה לבדו קודם ששת ימי בראשית; וגם במקום הזה, שנברא בו עולם הזה, השמים והארץ וכל צבאם, היה הוא לבדו ממלא המקום הזה, וגם עתה כן הוא לבדו בלי שום שינוי כלל; מפני שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש וכו’
והנה כשיעמיק בזה הרבה ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאד באמונה זו כי רבה היא כי היא קרבת אלהים ממש וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאות כל העולמות עליונים ותחתונים להיות לו דירה זו בתחתונים כמו שיתבאר לקמן באריכות.
והנה, כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו, וקל וחומר לאין קץ לקרבת ודירת מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, וכדכתיב (ירמיהו ל כא) “כי מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם ה””.
אחת השאלות שנשאלת בהקשר של אהבת ה’ היא כיצד יוכל האדם הקטן לאהוב את ה’ הגדול והנורא. כיצד תיעשה תחושת אחדות והתמזגות עם המציאות השלימה האין סופית. המהר”ל(43) אומר שאהבה בכלל, ואהבת ה’ בפרט יסודה בקשר שבין האוהב והנאהב גם כאשר אין הם שוויון ביניהם יכולה להיות אחדות הנובעת מאהבה כאשר אחד מהם משלים ומחיה את רעהו.
וז”ל(44): “כי עיקר האהבה הוא לריע שלו, מפני שהם שווים ודומים ולכך שייך בהם אהבה. ובכל מקום (שתראה) שהדבר מתאווה אל דבר שהוא הפכו, הדבר הזה (הסיבה לכך) מפני שיושלם באותו דבר ומכיוון שיושלם בו (נעשה שלם באמצעותו) נעשה עמו דבר אחד (מתמזג בו) ומצד הזה האהבה – כי אף שהוא יתברך בשמים ואתה על הארץ ואי אפשר לומר בפה הרחוק שבין השם יתברך ובין האדם, אבל פירוש הדבר כמו שאמרנו, כי השם יתברך הוא קיום האדם ואי אפשר זולתו ולפיכך שייך אהבה אליו, כי (כלל בחוקי הטבע) כל דבר, הוא אוהב דבר, אשר הוא השלמתו והוא יתברך השלמת האדם”.
בהמשך מציין הרב כי המציאות האינסופית והכוללת של ה’ המחיה את האדם ומעניקה לו את קיומו, היא זו שמביאה לאהבת ה’:
“אמנם אשר נראה מדברי חכמים, כי האהבה שיש לאדם אל השם יתברך במה שהאדם מצד עצמו אינו דבר (אינו מציאות בפני עצמו) רק מן השם יתברך בא (נוצר ומתקיים) האדם ואליו האדם שב, כי הכל שב אליו יתברך ואין דבר זולתו (קיים בפני עצמו לנצח) רק השם יתברך והוא אחד ואין זולתו, כי מה שהוא יתברך אחד, הנשמה (בסוף) אליו יתברך תשוב, ומזה הצד (ההסתכלות) נמצא האהבה, ולפיכך אמר: ה’ אלהינו ה’ אחד ואהבת את ה’ אלהיך וגו’, כי מצד שהוא יתברך אחד (הכולל את כל המציאות), אין לשום נמצא בעולם (קיום) הנפרד מאתו, כי הכל תלוים ודבקים בו יתברך, כי הוא יתברך עיקר הכל”.
וממציאות זו תתעורר ותשאף הנשמה לתחושת אחדות והתמזגות עם מציאות ה’ השלימה והאין סופית, שכן רצונה להדבק במקורה המחייה והמשלים אותה.
גם רבנו בחיי בחובת הלבבות(45) מדבר על פירוש אהבת אלוקים שהיא כלות הנפש אל הבורא והטיית עצמה אליו כדי שתידבק באורו העליון: “וכאשר הנפש מבחינה בדבר המוסיף אור וכח לעצמה, (דבר שמשלים אותה, מיד) מחשבתה נוטה אליו ודבקה בו יתברך. ורעיונותיה משוטטות כיצד להגיע אליו, והיא מתאווה לו, ומשתוקקת אליו, ונטיה ותשוקה זו היא המדרגה העליונה ביותר של האהבה הטהורה”.
על מנת להגיע לאהבת ה’, נדרש האדם להסיר את כל אהבותיו עד שלא יהיה לו שום רצון אחר מלבד קרבת השי”ת שהכל ממנו יתברך. אנו למדים זאת מהפסוק ‘ה’ אלוהינו ה’ אחד’ והיינו שהוא האחד והוא בעל המציאות, וכל שאר המציאות נובעת ממנו. הבנה זו תוביל להכרה שכל מאוויינו, מחשבותינו ורגשותינו מופנים לאמיתו של דבר רק אליו, כיון שכל דבר אחר חסר קיום עצמאי ואין שום ערך לרצותו לעומת גודל קדושתו ועוצם אמיתות הימצאותו.
המקור להבנה זו מובא בספר החינוך(46), וכך כותב בעל החינוך בדיני המצווה: “‘שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא. וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו. סוף דבר יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו עד שלא יהי רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו”.
בספר “חיי אדם(47)” הרב מונה את המצוות התמידיות. במצוות אהבת ה’ מסיק הרב הלכה למעשה וכך כתב: “והקובע מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג ולהשיג כבוד, ביטל עשה זו, וענשו גדול”.
עובד ה’ נדרש למקד את אהבתו ולהפנותה אך ורק אליו יתברך. כאשר האדם קשור באהבה אישית צדדית אחרת, עשוי הוא לאבד את השלמות והעוצמה הקיימים באהבת ה’ וכל הטוב היוצא ממנה, אף אם אהבה צדדית זו קשורה בסופו של דבר, בדרך עקיפה אליו יתברך.
כך כתב בעל המכתב מאליהו(48): “ויש אשר לא נשיג את הכרת הטובה והאהבה היוצאת ממנה בשביל שאנו דבקים באהבת הענין הפרטי שאנו נהנים ממנו. למשל, יש שאדם אוהב תורה, ללמוד ולעשות, אך אהבה זו באה על ידי חביבותה של תורה עצמה, ועל ידי זה ישכח להכיר טובה להשי”ת עבור שנתן לנו את התורה. ולמה הוא כן? מפני שאהבת הענין הפרטי היא קלה לו, כי היא ביחס אל עצמו, ובבחינת “שלו”, היינו שבאה סוף סוף מאהבת עצמו, וזה סותר לאהבת ה’ הטהורה הבאה מהכרת הטוב על עצם נתינת התורה. כי אי אפשר לשתי אהבות להתקיים ביחד בלב, והאחת מפריעה לחברתה”.
“לא יתכן להגיע לאהבת ה’ ואפילו במקצת, כל זמן שהלב מונח באהבות זרות, כי אם יש אהבה לעניני עולם הזה אי אפשר להגיע לאהבת ה’ ולכנן כאשר קובעים בלב אהבת ה’, חייבים לעזוב את כל האהבות הגשמיות והחמריות, מתוך התבוננות שכולם הבל ודופי ואין בהם מאומה וממילא נמשך מזה שעוזבים את כל האהבות האחרות, שהרי אין מקום בלב לב’ אהבות(49)“.
קיימת דרך נוספת לאהבת ה’ שביטויה הוא שמחה ברצונו ובהנהגתו. גישה זו אנו מוצאים בספרות חז”ל ומשמעותה היא שהאדם מקבל באמונה, באהבה ובשמחה את המציאות מתוך אמונה בהנהגת האל ובהשגחתו הפרטית על כל ברואיו. כאשר האדם שמח בכל מה שקורה לו ומאמין שזוהי טובתו, זה מעיד על אהבת ה’ כמאמרי חז”ל “(50)גם זו לטובה” ,“(51)אין דבר רע יורד מלמעלה“, “(52)וכל דעבד רחמנא לטב עבד” , “(53)שיחשב ויאמין באמונה שלמה שאין דבר רע יורד מן השמים לטובת הנפש או לטובת הגוף, וכל מה שנראה לעינים שהוא רעה, אלקים חשבה לטובה, לפעמים נגלה לאדם ואומר אודך כי עניתני ותהי לי לישועה (תהלים קיח כא) ולפעמים נשאר נסתר, שהקדוש ברוך הוא רוצה לייסרו כדי להצילם ממות ולהציל נפשו מרדת שחת” מידה זו בדרך כלל נחשבת בין חלקי הביטחון שסומך על ה’ שיעשה את הטוב ביותר.
פירוש התואם את הגישה הזו אנו מוצאים בדרשת חז”ל המובאת ברש”י על המילים (54) “בכל לבבך” – שלא יהא לבך חלוק על המקום”. לפי פירוש זה המשך הפסוק “בכל נפשך” מתפרש במובן “בכל רצונך”, שלא זו בלבד שלא יהיה לבו חלוק על המקום, (כלומר שלא יתמרמר או יפקפק על הנהגת ה’), אלא גם בכל ‘רצונו’ – שבנפש חפצה יהיה מרוצה עם הנהגת ה’ כדברי דוד המלך ע”ה לבנו “(55)ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה’”
במשנה במסכת ברכות (56) לאחר הפירוש בכל מאודך – בכל ממונך, נוסף הביאור: “דבר אחר בכל מאודך בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו (במאד מאד)“. דרשה זו של ‘דבר אחר’ יסודה מהבנה שאהבת ה’ מתפרשת במובן של שמחה והסכמה עם הנהגת ה’.
בכל לבבך – שלא יהא לבך חלוק על המקום. בכל נפשך – הסכמת הרצון, ועתה הדרגה השלישית לא רק הסכמה בכל לב ורצון בכל נפש, אלא גם שמחה והודאה על כול מידה ומידה שהוא מודד לך.
אהבת ה’ צריכה להיות בכל שלושת הרבדים: “בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך”. (57)האדם מורכב משלשה חלקים רוחניים עיקריים: נפש רוח ונשמה. החלק הנשמתי הוא החלק הרוחני העליון באדם. לעומתו, הנפש היא כוח החיות הבסיסי והגשמי שבאדם. “אחור וקדם צרתני” – האדם נוצר ממציאות עליונה מקדם, ומכוח חומרי נמוך, אחור. החלק האמצעי, הרוח, הוא הכוח המאפיין את האדם, שכן משכן הרוח הוא בלב ועיקר הבחירה וראשית יסודה הוא בלב, לכן מדרגת האדם נקבעת ברוח שבלב.
קיימת דרך נוספת לאהבת ה’ המתבטאת בהתפעלות, הערכה והערצה אליו יתברך. אחד הביאורים היותר מקובלים במשמעות האהבה הוא במובן של הערצה והתפעלות מגדלו, טובו וקדושתו. כאשר האדם מתבונן, כי הוא יתברך רב ושליט והכל ממנו והוא אחד המחויב המציאות הרי הוא מלא התפעלות והערצה על גודל עצמתו ורוב קדושתו, ונפשו מתפעמת מגודל המחזה שיש מצוי אחד ויחיד כביר כזה. וכפי שמשמע מהפסוק ש’ואהבת’ הוא המשך ל’שמע ישראל ה’ א’ ה’ אחד’.
על פי גישה זו, האדם מתבקש ליצור בנפשו רגשות עמוקים של הזדהות עם האל. מתוך הכרה בעוצמתו או במוחלטות נוכחותו הממלאת את כל המציאות, או בהיותו שורש וסיבה לכל המציאות. התבוננות בכך אמורה להוביל את האדם להזדהות חיובית עמוקה עם האל ותשוקה ונפש חפצה למלא את רצונו ולהעניק לו את כל מה שביכולתו.
גישה זו אנו רואים ברמב”ם, שהוא מפרש שהאהבה היא ההשתוקקות והצימאון לה’, כך הוא כותב בספרו “משנה תורה(58)” ‘והיאך היא הדרך לאהבתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד, צמאה נפשי לאלוהים לא-ל חי”.
מדברי הרמב”ם נראה שהאהבה היא תשוקה וצימאון לקרבת ה’. למרות שלעולם לא יוכל האדם להגיע לרוויה בצימאון זה, שכן לעולם לא יוכל להגיע לקרבה מלאה וידיעת ה’ המלאה, עצם ההשתוקקות והרצון לדעת את ה’ ואת מציאותו הם המצווה.
ספר התהילים מלא בביטויים אלו כגון “צמאה לך נפשי כמה לך בשרי”, “כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך”. בישעיה (כו, ט) – ‘נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך’. בשיר השירים מופיעים ביטויי תשוקה וצמאון בין כנסת ישראל לקב”ה, וגם פיוטים רבים כמו השיר ‘ידיד נפש’ מביא לידי ביטוי ברגשות אלו.
דרך משמעותית נוספת להגיע לאהבת ה’ היא ע”י הכרת הטוב והודיה אליו. דרך זו מבוססת ידי הכרת הטוב על חסדיו וטובתו של ה’ בעולם. כמו (59)שמצינו באברהם אבינו ע”ה שהכיר את בוראו ע”י התבוננות והכרה בחסדיו הנעשים בעולם, שעליו נאמר ‘(60)אברהם אוהבי’. כי מתוך ההתבוננות בחסדי ה’ מגיעים להכרה ואמונה המתבטאת באהבתו. חסד ה’ ניכר בבריאה שכולה חסד כפי שכתוב במקרא “(61)עולם חסד יבנה”, וכן “חסד ה’ מלאה הארץ” שמו של הקב”ה מתקשר בחסד הקיים בעולם, זאת מאחר שאין הקב”ה מייחד ומחבר את שמו על הרעה, כי חפץ חסד הוא.
פירוש נוסף המאיר את המצווה מזווית שונה: אהבה על ידי השגה וידיעה בשמו יתברך, שהיא השגה באורו, כפי שנשמע מלשון הברכה בסוף אהבה רבה “וליחדך באהבה”. על מנת לייחד את שמו באהבה נצרכת השגה בשמו הגדול. המשמעות שה’ הוא אלוהינו המיוחד לנו בזה שהוא מעניק לנו את הזכות והאפשרות לדעת את שמו ולהשיג את ידיעתו בדרגה נעלית ביותר, והוא משפיע עלינו השגות וחושים נבואיים שנוכל להרגיש את מציאותו וקדושתו.
המצווה היא לפי זה לעסוק בעניינים המביאים לידי ידיעת שם ה’, דהיינו להשתדל לקיים את כל המצוות שאפשר לו ולהוסיף עוד מידות נקיות וקדושה וטהרה המועילות להתקרבות אל האל ולהשגת ידיעתו. ובמיוחד מועיל לזה לימוד התורה וסודותיה.
כתב בחינוך(62) “היא שציונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה וזאת היא האהבה המחויבת”.
זה שכתב הרמב”ם(63): שע”י השגה בו יתמלא האדם באהבה אליו ובלשונו: “אבל אמרו “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך”… הכוונה שתשים תכלית כל מעשיך השגתו”. ובמקום אחר כתב (64) “וכבר בארנו במשנה תורה שזאת האהבה לא תתכן אלא בהשגת המציאות כלו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו”.
כך כתב הרמב”ם גם בספר המצוות(65), בלשונו: “היא שצוונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחייבת .. כבר בארו לך כי בהסתכלות (התבוננות) תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח”.
כך גם כתב הרלב”ג(66) “צונו בזה המאמר לאהוב השם יתעלה ולפי שהאהבה מבואר מעניינה שלא תהיה (אינה יכולה להתקיים) לדבר שאין לנו בו שום השגה, כל שכן שלא תהיה בזה האופן השלם אשר זכר פה, הנה יחייב זה הציווי שנעשה בדרך שתהיה לנו השגה מה (כל שהיא) בזה השם הנכבד והנורא, כדי שנתעורר מפני זה לאהבו, וכל מה שנוסיף השגה בו יתעלה נוסיף לאהבה אותו.
