בע"ה
מצוות השתיה בפורים ושייכותה בנשים
שאלה:
נשאלתי לקראת פורים, האם ההלכה של 'חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי' (מגילה ז:, שו"ע סי' תרצ"ה) הינה חיוב גמור, והאם שייכת אף בנשים ככל מצוות הפורים, ואיך להתייחס באופן כללי לנושא השכרות באשה, האם יש מניעה שאשה תשתכר ?
תשובה:
גם לגברים אין חיוב מוחלט להשתכר בפורים ובוודאי לא בשום זמן אחר, ונאמרו פירושים שונים בראשונים ובאחרונים במשמעות חיוב זה של בסומי בפוריא, והמוסכם בדברי הפוסקים שיוצא ידי חובה גם כששותה מעט יותר מהרגלו. ולגבי נשים, משתמע מהגמרא (כתובות סה.) שיש על האשה למעט בשתיית יין אף כשנשואה ובפני בעלה, ולמעט יותר כשאינה בפניו.
הרחבה ומקורות: נאמר בגמ' (מגילה ז:) 'אמר רבא חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', רבים מהראשונים למדו כרש"י שמשמעות מימרא זו כפשוטה – שכרות ממש, וכך נראה שפסקו הרי"ף, הרא"ש (שם ה"ח) והטור (תרצ"ה), ולכאורה אף הרמב"ם (פ"ב הט"ו, ועי' לקמן), שצריך להשתכר ממש עד דלא ידע…, והר"ן הביא בשם רבינו אפרים שאמנם כך הייתה כוונת רבא שם אך מכיוון שמיד אח"כ הביאה הגמ' את המעשה ברבה ורבי זירא שאכלו יחד סעודת פורים ומתוך שהתבשם רבה שחט את רבי זירא[1], מוכח שנדחית מימרת רבא ולא שפיר למיעבד הכי[2], וכן הביא המאירי שם, ועוד. ויעויין בערוך השולחן שם שר"ל שאף דעת הרמב"ם כן[3]. אף הראבי"ה (מגילה תקס"ד, הובא בהג"מ שם) נראה שהבין שמדובר בשכרות ממש אלא שכתב שאין זה חיוב גמור אלא למצוה בעלמא ולא מעכב. ויש חולקים, כגון האורחות חיים (הל' מגילה אות ל"ח) שכתב שוודאי אין הכוונה שישתכרו שהשיכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט[4].
ובשו"ע פסק המחבר חייב איניש לבסומי וכו' כלשון הגמ', משמע שכוונתו לשכרות, והרמ"א כתב וי"א שא"צ להשתכר כ"כ אלא ישתה יותר מלמודו ויישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (נראה שנקט הרמ"א כדברי ראבי"ה בשילוב דברי הרמב"ם לגבי שינה, ויתכן שאף דעת המחבר כן שהרי בב"י הביא את דברי רבינו אפרים והאורחות חיים הנ"ל, ונראה שלכך נוטה). ולמעשה הדעה הרווחת בפוסקים שאין צורך להשתכר ממש, אלא או כדלעיל שהחיוב לבסומי הוא למצוה ולא מעכב (עי' בה"ל שם בשם א"ר, כף החיים שם אות ט"ו, ועוד), או שיוצא ידי חובתו ע"י ששותה יותר מהרגלו (עי' פר"ח, הובא כאן בהערה, חיי אדם, חזון עובדיה עמ' קע"ה, ועוד), וע' פי' בעניין 'עד דלא ידע' בט"ז ומ"א שם, וכן ביד אפרים שם שהמשמעות – עד ולא עד בכלל, וע"ע שפת אמת על הגמ' שם, ועוד.
ובכל מקרה יש לזכור מש"כ המאירי והובא בבה"ל שם: '…ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו', ודברי החיי אדם (כלל קנ"ה): 'היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצוות בנטילת ידים וברכה וברכת המזון או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמים'.
ולגבי אשה, אף שחייבת כאיש בכל מצוות הפורים, שאף הן היו באותו הנס כדאיתא במגילה ד. וה"ה בכל מצוות הפורים (רמ"א ס"ס תרצ"ה ושע"ת שם סק"ט), בוודאי שאין עליה חיוב זה של 'בסומי בפוריא' אם החיוב הוא שכרות ממש, ע"פ המבואר בגמ' (כתובות סה.) שאין הדבר ראוי לאשה, וגם אם בעלה עמה יכולה רק במידה מסויימת, ע"ש, וכ"ש למוסכם בדברי הפוסקים שיוצאים ידי חיוב זה בשתיה יותר מהרגילות (עי' שבט הלוי ח"י סי' י"ח אות ב', חזון עובדיה פורים עמ' קע"ו, ועוד).
