שאלה: ראובן יש לו דוכן להנחת תפילין בעיר תל אביב, והנה כחודש לפני חנוכה פונה אליו אדם שאינו נראה שומר תורה ומצוות כלל, ומציע לו ערכת נרות חנוכה עם שמן בחצי מחיר ממחיר החנות, ראובן שראה מציאה לנגד עיניו, קפץ על המציאה וקנה ממנו 12 ערכות, כי בדעתו לתת אותם לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות כדי שיקיימו מצוות נרות חנוכה, המוכר רצה להציע עוד ערכות לראובן, אך ראובן אמר שאין לו את הכסף הדרוש בשביל עוד ערכות ונראה לו שמספיק לו 12 ערכות.

לאחר מכן חשב ראובן לעצמו שאולי המוכר גנב את הערכות הנ"ל ולכן הוא מציע אותם בחצי מחיר, אך להשיב למוכר אינו יכול, כי הוא אינו בנמצא.

ועל כן שואל ראובן האם יכול הוא לצאת ידי חובה בנרות אלו:

תשובה:

מעיקר הדין ראובן היה צריך שלא לקנות מהמוכר

אך אם כבר קנה נראה שלדעת השולחן, מותר לראובן להשתמש בנרות אלו לחנוכה, וכמו כן גם יכול לברך על נרות אלו ואין חשש משום בוצע ברך נאץ ה'.

ולדעת הרמ"א יש מקום להתיר וצ"ע.

מקורות:

נושאים הנידונים:

• איסור לקנות דבר שבחזקת גזול
• אם מותר להנות בחפץ שנקנה בחזקת גזילה
• ייאוש ושינוי רשות הוי קניין בגזילה, ומחלוקת שו"ע והרמ"א בדין זה
• סתם גניבה וגזילה אם הוי ייאוש בעלים
• איסור לברך על דבר שנקנה בגזילה
• ספק גזילה אם יש איסור לברך

א. איסור לקנות דבר שהוא בחזקת גזול

בשולחן ערוך חושן משפט סימן שנו כתב, אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב, ועון גדול הוא, שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גנבות אחרות, שאם לא ימצא לוקח, אינו גונב. ובסימן שנח כתב, כל דבר שחזקתו שהוא גנוב, אסור ליקח אותו ע"כ ובסימן הנ"ל מתבאר כמה מקרים שבהם יש איסור בקנייה מחמת איסור לקנות חפץ שהוא בחזקת גזול, ונבאר את הכללים העולים מהסימן.

יש פעמים שהדבר מוגדר בחזקת גזול מחמת החפץ הנמכר, ויש שהוא מחמת האדם המוכר, ויש פעמים שהם מחמת שראיית המקרה מראה שהחפץ גזול.

מכיוון שהנידון שלנו הוא אינו בחפצים שחזקתם גזולים או באנשים הרגילים בגזילה נדון רק בכלל השלישי, חזקת גזול מחמת ראיית המקרה.

בשולחן ערוך כתב בסימן הנ"ל בסע' ג' ואם אמר לו הטמן אסור לקחת מהם ע"כ, כלומר מבואר בשו"ע שמתי שיש חשד שהחפץ הנמכר גנוב, וזאת משום שהמוכר מראה בצורת המכירה שאין החפץ שלו, וכגון שאומר לו הטמן יש על מקרה זה דין חפץ הנמכר בחזקת גזול שאסור לקנותו.

והנה בנידון דידן יש לנו רגלים לדבר לומר בסבירות גבוה שערכות החנוכה הינם גזולות, צורת המכירה כרוכל המחזר אחר לקוחות אינה קיימת במכירת ערכות אלו, שנמכרות בדרך כלל בחנות מסודרת, כמו כן מי שמתעסק בערכות אלו בדרך כלל אם לא בחנות זה יהודים שומרי תורה ומצוות, ולא מי שאינו כן, אך עיקר ההסתברות לומר שהדבר גזול הוא מחמת המחיר המוצע ללוקח שהינו פחות מחצי מהמחיר בשוק.

נמצא שהמקרה דידן יש בו הדין של חפץ שהוא בחזקת גזול שאסור לקנותו.

ב. אם האיסור הוא רק לקנות או גם להנות מהחפץ.

ובפשטות מחמת שאסור לקנות מחמת גזל יש לומר שגם אסור להנות מהחפץ, וכן מעיד הגר"י זילברשטיין שליט"א שאמר גיסו הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל בספרו חשוקי חמד סוכה דף לד ע"ב בדין לקחת אתרוג מאביו שרוב ממונו גזול, שיש לו דין גזול ואין לברך עליו.