והנה זה יושג לנו מצד שקידתנו על מצות התורה, כי הם יישירו אותנו אל השגתו יתעלה, מצד החקירה על פעולות השם יתעלה הנפלאות המושגות לנו מעניין אלו הנמצאות אשר אצלנו.
והוא מבואר (וזה ברור) כי כשיעמוד האדם על זה (קיום המצוות והשקידה בתורה) תהיה אהבתו (אל) ה’ יתעלה היותר חזקה שבכל האהבות אשר אצלו, כי סבות האהבה (הטעם שלהם) הם השלמות והמעלה (חיפוש השלמות) ולפי שהשם יתעלה הוא בתכלית השלמות והמעלה, עד ששלמות כל נמצא זולתו (שלמות שאינה ממנו יתברך) הוא חסרון ביחס אל שלמותו יתעלה, הנה יהיה (האדם) היותר נאהב (אוהב ונאהב) לאין שעור (ללא הגבלה) מזה הצד (מטעם זה).
ולפי שהערבות (תחושת הנעימות) אשר תהיה בהשגתו יתעלה הוא למעלה מכל הערבויות לאין שיעור, הנה יהיה היותר נאהב לאין שעור מזה הצד. ולפי שהתועלת שיושג מהשגתו יתעלה הוא למעלה מכל התועלות, כי הוא השגת החיים הנצחיים, הנה יהיה היותר נאהב לאין שעור מזה הצד, (מזה הטעם) עם שהוא המשפיע לאדם כל הערבויות והתועלות אשר יושגו לו, והוא הממציא אותו (יוצר האדם) והשומר מציאותו (מקיים אותו) הזמן האפשרי (הקצוב) לו “.
למצוות אהבת ה’ יש יישום מעשי המתבטא במסירות ונאמנות לה’, לתורתו ולמצוותיו. וכך הבינו חז”ל הבינו את ביטוי מצוות אהבת ה’, נאמנות מתוך משמעות מיוחדת של אהבה אליו יתברך.
קיימת מחויבות ונאמנות לקיום אהבת ה’ גם מצד היראה, אך המעלה הקרובה אליה והיותר נעלה ממנה, היא להיות נאמן ומחויב למצוות וקיום התורה מצד אהבת השם.
משמעות זו עולה מפסוקים: ‘(67)ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי’. משמע ש’אוהבי’ היא ראשונה ואחריה ל’שומרי מצוותי’ (היראה). יחד עם זאת המעלות קרובות אחת לרעותה. ואהבת את ה’ אלהיך(68). “עשה מאהבה, הפריש (הבדיל) הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה. מאהבה שכרו כפול ומכופל”.
הטעם להבדל בין המעלות הוא: שהעושה מצוות מיראה, למרות שהיראה מעלתה מחייבת ומרתיעה, אך אם היא יחידה, כאשר יזדמן לאדם לפטור עצמו מקיום מצוות, בנימוק מספיק טוב, שוב אינו מתאמץ יותר. ואילו האוהב את ה’ מתאמץ לא על מנת לצאת ידי חובה, אלא מחמת רצונו העצמי לעשות באהבה רצון בוראו.
גם המהר”ל כתב על ההבדל המשמעותי בין עובד ה’ מיראה לבין העובד מאהבה: (69)“יש לך לדעת, כי קיים הבדל בין עבודת ה’ מהאהבה לבין עבודה מיראה. העבודה מאהבה לא רק שמונעת את האדם מלעבור על ציווי ה’ גם גורמת ומניעה את האדם לקיים מצוות המעשה, שמפני שהוא אוהב את השי”ת אוהב לעשות רצונו ולקיים מצוותיו. לעומת זאת עובד ה’ שהמניע שלו היא היראה בלבד, דבר זה גורם לו שלא יעשה חטא, כי מי שהוא ירא מה’, הוא ירא שלא יעבור על דבריו, ולפיכך נקרא יראת חטא. אך אינו בהכרח מהדר בעשיית המצוות באהבה”.
הרמח”ל(70) כותב ב”מסילת ישרים” שמי שעובד את ה’ מאהבה מהדר במצוות, שואף להגיע לדרגות רוחניות רמות ונזהר אף בעניינים שאינם מפורשים.
כך כתב בעל ספר החינוך(71): “שורש מצווה זו ידוע, שלא יקיים האדם מצוות השם ברוך הוא יפה רק באהבתו אותו”. נראה לבאר את כוונתו שהמקיים מצוות מתוך אהבה, עבודת ה’ שבו, נובעת מעצם נפשו ואישיותו ואינו פועל באופן שלבו רחוק, מתוך כפייה חיצונית.
כך גם נדרש בספרי – “דבר אחר ואהבת את ה’ אלהיך – אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך”, גם דרשה זו מפרשת את המושג אהבת ה’ במובן של נאמנות. זאת אומרת, שמתוך נאמנות האדם לה’ מפיץ האדם את ידיעת ה’ לכל הבריות. לפי ביאור זה הכוונה המעשית ב’ואהבת’ אינה רק על עצם רגש אהבת ה’, אלא על הנהגה שבאה כתוצאה מאהבה. הלכה למעשה על האדם להתנהג בהנהגה של אוהבים, כלומר להיות נאמן ומסור.
מקור נוסף לפירוש מצוות אהבת ה’ בדרך של נאמנות ומסירות מצוי במשנה בברכות: (72)ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך וגו’ בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך בכל ממונך, דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו.
דרשת חז”ל זו ‘בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך’, מעידה על כך שכל הפסוק מוסב על מסירות מתוך נאמנות לקיום המצוות, כשהכותרת לכל זה הוא ‘ואהבת’ כך גם הביאור ‘בכל לבבך’ בשני יצריך, נובע אף הוא מהפירוש של אהבת ה’ במובן של נאמנות, כלומר שיקיים האדם את המצוות על אף פיתויי היצר ויכבוש את יצרו הרע ויגביר את יצרו הטוב במסירות ובנאמנות. כמו כן ‘בכל מאודך’ שפירשו חז”ל ‘בכל ממונך’, משמעו שעבור אהבת ה’ יהיה האדם כל כך נאמן ומסור עד כדי נכון להפסיד אפילו את כל ממונו.
קשר נוסף לאהבת ה’ מובא כפירוש לנאמנות של עם ישראל לה’. נאמנות זו מבוססת על הקשר המיוחד שיצר האל עם ישראל, שבחר בנו להיות לו לעם. כך נראה מהפסוק ‘הישכם אוהבים את ה’ אלוהיכם’ (דברים יג) ובהמשך כתוב הטעם שעבורו יש לאהוב את ה’: “כי דבר סרה על ה’ אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך ה’ אלהיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך”. הפרשה עוסקת באהבה במשמעות המעשית של נאמנות לה’, שהיא ההפך מכפיות טובה, המחייבת אותנו לזכור את יציאת מצרים, להשיב טובה ולהיות נאמנים לאלוקינו.
פירוש נוסף להגדרת המושג אהבת ה’, כתב הרב בספר העיקרים(73) לפיו אהבת השם היא המדרגה גדולה שאין למעלה הימנה, ולא יוכל להגיע אליה האדם, רק אחרי שיגיע למדרגה האחרונה שהיא הגבוהה ביותר של היראה(74) כי היראה היא מדרגת הבסיס לאהבת ה’.
הרב מסביר את מעלת האהבה בשלושה אופנים: אהבת הטוב – מעצם היותו מציאות של טוב. אהבת המועיל – מקור המביא והמהווה תועלת לאדם. אהבת הערב – מקור הגורם נעימות לאדם. אהבת הטוב היא שיאהב האדם את הנאהב מצד שהוא טוב גמור בפני עצמו. זאת מבלי שתתערב באהבה ההיא כל קבלת תועלת ולא קבלת נעימות וערבות כלל, רק אהבת הטוב מצד שהוא טוב בלבד.
אהבת המועיל והערב אינן אהבות יציבות. הן אהבות משתנות ומתחלפות בעוצמתן, כפי רוב קבלת התועלת מאהבת המועיל או קבלת התענוג מאהבת הערב. כמו כן אפשר גם שאהבות אלו יתבטל כאשר הן אינן נצרכות.
אולם האהבה אשר תהיה בעבור הטוב בעצמו, ללא כל תנאי לקבלת דבר, היא אהבה יציבה, שלא תתבטל ולא תשתנה, לפי שהאוהב לא יאהב את האהוב בעבור שהוא טוב אליו, אלא בעבור שזה האהוב טוב בעצמו. האהוב ידוע אצל האוהב, והוא בלבד חקוק בלבו. אהבת האהוב ע”י האוהב היא פעולת התאחדות ודבקות יחד.
ואולם באהבת המועיל והערב אין האהוב ידוע. רק התועלת המגיעה אל האוהב או התענוג המגיע אליו, וכאשר תשתנה קבלת התועלת או התענוג, תשתנה האהבה או תתבטל. משום כך, אי אפשר שיתאחד האוהב עם האהוב.
מה שאין כן באהבת הטוב אי אפשר לה שתשתנה כלל, כי אין לאוהב לקבל שום תועלת מן האהוב אלא הידיעה בו לבד, ועל כן האהבה אל הטוב מצד שהוא טוב היא היותר מעולה שבמיני האהבות.
הואיל והשם יתברך הוא הטוב הגמור שאין בו רע והעדר כלל, תהיה האהבה אליו אהבת הטוב מצד שהוא טוב ותתוסף האהבה הזאת כפי שיעור הידיעה בו יתברך, אחר שאמרנו כי אהבת הטוב תהיה מצד הידיעה בו לבד.
זאת ועוד, אחר שהוא יתברך יוצר הכל וחונן ונותן לכל נמצא ומחיה כל מי שנשמת רוח חיים באפיו, בנוסף לטוב הגמור, הוא גם מועיל. על כן ראוי שיהיה נאהב גם מצד מה שהוא מועיל.
עוד נבחין בהנהגה ובדרך בה ה’ יתברך מכין מזון לכל אשר ברא. שכן לא ברא רק מה שהכרחי לבעל חי או לאדם לצורך חיותם בלבד, אלא ברא כל דבר בחן באופן שמביא לתענוג. לכאורה יכול האדם להתקיים במים ובלחם בלבד ובכל זאת נבראו מינים רבים של מזונות, ירקות ופירות בצבעים שונים ומגוונים שהם מענגים, גם אם אינם הכרחיים. מצד זה ראוי הוא יתברך שיהיה נאהב גם מצד הערב, כלומר מצד שברא הדברים הערבים והמענגים את האדם.
בעבור זה, ייאותו אליו כל מיני האהבות: אהבת הטוב בפני עצמו, אהבת המועיל ואהבת הערב. ראוי לפי זה שיהיה נאהב בכל מיני האהבה, כי לא ידומה ויצויר, שאפשר שתמצא מציאות יותר טובה, יותר מועילה ויותר מענגת ממנו.
בהקשר זה נמצא כי משה רבנו עליו השלום היה מזהיר את ישראל לאהוב השם יתברך בכל מיני האהבה(75), והקדים ואמר “(76)שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”. כלומר כי עם היותו אחד ייאותו לו כל מיני האהבה המתחלפות, אם אהבת הטוב ואם אהבת המועיל ואם אהבת הערב. לפי שהוא יתברך טוב גמור והוא הנותן התועלת ונותן התענוג, ואין לך לאהוב זולתו אף אם תהיה אהבתך מכל סבות האהבה הנמצאות בו. לפי כך, ראוי לאהוב אותו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, כי אין שום סיבה שתמנע, שלא תהיה האהבה אליו שלמה בתכלית מה שאפשר.
בדרך הטבע אי אפשר לאדם לאהוב ב’ דברים או ב’ אנשים אהבה שלמה בתכלית, לפי שאם יאהב את שניהם אין האהבה אל האחד שלמה בתכלית השלמות מאחר שהיא מתחלקת בין שניהם. כך אי אפשר שיתאחד האוהב באהוב התאחדות גמורה כמו שהוא מגדר האהבה אלא אם כן היה האהוב אחד, ולכן אמר ה’ אחד, כלומר אחר שהשם יתברך אחד אין האהבה מתחלקת. אפשר שתהיה אהבתך אליו גמורה כי לא תתחלק האהבה לשנים, ואף אם תהיה האהבה ממינים מתחלפים, רוצה לומר מצד הטוב או מצד המועיל או מצד הערב, להיות השם יתברך אחד והיות נמצאות בו כל סבות האהבה המתחלפות, ראוי שתהיה האהבה אליו שלמה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.
השד”ל(77) הגדיר באופן יוצא דופן את מצוות אהבת ה’, שאינה מצווה ייחודית לאהוב את ה’ אלא כמצווה כללית לעשיית רצונו וז”ל: “ואשובה לעניין אהבת ה’ ואומר כי מאחר שראתה התורה האלהית לדבר כלשון בני אדם ולצייר לפנינו אלו-ה מתפעל ובעל כעס ורצון, אהבה ושנאה וכיוצא בזה, היה מן הראוי שיצוייר גם האדם אוהב את האל או שונא אותו, כי מי שישווה ה’ לנגדו תמיד ועיקר מחשבות לבו הוא לעשות נחת רוח לפניו ולשמור חוקיו ומשפטיו ומצוותיו, זה ייקרא אוהב את ה’, ומי שאין אלה-ים לנגד עיניו ואינו נמנע מעשות מה שהוא נתעב לפניו והוא מבקש תמיד תועבות חדשות לחטוא בהנה, הוא ייקרא שונא ה'”.
“ואין אהבת ה’ מצווה פרטית, אבל היא כוללת את כל המצוות, אבל האהבה בעצמה לא יחול עליה צווי. וכן ואהבתם את הגר (למטה י’ י”ט), ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י”ט י”ח), הכוונה בהם שנשתדל להיטיב להם ושנחדל מכל מה שיזיקם או יכעיסם”.
עוד בעניין בירור גדר האהבה(78) המהר”ל(79) מבהיר כי אהבה היא דבקות בין שווים. נקודת השוויון ביניהם מביאה לחיבור ולדבקות. אם כך, כיצד יתכן אהבה בין בני אדם לבוראם? הרי אין דמיון בין האדם לבוראו. אהבה בין שווים היא בגלל ההשלמה, אחד משלים את השני. הרצון לחיבור וקשר הוא עם הדבר שמביא לשלמות גם אם הם הפוכים.
הדבקות היא התשוקה והגעגועים אל הרוחני, אל הנעלה והנשגב, הממלאים את הלב ברגש. הדבקות בין האוהבים נובעת מהשתוקקות של האוהבים אל השלמות הרוחנית. כאשר הנפש משתוקקת לשלמות, היא מדבקת במה שמשלים אותה וזוהי אהבה. שלמות זו אליה מתאווים ועורגים היא השלמות האלוקית הכוללת את סוגי השלמות הטבעיים והרוחניים. לכן אהבת ה’ היא אהבה מוחלטת שאינה רגש חולף או זמני והיא מתקיימת בכל זמן, בכל מקום ולמשך כל החיים.
אהבת ה’ היא מידה יוצאת דופן משום שאין גבול לאהבת ה’ . כל המידות דורשות מאתנו איזון וגבולות, שכן “מידה” – היא גבול. לכל מידה יש כיוונים חיוביים ושליליים. בכל המידות אסור לעבור את גבולות הענווה, הזהירות, הזריזות וכו′, כי “כל קצה הוא רע גמור(80)“. אך באהבת ה’ אנו נדרשים לאהוב את ה’ ללא גבול, בכל חיינו, בכל כוח מכוחות החיים שבנו.
