שאלה: אשה שהיתה בפחד פתאום, אם צריכה בדיקה לאחר מכן

תשובה: אשה שנתקפה בפחד פתאום, אינה צריכה לבדוק עצמה לאחר מכן.

על אף שחרדה מסלקת את הדמים, נאמר בגמרא שיש הבדל בין חרדה לפחד, שפחד פתאומי לעומת זאת עלול להביא ולהקדים את ראיית הדם. וע”פ זה כתבו חלק מהפוסקים לחייב בבדיקה פנימית כל אשה שחוותה פחד ובהלה פתאומיים, ואפילו היא מסולקת דמים [כמניקה]. ושאם לא בדקה כן ושימשה עם בעלה, צריכה לעשות על כך תשובה כנבעלת בנדתה.

אך לדעת רוב הפוסקים אין להסיק גמרא זו להלכה, מכמה טעמים, ולכן גם אשה שנתקפה בפחד פתאום, אינה צריכה לבדוק עצמה לאחר מכן.

אשה שהיתה בפחד פתאום, אם צריכה בדיקה לאחר מכן

במשנה בסוטה דף כ ע”א נאמר [תוכ”ד תיאור מצב הסוטה בעת שנענשת אם חטאה], “והם אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה”. ובפשטות, הכוונה שיש להוציא הסוטה משום טומאת מת בעזרה, שעתה כבר איננה בין החיים.

ובעמוד ב בגמרא הקשו ע”כ מברייתא, בה למדנו שמת מותר ליכנס במחנה לויה [כעזרת הנשים], שהרי משה נשא עמו במחיצתו [והיינו מחנה לויה, שלוי היה] את עצמותיו של יוסף הצדיק [וכ”ש שטמא מותר ליכנס שם].

וביאר אביי, שחששו במשנה שמא תפרוס נדה, ולכן מיהרו להוציאה מהעזרה, שנדה אסורה ליכנס במחנה לויה. ופירש רש”י, שעלולה הסוטה לפרוס נדה אגב ביעתותא [בהלה] דְמַיִם המרים.

ולאח”מ הקשו סתירה, שמצד אחד דרשו חז”ל (מגילה טו ע”א) על הפסוק הנאמר על אסתר המלכה כאשר שמעה על גזרות המן, “ותתחלחל המלכה מאד” (אסתר ד ד), אמר רב, שפירסה נדה, היינו שהפחד עצמו גרם לה לראיית הדם [וכמו בסוטה וכדלעיל], ומצד שני שנינו במשנה לעיל שחרדה אמורה לסלק את הדמים, וכ”ש שלא להקדימם.

וענו ע”ז, “פחד צמית, ביעתותא מרפיא”. ופירש רש”י, דאגה שאינה באה פתאום, אלא דואגת שמא יבואו אויבים להורגה, צומת את המקור מלהוציא דם ואפילו בשעת וסתה. ביעתותא הבאה פתאום, כגון זו שלא היתה חרידה עד עכשיו ופתאום היא מרגשת בצערה, וכן באסתר שבאת לה שמועת מרדכי פתאום, מרפיא הדמים, פותח את המקור.

בהקשר לדברים אלו, יש להביא את דברי המדרש תנחומא (ס”פ מצורע), א”ר לוי, בשעה שהיו ישראל במצרים לא היו רואות דם, מפני שאימת המצרים עליהם. וכתב שם הענף יוסף (אות ט), והא דאיתא לעיל בסדר וארא (סי’ יד), למה הביא עליהם דם, לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטומאתן וכו’, הרי שהיו רואות דם במצרים. וביאר, שנטמאו מחמת הלידות, שישראל היו פו”ר מאד. עוד ביאר ע”פ גמרא דידן, דהא דחרדה מסלקת הדמים, היינו דוקא חרדה תמידית, אך ביעתותא פתאומית גורמת לפרוס נדה, ולכן מתחלה היו פורסות נדה שבאה עליהם ביעתותא פתאומית, ורק אח”כ כשניסו באלה אז נסתלקו מהן דמים.

וכעי”ז ביאר בזית רענן, דהא דאמרינן שהיו טובלין לנדתן היינו לאחר שהכבידו העבודה עליהם.

הסוגיא בנדה גבי ביעתותא דמלאך המות

במשנה נדה סט ע”ב הובאה מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שלדעת בית שמאי, כל הנשים מתות נדות, ופירש רש”י, כל הנשים מחזקינן להו כנדות, ומטבילין כלים שהיו עליהן סמוך ליציאת נשמה. ובית הלל אומרים, אין נדה אלא שמתה נדה.

