שאלה: לאור הימים הבאים לקראתנו לשלום המנהג הוא שעושים התרת נדרים בערב ראש השנה ובליל יום הכיפורים בתפילת כל נדרי, האם מי שנדר לחבירו דבר או שנדר לצדקה או נהג מנהג של מצוה כגון להתענות בערב ראש השנה, האם ניתן לסמוך לכתחילה על התרת נדרים ולא חייב לקיים נדרו?
תשובה: מקור התרת נדרים מובא בכף החיים סי’ תקפא (סופר, ס”ק יא) וז”ל, מה שנוהגין לעשות התרת נדרים ארבעים יום קודם ראש השנה וארבעים יום קודם יום הכפורים הוא על פי מה שכתב בזוהר פרשת פקודי (ד’ רמט ע”ב) שמי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית הדין של מעלה ישאר בנידויו ארבעים יום ואינה נשמעת תפלתו. יעו”ש. ועל כן נוהגין לעשות התרה וליזהר מכאן ואילך בכל ענייניו שלא יתחייב ח”ו נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה וכו’. וחסידי בית אל נוהגין לעשות התרה בכל ערב שבת בכל השנה ומנהג יפה הוא. ע”כ. ולכא’ מוכח שכל ההתרת נדרים דעבדינן זה כדי לא להיות נזופים למעלה ותפילתנו תתקבל ברצון, אבל לא כדי להתיר הנדרים שנדרנו במשך השנה. אמנם לקמן (אות יט) כתב הרב כף החיים, יש נוהגין לעשות התרת נדרים באלול והרמז “לא יחל דברו ככל” סופי תיבות אלול. הרב שפתי כהן (על התורה סוף פרשת מטות), ברכי יוסף (אות כ”א). ולכן נוהגין לעשות התרה בערב ראש השנה. וכ”כ מרן הגרע”י זצ”ל חזו”ע ימים נוראים (ע’ מב). ומזה נראה שעצם ההתרה נדרים נעשית ג”כ כדי להתיר את הנדרים שנדר כל השנה. וכן נראה מדברי הרב כף החיים שם בהמשך (אות צט) שנוהגין לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה כדי להינצל מעונש נדרים.
אך בשו”ת יחוה דעת (ח”א א סי’ נ) העלה במי שנהג להתענות בערב ראש השנה, ורוצה לבטל מנהגו לגמרי מטעמי בריאות, צריך לעשות התרה על מנהגו הקודם, וכו’, “ואין לסמוך על ההתרה שנוהגים לעשות בערב ראש השנה או בערב יום הכפורים”, וכמבואר בשלחן ערוך יו”ד (סי’ רי”א סעיף ב’). וכן פסק בשו”ת אדמת קודש ח”א (חיו”ד סי’ י”ב). וראה בשו”ת אבקת רוכל, ובשו”ת קול אליהו ח”א (חיו”ד סי’ ל”ד). ע”כ.
ומבואר מדבריו שלא ניתן לסמוך על התרת נדרים, וטעמו ע”פ המבואר במרן שו”ע (סימן ריא סעיף ב( וז”ל מרן שם, מי שהתנה ואמר: כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים, ונדר בתוך הזמן, אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר, נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר; ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר, התנאי קיים והנדר בטל. ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר, אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי, ויש לחוש לדבריהם. עכ”ל. הרי שלדעת הסתם מועיל התרת נדרים להתיר את הנדר שנדר במשך השנה, בתנאי שלא זכר לתנאו בזמן שנדר, אמנם לדעת היש אומרים לא מועיל רק אם כשנדר זוכר וסומך על ההתרת נדרים שעשה. ומרן השו”ע חשש לכך ולכן סתם מרן הגר”ע זצ”ל בתשובת יחוה דעת הנ”ל שאין לסמוך על ההתרת נדרים להתיר נדר או מנהג של מצוה.
אלא שבספרו חזו”ע ימים נוראים ושם (ע’ מד-מה) הביא דברי המהר”ם אלשיך בתשובה הנד”מ (סי’ קג דף רלג ע”ב) ד”ה איברא, שמקור דברי המחמירים (היא הסברא האחרונה שהביא מרן הש”ע, וכתב שיש לחוש לסברא זו), מקורו טהור מהרמב”ם (פ”ב מהל’ נדרים ה”ד) שכתב, “ויש שמורה להחמיר, וכו’, שמדברי הרמב”ם עצמו נראה שחולק על סברא זו, וגם הטור כתב עליה, “ואדוני אבי הרא”ש לא חילק”. ומכיון שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא חילקו בזה, אין לחוש לדברי המורה ההוא. ע”ש. וכ”כ בשו”ת הרדב”ז ח”ד (סי’ רעט) שרוב הפוסקים ס”ל דלא כהמורה הנזכר. והובא בארץ חיים (יו”ד סי’ ריא עמוד קנג). ע”ש. וראיתי בשו”ת קול אליהו ח”א (חיו”ד סי’ לג) שעמדו כנגדו בנידונו, דברי מרן שסיים שיש לחוש לדבריהם, ולכן הוצרך לצרף ספק נוסף בנידונו, והתיר מטעם ס”ס. אולם בתשובת רבני מצרים שהובאה בשו”ת קול אליהו (חיו”ד סי’ לד) כתבו, בשם האחרונים להקל.
