“בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ“:
“לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ“.
במצווה זו מטילה התורה חוב על דייני ישראל, לשפוט מתוך הגינות מוחלטת, צדק ויושר.
בתלמוד במסכת שבועות (ל, א) למדו חכמים ממקרא זה, הלכות אתיות להתנהלות הדיון בבית הדין.
בכלל זה, החובה להשוות את בעלי הדין בכל דבר, שלא יהא אחד מאריך ואחד מקצר, שלא להסביר פנים לאחד ולהרע פנים לשני. ואף במידה ואחד לבוש בגדים נכבדים והשני בגדים בזויים, מצווה להלבישם בלבוש זהה. וכן ששני בעלי הדין יעמדו או ישבו, ולא שאחד יושב ואחד עומד.
הלכות אלו נפסקו להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט, יז, א).
“הוי דן את כל האדם לכף זכות”:
במשנה במסכת אבות (א, ו) מופיע חיוב כללי על כל אדם, שלא לשפוט את מעשי בני האדם בפרשנות שלילית. וכלשונה: “הוי דן את כל האדם לכף זכות”.
מקור לחובה זו מופיע בתלמוד (שבועות, ל, א) כפרשות רחבה למצווה “בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ”.
טעמי המצווה:
מספר נימוקים ניתנו למצווה זו:
1) כדי להימנע מאיסור ‘שנאת חינם’ (חינוך, רלה).
2) כדי שלא לפגום במצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’ (סמ”ק, ח; שמירת הלשון, שער התבונה, ה; יסוד ושורש העבודה, שער ראשון, ז, ג).
3) המצווה משמשת כחינוך אישי להימנע ממעשים, שעלולים להכשיל אנשים בשיפוט שלילי (שו”ת מהרי”ל דיסקין, חלק א, עמ’ נד).
4) לזכות למידה כנגד מידה שידנו את האדם בשמים לכף זכות (רש”י, אבות, א, ו).
תוקף המצווה:
לדעת ספר החינוך (קלה) תוקף המצווה כחיוב גמור. וכך כתב הרמב”ם (עשה, קלז) “ובכללה גם כן שיתחייב שידון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב”. וכן ציין הרמב”ם (דעות, ה, ז) את הליכותיו של התלמיד חכם.
היקף וכללי המצווה:
הרמב”ם ורבינו יונה (אבות, א, ו) מנפים את כללי המצווה לשלוש חלקים:
אדם שאינו מוחזק כצדיק או כרשע – יש לפרש את מעשיו בפרשנות חיובית וטובה.
אדם המוחזק כצדיק – ומעשיו נראים שליליים, ראוי לפרש את מעשיו בדוחק גדול לטוב. ואסור לחשודו ברע, שכל “כל החושד בכשרים לוקה בגופו”.
אדם המוחזק כרשע – ועשה מעשה שנראה כטוב, אך יש אפשרות לפרש לרע, ראוי להימנע מפרשנות חיובית, היות שהוא מוחזק כרשע. ועל זה נאמר (משלי, כה, כו) “כי יחנן קולו, אל תאמן בו”.
בקשתו של בורא עולם:
במדרש רבה (דברים, ג, טו) מופיע : “אמר משה לפניו, רבונו של עולם, יודע אני שאתה אוהב את בניך, ואין אתה מבקש אלא מי שילמד עליהן סנגוריא”.
רבי אליעזר פאפו בספרו ‘פלא יועץ’ (ערך סניגוריא) מבהיר, כי הנימוק לחפץ ה’ בכך הוא: “והטעם הוא כי כל אשר ידבר האיש – עושה רושם ומעורר פמליא של מעלה. אם מדבר קטגוריא מעורר המקטרגים, ואם מדבר סנגוריה – מעורר סנגורים”.
דברים אלו הובאו בסגנון דומה בספר יסוד ושורש העבודה (א, ח): “רצון האב שילמדו בני אדם על בנו, אף שאינו הולך בדרך טובה, תמיד סנגוריא, וידונו אותו לכף זכות. ובוודאי אם ישמע מאיזה אדם שלימוד עליו חובה יכעס… כל שכן הבורא יתברך שמו, שהוא טוב ומיטיב לכל, ורצונו שילמדו על בניו סנגוריא, ולדון אותם בתמידות לכף זכות, ושכרו שמן השמים ידונו אותו גם כן לכף זכות”.
מעלת הדן לכף זכות:
הפליגו חכמים בשכרו של הדן לכף זכות, ואמרו בתלמוד (שבת, קכז, ב) “שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא”.
ומלבד זאת, זוכה שאף אם חלילה תשע מאות ותשעים ותשעה מלאכים מלמדים עליו חובה, ומלאך אחד מלמד עליו זכות, ניצול (ארחות יושר, ד; על פי התלמוד, במסכת שבת לב, א).
זוכה לחיבה יתירה:
רבי ישעיה הלוי הורביץ, כתב בספרו השל”ה (שער האותיות, אות כ’): “כל אדם ירגיל עצמו במדה זו, לדון חבירו לכף זכות בכל מה שאפשר, אפילו בדרך רחוק. שבנוסף על זה שמסלק קטטה ונותן שלום בארץ, מרבה כבוד שמים, והקדוש ברוך הוא חפץ מאוד בזה, ולא רק שדנים אותו למעלה לכף זכות, אלא אף בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מראה לו חיבה יתרה”.