ובדף עא ע”א שאלו, מאי טעמייהו דבית שמאי? וניסו לומר שהוא משום ביעתותא דמלאך המות, שבשעת פטירתו של האדם רואה הוא את מלאך המות וחרבו שלופה בידו, וזה הוא הגורם לאשה הנפטרת פחד וחלחלה, ומשום כך הרי היא נטמאת נדה ביציאתה מן העולם, שידוע שהבהלה מביאה דם, וכנאמר גבי אסתר “ותתחלחל המלכה מאד” (אסתר ד ד), ודרש ע”ז רב (מגילה טו ע”א), מלמד שפירסה נדה [ולא קשה מהא דחרדה דוקא מסלקת הדמים, דיש לחלק בין פחד לחלחלה וכדלעיל].

ודחו טעם זה, דא”כ מה נאמר גבי אנשים, דאף בהם אמרו ב”ש, דכל האנשים מתים זבים [ופירש”י, מחזקינן להו כזבין סמוך למיתתן], והרי בזה ל”ש לומר טעמא דביעתותא דמלאה”מ, שזכרים אינן מטמאין באונס, דכתיב “מבשרו” (ויקרא טו ב), ודרשו חז”ל, ולא מחמת אונסו.

והסיקו, דטעמם דב”ש מדרבנן, וכמו הנאמר בברייתא, בראשונה היו מטבילין כלים שנגעו בנשים נדות מתות [רש”י: אפילו נגעו בהן קודם שנפטרו ממש], והיו נדות חיות מתביישות [רש”י: שאפילו במיתתן הם משונין מכל אדם], לכן התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות. כמו”כ בראשונה היו מטבילין על גבי זבין מתין, והיו זבין חיין מתביישין, התקינו שיהו מטבילין על גבי כל האנשים, מפני כבודן של זבין חיים.

ובהא דדחו סברת ביעתותא דמלאך המות, דלכאורה משמע מיניה דלמסקנה לא אמרינן דביעתותא מרפיא, ביארו התוספות (סוטה שם ד”ה ביעתותא), דיש לומר דדוקא ביעתותא דמלאה”מ לא מרפיא, דלא חזי אלא בשעת הוצאת הנפש.

ובשו”ת יהודה יעלה (אסאד, יו”ד סי’ קצב) ביאר אחרת, דמיתה לא חשיבא ביעתותא, דביעתותא היינו דוקא בהלה פתאומית שאדם רואה או שומע, משא”כ ביעתותא דמלאה”מ אינה בהלה פתאומית, אלא כל משך זמן שהוא גוסס קודם המיתה דאגת יראה עליו מפני פחד מלאה”מ, והוי בכלל חרדה המסלקת את הדמים.

בתורת הקנאות (לוריא, סוטה שם ד”ה פחדא) ביאר אחרת אילולא דברי התוספות, דביעתותא הבאה אחר הפחד שכבר צמית תו לא מרפיא, ולכן כשנפל אדם למטה ונחלה, טבע האדם לפחד ממיתה, וצוואת שכיב מרע יוכיח, ולכך תו לא מרפיא ביעתותא דמלאה”מ. אבל הכא בסוטה שהיתה בריאה ושלימה מקודם ולא היתה חרידה עד עכשיו [דלא האמינה בבדיקת מי המרים], כה”ג מרפיא. וע”ע בדבר שאול (עמ”ס סוטה סי’ לז אות ה).

הסקת הגמרא להלכה

בש”ע יורה דעה סי’ קפד סעיף ח התבאר, דאשה הנחבית במחבא, מותרת לבעלה אפילו בעונת וסתה [לדעת מרן], משום שחרדה מסלקת את הדמים.

בערוך השלחן (אות לז) תמה, למה לא ביארו הפוסקים בהאי דינא, דהא דחרדה מסלקת הדמים, הוא רק בפחד הנמשך, אבל בפחד פתאומי אדרבא מביא לידי ראיה, וכמו שדרשו חז”ל על אסתר.

ובאמת בשו”ת קנאת סופרים (השמטות לשיירי טהרה סי’ כח) העלה הגר”ש קלוגר גמרות אלו להלכה, שאם אירע לה פחד פתאום, חייבת בבדיקה, כיון דביעתותא מרפיא הדמים, וחשיב עונת וסתה. שם נשאל באשה מינקת תוך יב”ח שאירע לה ביום פחד פתאום ע”י ריב ומצה שהיה לפני ביתה, ובעלה בא בלילה ושמשה מטתה בלי בדיקה, ולמחר בבוקר מצאה כתונת שלה מלוכלך בדם ובדקה עצמה ומצאה טהורה, ואחר איזה שעות פירסה נדה, וברור לה שהיה הדם קודם תשמיש ומחמת הפחד לא הרגישה, האם היא צריכה תשובה.