אך נראה שאין הדברים מוסכמים ואפשר שהחמיר הגר"ח במצווה דאורייתא אך וודאי שאין הדברים יוצאים מידי מחלוקת וכמו שנבאר.

בגמרא בב"ק דף קיט ע"א מובא, איתמר איתמר גזלן מאמתי מותר לקנות ממנו רב אמר עד שתהא רוב משלו ושמואל אמר אפילו מיעוט משלו אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא כדברי האומר אפילו מיעוט שלו ע"כ. כלומר נחלקו בגמרא האם מותר לקנות ממי שרוב ממונו גזול, ונפסק להלכה שמותר לקנות.  וכתב רש"י ד"ה רוב ממונו משלו, בלא גזילה הולכין אחר הרוב ונהנין ממנו ע"כ. ומבואר מרש"י שהדין הנ"ל הוא לגבי הנאה מחפצי הגזלן ולא רק איסור משום אחזוקי גזלן, וכן הוא ברמב"ם (גזילה פ"ה ה"ח) וריא"ז (ה"ט) ורא"ש ס' לד גרסו בלשון הגמרא מאמתי מותר להינות ממנו  ועיין ברי"ף שגרס לגבות ממנו.

ומבואר שנחלקו בראשונים בדין הנ"ל אם נידון הגמרא הוא רק אם מותר לקנות ממי שרוב ממונו גזול או שמדובר שגם אחרי קנה מהגזלן הנ"ל האם מותר להנות ממקח שנעשה.

וכפי שציינו פסק הרמב"ם את הגמרא הנ"ל וז"ל: אסור ליהנות מן הגזלן ואם היה מיעוט שלו אף על פי שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שיודע בודאי שדבר זה גזול בידו ע"כ, והקשו בנו"כ ממה שפסק הרמב"ם במקום אחר וז"ל: (הלכות גניבה פרק ו) כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו, וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו ע"כ, ומשמע שכל דבר שחזקת גנוב אסור ליקח ואילו בהלכות גזילה משמע שמותר ליקח אע"פ שרוב ממונו של הגזלן גנוב, וכן הקשו הנו"כ בשולחן ערוך שכן העתיק את הרמב"ם בה"ל בס' שנח ובס' שסט גבי רוב ממונו גזול.

ומבואר באחרונים שלמדו שחפץ שהוא בחזקת גזול, ומי שרוב ממונו גזול דינם שווה לעניין שאסור ליקח אותו לכתחילה ויש לדון על ההנאה מחפץ זה ללוקח.

עוד הקשו האחרונים מדוע באמת מותר לקנות או להנות מאדם שרוב ממונו גזול והרי מסתבר שלוקח דבר גזול שאסור להנות ממנו ומדוע שרי לקנות ממנו, וכלל הוא בידינו שהולכים אר הרוב.

ומצאנו ביישוב קושיות אלו שני דרכים עיקריים וכמו שנבאר.

א. ביש"ש (פ"י ס' נח') כתב שזה וודאי שאם אדם יודע שרוב ממונו של האדם שבא לקנות ממנו הוא וודאי גזול אסור לקנות ממנו שהרי תמיד הולכים אחר הרוב, אלא מה שהתירה הגמרא לקנות זה דווקא ממי שרוב ממונו בחזקת גזול, ולכן מותר לקנות מאדם זה, שסומכים על המיעוט שלו   וכן כתב בערוך השולחן (שנח סע' ב') שכל האיסור לקנות חפץ שחזקתו גזול זה דווקא בקנייה, אך להנות ממנו שרי ולפי זה עולה שכל מה שאסרו חפץ בחזקת גזול זה רק לקנותו, וכל דין הגמרא בקיט מדבר בלהנות, והוסיף שכל הפסק הזה הוא דווקא לפי גירסת הראשונים של להנות, אך לגירסה של לקנות צ"ל שהאיסור לקנות מדבר ברועה שכל ממונו גזול והוא דחוק עיין שם.

עוד עולה מדבריו שמי שרוב ממונו גזול י"ל שאסור לקנות ממנו לכתחילה אע"פ שמותר אחר כך להנות מהחפץ.