טעם מצוות השתיה/ השכרות בפורים כתב אבודרהם (הובא בבה"ל ר"ס תרצ"ה): ואם תאמר האיך חייבו חכמים להשתכר בפורים והלא בכמה מקומות בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות כמו נח ולוט. ויש לומר מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה כי בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין שנאמר (אסתר א, י) ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי וגו'. ובאה אסתר תחתיה על ידי משתה שנאמר (שם ב, יח) ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר וגו'. וכן ענין המן ומפלתו על ידי משתה היין היה. ולכן חייבו להשתכר בפורים מפני שבא הנס בעבור משתה היין שעשתה אסתר ועתה יהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היין.
ובמהר"ל (אור חדש ג' ז') כתב בטעם הדבר להדגיש את התלות הגמורה בקב"ה וכפי שהמגיע לשכרות אין לו יכולת להתנהל לבדו ללא עזרה: '…ולפיכך אמרו שחייב אדם לבסומי ביומא דפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ז, ב) כלומר כי כאשר אדם מגיע למדה זאת אין לו שום עזר כלל כי לא ידע דבר ואין לו יכולת וכך ישראל באותו שעה לא היה העזר והתשועה דבר מה מצד עצמם רק מן הש"י היתה הישועה הזאת לגמרי והיה כאיש אשר לא ידע דבר שאין לו תשועה מצד עצמו כלל'
ובהקדמה שם כתב טעם אחר, שמשמעות עניין זה להדגיש שתקנו ימי הפורים למשתה ושמחה שהוא הנאת הגוף… והגוף והשכל שני הפכים… ע"ש[5].
וע"ע טעמים נוספים בספר סדר היום (הובא בהגה' מוהר"א אזולאי), ובחכמת שלמה בסוף סי' תרצ"ו, (וע"ע בפס"ת תרצ"ה הע' 28).
ונראה לענ"ד להוסיף עפ"י דרשת הגמ' (מגילה יב:) עה"פ 'ביום השביעי כטוב לב המלך ביין' אמר רבא יום השביעי – שבת היה שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות' וכו' ויתכן שע"כ חייבו לבסומי[6] כדי להראות מעלת ישראל וההבדל בינם לגויים, וכמובן הבדל זה יהיה ניכר רק באופן שהשתיה מביאתו להתרוממות ולדברי תורה ותשבחות. וכמו כן יש בזה כדי ללמד סנגוריה על ישראל, וכדברי הבן יהוידע שם שמסביר כיצד מסעודה זו שאמורה להיות קטגוריא על עם ישראל צמחה הישועה שנהרגה ושתי ובאה אסתר, משום שהבדל ניכר זה בין התנהגות היהודים לגויים בהשפעת השתיה, לימד סנגוריא על עם ישראל.
[1] ואכמ"ל במשמעות מעשה זה, אם הוא כפשוטו (עי' מאירי שם, יעב"ץ, מהרש"א ועוד).
[2] ועי' חת"ס (שו"ת או"ח ס"ס קפ"ה) מה שהק' על רבינו אפרים, וכן פר"ח (תרצ"ה סק"ב) דחה דבריו (ונראה לענ"ד ליישב שהרי ראייתו היא ממסדרי הגמ' שכך סדרו הדברים, וא"כ היה זה רק בדור שאחריהם. והרי"ף וסייעתו שפסקו כרבא לא ראו הוכחה מסדר הדברים), ומ"מ מסקנת הפר"ח שבדורות אלו ראוי לתפוס סברתו ושלא לשתות אלא מעט יותר ממה שמורגל ביו"ט, ובזה יוצא ידי חובתו כיוון שכוונתו לשמים שלא להיכשל ח"ו בשום מקרה רע, וישא ברכה מאת ה'.
[3] ובאמת רבים דנו בכוונת הרמב"ם שלא הביא ממש לשון הגמ' אלא שירדם.
[4] וסיים שם: 'כדי שירבה לשמוח ולשמח אביונים וינחם אותם וידבר על לבם, וזאת היא השמחה השלימה'.
[5] ויתכן ששני טעמיו עניין אחד הם שההתרכזות בגוף ולא בשכל מובילה להכרה שהצלחתינו אינה תלויה בשכלינו, והכל מה' יתברך. ונפ"מ בין טעמי המהר"ל לאחרים שלדבריו העיקר הוא בתוצאת השכרות וא"צ שיהיה דווקא ע"י יין.
[6] וע"ש שאף הדין של חייב לבסומי נאמר בשם רבא.