והשיב הגר”ש קלוגר, שכבר כתב בספרו שיירי טהרה, שכל שהיה לה לבדוק ולא בדקה, בעיא תשובה, ואף החולקים בזה מודים בנידו”ד, שכיון שפחדה הרי מבואר בגמרא דלעיל דביעתותא מרפה ודרך לראות דם, וחשיב כהגיע עת וסתה והיה לה לבדוק, ופשעה שלא בדקה וצריכה תשובה [והבעל יצטרך תשובה במדה וידע שהיה לה ביעתותא]. עכ”ד. הו”ד בדרכי תשובה (ס”ק לט).

א”ה: יש להוסיף ע”ז, שדעתו כן אף באשה המסולקת דמים, שהרי שם נשאל אודות אשה מניקה בתוך שנה ללידה, ואפ”ה כתב לחייבה בדיקה, ופשוט.

וכ”כ בשו”ת עמק שאלה (טברסקי סי’ כב) לדחות דברי החת”ס דלקמן [המיקל בזה], והעלה דצריכה בדיקה, דיש לחוש שמחמת הבהלה ראתה טיפת דם בלא הרגשה.

והביא ראיה לשיטתו מסוטה (כ ע”ב), דאחר שמשקין אותה מוציאין אותה מהעזרה שלא תטמא אותה משום נידות, דביעתותא מרפיא, ופירש רש”י, ביעתותא הבאה פתאום כגון זו שלא היתה חרידה עד עכשיו, ופתאום היא מרגשת בצערה. ואם כהחת”ס שאם תראה רואה מיד ובשפע, א”כ למה מוציאים אותה מהעזרה, הרי היה זה הרגע שהשקוה, ואם מיד באותו רגע לא ראתה, למה צריך להוציאה. עכ”ד.

א”ה: ואנא דאמרי, מי אמר שלא ראתה, וכי ידינו בין עיניה, שמא באמת ראתה דם באותו הרגע שהשקוה את המים, ואנחנו לא נדע.

שוב ראיתי בדברי העמק שאלה עצמו שדחה זאת, וזת”ד, ואין לומר דלעולם אמרינן שכבר ראתה בשעת הפחד פתאום ומוציאין אותה שלא להשהות טומאה בעזרה, דלשון המשנה שלא תטמא העזרה משמע דעדיין לא נתטמאה כלל, וכן הלשון בגמרא “שמא תפרוס נדה” ולא “שמא פירסה נדה”, וכ”ה הלשון ברמב”ם (פ”ג מהלכות סוטה) והן אומרים הוציאוה כדי שלא תפרוס נדה וכו’, משמע דעדיין לא פירסה נדה, ומוציאין אותה מחמת חששא זו שלא תפרוס נדה, אף שכבר אינו בשעתו. ע”ש.

וכ”ד ערוך השלחן (סעיף לז), שתמה על הפוסקים המדברים בענין נחבית במחבא, למה לא חילקו שהוא דוקא בפחד הנמשך, אבל פחד פתאומי אדרבא מביא לידי ראיה, וכדרשת חז”ל על אסתר.

וכן בשו”ת פרי חיים (אפשטיין, סי’ מה) כתב גבי אשה שמת לה ילד פתאום רח”ל, שצריכה לחוש שמא ראתה דם נדה מחמת ביעתותא. והעיר, שלא מצאנו דין זה מבואר לא בראשונים ולא באחרונים [וע”ש בהגהה].

וכ”כ באוצרות הטהרה (קוריץ עמ’ תתקז אות לד) בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל, שמסתברא כהגרש”ק שצריכה בדיקה. וסיים, אמנם למעשה בזמנינו צריך לברר אצל הרופאים, אם כהיום הפחד [ר”ל ביעתותא] גורם באמת לביאת הדם.

וכתב בשיעורי טהרה (עמ’ תקכו), דהכי נקטינן דראוי להחמיר, ולכן כשאירע לה פחד פתאומי ובהלה, כגון פיצוץ, תאונה או עצירה פתאומית של הרכב, או ששמעה בשורה רעה רח”ל באופן שנבהלה מזה, צריכה בדיקה לברר שלא ראתה דם מחמת הבהלה, ואסור לבא עליה עד שתעבור הבהלה.