ב. אך הסמ"ע בסק' ב' (שם) כתב בביאור דברי השולחן ערוך שיש לחלק בין מתי שדנים על הגזלן שיש אצלו מיעוט שאינו גנוב ולכן יכול לקנות ממנו, משא"כ ברועה שהוא מהרוב שמוכרים דברים שהכל גנוב, כלומר אם מגיע לאדם שרוב האנשים כמוהו מוכרים חפצים שהם כולם גנובים אז הרוב הכריע על האדם שהוא מהאנשים שמוכרים דברים שהכל גנוב, משא"כ שדנים על החפצים הנמצאים אם יש לפניו גם רוב וגם מיעוט יכול לסמוך על המיעוט. וכן הוא בשולחן ערוך הרב (הלכות גניבה ט) כת שיש איסור להנות מחפץ שהוא בחזקת גנוב ועיין מה שכתב שם בקונטרס אחרון)

ומקור דברי הסמ"ע הוא מהרב המגיד (במרב"ם שם) וז"ל: ולקיים דברי הרב נראה לומר שהוא מחלק בין גזלן לגנב והדין ההוא יצא לרב מהמשנה דאין לוקחין צמר מן הרועים או החלוק ההוא בין רוב הדבר ורוב הממון דרוב הדבר אסור וברוב הממון מותר וזה עיקר: ודברי הסמ"ע אזלי בדעת הרב המגיד.

ונמצא שנחלקו האחרונים בביאור דברי השולחן ערוך והרמב"ם האם מותר להנות ממי שקנה חפץ שחזקתו גזול.

והנה בדעת הב"י יש להוכיח ששיטתו כדעת היש"ש, שכן בספרו הכ"מ כתב על דברי הרב המגיד וז"ל: ויש לתמוה על דברי ה"ה דהא ודאי אין זו ענין לההיא דרב דהתם ליהנות מן הגזלן אסור עד שיהא רוב ממון שלו והכא לקנות מאדם שאינו מוחזק בגזלן אלא שאותו דבר שקונה ממנו יש לחוש שהוא גנוב, ומשמע שנקט פירוש דברי הרמב"ם כמו שכתבו היש"ש וערוך השולחן הנ"ל ועיין עוד בט"ז ובאבן האזל ועוד אחרונים מה שכתבו בביאור דברים אלו.

והעולה שחפץ שנקנה בחזקת גזילה לדעת הכ"מ היש"ש וערוך השולחן מותר להנות ממנו אך אסור לקנות, ולדעת הסמ"ע ושולחן ערוך הרב יש לאסור, ויש לחלק בין חפץ לגזלן.

ג. קניין לאחר ייאוש ושינוי רשות.

והנה גם אם ננקוט שיש לאסור, יש לדון להתיר משום שאיכא במקרה דנן ייאוש ושינוי רשות שקיימ"ל בשולחן ערוך שמותר להנות מהחפץ בכזה אופן, והן אמת שיש לדון הכא באם היה הייאוש אחרי השינוי רשות, מפני שדבר זה שנוי במחלוקת שולחן ערוך והרמ"א בסימן שנג וסימן שסא, ושיטת הרמ"א שלא מועיל ייאוש לאחר שינוי רשות, אך שיטת השולחן ערוך שכן מהני.

ולפי זה בנידון דידן כפי שציינו בשאלה המעשה היה בר"ח כסלו כך שנשאר עד חנוכה למעלה מעשרים יום ומסתבר שכבר היה ייאוש, ועל כן לכאורה לפי דעת מרן היה להתיר להשתמש מדין גזילה.

אך לשיטת הרמ"א י"ל שהוא ספק ייאוש אם היה לפני או אחרי ולפי זה היה מקום לאסור לדעת הרמ"א.

אך יש לדון הכא בשני נידונים מה הדין בספק ייאוש וכמו כן גם לדעת מרן האם ננקוט שמסתמא היה ייאוש וכמו שנבאר בסמוך.

ד. סתם גנב וגזלן ישראל אם יש בו ייאוש

והנה נקטנו בפשטות שמסתבר שהיה ייאוש, ולכאורה יש מקום לתלות זאת בסוגיא האם סתם גניבה וגזילה בישראל הוי ייאוש או לא ומצאנו בזה כמה דעות בפוסקים, וכמו כן מצאנו דעות מה היא דעת מרן, ומכיוון שאין זה מקום הדיון לדון בזה נביא את סיכום השיטות מספר פתחי חושן וז"ל: (חלק ה (גניבה ואונאה) פרק ג – מכירת דבר גנוב סעיף כב) כשיש ספק אם נתייאשו הבעלים להלכה קיי"ל שסתם גניבה הוי יאוש וסתם גזילה לא הוי יאוש, אלא שנחלקו הפוסקים אם יש לחלק בין גנב וגזלן ישראל לעכו"ם, שי"א שסתם גזילה בישראל הוי יאוש ובעכו"ם לא הוי יאוש, ולשיטה זו בסתם גניבה הוי יאוש אפילו בעכו"ם, וי"א שסתם גניבה בישראל הוי יאוש ובעכו"ם לא הוי יאוש, ובסתם גזילה אפילו בישראל לא הוי יאוש, ויש אומרים שבזמננו אין כללים בזה ותלוי לפי המציאות, שאם הוא באופן שבדרך כלל אין סיכוי לבעלים לקבל רכושו סתמו הוי יאוש, ואם יש סכוי סתמו לא הוי יאוש.