באהבת אישה וחברים אנו נדרשים למידה וגבול. יש “אהבה שמקלקלת את השורה”(81), מוציאה את האדם מגדרו. יש אהבה שהיא חולי שצריך להירפא ממנה. אך באהבת ה’ אנו מצווים לאהוב ללא גבול ומידה עד כדי שהקביל זאת שלמה המלך לחולי (82) “כי חולת אהבה אני”.
על כך כותב הרמב”ם “וכיצד היא האהבה הראויה? שיאהב את ה’ אהבה גדולה יתירה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה’ ונמצא שוגה בה תמיד כאילו הוא חולה חולי אהבה, שאין דעתו פנויה מאותה אהבת אישה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה’ בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצוונו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”(83).
זה שכתב באורחות צדיקים(84) “דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל שבעולם מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שנאמר (דברים ו ה): “בכל לבבך ובכל נפשך”. ונמצא השוגה בה תמיד כאילו הוא חולה חולי אהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד: בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה – יותר מזה תהיה אהבת השם בלב אוהביו. וזהו שאמר שלמה אמר על דרך משל (שיר השירים ב ה): “כי חולת אהבה אני”. וכל שיר השירים משל הוא לזה העניין. לפיכך צריך האדם להבין ולהשכיל בחכמה ובתבונה המודיעות לו את קונו. וכפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג האל הנכבד והנורא -מצווה לאהבה אותו וליראה ממנו, שנאמר (דברים ו ה): “ואהבת את יי אלהיך”; ונאמר (שם ו יג): “את יי אלהיך תירא””.
מאחר ואהבת ה’ צריכה להיות מוחלטת ומצוה עלינו לשגות בה, בכל זמן ובכל יום, נראה לכאורה כי קיימת סתירה בין הציווי לאהוב את ה’ הממלא את כל עולמנו, לבין הציווי הנוסף לאהוב דבר אחר זולתו יתברך “(85)ואהבת לרעך כמוך”
יישוב הסתירה טמון בהמשך הפסוק – “ואהבת לרעך כמוך, אני ה'” – אהבת ה’, כוללת את הכל. אהבת ה’ אינה מצמצמת אותנו אל הבורא ומזניחה את שאר הנבראים. ההיפך הוא הנכון. ה’ יתברך כולל הכל וכולם שייכים וקשורים אליו “(86)כי הוא מקומו של עולם” ולכן מי שאוהב באמת את ה’, צריך לאהוב את כל הנבראים. וזה פרוש “אני ה'”, אוהבי הם אוהבי בריותיי.
יתירה מזו, אין אהבת אמת בין הנבראים, בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, ללא אהבת ה’. שהרי מה שמחבר בין אדם לחברו ובין איש לאשתו הוא רצון ההשלמה, כל אחד מבקש להשתלם באמצעות השני. הרצון לקשר עם הזולת נוצר בבני אדם מתוך ידיעה שהחיבור הוא זה המביא אותנו לשלמות גם אם הצדדים הפוכים בטבעם. מאחר ונוצרנו חסרים, נטוע בתוכנו הרצון וההשתוקקות לשלמות. בני האדם לבד אינם מסוגלים להשלים אחד את השני, מאחר וכל אחד מאתנו במהות הינו יצור חסר. שלמות הינה מאת ה’ יתברך בלבד.
ההכרה שבורא עולם מאחד ומחבר אותנו, מצוונו לאהוב אחד את השני “ואהבת לרעך כמוך” היא שמביאה לאהבת אמת. זאת משום שה’ הוא השלם היחידי והוא יוצר האדם ורק בכוחו להשלימו. השלם המוחלט יכול להשלים את זולתו ולכן כאשר המושלם ובעל היכולת להשלים את זולתו, הוא המצווה והוא חלק מהחברות ואהבת הזולת, דבר זה מביא אותנו לאהבת אמת, כי כך אנו משתלמים וזה הפרוש “ואהבת לרעיך כמוך אני ה'” הגורם לאהבת אמת.
כך שאהבת איש ואישה, אדם ורעהו, מקורם נובע מתוך אהבת ה’, האהבה הגדולה, שמחברת אותנו לשלמות האמתית והיא כוללת את אהבת הזולת בתוכנה, זה רצון ה’ ובכך הוא משלים אותנו.
גם אם אדם לא יכיר ב”אני ה'” שבקרבו, לא תשתנה העובדה שכל אהבות האמת בחיינו האנושיים, נובעים ויונקים את חיותם וחיוניותם מאהבת ה’, מהשתוקקות הפנימית להתחברות ולשלימות, מהכרה פנימית ועמוקה, גם אם לא מודעת, שהבריאה נבראה באופן חסר, שאין האחד שלם אלא בהתחברות שלו עם האל ושאר הבריות.
מכיוון ש”ה’ אחד” שאין עוד מלבדו, הוא מקור השלימות, כל המציאות כולה יונקת את חיותה וזכות קיומה מהאחד. ממילא, אהבת ה’ צריכה להיות ללא גבול “בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”. כל שאר האהבות הן נאצלות מהמקור, אינן עומדות בזכות עצמן, שהרי ללא המקור של אהבת ה’ הם אהבות מדומות.
כעין זה כתב בספר רבי צדוק(87) “ג’ אהבות יש: אהבת הקב”ה, התורה וישראל וכולם (ושלושתם) חד, (הם אהבה אחת) כידוע בזוהר, דהא בלא הא לא סגי (שאחת בלא רעותה לא מושלם) ואהבת השם יתברך הוא השורש (לכל אהבות), כי אהבת ישראל לבד בלא השם יתברך, הוא אוהב צוותא וחברותא (חברה) והוא דור הפלגה, שגם כן אהבו חברותא. (על זה תיקן בועז שאילת שלום בשם ה’, כמו שכתוב (88) “והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה’ עמכם ויאמרו לו יברכך ה’” וזאת מפני שהוא אהב צוותא וחברה מאד, ופחד שמא אהבת הצוותא והחברה שלו היא אהבה ללא אהבת השם יתברך ולכך הקפיד שפתיחת שאילת השלום שלו תהא בשם, לומר שרוצה רק צוותא לכבוד שמים ומתוך אהבת ה’). ואהבת תורה בלא השם יתברך, היינו אהבת החכמה בלבד, זהו דור המבול שאוזכר בזוהר (89) שהיה ראוי אז מתן תורה, שהמה אהבו תורה וחכמה מאד”.
אוסיף ואומר, כי גם אהבת ה’ לבד, ללא אהבת לימוד תורה וקיום מצוותיו וללא אהבת ישראל, היא אהבה עקרה שאינה לרצונו יתברך, כי אהבתו מתבטא בקיום רצונו, אהבת תורתו ואהבת עמו ישראל אשר בחר. לכן נראה מדבריו כי אהבת השם היא השורשית והשתי אהבות הנוספות הם משלימות ביחד לאהבת ה’ אחת שלמה.
עוד בהבנת המושג המיוחד אהבת ה’, כתב בספר ארחות צדיקים(90) “יעזוב אדם כל האהבות וידבק באהבת הבורא ברוך הוא, כדכתיב (דברים ו ה): “ואהבת את ה’ אלהיך”. אהבת השם ברוך הוא, היא תכלית כל התכונות וסוף כל המעלות במדרגות כל אנשי העבודה, וכל המידות הן כמו סולם למעלת האהבה והיא נדבת הנפשות מאנשי החסידים והנביאים והפרושים, וסופן אין למעלה הימנה.
הרבה פעמים מקדים הספר (חומש) את (מעלת) יראת האלהים על (מעלת) אהבתו, כמו שנאמר (דברים י יב): “ועתה ישראל, מה ה’ אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה’ אלהיך ולאהבה אותו”. ומפני שהאהבה היא תכלית הפרישות וסופה (הקצה הגבוה של הפרישות זה התחלת האהבה), והקרובה שבמדריגות (הפרישות היא מעלה הקרובה ביותר מכל המעלות) אל מדריגת אהבת האלהים. ואי אפשר שיגיע האדם אליה (אל אהבת השם) אלא אחר שתקדם יראתו ופחדו מהאלהים. ועל כן הקדימה (הכתוב את מעלת) היראה לאהבה.
ומה היא האהבה? היא אהבת הנפש ונטותה (הימשכותה) מעצמה אל הבורא יתברך, כדי שתדבק באורו העליון. הנפש הזאת היא מקור (שורש) הדעת (השכל האנושי), והיא טהורה וזכה, והבורא קושרה בגוף אשר חשקו (תאוותו) רב, לנסות אם היא (הנפש) תלך בדרכי השם. ומפני שהאדם מלובש בגוף, הנברא ברוח בהמות (באופן חומרי) – אין כוח בנשמה הנבראת מאלהים לחשוב (ללכת) אחר בוראה, כי מעורבת (כלואה) היא בתאוות הגוף. וכל ימי קטנות האדם (שהוא כלו בתאוותיו) – אינו מבקש ואינו שואל אלא תאוותיו ותענוגיו. כי מרוב תאוות הגוף, אכילה ושתייה ועידוני העולם הזה, שהוא עולם שווא ושקר, וחושב לאסף הון רב – אין כח בהנשמה לחשוב אחר הבורא יתברך, כי היא מלובשת בהבלי שווא. ואחרי שתרגיש הנפש (נחת רוח) במה שיש לה תועלת לעצמה (להשלים עצמה) בלתי (ללא) שיתוף הגוף, אז היא תתאווה לבקש מנוחה (הפרדה) ממידות הגוף, כאשר (כמו) יתאווה החולה לרופא. וכשתתרפא (תתמלא ברוחניות) הנפש מתחלואיה, אז יהיה לה אור בעצמה וכוח בנפשה.
וכיצד היא (פעולת) האהבה? שיאהב את השם אהבה גדולה ויתרה רבה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת השם יתברך. והנפש הלוא מלאה אהבה, ואותה אהבה קשורה בשמחה, ואותה השמחה מברחת (מבריחה) מעל לבבו נעימות הגוף ותענוג העולם. ואותה שמחה עזה ומתגברת על לבבו, וכל הנאות שבעולם הם כאין כנגד תגבורת תוקף שמחת אהבת השם יתברך, וכל שעשועי ילדיו כלא היו כנגד שעשוע הלב האוהב את השם בכל לבו. וכל הרהור שלו איך לעשות רצון הבורא יתברך, ולזכות את הרבים, ולעשות קידוש השם, ולמסור עצמו באהבת השם.
העובד מאהבה עוסק בתורה ומצוות, והולך בנתיבות החכמה המראים איך יעשה כל המצוות מאהבה, ואיך יאהב את השם יתברך אהבה גדולה: לא מפני דבר שבעולם, לא מפני יראת הרעה ולא כדי לקבל הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא. ומעלה זו מעלה גדולה עד מאוד, ואין כל אדם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא “אוהבי” (ישעיהו מא ח), לפי שלא עבד אלא מאהבה. והוא שציווה הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבינו עליו השלום, שנאמר (דברים ו ה): “ואהבת את ה’ אלהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”. ובזמן שיאהב את השם ברוך הוא אהבה הראויה – מיד יעשה כל המצוות מאהבה.
מעלת המצווה
בעניין מעלת מדרגת אהבת ה’ אומר הרב בספר “(91)חובת בלבבות” ש”(92)מקום שער אהבת ה’ נקבע אחרי שער הפרישות, מפני שמטרת הפרישות היא להרחיק מלב האדם כל אהבה ותשוקה לענייני העולם הזה, כדי שיאהב רק את ה’, וישתוקק רק לעבוד אותו. אהבת ה’ היא השיא של כל המדרגות בעבודת ה’, אין מדרגה שהיא גבוהה ממנה, ואין אחריה מדרגה נוספת”. מכאן נראה שמי שמגיע לאהבת ה’ נמצא בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. באמצעות אהבת ה’ האדם דבוק בו יתברך.
עוד כתב “בחובת הלבבות(93)” בעניין מיקומה של מידת אהבת ה’ באדם: “והרבה פעמים מקדים הספר (התורה) זכר (מידת) יראת האלהים על (פני מידת) אהבתו, כמו שאמר (דברים י) “ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה” ואמר )שם( “את ה’ אלהיך תירא” וחייב הדין (על פי הצדק) להקדים היראה על האהבה באלהים, מפני שהיא (היראה) תכלית (סוף מעלת) הפרישות וסופה הרחוק (היא הקצה האחרון הסופי של הפרישות) והקרובה (מתחת) שבמדרגות אל מדרגת אהבת האלהים (והיא היראה המדרגה הקרובה ביותר אל מדרגת אהבת ה’) והוא (היראה) השער הראשון משעריה, (השער הראשון משערי אהבת ה’) ואי אפשר שיגיע האדם אליה (אל אהבת ה’) אלא אחר שתקדם יראתו ופחדו מאלהים יתברך, ועל כן הקדמנו שער הפרישות לשער הזה כי מן הנמנע ממנו (לא יתכן) שתתיישב אהבת הבורא בלבנו (יחד) עם התיישב אהבת העולם בנו, וכאשר יהיה לב המאמין ריק מאהבת העולם ופנוי מתאותיו מצד הכרה ובינה (אז) תתיישב אהבת הבורא בלבו ותהיה תקועה בנפשו כפי הכספו לו (הכיסופים אליו) והכרתו אותו”
מצוות אהבת השם נחשבת לאחת המצוות הנעלות ביותר ביהדות. בספר “חובות הלבבות(94)” כותב הרב: “האהבה לה’ לבדו היא שיא הדרגות ותכלית המעלות”. “וגם ראוי לך לדעת כי כל חובה וכל מדה טובה מושכלת או כתובה או מקובלת הם תכונות ומעלות שעולים בהם אל הענין הזה והוא תכליתם וסופם אין מדרגה למעלה ממנו ולא אחריו”. מצוה זו עומדת בהשוואה למצוות יחוד האל, שהיא מצווה יסודית ושניה אחרי מצוות האמונה בהשם. זאת נלמד ממשה רבינו ע”ה “במשנה תורה(95)” שעם טוהר הייחוד ומצוות “יחוד הבורא” שאנו מקיימים באמירת “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד(96)” נצטווינו במצוות אהבתו של הקב”ה שכתוב(97): “ואהבת את ה’ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”.
שואל “בחובת הלבבות(98)” על האופן שיבור לו האדם להגיע לאהבת ה’: “אבל איך הדרך אל אהבת האלקים יתברך? ומשיב כי הבקשה הזאת לא תתכן לשואל אלא אחר הקדמות (הכנות) רבות וכאשר תתקיימנה (תושלם) ההקדמות תתילד (תיוצר) מהם (בליבו) האהבה באלקים יתברך, אבל מי שמכוין אליה בעצמה (בלבד ללא הכנות) לא יוכל להגיע אליה.
וההקדמות אשר ראוי למאמין להקדים לה בנפשו הם שני ייחודי הלבבות ושתי כניעות ושני חשבונות ושתי בחינות. כפי שיבואר לקמן:
שני ייחודי הלבבות אחד מהם לייחד הלב ביחוד הבורא – (שיאמין באמונה שלימה שה’ הוא אחד ויחיד). והשני לייחד המעשה לשמו ולעבדו לכבודו בלבד – (שיעשה את כל המעשה לשם ה’ לבדו).
שתי הכניעות אחת מהן הכניעה לאלוקים יתעלה – (שיכניע את עצמו לפני ה’) – והשנית הכניעה ליראי האלוקים ובחיריו – (שיכניע את עצמו לפני ת”ח יראה ה’).