עוד הוסיף שם, וכמו”כ באופן כמו האזעקות שהיו במלחמת המפרץ בשנת תשנ”א, יש לומר דהוי בכלל בהלה וצריכה בדיקה, ואף שהיה צפוי בלילות המלחמה שתהיה אזעקה במשך הלילה, מ”מ בשעת האזעקה עצמה ודאי דאיכא בהלה פתאום, ובפרט במקומות ששמעו בהם את קולות הפיצוץ, וכמו שראינו שגרם להפלות והתקפי לב רח”ל.

והביא ראיה שגם באופן שידעה על הסכנה מקודם, בשעת הבהלה יש ביעתותא דמרפיא, מגמרא סוטה דף כ, גבי סוטה שבשעה ששותה המים ונצבית איכא ביעתותא דמרפיא, והרי שם שמעה מקודם מהכהן את שבועת האלה וידעה מה עתיד לקרות לה, ואפ”ה בשעה שנצבית איכא ביעתותא דמרפיא. שוב דחה הראיה, די”ל דהתם לא האמינה לדברי הכהן וסבורה היתה שלא תינזק, ולכך כשנצבית איכא בהלת פתאום. אבל לדינא הוא כנ”ל, וכ”ה בשו”ת מהר”ם שיק (ריש יו”ד) בתשובה לחתנו. עכ”ד.

שיטת המקילים בדינא דבהלה

אולם אין כן דעת החתם סופר (שו”ת יו”ד סי’ קסג), שלדעתו מה שאמרו דביעתותא מרפיא היינו שהפחד פתאום מוציא שפע הדם מיד, ולכן כאשר לא הרגישה מיד ביציאת הדם, א”צ לבדוק עצמה. ששם נשאל במקרה מאד דומה לנידון דלעיל, באשה שאירע לה פחד פתאום ואח”כ בלילה שימשה מטתה ולמחר מצאה סדינה מלוכלך בדם, וגם על העד שלו, שבודאי בשעת תשמיש היה, ונסתפק הרב השואל האם צריכים כפרה.

והביא החת”ס מגמרא הנ”ל, שלכאורה נראה שדרך הפחד להביא דם, ונמצא שהיתה צריכה לבדוק, וממילא יעשו תשובה. ודחה, שא”כ נתווסף לנו וסת חדש בכל הנשים, וכמו יום השלשים השוה בכולן, ולא היו להפוסקים לשתוק מזה, ולא ראינו ולא שמענו מעולם.

וביאר, שענין ביעתותא מרפיא היינו שהפחד פתאום מרפיא ומתחלחלת לשעה ברגע הפחד ומרגשת בעצמה, ואיננו כשאר מקרים שחיישינן שמא ראתה טפת דם כחרדל או שמא ארגשה ולאו אדעתה וכדומה, כי אם יצא ממנה דם, יצא בשפע ולשעתו ובהרגשה רבה, כי זה ענין חלחול דקרא ‘ותתחלחל המלכה’, ואם לשעתה לא הרגישה, תו לא חיישינן לה להצריכה בדיקה או פרישה כלל. הו”ד בפתחי תשובה (סי’ קפה ס”ק טו).

וכ”ה בחדושיו להש”ס (נדה שם ד”ה ותתחלחל), דקשה טובא, דא”כ נתווסף לנו וסת חדש בכל הנשים דצריכה לפרוש מבעלה לאחר מקרה הפחד כמו וסתות הגוף, ולא היה לפוסקים לשתוק מזה, ולא ראינו ולא שמענו מעולם. והאמת נלע”ד בזה, שהפחד פתאום מרפיא ומתחלחל לשעה ברגע הפחד ומרגשת בעצמה, כי זה ענין חלחול דקרא ותתחלחל המלכה, ואם לשעתה לא הרגישה, תו לא חיישינן להצריכה בדיקה או פרישה כלל. ואיננו כשאר מקרים שחיישינן שמא ראתה טיפת דם כחרדל או שמא ארגשה ולאו אדעתה וכדומה, כי אם יצא ממנה דם [א”ה: ע”י בהלה], יצא בשפע ולשעתו ובהרגשה רבה. עכ”ד.

וכ”כ בשו”ת משיב דבר להנצי”ב (ח”ב סי’ לג ד”ה אבל), דודאי בשעת יציאת הדם מהמקור, אפילו בשעת ביעתותא מרגשת שנעקר דם ממנה, וכמו באסתר שנאמר “ותתחלחל” שהרגישה בפנים שנפתח חללה, מש”ה כל זמן שלא הרגישה אין לחוש כלל.