והנה במקרה דנן בבואנו לדון על הייאוש, נמצא לפנינו כמה ספקות מה היה המקרה מחמת שאין בפנינו המוכר כדי לדון בזה, ראשית האם המוכר לקח זאת בצורת גניבה או גזילה, וכמו כן ממי לקח והאם היה שם מצלמות שבסתמא גם אם ננקוט שנגזל ידע מזה ונתייאש מחמת שהוא גזלן או גנב, יש לדון היום שסתם גנב בימינו הגם שהוא ישראל יש לו דין עכו"ם שהרי הולכים רובם לערכאות ויותר קל להעמידו לדין וכמו כן יש את המשטרה שתבוא אליו, אך מצד שני לא כל אדם ילך לדון על כמות קטנה של סחורה שלא שווה לדון עליה כל כך הרבה זמן.

ובסברא היה נראה שמסתמא גם אדם יודע מי הגנב לאחר כל כך הרבה ימים מסתמא מתייאש מהחפץ עצמו ורוצה דווקא את הדמים מהגזלן גם אם ימצאהו, אך יש לנו לדון שהוא רק ספק.

ה. ספק ייאוש אם מועיל לקניין גזילה.

ואכתי מכיוון שיש צד גדול שמקרה דנן הוא ספק ייאוש שגם לדעת מרן יש לדון אם אומרים בכהאי גוונא ייאוש ושינוי רשות לעניין קנייני גזילה ללוקח חפץ כזה.

ובפתחי חושן (שם) כתב בשם האור שמח שבכל ספק ייאוש לא אמרינן שהחפץ בחזקת המחזיק, ומפני שהוא ספק אם באיסורא אתא לידיה א"כ הדין הוא שהחפץ בחזקת המרא קמא כלומר הנגזל ולא אומרים בו שיועיל להוציא את החפץ מבעלותו, ולפי זה בנידון דידן אם ננקוט שהוא ספק יש מקום לומר שלא יועיל מדין ייאוש ושינוי רשות.

אך ראיתי בפתחי חושן שבמקרה שהספק אם היה ייאוש הוא בגלל אם גנב או גזלן ולא ספק אם ידע הנגזל יש לומר שמסתמא היה ייאוש, וכן ציין לערוך השולחן ועוד אחרונים שם (הערה נו) ובביאור הדבר כתב שמסתמא אדם מתייאש מתי שאדם גונב את חפצו באופן שאין לו איך להשיגו הגם שאפשר שילך למשטרה וכדו', אך יש מקרים שהמציאות מוכיחה שהוא לא יוכל להשיגו ולכן בפשטות יש בו משום ייאוש וכעין מה שכתבנו בתחילה, ונראה שדברי האור שמח הם באופן שיש ספק על ידיעת הנגזל אם ידע מהגניבה ולכן הוא ספק ייאוש.

ולפי זה בנידון דידן יש לראות את המקרה שהיה בו ייאוש וכמו שכתבנו, ורק יש לדון האם היה ייאוש לפני המכירה או אחריה שלדעת הרמ"א לא יועיל משום ייאוש ושינוי רשות.

ו. איסור לברך על חפץ גזול גם לאחר ייאוש ושינוי רשות

בשולחן ערוך באו"ח ס' תרמט סע' א' כתב כל ארבעת המינים פסולים בגזול וגנוב בין לפני ייאוש בין לאחר ייאוש, אבל גזול וקנאו בלא סיוע המצוה, כגון לולב ושפהו כשר דקניה מעשה, ומיהו לא יברך עליו, ויש מי שאומר שלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים חוץ מיום ראשון. ובמשנה ברורה שם סק' ו' ביאר שמכיוון שבא לידו בגזילה מחמירים לעניין ברכה, וכתב עוד ששיטת המג"א שכל הדין הנ"ל בלא ייאוש, אבל אם היה ייאוש עם כל שינוי אחר מהני לגבי הברכה, אכן דעת הט"ז שבכל גוונא לא יברך, ועיין בהערות של דירשו מה שציינו למקומות אחרים במשנה ברורה שפעמים הביא את דעת המחמירים לגבי אחר ולפעמים לא הביאו.