שני החשבונות אחד מהם חשבונו עם נפשו על מה שחייב לאלוקים להתמדת טובותיו – (שיעשה לעצמו חשבון הנפש אם הוא ממלא את חובותיו כלפי ה’ תמורת הטוב שה’ עושה לו תמיד).
והשני חשבונו עם נפשו על הסתירו עונותיו והאריכו לו ומחילתו – (שיעשה לעצמו חשבון הנפש אם הוא ממלא את חובותיו כלפי ה’ תמורת מה שהשם נוהג אתו בהסתרת עוונותיו, באורך רוח, שאינו מענישו מיד, ואף סולח לו על עליהם).
שתי הבחינות אחת מהם הבחינה במה שעבר לראשונים, בעמדו על ספרי הנביאים ודברי הקדמונים ע”ה כמ”ש (תהלים קמג) “זכרתי ימים מקדם” – (שיתבונן בניסים שעשה ה’ לאבותינו).
הבחינה השנית בעולם במה שהוא רואה מפלאי הבורא יתברך בבריותיו – (שיתבונן בנפלאות הבורא הנראים בברואיו).
וכבר בארתי בספר זה כללים מן העניין הזה כפי יכולתי מה שיש בו די למי שמבין ומכוין למה שיש בו הצלתו והימלטו בעולם הזה ובעולם הבא.
וכאשר יתקן כל זה ויחבר אליו הפרישות מתענוגי העולם ותאוותיו – (שיתנהג בפרישות מתענוגי העולם הזה ותאוותיו). ויבין גדולת הבורא ועצמותו ואמתותו ורוממותו – (שידע ויבין את גדולת ה’ ורוממותו).
וישכיל קטנות ערך נפשו וזעירותו וזלותו (שיבין את אפסיות ערך האדם). ואח”כ יכיר רב טוב הבורא עליו וגודל חסדו עמו, אז תהיה האהבה באלקים מן המאמין סמוכה לזה בלב שלם ואמתות זך נפשו והכספו לו בהשתדלות וחריצות וזריזות דומה למה שנאמר )ישעיה כו( “נפשי אויתיך בלילה ואמר (שם) “לשמך ולזכרך תאות נפש” ואמר (תהלים מב) “צמאה נפשי לאלהים.” והחזק שבדברים שתעזר בהם (תאחז בדברים המביאים ליראה) על המדרגה הזאת העליונה, הוא המורא הגדול מאלקים והאימה ממנו והפחד ממצותיו (שיהיה עליו פחד ומורא גדול מה’ וממצוותיו).
והמחשבה תמיד (צריכה להיות) בהשקפתו (שיזכור תמיד את רצון ה’ במחשבתו) על סתרך וגלויך ומצפונך ונראך והנהגתו אותך וחמלתו עליך ודעתו הנסתר והנגלה בעבר ובעתיד ממעשיך ומחשבותיך והבטחתו לך והקרבתו אותך ולא תוכל עם כל זה (אפילו בעשותך את כל הנאמר לא תוכל להגיע לשלמות) לעמוד מנטות אליו בלבך ובמצפונך בבר לבב ובאמונה שלמה.
ותחלה נפשך באהבתו ותבטח על חמלתו וגודל חנותיו ורחמיו, ולא תשתתף בעת ההיא עם אהבתו אהבת זולתו (לא לאהוב אף בריאה עם אהבת ה’) ולא ישקיף עליך שאתה ירא עם יראתך ממנו בלתו (שלא תראה לפניו שאתה מתיירה מבריאה כל שהיא, מבלעדו) ולא תפקדהו (לא תחסרהו) מרעיוניך ולא יסור מנגד עיניך ויהיה צוותך בבדידות וישב עמך במדברות ויהיה מקום מלא בני אדם בעיניך כלא מלא והריק מהם כלא ריק, לא תשומם (תשתעמם) בהפקדם (כאשר אינם) ולא תדאג בהעדרם ותהיה תמיד שמח באלקיך שש בבוראך, עלז ברצונו וכוסף לפגיעתו (לפגוש אותו) כמ”ש (שם סד)” ישמח צדיק בה’ וחסה בו” ואמר הנביא (חבקוק ג) ואני בה’ אעלוזה אגילה באלהי ישעי ואמר דוד עליו השלום (תהלים סד) ה’ אורי וישעי ממי אירא ושאר המזמור” עד כאן דבריו הקדושים.
הנצי”ב מוולוז’ין(99) כתב בפרושו העמק דבר(100) על מדרגת אהבת ה’: “אמנם יש עוד מדריגה על המדרגות והיא בסתר המדרגה, שלא זכה ולא יזכה אליה שום אחד מבני עליה אלא משה רבינו ע”ה, והוא גם הוא בדרך נסתר, וזוהי אהבה מסותרת ונקרא אותה בשם אהבה רבה, כי אהבה הפנימית נקרא בשם אהבת עולם, רצוני לומר שיכולין לזכות בה כל באי העולם הבוחר בה, אבל אהבה רבה זו לא קם כמשה ולא יקום רק הוא לבדו בדרך הנסתר, זהו סוד(101) ומשה עלה, על בני עליה. ואהבה רבה זו יוצאת מיראה שהיא לפני ולפנים, ותהיה אז האהבה לפני ולפנים, ויחזור להיות נקרא בן, כי כל אהבה בחינת בן”
ממסירות הנפש של רבי עקיבא ואהבתו לה’ נוכל ללמוד על חשיבות מצוות אהבת ה’. המהר”ל(102) מסביר זאת כך: ואל יקשה בעיניך למה היה מקיים שיאהב השי”ת בכל לבבו ובכל נפשו במה שהיה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו באחד. כמו שמוזכר בגמרא (103)בברכות: כותב שם הרב, שאהבה שיש לאדם אל ה’ יתברך היא נובעת מזה שהאדם תופס את עצמו שאינו “שם דבר” ומודע, שתוצרתו היא מהשם יתברך ואליו הוא שב בסופו. ואין כל מציאות בעולם זולת ה’ יתברך, הוא אחד ואין זולתו.
ולפיכך רבי עקיבא היה מאריך ב’אחד’ עד שיצאה נשמתו, להודיע שהוא יתברך אחד והנשמה אליו תשוב. וכאשר האדם מודע למציאותו מול ה’ יתברך, תצמח בו האהבה מאליה, מצד שהוא יתברך אחד, אין לשום נמצא בעולם פרוד מאתו, כי כל המציאות והנבראים תלוים ודבקים בו יתברך, כי הוא עיקר הכל, ומפני כך שייך בנבראים הנאצלים האהבה אל השורש אל השי”ת.
ויותר שייך אהבה אל השי”ת ממה ששייך אהבה בשאר דברים. כי כל אהבה שיש בין האוהבים, אף שהם דבקים זה בזה, מכל מקום יש לכל אחד ואחד מהם מציאות וקיום בפני עצמו. אבל האהבה אל ה’ יתברך צריך להיות במה שהאדם שב רוחו ונפשו אליו לגמרי עד שאין לאדם מציאות בעצמו. ובזה הוא מתדבק לגמרי בו וכדכתיב (דברים ל, כ) “לאהבה את ה’ אלוהיכם ולדבקה בו”.
בהמשך להסבר המהר”ל את מעשה רבי עקיבא ניתן להוסיף ולומר, שלא רק שאין לאדם מציאות בפני עצמו ביחס אליו יתברך, אלא לכל העולם ובריותיו אין מציאות בפני עצמה, כפי שכתב הרב בעל ספר “דרך חיים” “(104)כי דבר מחויב הוא וברור שאי אפשר שיהיה דבר זולתו יתברך ובזה שהעולם נברא לעבוד את השי”ת, נעשה העולם חלק גבוה, ובזה יש מציאות אל העולם” בעצם כל מציאות העולם בזכות באפשרות הניתנת לו לעבוד את בוראו.
“האור החיים” כתב על הפסוק ואהבת: “(105)שעל ידי אהבת ה’ ישיג (האדם) מדרגה זו שיהיה ה’ מייחד שמו עליו ביחוד, כדרך אומרו: “(106)אלהי אברהם אלהי יצחק”, ופירוש שכל אחד ראוי בפני עצמו (שהגיע למעלת אהבת השם) שיתייחד שם אלהותו עליו, ותמצא שאברהם ביאר בו הכתוב שהיה אהוב דכתיב “(107)זרע אברהם אוהבי.”
אהבת ה’ היא מידה מיוחדת. ראשית, שלא כמו רוב המידות, קיים ציווי על החלק הנפשי שבאדם. אמנם, כבר האירו הפרשנים על הקושי לצוות על אהבה ועל כן פרשו שהמצווה מכוונת לפעולה מעשית, לדברים המביאים את האדם לאהבת ה’, אך למרות זאת, “(108)אין המקרא יוצא מידי פשוטו” הרי פשט הציווי בסופו של דבר, מצווה את האדם לאהוב את ה’.
שנית, מדובר במידה שהיא יסוד לכל המידות. אם אדם אוהב את ה’ הרי שהוא מקבל את המציאות כפי שה’ מזמן לו, ללא טענות ואכזבות, הוא פחות כועס, הוא מתבטל כלפי האחר, נעשה בעל מידת ענווה, יותר זריז לקיים ולעשות את רצון ה’, כפי שכתב ב”ספר המידות“: (109)“תדע אחי כי כן כל המשפט בכל הכוחות הנטועות באדם ונקראים בשם מידות, הנה, מנהלם בראשם כוח האהבה והשנאה ורוח דעת מרחפת על גביהן”.
שלישית, אהבת ה’ היא מידה תכליתית ממהות התורה וכך כתב הרמב”ם(110) “יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו”. עד כאן דבר על האמונה ומיד בפרק הבאה כתב :
“האל הנכבד מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה’ אלקיך”.
מכאן נראה כי האמונה בא-ל, היא הבסיס והתשתית לאהבת ה’. כאשר אדם מאמין אין אנו יודעים את גודל, איכות ועוצמתה של האמונה, יתכן שאמונתו היא מאוד שטחית הנרכשת מחינוך, הרגלים, או מסורת משפחתית ועוד. לעומת זאת, כאשר ניכר על האדם כי אוהב הוא את ה’, אנו יודעים כי אמונתו היא אמונה איכותית ואמתית הנובעת מעמקי נפשו ונשמתו.
עוד בעניין מעלת מצוות אהבת ה’ כתב בספר “תומר דבורה(111)“: “עיקר כניסת האדם אל סוד החסד הוא, לאהוב את ה’ תכלית אהבה, שלא יניח עבודתו לשום סיבה. מפני שאין דבר נאהב אצלו כלל (אצל האדם) לערך אהבתו יתברך. ולזה יתקן תחלה צרכי עבודתו (לה’ יתברך), ואחר כך המותר יהיה לשאר הצרכים. ותהיה האהבה הזאת תקועה בלבו (ותהא בלתי תלויה) בין יקבל טובות מאת הקב”ה ובין יקבל יסורין ותוכחות, יחשבם לאהבה לו, כדכתיב (משלי כ”ז) “נאמנים פצעי אוהב”, וכדכתיב (דברים ו’) “ובכל מאדך”, ופירשו (ברכות נ”ד) “בכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד”. כדי לכלול כל המדות (בין הטובות ובין היסורים) בחסד”
עוד במעלת האהבה כתב בעל “השפת אמת(112)“: נאמר במדרש על הפסוק “(113)שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה”. העניין הוא, דיש בכלל ישראל אהבה לאביהם שבשמים, וכמו כן נמצא בכל פרט (בכל ישראלי) נקודה אחת (של אהבה להשם), שעל זה נאמר “מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבה”.
אכן יש חטאים המסלקין זאת האהבה, וזה הסימן שכל זמן שנשאר האהבה והתשוקה בלב איש ממילא לא היה החטא בעצם הפנימיות (חוטא לשמה) רק במקרה (אירוע זמני), ואז על כל פשעים תכסה אהבה.
דקשה הלא הכל (יביא) במשפט, רק אותה אהבה הגדולה בלב האדם שגוברת על תאוות החטא, שעל ידי החטא לא נתבטלה ממנו האהבה, אז הדין נותן שתכסה על הפשעים”
אופנים לקיום מצות אהבת ה’
האם ניתן לצוות על האדם לאהוב את ה’ ?
טרם נדון באופנים לקיום המצווה, נברר את עצם הדרישה והציווי לאהבת ה’. ציווי זה מעלה תמיהה ועמה נשאלת השאלה, כיצד ניתן לצוות על האדם לאהוב, הרי אהבה היא תכונה רגשית, האם יתכן שעל ידי רצון האדם לקיים את ציווי ה’, יוכל הוא לשלוט ברגשותיו ולהפעיל את תכונת האהבה אליו יתברך ?
כתשובה לשאלה זו, כתב בשפת אמת (114) וכן כתב גם בספר “הכתב והקבלה”(115) “והאמת, כי הקושיה היא עצמה התירוץ, שמזה (מעצם הציווי לעם ישראל) נלמד, שיש (בכוחם) בטבע כל איש ישראל לאהוב להשי”ת בכל לבו ונפשו, ורק (שכח זה) נטמן בעומק הלב, ועל ידי הרצון והתשוקה (ניתן) למצא זאת האהבה (שתורגש באדם) על זה נאמר “(116)יגעת ומצאת תאמין”.
פירוש, שעל ידי שמשים האדם בלבו תמיד ומשתוקק לאהבת בוראו נגלה לו רוח הקדושה אשר בקרבו. על זה נאמר “(117)חיי עולם נטע בתוכנו”, והכלל שכל מצוות שבתורה הם כללים, והפרטים (הם) איך לבא לקיום המצווה, הוא בחינת תורה שבעל פה… ואף שקשה לצייר לקיים בכל לבבך, מכל מקום צריך להיות הרצון והתשוקה לבא לזה בכל עת, ועל ידי זה נפתחים השערים שבלב האדם כנ”ל”.
כן כתב הרב גם במקום אחר “(118)האהבה ורצון שנמצא בלבות בני ישראל הוא הכח אשר נטע השי”ת בתוכנו בעת קבלת התורה, ואינו בכח אנושי, כי היראה ושאר המדות הוא כל אחד לפי כחו, והאהבה היא מתנה מהקב”ה”
כעין זה כתב הרב גם בפרשת “והיה אם שמע”.. “(119)לאהבה וכו’ פירוש הפסוק, כי תכלית המצות הם כדי לבא לאהבת ה’, כי איך אפשר לבשר ודם לבא לאהבת הבורא? וכן הקשו הפילוסופים, כי איך שייך ציווי באהבה, אם אין הנפש אוהב בעצם. ולא מחכמה שאלו זאת, רק מחסרון המצוות שלהם, אבל בני ישראל על ידי המצוות מתעורר בהם האהבה”.
עוד כתב הרב(120) “במצות ואהבת מקשים החוקרים, איך שייך ציווי על האהבה, אבל באמת היא מתנה מן השמים ועל ידי תורה ומצות יכולין לעורר האהבה. והנה השבת נקראה מתנה טובה כי השבת היא בחינת אהבה, כמו שכתוב בספרים, כי בימי המעשה עיקר ביראה, ובשבת קדש באהבה, ועל ידי היראה בימי המעשה זוכין בשבת קדש לאהבה, וכמו כן על ידי אהבה שבשבת יש להוסיף היראה בימי המעשה, כענין שאמרו יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי”.
ניתן להשלים את דבריו על פי מה שכתב בשני לוחות הברית(121) בשם המדרש וז”ל: “על כל פשעים תכסה אהבה” דכתיב “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה(122)” דכתיב “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה(123)“. פירוש שיש בכל לב איש ישראל נקודה טמונה בהתלהבות לה’ שלא יוכל להיות נכבה.