וכ”כ בחדושיו מרומי שדה (נדה שם ד”ה מ”ט דב”ש), דהא דלא מצינו הדין דאשה שנבהלה פתאום שתהא אסורה לבעלה, הוא משום דודאי אם תראה תרגיש ותדע שהיא טמאה, ומאחר שלא הרגישה, מסתמא לא נטמאה, ע”ש.

וכ”כ בסוגה בשושנים (גלייזר, סי’ ג סעיף טז), אשה שנתפחדה איזה פחד פתאום כגון ששמעה או ראתה דבר שנתפחדה ממנו פתאום, ויודע בעלה שלא ראתה ולא הרגישה, מותרת מיד, וא”צ לפרוש ממנה בכל העונה כשאר וסת, וגם א”צ בדיקה [אמנם חייב בעלה לשואלה אם הרגישה].

[א”ה: ובסוגריים אציין שמכאן תימה על מש”כ הרב נטעי גבריאל (ח”ב עמ’ תתקצט סעיף ו), דמעוברת או מניקה שהיה לה חרדה פתאום, צריכה לחוש שמא פירסה נדה, אע”פ שהן בחזקת מסולקת. ובהערה י ציין שדין זה לקוח מסוגה בשושנים (סי’ ג ס”ז וס”ק כא). ע”כ. והפותח שם יראה שדיבר על אשה שהיתה במחבא והרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום, וכתב דאף דבמעוברת ומניקה יש להקל בכה”ג, מ”מ בהיתה במחבא יש לחוש להחמיר, ואפשר שגם בזה המיקל אין מזחיחין אותו, וסיים בצ”ע. עכ”ד. אבל לא דיבר כלל על מעוברת או מניקה שהיה לה פחד פתאום כמו שהעתיק בשמו בנטע”ג. ואדרבה מכאן מוכח שדעת הסוגה בשושנים להקל לחלוטין בחרדה פתאומית {אלא שכתב שצריך הבעל לשואלה להרגשתה}].

וכ”כ בחוט שני (עמ’ נא ובעמ’ נב דין ב) ע”פ שו”ת החתם סופר הנ”ל, דאשה שקיבלה פחד פתאום שלא בעונת וסתה, א”צ לחוש שמא ראתה, ואף בדיקה אינה צריכה, דמדלא ארגשה אמרינן מסתמא לא ראתה.

וכ”כ במשמרת הטהרה (ח”ב עמ’ כז הערה מח), שאע”פ שבהלה פתאומית עלולה לגרום להוזלת הדם, מ”מ הנבהלת פתאום א”צ בדיקה שמא ראתה, לפי שהבהלה גורמת להוזלת הדם הבא ע”י הרגשה, וכל שלא הרגישה אינה חוששת לו, ולכן כתבו הפוסקים שאין לנו בזה אלא הנחבאת במחבוא ולא בשאר ענייני דאגה ופחד. וכ”כ בבדי השלחן (ביאורים ד”ה מפני) מדנפשיה [ולאחר מכן ראה שכ”כ החת”ס].

וכן באבני שהם (עמ’ נו) היקל בכל זה, דאין להצריכה בדיקה אף לא לכתחלה. ובמילואים למהדורה תשיעית (עמ’ ג) כתב, שלמעשה אפשר לצאת מידי מחלוקת ע”י שנאמר להם שלא לשמש בשעות הסמוכות לבהלה. ואם עברה ושימשה מטתה מיד וראתה אח”כ דם, חשיבא אנוסה כיון שלא הרגישה. וכיום שלבושות בגד תחתון הדוק לגוף, טהורה כשהבגד נקי.

ובחזקת טהרה (ראטה, דרך קצרה סס”ק מב) חילק, שאם היה לה ביעתותא בשעת וסתה, צריכה בדיקה. אך אם הגיע לה שלא בזמן וסתה, לא מצאתי בפוסקים שיצריכו בדיקה מכח זה כיון שגורם לפתיחת המקור.

הרב שי הלל

ראש כולל ורב קהלת אהבת ישראל, פתח תקוה

שעות מענה בבית ההוראה שלמות המשפחה:

ימים א’-ה’: 15:00-16:00 אחה”צ

בנוסף, בימי ב’ וג’: 20:00-21:00 בערב

לשאלות הלכתיות חייגו: 2873*