וכ”כ הרב פרח שושן (דף לד רע”ב) בשם מהר”ם גלאנטי, דסמכינן על הביטול שעושים בכל נדרי שבליל יוהכ”פ, וכ”נ כת”י למרן ז”ל הלכה למעשה, שכתב, וכו’. ועוד שלשון “להחמיר” משמע שחומרא בעלמא הוא ולאו מדינא. וכן שאר הפוסקים לא חילקו בכך לא ס”ל הכי וכו’. ע”כ. ודברי מרן בתשובה זו הם בשו”ת אבקת רוכל (סי’ קעו). וכן הובאה בס’ ברכי יוסף בשיורי ברכה יו”ד (סי’ ריא סק”א). ע”ש. ומעתה נראה שיש מקום להקל כסתם מרן. וכן הורה הגאון מהר”א ששון בשו”ת תורת אמת (סי’ קנד דף קמט סע”א). וע”ע להגר”י טייב בספר ערך השלחן יו”ד (סי’ ריא סוף סק”א), שכן הורו הכנה”ג בתשובה (סי’ רטו), והמהריב”ל, והמבי”ט, ומהר”ם גלאנטי, ומהר”א ששון, ומהרימ”ט. עכת”ד.
ומדברי החזו”ע נראה דנקיט שאין הבדל בין נדר שהוא מהתורה או מדרבנן או נדר מתורת מנהג, שבכל אלו אפשר לסמוך על התרת הנדרים שעושים בימים הנוראים, אך בשו”ת יביע אומר (ח”ב חאו”ח סי’ ל אות יא) כתב שאע”פ שהעיקר מ”ש מרן השו”ע בתשובה עכ”פ במנהגים שעיקרם אינם אלא מדרבנן, שפיר סמכינן ע”ד מרן בתשובה, להתיר. ע”כ. ומוכח שלא היקל בשופי בכל נדר אלא רק בנדר שהוא מדרבנן, או מנהג של מצוה. וע’ עוד בשו”ת יביע אומר ח”ט (חאו”ח סימן צה אות טז) שהביא בשם המהר”ם אלשיך (סי’ קג) שסמך על התרת נדרים דוקא בנזירות שמשון. וע’ בשו”ת יביע אומר ח”י (חיו”ד סימן כ) שיש לצרף דברי האבקת רוכל להסתמך עליו במי שקיבל עליו לנהוג מנהג מסויים, אין עליו תורת נדר. וא”צ התרה כלל. וע”ע בהליכות עולם ח”ח (ע’ נט והלאה) שהאריך בזה והעלה להלכה שבמנהג של מצוה ורוצה לחזור בו ולסמוך על ההתרת נדרים יש לו על מי לסמוך. ובשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ צא) כתב שלמעשה אין לסמוך כלל על אמירת התרת נדרים בלי שאלה לחכם. אמנם מי שאמר לעשות חסד עם חבירו ושאר מצוות, מסתבר שמועיל ההתרת נדרים של ערב ר”ה וביוהכ”פ כתנאי בלי נדר. וראיתי עוד אחרונים שדנו בזה ע’ בקובץ גבורות שמונים (ח”א ע’ קנה והלאה) ועוד, מ”מ אכמ”ל.
מסקנא:
מעיקר הדין דעת מרן השו”ע בתשובה שכל נדר שאדם נדר מהתורה או מדרבנן יכול לסמוך על ההתרת נדרים שעשה בערב ראש השנה ויוה”כ וא”צ להתיר נדרו, אך בתנאי שבשעה שנדר לא זכר להתרת נדרים וכמו שפסק מרן השו”ע בהלכות נדרים (סי’ ריא סע’ ב), והמשנ”ב (סי’ תריב ס”ק ט).
אך כיון שרבו הדעות בדין זה, לכן ראוי להחמיר שבכל נדר שאדם נדר יעשה שאלת חכם ולא יסמוך על התרת נדרים וע’ בחיי אדם (כלל קלח אות ח), ורק במקום שמסופק אם קיים את נדרו או אם נדר בכלל יסמוך על ההתרת נדרים.
אמנם במקום שנהג מנהג של מצוה ולא אמר בלי נדר, ורוצה לחזור ממנה יכול לסמוך על ההתרת נדרים שעושים בערב ראש השנה ויוהכ”פ.