והגם (שהציווי) כי לא תכבה הוא לאו (איסור מהתורה לכבות את אש המזבח), אבל הוא הבטחה גם כן. וכמו שכתבו חז”ל(124) “אף על פי שאש יורד משמים מצוה להביא מן ההדיוט”. כמו כן בנפש האדם שצריך להיות תשוקת רשפי אש בלב בוער לעבודת הבורא יתברך ולחדש בכל יום זה ההתלהבות כמו שכתוב “ובער עליה הכהן(125)“. כל עובד ה’ נקרא כהן.
התעוררות האהבה בלבות בני ישראל היא העבודה שבלב, היא התפלה שבמקום קרבן. וכשיש ההתלהבות, כל מחשבה זרה העולה על הלב נשרפת. כמו שכתוב בזוהר הקדוש(126) “מחשבה רעה העולה על מוקדה” ניתן לשרוף את אותה מחשבה רעה, ולהעביר אותה מתוך הקודש, באותו רצון שעולה למעלה.
על אהבה זו הטמונה בלבות ישראל כתב “בשם משמאל”(127) “ושירה זו של הים מעיד על זה, כי הוציאו מלבם פרשה בתורה קודם קבלת התורה, ע”י שבאו אל אמונת ה’ נתגלה פנימיות אהבת ה’ שהוא בעצם בנפשות בני ישראל. וכן איתא במדרש, כי תורה וישראל קדמו לעולם. ואמרו מחשבתן של ישראל קדמה אפילו לתורה ע”ש פרשת בראשית”.
פירושם של דברים שע”י שמשים האדם ללבו תמיד ומשתוקק לבוא לאהבת בוראו, נגלה לו רוח הקדושה אשר בקרבו וזה הנאמר “חיי עולם נטע בתוכנו”.
בעל הסמ”ג(128) כתב בעניין אופן קיום מצוות אהבת ה’: “ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, בשלשה עניינים (אופנים) הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל בעבודתו, במורא שנאמר את ה׳ אלהיך תירא, בקבלת שכר שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, באהבה שנאמר ואהבת את ה׳ אלהיך ושלשתן חלוקין (ונבדלים בעבודתם) זה מזה.
במורא: כי כמה אנשים עושים מצות המלך שאינם עושים אותם לא מפני אהבת המלך ולא מפני קבלת שכר אלא מיראת המלך פן יזיקם וכמו כן אנשים שאומרים לעבוד הקב״ה, פן יזיקם בעולם הזה ולאחר מיתה, פן ידונם בגיהנם ודאי מדה טובה היא שירא מלפני הקב״ה כאשר צוהו, אבל זו אינה עיקר העבודה, כי עיקר מחשבתו לצורך עצמו.
בקבלת שכר: וכן ישנם אנשים שעובדין הקדוש ברוך הוא על דעת שייטיב להם בעולם הזה ובעולם הבא. ודאי מדה טובה היא שמאמין בהקב״ה שיתן לו שכר טוב, אבל זו אינה עיקר העבודה כי עיקר מחשבתו לצורך עצמו.
באהבה: אבל אופן העבודה הטוב והנעלה ביותר, היא הכתובה אצל ייחוד שמו “ואהבת”, לעבוד את הבורא מאהבה, שלא על מנת לקבל פרס. ועל דרך זה אמרו רבותינו(129) “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס”.
אהבת ה’ ע”י השגה בו יתברך
אומר הרמב”ם, התורה בארה לנו כי העבודה שבלב, תהיה נכונה אחר ההשגה בהשם, וכפי גודל ההשגה כך תהיה האהבה בו יתברך. ורק אחר שתהיה האהבה בלב האדם, תהיה העבודה שבלב שלמה. טיבה של העבודה שיתמקד האדם במחשבתו רק בהשם יתברך ויתבודד בה כפי היכולת. השגה, כוונתו על ההשגה השכלית, לא על דמיונות. אחר ההשגה כחלק מהעבודה, להתמסר אליו, וזה יצליח על פי הרוב, בבדידות ובהתפרדות מחיי העולם.
לשון הרמב”ם(130) “והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה’ אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו רז”ל עליה, ואמרו זו עבודה שבלב, והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו (131)במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת, ולזה תמצא דוד ע”ה שצוה שלמה בנו והזהירו מאד בשני העניינים האלה, רצוני לומר להשתכל בהשגתו, ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה, אמר ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, אם תבקשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזנחך לעד, והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה, ואמנם תקרא העולה על רוחכם. הנה התבאר כי הכונה אחר ההשגה היא להמסר אליו, ולהשים המחשבה השכלית בחשקו תמיד, וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהתפרדות, ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי”.
כך כתב גם הרלב”ג(132) על הפסוק “ואהבת את ה’ אלהיך” – “צונו בזה המאמר לאהוב השם יתעלה. ולפי שהאהבה מבואר מענינה (מדרך פעולתה) שלא תהיה לדבר שאין לנו בו שום השגה, כל שכן שלא תהיה בזה האופן השלם אשר זכר (ציווה) פה. הנה יחייב זה הציווי שנעשה בדרך שתהיה לנו השגה מה (כל שהיא) בזה השם הנכבד והנורא, כדי שנתעורר מפני זה לאהבו, וכל מה שנוסיף השגה בו יתעלה נוסיף לאהבה אותו. והנה זה יושג לנו מצד שקדנו על מצות התורה, כי הם יישירונו (יכוונו אותנו) אל השגתו יתעלה.
“והוא מבואר כי כשיעמוד האדם על זה, תהיה אהבתו אל ה’ יתעלה, היותר חזקה שבכל האהבות אשר אצלו, כי סבות האהבה הם השלמות והמעלה והערבות והתועלת, כמו שנזכר בספר המידות. ולפי שהשם יתעלה הוא בתכלית השלמות והמעלה, עד ששלמות כל נמצא זולתו הוא חסרון ביחס אל שלמותו יתעלה, הנה יהיה היותר נאהב לאין שעור מזה הצד”.
“ולפי שהערבות אשר תהיה בהשגתו יתעלה הוא למעלה מכל הערבויות לאין שיעור. ולפי שהתועלת שיושג מהשגתו יתעלה הוא למעלה מכל התועלות, כי הוא השגת החיים הנצחיים, הנה יהיה היותר נאהב לאין שעור מזה הצד”.
אהבת ה’ ע”י התבוננות בבריאה
טרם נדון בקיום הציווי אהבת ה’ באמצעות התבוננות, נבאר תחילה את המושג התבוננות. המושג התבוננות יכול לשמש אותנו במובנו האחד כפעולת עיון, מחשבה חוקרת ומעמיקה והסתכלות פנימית של האדם אל העצמים בהם הוא מתבונן.
באופן אחר, המושג התבוננות מתפרש כחוויה מיסטית והתנסות רוחנית. לעומת זאת בעולם המדע, המושג התבוננות עשוי להשתמע כתצפית מסודרת בתופעות. המונח העברי של התבוננות משמש גם לתיאור מצב נפש של התעמקות בעצמי, או התבוננות פנימית והתמקדות. למשל: התבוננות פרטנית בכל אחד מאיברי הגוף בנפרד, תוך העברת המודעות מאיבר לאיבר.
באמצעות ההתבוננות, עשוי האדם להגיע לתובנות שאינם מושגים ע”י מחקר. המעלה בפעולת ההתבוננות היא שהאדם לומד ומשיג דווקא כאשר הוא יוצא מנקודת הנחה שאינו יודע דבר. ההתבוננות הינה מרכיב עיקרי בהכרה באחדות האל (הנוסיס)(133). ההתבוננות הנעלה ביותר היא התבוננות בהנהגת האל ובמעשיו, כדרך ואמצעי חיבור לכוח העליון.
התבוננות בעיני חז”ל
חכמים עסקו רבות בהתבוננות כפעולת הכרה של האדם בכל דבר, במיוחד בתחומים רוחניים. ההתבוננות שובחה בדרך כלל כפעילות ראויה וכך כתב(134) רבי יעקב אנטולי זצוק”ל. הרמב”ם(135) הגדיר את ההתבוננות כהִתעמקות שנייה לאחר ברור ראשוני, בכותבו: “כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה, אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר”. ההתבוננות אף נבחנה בדברי חכמים מן הבחינה המוסרית, כך רבי הלל בן שמואל מווירונה בספרו “תגמולי הנפש” בהקדמה, על התשוקה אל “התבוננות מופשטת מתאוה וקנאה”.
הרמב”ם(136), הבדיל בין התבוננות בדמיוני שאינו קיים, לבין ההתבוננות במציאות. דעתו, שנצטווינו לאהוב את ה’ יתברך באמצעות התבוננות במעשיו הנפלאים, כפי שכתב(137), שהדרך לאהבתו היא על ידי התבוננות בבריאה. מדבריו מובן שכאשר התורה מצווה אותנו לאהוב את ה’, אכן הדבר אפשרי ותלוי בפעולות שלנו.
כך לשונו: “האל הנכבד והנורא הזה – מצוה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר: “ואהבת את ה’ אלוהיך” (דברים ו ה, דברים יא א) ונאמר: “את ה’ אלוהיך תירא” (דברים ו יג, דברים י כ (והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: “צמאה נפשי לאלוהים לאל חי” )תהלים מב ג(.
וכשמחשב בדברים האלו עצמם מיד הוא נרתע לאחריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד: “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו”. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם. כמו שאמרו חכמים בעניין “אהבה”: “שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם”.
וכן עוד כתב הרמב”ם בספר המצוות, שהדרך לאהבתו היא על ידי התבוננות במצוות התורה: “(138)שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולתיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג – וזוהי האהבה המצווה (עלינו)… הנה ביארנו לך, שבהסתכלות (התבוננות) תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג ותבוא האהבה בהכרח”.
ונראה כי מתקיימים שתי הדרכים, דרך אחת: על ידי התבוננות במצוות התורה יכול להידבק בבוראו תכלית הדביקות. ודרך שניה ע”י התבוננות בבריאה יש בידו להגיע לדביקות ואהבת השם.
כעין זה כתב בספר החינוך(139) “מצות אהבת השם – שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא, שנאמר (דברים ו’, ה’) “ואהבת את ה’ אלהיך”. וענין המצווה שנחשוב ונתבונן בפקודיו (התורה) ופעולותיו (הבריה) עד שנשיגהו כפי יכולתנו. ונתענג בהשגתו בתכלית העונג, וזאת היא האהבה המחויבת. כלומר, שעם התבוננות בתורה תתיישב האהבה בלב בהכרח”.
כך כתב גם רבינו בחיי(140) “וענין האהבה, שיתבונן האדם בתורתו ובמצותיו וישיג בהם השם יתברך ויתענג באותה השגה בתכלית התענוג, ולכך סמך לו מיד: והיו הדברים האלה, באר בזה ענין האהבה בהשם יתברך איך היא”
מתוך דברי חז”ל הנ”ל, אנו למדים כי ע”י התבוננות בבריאה ובהנהגת ה’, בתורה ובחוקותיה, יתפעל האדם מעוצמתו יתברך ויבוא לידי השגה בו, דבר המעצים את האמונה ומייצר אהבה אליו יתברך.
עוד כתב בספורנו(141) “ועתה ישראל.. והתבונן מה ה’ אלהיך שואל מעמך שאינו שואל דבר לצרכו כי אם ליראה. וזה תעשה בהתבוננך באופן שתדע גדלו. ולאהבה אותו. וזה תשיג בהתבוננך אל דרכי טובו. וכל זה הוא שואל לטוב לך כדי שתזכה לחיי עולם”.
הארחות צדיקים מחזק את עניין ההתבוננות וכתב שזו הדרך להשיג בו אהבת השם ברוך הוא(142): “בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ -מיד הוא אוהב את המקום ברוך הוא, ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע את השם הגדול; כמו שאמר דוד (תהלים מב ג): “צמאה נפשי לאלהים לאל חי”.
וכשמחשב בדברים האלה שאמר דוד מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד, וידע שהוא בריה קטנה שפלה ואפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות; כמו שאמר דוד (שם ח ד): “כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך”, וסמיך לה: “מה אנוש כי תזכרנו” (שם פסוק ה). ובזמן שאדם מתבונן בדברים הגדולים, ומכיר גדלותו ממלאך וגלגל, ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים ובכל הברואים – מוסיף אהבה למקום ברוך הוא, ויצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב את המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיערוך עצמו לאחד מהגופים הקדושים אשר ברא השם ברוך הוא.
ובמקום אחר נאמר (איוב א א): “וירא אלוקים”, ובארו שמתיירא מדין עונש שמים ומגיהנום, ומעונשי עולם הזה (סוטה כז ב). וזאת המידה רחוקה מן האהבה מאוד מאוד.
אבל יירא מהשם יתברך כמו אדם שאוהב את אשתו והיא אוהבתו, והוא ירא לעשות דבר כנגדה פן יאבד אהבתה – כן הדבר הזה: חוצב רשפי אש אהבת הבורא יתעלה, ויירא לעבור על מצוותיו פן יפסיד אהבת הבורא יתברך. וזהו “עבדו את יי ביראה” (תהלים ב יא) – היא יראת האהבה, “וגילו ברעדה” – מרוב פחד הבורא תגילו לעשות חפצו.
וזאת היראה היא יראת האהבה, ועליה נאמר (ישעיהו לג ו): “יראת יי היא אוצרו”. ואין האהבה הזאת מתקיימת אלא במי שנותן דעתו לקיים כל המצוות כהלכתן, כי מי שאינו יודע המצוות אשר ציווהו יוצר הכל – אין זה נקרא “אוהב” גמור. לכן יאהב כל אשר יביאהו לאהבת הבורא ברוך הוא וברוך שמו. והעושה זה – טוב לו בעולם הזה ולעולם הבא”.
“ועל ידי התבוננות כל הנ”ל בעומק הדעת אזי ממילא בא לבחינת “רצוא” בקריאת שמע, להיות ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך. וזהו טעם אמירת פסוקי דזמרה וברכות ק”ש, כהכנה לקריאת שמע, כי תכלית קריאת שמע היא לבוא לידי התעוררות אהבה גדולה לה’ ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך, שיהיה נמשך בכל ליבו ממש אל הקב”ה בכבודו ובעצמו(143).
