במענה לשאלתך ששאלת
א. מה מידת החיוב להתאבל על אב מאמץ.
ב. האם יש חיוב להתאבל על אב הביולוגי שמתנכר לילדיו והתעלל בהם.
בספר ילקו"י אבלות (עמוד שי) האריך בזה כדלהלן :
א.
בן מאומץ, אף על פי שאינו חייב מן הדין לנהוג אבלות שבעה ושלושים על הוריו המאמצים, טוב שיתאבל קצת עליהם, משום הכרת הטוב שגידלוהו והביאוהו עד הלום ואם רצה הבן המאומץ לישב שבעה על הוריו המאמצים, ולקבל עליהם תנחומים, הרשות בידו לעשות כן. וכן רשאי לנהוג אבלות שלושים, שלא לגלח ולהסתפר. וכן יכול לקרוע בשעת פטירה את בגדו על אביו המאמצו ולברך ברוך דיין האמת בשם ומלכות. אך מכל מקום אין לו לנהוג דיני אנינות כלל. וביום הראשון לאבלו מניח תפילין כבכל יום. ובימי השבעה, כשאין נמצאים אצלו מנחמים, מצוה עליו לעסוק בתורה כרגיל.
ב.
הורים שנתגרשו אין ספק שהבנים יושבים עליהם שבעה, וכן בן או בת שנולדו לאחר הגירושין, ומעולם לא היה להם קשר עם האב, ואף האב ויתר בפני בית דין על כל זכויותיו וקשריו עם הבן, אף על פי כן אם האב מת חייבים בכל דיני אבלות, בשבעה ושלושים, ושמירת י"ב חודש באמירת קדיש וכדו'. והדין כן אף במי שהוריו מסרוהו לאימוץ בקטנותו, ולא טרחו בגידולו כלל, ואף אם האבא לא ראה את בנו מעולם. וה"ה גם כן אם היה ממעלל בו או באימו.
ולכן צריך אתה לדעת כי עליך לנהוג כל דיני אבילות שהם קריעה וישיבת שבעת ימי אבלות שלושים ודיני השנה ואמירת קדיש גם על אביך שהיה מתנכר אליך כיון שסוף סוף הוא הביא אותך לחיי העולם הזה.