ובכף החיים ס' כה סק' פו כתב ללמוד בדעת השולחן ערוך שלא יברך ועיין שם.

נמצא א"כ שנידון דידן תלוי במחלוקת האחרונים האם ייאוש ושינוי רשות מועיל לגבי ברכה, ונקיטת האחרונים שלא יברך בכזה אופן שיש בו ייאוש ושינוי רשות.

ז. ספק גזל לעניין איסור בוצע ברך

אך הנראה שבנידון דידן אין בו משום איסור בוצע ברך ניאץ ה' ויכול הלוקח לברך עליו לדעת השו"ע וכן לדעת הרמ"א וכמו שנבאר.

בשו"ת חכם צבי ליקוטי תשובות ס' קכג, דן האם בדבר שהוא ספק גזול איכא ביה איסור לא לברך משום בוצע ברך, וכתב שאין שייך ניאוץ אלא בדבר שהוא וודאי גזול, אך במסופק הרי לא מתכוון לנאץ ה' שלא יודע שהוא גזול, ונקט לדינא לעניין הדסים מקרקע גזולה שמחמת שאינם אלא בחזקת גזולה שסתם עכו"ם גוזל את הקרקע אין בו משום איסור על הברכה אלא רק לעניין לכם, וכתב להוכיח כן מדברי הרמב"ם עיין שם.

וכן כתב בכף החיים הנ"ל שכתב לבאר ההיא דסוגיא דאוונכרי בסוכה שיכול לברך משום שהוא ספק (ויש להכריח זה לדעת כמה מהראשונים עיין שם בסוגיא ובדברי הרמב"ן במלחמות שכן כתב).

ויש לדמות נידון דידן ממש למקרה של אוונכרי בסוכה שהרי כל הדין שלא לוקחים הדסים מקרקעות הוא רק משום חזקה, וכן נידון דידן אין בו ידיעה וודאית שהמוכר היה גזלן אלא רק חזקת גזול, ואין כוונה ביד הלוקח להנות מהגזל, אלא הוא מסופק בדבר.

ויש עוד להוסיף סברא להתיר ספק גזל בברכה, שהרי כל איסור בוצע ברך ניאץ ה' אינו אלא איסור דרבנן הנלמד מתהילים, ואין בו משום איסור דאורייתא, ואין את כלל הידוע שבכל ספק ברכות אמרינן  להחמיר משום לא תשא שם לשוא  שהרי האיסור הכא הוא איסור צדדי, שהרי אם יברך זה לא יהיה ברכה לבטלה וא"כ לכאורה יש מקום לומר שהוא ספק דרבנן קולא, ויהיה מותר לו לברך, שוב ראיתי שכן כתב בשו"ת ויען יוסף שיש להתיר איסור זה בספק, אך לא קבע הדבר במסמרות.

ח. העולה לדינא

לדעת מרן נראה שיכול לצאת ידי חובה בנרות אלו הן מצד להנות מהנרות וכן לעניין הברכה, ומחמת שיש כמה סיבות להיתר, ראשית בפשטות נראה שמרן בספרו הכ"מ נקט שכל האיסור הוא לא לקנות שהוא בחזקת גזלנות ואין איסור לעניין להנות מהחפץ, וגם אם נימא שהדבר אינו אלא ספק, יש לצרף את שיטת מרן שייאוש ושינוי רשות מהני לקנות את החפץ, בין לפני שינוי רשות ובין לאחריו, וכמו שבארנו שבפשטות במקרה דנן איכא ייאוש, ולעניין הברכה כבר הכרענו שאין בעיה לברך היכא שהדבר רק ספק גזל, וכמו שהוכחנו מדברי החכם צבי והכף החיים.

אך נראה שגם לדעת הרמ"א י"ל שיכול לברך, שהרי גם אם נימא שלהנות מחפץ הנקנה בחזקת גזלנות אינו אלא ספק, יש לצרף את הספק שמא היה ייאוש לפני השינוי רשות שמהני גם לדעת הרמ"א, ואע"פ שאין הדבר אלא ספק שמא היה לפני שינוי הרשות יש לצרף ספק זה שמותר להנות מחפץ שהוא בחזקת גזלנות, וי"ל שבספק ספיקא בממון היכא שהלוקח הוא מוחזק מהני להיות ברשותו, וכל הדיון אם אמרינן ס"ס בממון זה היכא שבא להוציא משא"כ שלא בא להוציא, ולעניין הברכה דינו כמו לפי השולחן ערוך, ואכתי צ"ע לדעת הרמ"א.