ומגיעים לכך על ידי התבוננות בעומק הדעת, כיצד כל צבא השמים הם בביטול תמידי להקב”ה, מחמת הסגתם ברוממות האל, שכל העולמות כולם כלא חשיבי ממש לגבי הקב”ה עצמו וככל שהאדם משיג יותר ביטול זה דצבא השמים, כך יתעורר יותר גם הוא בתשוקה עזה יותר לידבק בהקב”ה בכבודו ובעצמו”
“עוד כלל גדול לבינונים, יש שאינם יכולים להגיע (על ידי התבוננות) לאהבת ה’ בהתגלות הלב, שתהיה להם תשוקה מורגשת בלב לאלקות, אלא רק לבוא להסכמה והחלטה שראוי לדבקה בו יתברך בכל לב ונפש ומאד על ידי לימוד התורה וקיום המצוות, ועליהם לדעת שאם עושים כן מתוך עומק נפשם היינו שמתבוננים ומעמיקים במוחם בגדולת ה’ כדי לעורר החלטה זו בלבם ובכח זה אכן לומדים תורה ומקיימים מצוות בכל לבם נפשם ומאודם הרי גם זו היא עבודה תמה ומושלמת ועל ידי עבודה זו נמשכת להם חיות והתלהבות בתורה ומצוות כאילו עסקו בהן מתוך אהבת ה’ בהתגלות הלב הואיל ועבודה פנימית זו היא סיבת עיסוקם בתורה ובמצוות ובלעדי’ הי’ עיקר עיסוקם בצרכי הגוף בלבד(144)”
אהבת ה’ ע”י קיום המצוות ולימוד התורה
כתב השפת אמת(145) שאהבת ה’ היא מידה התלויה בנו וניתן להגיע אליה באמצעות קיום תורה ומצוות. זאת משום שעל ידי קיום מצוות, נעשה האדם דומה במידותיו ובמעשיו להקב”ה. על כך כתוב “רצה הקב”ה לזכות את ישראל”, בבחינת אהבת חסד, “לפיכך הרבה להם תורה ומצוות”. זאת על פי הכלל האומר: שורש אהבה (הדבר המניע באהבה) – התדמות (רצון להידמות) האוהב אל הנאהב. ניתן לומר כי מידת איכות והדיוק בהתדמות אליו, היא מידת הדבקות בו יתברך. ז”ל: “ובספר הישר(146) איתא כי שורש אהבה התדמות האוהב אל הנאהב. ולכן כאשר קדשנו הקב”ה במצוותיו ומדותיו ומתדמין במעשינו ומדותינו אל מדות הבורא ית”ש ולמעשיו, בזה יש לנו דביקות בו יתברך. והיא בחינת אהבת חסד מה שזיכה אותנו הקב”ה במצותיו”.
כיצד נעשית הפעולה של ההתדמות להקב”ה ? ממשיך הרב וכותב “ותרי”ג (613) המצות מזככין רמ”ח ושס”ה (613) אברים שבאדם, ובזה זוכין לאהבת ה'”.
הרב מסביר את פירושו מתוך הפסוקים: “והנה בפרשה ראשונה בקריאת שמע כתב סתם ואהבת” ללא כל הסבר כיצד להגיע לאהבה זאת, משום “והיא מדרגה גדולה כמו שהיה לבני ישראל בשעת קבלת התורה” כמו שכתב בתהילים על מעלתם בשעת קבלת התורה “אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם(147). בזמן מתן תורה בני ישראל היו בדרגה של “אהבה בעצם” כלומר בטבעם, מבלי לבצע שום פעולה.
הפרשה השניה – “והיה אם שמוע”, היא בחינת קבלת עול מצות והיא מדרגה נמוכה יותר מקודמתה, כמו שנראה מהגמרא בברכות(148) שם כתוב “ואספת דגנך – כשאין עושין רצונו של מקום”. כאשר האדם עובד קשה לצורך קיומו, מראה הדבר שאין הוא עושה כמו שצריך רצונו של מקום, “כי כאשר עושין רצונו של מקום, אין לו צורך בעשיה אחרת בעולם והוא כמלאך, שאין בו רק השליחות”. מהגמרא ניתן לראות כי הפרשה השניה מורה דרך לרכוש את אהבת ה’ ע”י קיום תורה ומצוות עד כדי כך שלא נצרך עיסוק בעול דרך ארץ והיא שניה במעלה מהאהבה הטבעית שבה היו בני ישראל במעמד הר סיני. מוסיפה הגמרא ואומרת “וכשאין זוכין למדרגה זו, צריכין לעורר את האהבה בכח המצות כנ”ל.
כן כתב הרמב”ם בספר המצוות, שהדרך לאהבת ה’ היא על ידי התבוננות במצוות התורה: “(149)שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולתיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג – וזוהי האהבה המצווה (עלינו). ולשון ספרי: ו”לפי שנאמר ‘ואהבת את ה’ אלוקיך’ (דברים ו, ה) יודע אני כיצד אהב את המקום? תלמוד לומר: “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך” שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם” הנה ביארנו לך, שבהסתכלות (התבוננות במצוות התורה) תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג ותבוא האהבה בהכרח”.
עוד כתב הרמב”ם(150) “אבל הדעות אשר למדתנו התורה והם השגת מציאותו יתברך ואחדותו, הדעות ההם ילמדונו האהבה כאשר בארנו פעמים, וכבר ידעת רוב האזהרה שהזהירה התורה על האהבה, ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כי שתי התכליות והם האהבה והיראה יגיעו בשני הדברים, האהבה תגיע בדעות התורה, הכוללות השגת מציאות הש”י על אמתתה, והיראה תגיע בכל מעשי התורה כמו שבארנו, והבן זה הביאור”.
עוד בעניין השגת אהבת ה’ כתב בספר העיקרים(151), שמן הדין (ללא כל אמצעי) היה ראוי אל האדם ליראה את השם יתברך וללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לב ובכל נפש, (הצורך האדם) כדי שישיג שלמותו הנפשית. (מאחר) השגת מעלה זו מאוד קשה לבני האדם, ולכן נתן לנו השם, ברוב רחמיו את קיום התורה והמצוות שעל ידי קיומם, תושג התכונה (אהבה) בלב האדם, המגעת לו מצד העבודה בכל לב ובכל נפש.
וז”ל: “ובעבור זה אמר הכתוב ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה’ אלקיך” וגו’ (דברים י’ י”ב). וביאורו שמשה היה אומר לישראל על גודל חסדי ה’ ומפליג בשבחו. מן הדין היה ראוי לאדם ליראה את השם יתברך, ללכת בדרכיו, לאהבה אותו ולעבדו בכל לב ובכל נפש כדי שישיג שלמותו הנפשי. מאחר וזוהי מעלה ומדרגה גבוהה, הקל עליו השם יתברך, ותחת (במקום) כל זה, ציוהו לשמור חוקת השם ומצותיו בלבד, וכך תושג התכונה (אהבה) המגעת לו מצד העבודה בכל לב ובכל נפש.
לאור זאת פירוש הפסוק כך: ועתה ישראל ראה גודל הפלגת חסדי ה’ שאינו שואל מעמך יראתו, הליכה בדרכיו ולאהבה אותו. תחת עבודתו בכל לבבך ובכל נפשך, שהיית מחוייב לעשות, אינו שואל כי אם “לשמור מצות ה’ ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך”, וכל זה לטוב לך. זאת משום שבאמצעות שמירת מצות התורה תושג התכלית האנושית – אהבת ה’ והדבקות בו שהיה ראוי שישיגהו האדם בעמל גדול ובטורח מופלג באמצעות עבודה על המידות.
והבן זה הפירוש בזה הפסוק(152) כי הוא מופלג (גדול) מאד, (שע”י) תוסר (תתבטל) בו הקושיא שהקשו עליו (על הפסוק) כשאמרו(153) אטו יראה מלתא זוטרתי היא, (וכי יראת ה’ דבר קטן הוא ?) ותרצו אין (כן) לגבי משה מלתא זוטרתי היא (דבר קטן הוא), ואין תירוץ זה מספיק, כי יש לבעל הדין לחלוק ולומר שאין ראוי שיאמר העשיר המופלג לעני שאין לו כלום, מה אני שואל מעמך כי אם אלף זהובים, לפי שאלף זהובים לעני דבר גדול הוא וקשה ההשגה, ואין העשיר מדבר בזה נכונה.
ולפי דרכנו (הבנתנו את הפסוק) מתפרש יפה, כי אין השם יתברך מבקש דבר שהוא קשה ההשגה, אלא קיום מצות התורה, כי תכונת היראה (והאהבה) שעל ידה יושג השלמות האנושי (תבוא מאלה) תמשך אל קיום מצות התורה”
גם בעל ה”שפת אמת”(154) כתב ששמירה וקיום תורה ומצוות, הם כלים שבאמצעותם אפשר להגיע לתכלית שהיא אהבה ודבקות בהשם. בלשונו: “בפרשת והיה אם שמוע כו’ לאהבה כו’ ולעבדו בכל לבבכם. פירוש הפסוק כי תכלית המצות הם כדי לבא לאהבת ה’, כי איך אפשר לבני ישראל לבא לאהבת הבורא ? וכן הקשו הפילוסופים כי איך שייך ציווי באהבה אם אין הנפש אוהב בעצם (מטבעה) ולא מחכמה שאלו זאת, רק מחסרון המצות שלהם. אבל בני ישראל ע”י (קיום) המצות מתעורר בהם האהבה”.
רבנו תם(155) בספר הישר כתב: איתא (מובא) “כי שורש אהבה (הסיבה המניעה): התדמות (ע”י השוואת הצורה השכלית והנפשית של) האוהב אל הנאהב, (הקרבה השכלית והנפשית נוצרת ע”י פעולות הגורמת להשוואה וקרבה תודעתית) ע”ש. ולכן כאשר קדשנו(ייחד אותנו אליו) הקב”ה במצותיו ומדותיו ומתדמין (אנו) במעשינו ומדותינו אל מידות הבורא ית”ש ולמעשיו. בזה (הקרבה והדימוי אליו) יש לנו דביקות בו יתברך כמ”ש הדבק במדותיו”.
כתב ב”שפת אמת”(156): בעניין אהבה ע”י קיום תורה ומצוות נאמר “במדרש, “סמכוני באשישות” באש של מעלה ושל מטה, תורה שבכתב ושבע”פ עי”ש. ומסיים הפסוק כי חולת אהבה אני…אבל על ידי שחולת אהבה אני, צריכין סיוע מן האש של מעלה ומטה ב’ התורות. ואין האהבה הזאת מתקיימת אלא במי שנותן דעתו לקיים כל המצוות כהלכתן, כי מי שאינו יודע המצוות אשר ציווהו יוצר הכל – אין זה נקרא “אוהב” גמור. לכן יאהב כל אשר יביאהו לאהבת הבורא ברוך הוא וברוך שמו. והעושה זה – טוב לו בעולם הזה ולעולם הבא”.
כן כתב הרב במקום אחר(157) על הפסוק: “לאוהבי ולשומרי מצותי”(158) “כל אוהב עושה רצון הנאהב, דכשאין עושה רצונו, הנה הוא מפר ברית האהבה, ולא משכחת לה אהבת ה’ בלתי שמירת מצותיו” וכעין זה כתב(159) “במצות ואהבת את ה” “אבל באמת היא מתנה מן השמים וע”י תורה ומצות יכולין לעורר האהבה”.
עוד כתב השפת אמת(160) על הפסוק “(161)והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך: “כי בקבלת התורה קבלו בני ישראל זאת האהבה, כדכתיב “(162)נפשי יצאה בדברו”, והטעם כי ראו בעין (את) מאמר “אנכי ה’ אלקיך”, וכפי התבררות (התאמתות) בלב ועין האדם(בהרגשה ובראיה), כי כל חיותו (של האדם) מאת השי”ת, (כתוצאה מכך) בכל רגע לא יכבה האהבה, כמשפט (כדבר טבעי) כל עלול (נוצר) להיות נמשך אחר עילה (יוצר) שלו…(כי ממנו חיותו) אך הטבע (זרימת החיים) מסתיר ומחשיך (את ההרגשה והראיה) מלהכיר האמת, ובקבלת התורה (הקב”ה) האיר עיניהם (של ישראל) וראו כי ידבר (יקיימם בדיבור) האלקים את האדם (בכל רגע) ועל ידי זה (הבנת הדבר) וחי”.
כוח קבלת התורה (השגה שניתנה בסיני) הוא נמסר בכתב, וכל המייגע (עצמו) בדברי תורה לעולם יכול להכיר זה החיות, וזה שאמר בספרי, מתוך הדברים האלה (לימוד התורה) אתה מכיר (משיג את) מי שאמר והיה העולם, ורואה (בעיני שכלו) כי כל חיותו מאתו ית”ש, ומתמלא אהבה בלב ונפש. ומכח התורה (רוכשים השגה וממלא) יכולין לעורר לעולם האהבה, שעל זה כתוב מים רבים (הרבה תורה) לא יוכלו (אף גורם) לכבות וכו’
כך כתב האור החיים הקדוש על הפסוק “והיו הדברים” וז”ל: “(163)עוד ירצה (הכתוב) ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה’, כי האהבה אינה מעשה שיכריח האדם רצונו לעשות מצות המלך, אלא הוא דבר שתלוי בלב וכל שהלב לא ירגיש דבר שיפעול בו החשק, אינו אוהב, הגם שיכריחנו בכל מין הכרח, לזה באה העצה מאל יועץ ואמר “והיו הדברים האלה” וגו’ על לבבך, פירוש כשיתמיד שימת הדברים (דברי התורה) על לבו, (וממלא) יולד בלבו חשק תאוה הרוחניות וירוץ לבו לאהבת ה’ בכל אשר ציוהו”
כן כתב בביאור הלכה, את אופן קיום הציווי לאהבה את ה’ (164) “לאהוב המקום ב”ה שנאמר “ואהבת את ה’ אלהיך” וכיצד יגיע האדם לאהבה, הוא ע”י התורה וכדאיתא בספרי, לפי שנאמר ואהבת, איני יודע כיצד לאהוב את המקום, תלמוד לומר “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך”, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, כלומר שע”י ההתבוננות בתורה יכיר את גדולתו של הקב”ה, שאין לו ערך ולא קץ ותתיישב האהבה בלבו בהכרח”.
וענין המצוה שיראה האדם להשים כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת השם יתברך ויעריך בלבו כי כל מה שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל הוא כאין נגד אהבתו יתברך וייגע תמיד בבקשת חכמת התורה למען ישיג ידיעה בה’. והקובע את מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג ולהשיג כבוד, ביטל עשה זו ועונשו גדול.
קרוב רחוקים – שיהיה שם שמים מתקדש על ידך
כתב רבינו בחיי(165) ואהבת את ה’ אלהיך, אהבתו לפני הבריות כדרך שעשה אברהם שקראו הקדוש ברוך הוא (ישעיה מא, ח) “אברהם אוהבי”. בארו לנו חכמים ז”ל כי ענין האהבה בשם יתברך הוא מי שמצדיק הרבים(166) (הופכם מרשעים לצדיקים) ומקרב אותן לחיי העולם הבא, ועל כן הביאו ראיה מאברהם. על זה כתב האדרת אליהו(167) “אהבהו על הבריות כאברהם אביך, דכתיב “ואת הנפש אשר עשו בחרן”. היכול אדם לברוא אפילו יתוש? אלא ללמדך שהכניסם תחת כנפי השכינה”:
אנו רואים שמידותיו ומעשיו של ירא ה’ מעידים עליו שאדם מתוקן הוא הגורם לקידוש שמים מאחר והרואה אותו מעריך את עבודתו שעשה על אישיותו ומעשיו, באמצעות אמונה, לימוד תורה וקיום המצוות. ובכך האדם הרואה אותו, מזדהה עם התורה וציווי ה’ בה, ומתקרב בתפיסתו לעבודת האל ובכך שם שמיים מתאהב על ידי יראיו עושה רצונו. כמו שהגמרא(168) מביאה אופן לאהבת ה’ “אביי אמר כדתניא (דברים ו, ה) “ואהבת את ה’ אלהיך” שיהא שם שמים מתאהב על ידך”
לאהוב את ה’ במסירות נפש
כאמור (באופנים לקיום) שיש המקשים על הציווי לאהבת ה’ ושואלים כיצד ניתן לצוות על אהבה, שהרי רגש זה תלוי באופי או בטבע האדם. קושיה זו מתעצמת עוד יותר לאלה השקועים בטבע העולם. התשובה לכך היא שבני ישראל מעל הטבע. שהרי מוכנים הם למסור נפשם לקידוש ה’ שהוא למעלה מן הטבע. וכפי גודל מציאות מסירות הנפש הקיימת ביהודי, כך גודלה ואיכותה אהבת ה’ אצלו. לכן אחר כוונת מסירות נפש במילה “אחד” שבשמע ישראל כתוב מיד “ואהבת את ה’ אלוקיך”.
אם אהבת ה’ טבועה בנפש כל יהודי, כיצד נביא לגילוי וחשיפה של מידה זו? התשובה לכך היא שבאדם קיימות סוגי אהבות רבות וכל אחד כפי טבעו. אהבת אמת היא חלק ממהותו של האדם כבריה הנמשכת אחר בוראה. הקב”ה הסתיר אהבה זו על ידי התלבשות אהבות אחרות הקיימות בטבע האדם המסתירות את רצון ה’ ואהבתו. על כך אמרו חז”ל (אבות ב ד) “בטל רצונך מפני רצונו”, פירוש כדי שיתגלה לך רצון ה’ האמתי שהוא אהבה אליו ודבקות בו יתברך שמו, בטל אהבות אחרות שאינם רצון ה’ הקיימות בלבך, ואהבתו תתגלה בתוכך במלא הדרה.
המשנה(169) בברכות מציינת כי “חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנאמר (דברים ו) ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע פרש במורה(170) “אמנם מאמר ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך, פירושו אצלי (לדעתי) בכל כחות לבך, כלומר כחות הגוף כלם (מסירות נפש), (אם כן למה הדגש על הלב) כי התחלות הכל מן הלב, והעניין (ההסבר לדבר) שתשים תכלית פעולתך כלם (כל פעולותיך יכוונו לעניין) השגתו (אהבתו).” ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, עד מסירות נפש לאהבת ה’. כך כתב רמב”ם(171) “ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו ((172)לא תרצח, איסור עריות ואיסור עבודה זרה) שנאמר ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, אפילו הוא נוטל את נפשך” ובכל מאדך בכל ממונך. דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך (בין במידת החסד והרחמים ובין במידת הגבורה והדין) הוי מודה לו במאד מאד”. כי אין תנאי או גבול באהבת ה’.
דתניא(173), רבי אליעזר אומר: אם נאמר (דברים ו) בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? אלא לומר לך: אם יש אדם שגופו חביב עליו (חשוב לו יותר) מממונו – לכך נאמר בכל נפשך, ויש אדם שממונו חביב עליו (חשוב לו יותר) מגופו – לכך נאמר בכל מאדך. אהבת ה’ צריכה להיות במסירות נפש, בדבר החשוב לך ביותר.
עוד בעניין מסירות הנפש כתב הרמב”ן(174) “לאהבי ולשומרי מצותי-הנראה ממשמעות הכתוב שזו הבטחה בענין המצות האלו אשר הזכיר, יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו, כי המודים בשם הנכבד ובאלהותו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם עם סכנת נפשם, יקראו אוהביו, כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו ה), שתמסור נפשך וחייך באהבתו, שלא תחליפנו באל אחר, ולא תשתף עמו אל נכר. ולכך נאמר באברהם זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא ח), שנתן נפשו שלא יעבוד ע”ז באור כשדים. ושאר הצדיקים יקראו שומרי מצותיו”.
כתב בשם משמאל(175): והיו, וצריך שיתגלה אהבתך אליו במחשבה ובדבור ובמעשה, נגד המחשבה אמר. “והיו הדברים האלה על לבבך” שלא יעלה על לבבך שום מחשבה רק באהבת ה’ כאלו היא כתובה על לוח לבבך לעולמים. “ושננתם”, ונגד הדבור תלמדם לבניך. וגם “ודברת בם” אתה בכל מיני המעמדות שתהיה בין בשבתך בביתך וכו’ וכמ”ש (משלי ו׳:כ״ב) בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך וגו’ והקיצות וגו’:
אופן העבודה: בכל לבבך ובכל נפשך, הזכיר הלב תחילה כי עיקר מעשה האדם לטובה או לרעה תלוי במחשבת הלב. בכל נפשך כדאמר רבי אליעזר(176) אפילו נוטלין נפשך צריך אתה למסור עצמך על קדוש וייחוד השם(177). ובכל מאדך אפילו נוטלין כל ממונך.
“ולפי שפרשה זו חביבה לפני הקב״ה(178) והיא מפתח יראתינו שיש בה יחוד הבורא ואזהרת אהבת שמו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד וכל התורה כלולה בזה כי מי שאוהב את המלך כל מחשבותיו לעשות הטוב והישר בעיניו לכך צוה הקב״ה לעשות לו חמשה זכרונות בכל יום(179)”
כתב בסמ”ק(180) “לאהוב שמו של הקדוש ברוך הוא בכל לב כדכתיב (דברים ו’) ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, וזו היא עבודת הבורא מאהבה. בכל לבבך, כמו שדרשו רבותינו (ברכות נ”ד) בשני יצרך, פירוש שישנה אדם יצרו הרע המבקש תאותו לעזוב הכל למען תאות עשות מצות הבורא. ויש לו לשמוח בעשיית מצות קונו כאילו אכל ושתה ומילא כריסו מכל טובות והנאות שבעולם. בכל נפשך, שיחשב עליו נפשו לכלום, שלא ימנע מעשות מצות הבורא בשביל סכנת נפשו. ופירשו רבותינו (סנהדרין ע”ד) בעכו”ם וגילוי עריות ושפיכות דמים. ובכל מאדך, פירוש אף על פי שיש סכנה לאבד כל ממונו אם יעבוד בוראו יהיה חושבו לכלום. וכן בשעה שנוטלים אויבים ממונו ומצוה מוטלת עליו לעשות אל ימנע בשביל הפסד ממונו”.
לאהוב את ה’ במחשבה
בספר החינוך(181) מובא שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם. ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם, מעושר בנים וממשלה וכבוד, הכל כאין וכאפס ותהו כנגד אהבתו ברוך הוא. וייגע תמיד בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו. סוף כל דבר, יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו באמונתו ויחודו, עד שלא יהיה רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו.
מצוות אהבת ה’ במחשבה נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וקובע מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד או להשיג כבוד העולם הזה הכוזב, להגדיל שמו שלא בכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי הישרים, בטל עשה זו וענשו גדול. וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם.
בהקשר זה כתב ב”משנה ברורה(182)” אבל לכל הפחות חייב האדם לרכז מחשבותיו בעת אמירת פרשה ראשונה של קריאת שמע, כלשונו “כשאומר ‘ואהבת את ה’ יראה להכניס אהבת ה’ בלבו, שלא יהיה כדובר שקר ח”ו”.
אהבה ושמחה להקדיש להשם יתברך
נודעו דברי מהר”ל(183) ז”ל על מה שאמרו חז”ל, שיעקב אבינו ע”ה לא נשק ליוסף אלא עד שקרא קריאת שמע. ביאר הרב, כי בעת בוא (כאשר מתעורר ומגיע) אל הצדיק איזה (הרגשה של) אהבה ושמחה (מיד) מכניסם ומכוונם (מקדיש את ההרגשות הטובות) לשמים, לאהבת הבורא, לכן (בעת המפגש המשמח והמרגש) קרא אז יעקב ע”ה בכוונה (להקדיש את השמחה ואהבה לה’) קריאת שמע (פרשת ייחוד ה’).
טעם הדבר הוא שירא יעקב ע”ה לנפשו שעל ידי האהבה ליוסף תיפגם אהבתו לבורא, לכן הוא מתדבק עצמו קודם בו יתברך ועל ידי זה מתמעט ממנו אהבה הגשמית. וכן אפשר לומר, שע”י הקדשת השמחה ואהבה לה’, מראה הצדיק, שהיא אהבה הגדולה והעיקרית, ובתוכה כלולה האהבה הגשמית של ברואי ה’ ובניו.
ועל פי זה ניתן להסביר מה שכתב “בכל לבבך” בשני יצריך. כיצד יתכן לאהוב את ה’ ביצר הרע? התשובה היא, שמחמת היצר הרע (המפתה באהבות זרות), מתקשר האדם באהבת הבורא (כפי שעשה יעקב אבינו). בעבור יראתו שלא להיכשל ע”י יצר הרע (באהבה שאינה לבורא), ובכך נעשה יצר הרע כמנגנון בקרה לצדיק, המניע אותו לעבודת הבורא. הצדיק שפועל כך, הופך את יצר הרע לעבודת הבורא, וכך נמצא שנולד דבר טוב מהיצר. ועל ידי זה מתהפך תפקוד יצר הרע לטוב.
אהבת ה’ ע”י אמירת תהילות
כתב “האור החיים” על הפסוק ואהבת(184): “עוד ירצה לעורר לב איש ישראל לאהבת ה’ על דרך אומרם ז”ל (ילקוט ס”פ נח) בפסוק יושב תהלות ישראל שלא בחר ה’ מכל התהלות זולת כשהללוהו ואמרו לפניו ברוך ה’ אלהי ישראל, אז ישב על כסא מלכות עולם, והוא אומרו (וזה שנצטווינו) ואהבת את ה’ לטעם זה (לסיבה זאת) שלא בחר (מכל העמים) להיות אלא אלהיך, ובהעיר האדם לבו (למקד ולעורר את הרגשות) לפרטים כאלו (שה’ בחר בנו מאהבתו אותנו מכל העמים), תתנתק נפשו ותתר ממקומה (תעלה במעלה) בהתעוררות נפלא ורם (גבוה) באהבת הנאהב, יתעלה רום תפארת כבודו”
לסיכום: מתוך כל המובא ראינו שלמצוות אהבת ה’ קיימים מקורות רבים בתורה ובנ”ך ובחז”ל. טעמה העיקרי של המצווה הוא לקיים את מצוות התורה בנפש חפצה ומתוך שלמות שייתכנו רק מתוך אהבת ה’ טהורה.
ראינו שהמושג אהבת ה’ הוא ייחודי מכל המצוות בכך שאין לו גבול, ובכך שהוא מיפה ומפיח רוח חיים בעשיית המצוות. עוד ראינו שהוא כולל את כל האהבות הקיימות עליהן אנחנו מצווים, אהבת הילדים האישה ורעים.
בבחינת האופנים השונים לקיום המצווה למדנו על השגה בו יתברך, התבוננות בבריאה ובתורה, קיום התורה והמצוות, קרוב רחוקים שיהיה שם שמים נאהב ומתקדש, מסירות נפש, מחשבה, הקדשת אירועי שמחה ואהבה, וכן ע”י אמירת תהילות. עוד בחנו האם וכיצד ניתן לצוות על האדם לאהוב את ה’.
לסיום, נראה כי מצווה זאת היא אחת מהמצוות התמידיות והרוחניות החלות על האדם באשר הוא, בכל זמן ועת. היא גבוה במעלתה וגורמת לדבקות האדם בבוראו ולקיום התכלית בעולם הזה, עולם הנשמות ועולם הבא, להיות צרור בצרור החיים, לנצח נצחים.
2. ספרי דברים ל”ב . סִפְרֵי הוא שם כולל לשני מדרשי הלכה, אחד על ספר במדבר ואחד על ספר דברים, אם כי בקרב הראשונים גם מדרשי הלכה אחרים נקראו לעיתים בשם “ספרי”. מילולית, פירוש השם הוא “ספרים” (זאת לעומת השם של המדרש על ויקרא, ששמו הוא ספרא,דהיינו “ספר” או “הספר”). אפשר ששם זה הוא קיצור מ”שאר ספרי דבי רב” , דהיינו “שאר הספרים של ‘בית רב'”, לעומת “ספרא דבי רב” – “(ה)ספר של ‘בית רב'”. מכל מקום אין הסכמה במחקר באשר למשמעות המדויקת של שמות אלה. ספרי במדבר הוא מדבי רבי ישמעאל, וספרי דברים הוא מדבי רבי עקיבא. מתוך ויקיפדיה האנציקלופדיה החופשית.78
3. ספרי דברים ל”ב כענין שנא’ (בראשית יב) “ואת הנפש אשר עשו בחרן”, והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה – אינן יכולים לבראותו, ומה ת”ל “ואת הנפש אשר עשו בחרן”? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה.
5. ספרי דברים ל”ב וכן הוא אומר (תהלים מד) “כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה”. רבי שמעון בן מנסיא אומר: וכי אפשר לו לאדם ליהרג בכל יום? שמעון בן עזאי אומר: בכל נפשך – אוהבהו עד מיצוי הנפש.
7. השגות הרמב״ן לספר המצוות לרמב״ם מצות עשה ה׳
8. אור החיים על דברים פרק ו׳ פסוק ה
20. שני לוחות הברית, עשרה מאמרות, מאמר שלישי ורביעי קכ״ט-ק״ל
21. רש”י על דברים פרק ו׳ פסוק ה
23. שפת אמת ויקרא, צו פרק י״ג פסוק ג׳
28. רבי מנחם בן שלמה המאירי, (מכונה המאירי), מגדולי הראשונים, בפרושו שם על תהילים.
29. תשובת המשקל הינו מושג המשווה את עוצמת ההנאה שבחטא לעוצמות הצער הייסורים והסיגופים שקיבל האדם על עצמו, ככפרה ותשובה לתיקון החטא.
38. אשליה, הטעיה חושית, אילוזיה
39. בראשית פרק מט פסוק ג “ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז”
41. רמב”ם בהלכות תשובה (פרק י הלכה ג).
42. האדמו”ר הזקן (מחב”ד) רבי שניאור זלמן מלאדי זצוק”ל, מחבר ספר התניא פרק ל”ג.
43. רבי יהודה ליווא בן בצלאל ) המוכר בכינויו מהר”ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה “רבי לב הגבוה” היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה.
44. ספר נתיבות עולם חלק ב (נתיב אהבת השם).
45. חובת הלבבות שער אהבת ה’ – פרק א בפרוש לב טוב ,יהודה אבן תבון זצוק”ל.
48. מכתב מאליהו חלק ה עמוד פג.
49. שם הספר עברא דדשא – ב שם מחבר אלטר, שאול בן פנחס מנחם מקום הדפסה ירושלים שנת הדפסה תשע”ד
50. תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כא, עמוד א תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קח, עמוד ב-דף קט, עמוד א. “ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה”
51. אמר רבי חנינא אין דבר רע יורד מלמעלה (בראשית רבה נ”א)
54. רש”י דברים ו “בכל לבבך” (ספרי) בשני יצריך, ד”א בכל לבבך שלא יהיה לבך חלוק על המקום.
55. דברי הימים א כח ט ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה’ וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד”
56. המשנה בסוף ברכות (נד.) מפרשת שני פירושים: “בכל מאודך- בכל ממונך, דבר אחר: בכל מאודך- בכל מידה ומידה הוי מודה לו”
58. רמב”ם “משנה תורה” הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ב
59. רמב”ם הלכות עבורת כוכבים פרק א הלכה ג
60. ישעיהו מא ח “ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי”
61. תהילים פט ג “כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכן אמונתך בהם”
62. ספר המצוות מצות עשה ג – לאהוב את ה’
63. רמב”ם מורי נבוכים חלק א’, פרק ל”ט.
65. ספר המצוות לרמב”ם – מצווה ג
66. רלב״ג (רבי לוי בן גרשום) דברים פרק ו׳ פסוקים ה׳-ז׳
68. במדרש ההלכה ‘ספרי’ על ספר דברים
70. מסילת ישרים פרק טז ופרק יח
73. ספר העיקרים ג׳:ל״ה, לרבי יוסף אלבו זצוק”ל
74. כי אברהם שנאמר עליו אוהבי לא הגיע למדרגה הזאת אלא בסוף ימיו ואחר העקידה שנאמר לו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ”ב י”ב), ולפיכך צריך שנבאר ענין האהבה ומיניה.
75. כמו שנבאר, כמה שאמר ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו’ ה’),
77. שד״ל -דברים פרק ו׳ פסוק ה׳. ר’ שמואל דוד לוצאטו (בקיצור שד”ל (היה משורר, פרשן מקרא בלשן עברי, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם. איש תנועת ההשכלה היהודית, מראשוני אנשי חכמת ישראל וראש בית המדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה.
78. נערך על בסיס דברי הרב זאב קרוב ) פרשת ואתחנן)
79. רבי יהודה ליווא בן בצלאל, המוכר בכינויו מהר”ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג) היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות. ספר נתיבות עולם, בנתיב אהבת הרע.
81. אהבה יתרה מוציאה את האדם מגדרו, גורמת לו לנהוג שלא כשורה. מקור: אמר רבי שמעון בר יוחאי: אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה, בראשית רבה, וירא, פרשה נה, סימן ח.
82. שיר השירים פרק ב פסוק ה “סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני”
84. אורחות צדיקים שער אהבה, אהבת השם
86. “ויפגע במקום” ר”ה בשם ר’ אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב”ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. בראשית רבה פרק סח פסוק ט
87. צדוק הכהן מלובלין (חלק ב צדקת הצדיק קצו, עמוד עד)
90. ארחות צדיקים בשער האהבה, אהבת השם
91. “חובת בלבבות” של רבנו בחיי זצוק”ל בשער העשרי שער אהבת ה’
92. רבי יהודה אבן תיבון זצוק”ל מתרגם את חובת הלבבות ללשון הקודש ובעל הפרוש “לב טוב”
93. חובת הלבבות בהקדמה לשער העשירי אהבת ה’
94. חובת הלבבות, מבוא לשער אהבת ה’.
95. ספר דברים נושא שם המבוסס על המילה המשמעותית הראשונה המופיעה בפרק הראשון “אלה הדברים”
(דברים, א’, א (שמו הקדום (מתקופת חז”ל) היה משנה תורה וזאת על פי הכתוב בו “וכתב לו את משנה התורה הזאת” (דברים, י”ז, י”ח). אחד ההסברים לכינוי “משנה תורה” (שהיה שכיח בעקר בתקופת התנאים והאמוראים) היא משום סיכומו של הנאמר בכל ארבעת הספרים הקודמים.
98. שער אהבת ה’ – פרק ג עם פרוש לב טוב.
99. ספר העמק דבר הוא פירוש על התורה ומגילת שיר השירים בדרך פשוטו של מקרא שחיבר הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (“הנצי”ב מוולוז’ין”).
100. פרוש העמק דבר על (דברים ו׳:ה׳:א׳).
102. ספר “נתיבות עולם”, אהבת ה’ פ”א של רבי יהודה ליווא בן בצלאל המוכר בכינויו מהר”ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג
103. ברכות ס”א עמוד ב בעניין ואהבת את י”י אלהיך: תניא ר’ אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך רבי עקיבא אומר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל, כ) כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה עאכ”ו. אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לר”ע וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו אמר לו פפוס מי הביאך לכאן אמר ליה אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. בשעה שהוציאו את ר’ עקיבא להריגה זמן ק”ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה ב”ק ואמרה אשריך ר”ע שיצאה נשמתך באחד אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה זו תורה וזו שכרה (תהלים יז, יד) ממתים ידך י”י ממתים וגו’ אמר להם חלקם בחיים יצתה בת קול ואמרה אשריך ר”ע שאתה מזומן לחיי העוה”ב:
104. “דרך חיים”, פ”א מ”ב, דף כז.
105. האור החיים –דברים פרק ו פסוק ה
107. ישעיהו פרק מ”א פסוק ח “ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי”
108. אין מקרא יוצא מידי פשוטו הוא כלל תלמודי הקובע שבמקרים בהם דרשו חז”ל פסוק מסוים שלא על פי פשוטו, אין מתעלמים לחלוטין מהבנתו הפשוטה וניתן ללמוד ממנו גם את מה שנראה מפשוטו.
עיקרו של כלל זה בא להורות שניתן ללמוד ולהוציא דינים הלכתיים מפשט הכתוב, גם במקרים בהם חז”ל דרשו את הפסוק והסבו אותו ממשמעותו הפשוטה. כיום מקובל להשתמש בביטוי זה במשמעות שונה, הגורסת שאף לאחר הדרש, אין להתעלם מפשוטו של מקרא וניתן עדין להבין ולפרש את הפסוק גם בהבנתו המילולית הפשו.
109. רבי יעקב מדובנא ב”ספר המידות” שער אהבה פרק א
110. הרמב”ם בהלכות יסודי התורה בפרק הראשון הלכה א
111. תומר דבורה פרק ה, וראה שם עוד
112. שפת אמת ויקרא צו תרמ”א המחבר הינו רבי יהודה אריה לייב זצוק”ל מגור, נולד בשנת ה’תר”ז כ”ט ניסן, בעיר ווארשה שבפולין, לאביו רבי אברהם מרדכי בן האדמו”ר רבי יצחק מרדכי בעל החידושי הרי”ם,ולאמו מרת אסתר.
114. שפת אמת דברים ואתחנן תרל”ד. נכתב ע”י רבי יהודה אריה ליב אלתר זצוק”ל. היה האדמו”ר השלישי בשושלת אדמו”רי חסידות גור, ספרו, הוא אוסף של דרשות על פרשת השבוע וחידושים על הש”ס.
115. הכתב והקבלה, שמות כ׳:ו׳:א׳ מחבר : יעקב צבי מקלנבורג מטרת הספר “הכתב והקבלה” היא לחבר את התורה שבכתב (“הכתב”) עם התורה שבעל פה (“הקבלה”) על ידי שהוא מראה את היסודות הלשוניים והדקדוקיים של דרשות חז”ל בטקסט המקראי. המחבר היה מתנגד של התנועה הרפורמית שניסו להחליש את כח התורה שבעל פה.
116. “אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם ‘יגעתי ולא מצאתי’ – אל תאמן; ‘לא יגעתי ומצאתי’; אל תאמן; ‘יגעתי ומצאתי’ – תאמן” מגילה דף ו עמוד ב
119. שפת אמת ויקרא צו שנת תרנ”ד
120. שפת אמת ויקרא צו שנת תר”מ
121. שני לוחות הברית, עשרה מאמרות, מאמר שלישי ורביעי ט״ז
124. רמב”ם יד החזקה הלכות תמידין ומוספין פרק ב (א) מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד, שנאמר “אש תמיד תוקד על המזבח”, אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט, שנאמר “ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח”
125. ויקרא פרק ו פסוק ה “והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים”
126. זוהר, כרך ב (שמות), פרשת פקודי, רלט: “והכא אתיהיבת ליה לאתוקדא ההיא מחשבה רעה, ולאעברא לה מגו קדשא, בהאי רעותא דסלקא לעילא”. (תרגום: וכאן ניתנה לו לשרוף את אותה מחשבה רעה, ולהעביר אותה מתוך הקודש, באותו רצון שעולה למעלה).
128. רבי משה בן יעקב מקוצי זצוק”ל מבעלי התוספות בצרפת מחבר “ספר מצוות גדול” הידוע בשם סמ”ג מצוות עשה ג׳ לאהוב את ה’
129. מסכת אבות פרק א משנה ג “אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם.”
130. רמב״ם מורה נבוכים ג׳:נ״א, נ״ב
131. א. אַקסְיומה, הנחה שאין צורך להוכיחה כי היא מקובלת על הכול, אמת: מושכל ראשון הוא בלא ספק, שהשם יתברך צריך שימצאו לו כל השלמויות (מורה נבוכים).
ב. כינוּי לֵאלוקים: שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון (מורה נבוכים).
132. רלב״ג (רבי לוי בן גרשום) דברים פרק ו׳ פסוקים ה׳-ז׳
133. הנוסיס היא המילה היוונית הקלאסית למושג המיסטי “אחדות” או “איחוד”. היא השקפה פילוסופית הטוענת שמאחורי ריבוי הדברים שסביבנו מסתתר עיקרון אחד: גורם יחיד בלתי משתנה ובלתי ניתן לחלוקה שאחראי למופעים השונים שבטבע ומסביר אותם.
134. אשר חי באיטליה ובצרפת, בספרו “מַלְמַד התלמידים” (סימן פר”ה) על חשיבות ”השתדלות בלמוד ובהתבוננות”.
135. רבי משה בן-מימון, הרמב”ם, בספרו מורה נבוכים א’, ב’
136. רמב”ם רבי משה בן-מימון, מורה נבוכים, א’, ע”ד
137. רמב”ם בספרו ההלכתי משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ב’, הלכה ב’.
138. ספר המצוות לרמב”ם, מצוות עשה ג’
140. רבינו בחיי דברים פרק ו׳ פסוקים ה׳-ו׳
142. ארחות צדיקים בשער האהבה, אהבת השם
143. ספר תורה אור ולקוטי תורה ע”פ חסידות מבוארת – מועדים ב שם מחבר שניאור זלמן בן ברוך מלאדי מקום הדפסה ניו יורק שנת הדפסה תשס”ח
144. ספר ליקוטי אמרים תניא עם פירוש חסידות מבוארת – ב. מאת המחבר: הרב אליעזר יצחק. מקום הדפסה ניו יורק שנת הדפסה תש”ע
145. שפת אמת דברים פרשת עקב תרנ”ח
146. ספר הישר נכתב על ידי רבנו תם, מגדולי בעלי התוספות, המכיל שני חלקים: הראשון הוא חידושים לתלמוד הבבלי, והשני הוא שאלות ותשובות.
148. ברכות דף לה עמוד ב “בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע”י אחרים שנאמר )ישעיהו סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו’ ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע”י עצמן שנאמר (דברים יא, יד) ואספת דגנך”
149. ספר המצוות לרמב”ם, מצוות עשה ג’
150. רמב״ם מורה נבוכים ג׳:נ״א, נ״ב
151. ר׳ יוסף אלבו, ספר העקרים ג׳:ל״א
152. דברים פרק י פסוק י”ב “ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך”
153. ברכות דף לג עמוד ב. אמר ר’ חנינא: הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. [שביד האדם יכולת הבחירה החפשית לעבוד את ה’, או שלא לעשות כן. וראיה לדבר:], ש[כן] נאמר: “ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה [את ה’ אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך” (דברים י, יב). הרי שדברים אלה צריך ה’ לשאול מן האדם, לפי שהבחירה בידי האדם בלבד].”
על פסוק זה שואלים: נאמר בו “מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה”, ועל כך תמהים: אטו [וכי] יראת שמים מילתא זוטרתא [דבר קטן] היא? [שנאמר בו לשון זו (“מה… כי אם”)], והאמר [והרי אמר] ר’ חנינא משום [בשם] ר’ שמעון בן יוחאי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר “יראת ה’ היא אוצרו” (ישעיהו לג, ו) [שהדבר היחידי שה’ מחשיב אותו ואוצר אותו הריהו יראת שמים בלבד.
על כך משיבים]: אין, לגבי [כן, אצל] משה מילתא זוטרתא [דבר קטן] היא. [שכך] אמר ר’ חנינא כמשל: לדבר: אדם שמבקשים ממנו כלי גדול, ויש לו — דומה עליו ככלי קטן [משום שהדבר נמצא כבר בידו. ולהפך, אפילו כלי קטן שמבקשים מאדם ואין לו ברשותו — דומה עליו ככלי גדול. [על כן, משה רבינו יכול היה לומר “מה ה’ שואל מעמך כי אם ליראה”, שבעיניו היה זה דבר קטן].
154. שפת אמת ויקרא (פסח כ״ז:ח׳).
155. ספר הישר (רבנו תם) – ספרו של רבנו תם, מגדולי בעלי התוספות, המכיל שני חלקים: שאלות ותשובות וחידושים לתלמוד הבבלי.
156. שפת אמת, בראשית, תולדות ו׳:ג׳
157. שפת אמת, דברים, ואתחנן פרק כ׳ פסוק ז׳ ועיין עוד מה שכתב בפרשת ואתחנן פרק ו’ פסוק ו’ על המילים “והיו הדברים האלה” בשם הספרי.
158. שמות, פרק כ פסוק ה “ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי”
159. שפת אמת, (דברים, ואתחנן ט׳:ג׳).
160. שפת אמת ויקרא צו שנת תרנ”ד
162. שיר השירים פרק ה פסוק ו “פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני”
163. ה”אור החיים” דברים פרק ו פסוק ה
164. “ביאור הלכה” על שו”ע או”ח סי’ א’, ד”ה הוא כלל גדול בתורה, ס”ק ד’
165. דרבינו בחיי דברים פרק ו׳ פסוקים ה׳-ו׳
166. דניאל פרק י”ב פסוק ג “והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד”
167. אדרת אליהו, דברים ו׳:ה׳:א׳
169. משנה ברכות פרק ט׳ עמוד ה׳
171. רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק חמשי הלכה ז׳
172. יהרג ואל יעבור הוא דין הנאמר בעניינן של מצוות העומדות על פי ההלכה מעל פיקוח נפש. ככלל, דין זה נאמר לגבי שלוש מצוות לא תעשה, שהן: לא תרצח, איסור עריות ואיסור עבודה זרה. משמעות ההוראה היא שגם אם הימנעות ממעבר על אחת ממצוות אלו מסכנת את חייו של היהודי, או אף תביא בוודאות למותו – עליו למסור עצמו להריגה ולא לעבור עליהן. במצבים מיוחדים כלל זה תקף גם בעבירות אחרות. תוספתא שבת טז, יד, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע”ד, עמוד א’. רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ז.
176. ברכות בפרק הרואה (דף ס״ג).
177. כמו שאמרו רבותינו במסכת פסחים (פ״ב דף כ״ה) ומביאה התלמוד ביומא פרק בתרא (דף פ״ב) ללמד שכך הלכה ואפילו באונס בצינעא יש לו למסור עצמו וכן סוברין רבנן דר׳ ישמעאל וכן פוסק בשאלתות (בסימן מ״ב).
178. לכך צוה הקב״ה לעשות לו חמשה זכרונות בכל יום: א׳ לקרוא פרשה זו בשכבו. ב׳ ובקומו. ג׳ שתהא פרשה זו נכתבת כנגד לבבך בתפילין של זרוע שמאל וקבועין כנגד הלב שנאמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ודרשו רבותינו (בפרק היה קורא דף י״ז) שתהא שימה כנגד הלב. ד׳ שתהא פרשה זו נכתבת כנגד נפשך שתפילין של ראש יהו מונחים על המוח שהוא מכוון כנגד האויר שבין העינים מלמעלה ועיקר חיות הנפש שם וישוב דעת של אדם וזהו והיו לטוטפות בין עיניך. ה׳ שתהא פרשה זו נכתבה כנגד מאדך על מזוזת ביתך ובשעריך שממונו של אדם שם. וכסדר שנכתבו במקרא לב תחילה ואחר כך נפש ואחר כך הממון, כך נצטוו אחר כך על הסדר הזה וקשרתם לאות על ידיך כנגד לבבך והיו לטוטפות בין עיניך כנגד נפשך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך כנגד מאדך. ספר מצוות גדול, עשין ג׳.
182. במשנה ברורה (סימן כ”ה ס”ק י”ד) בשם ספר חרדים
183. שפת אמת שם ויגש תרל”ז),בשם ספר “גור אריה” “נצח ישראל” י״ב א׳
