וביתך שלום קבלת האחרות והשונות כבסיס לשלום

מחבר: הרב אליהו בן סימון שליט"א

וביתך שלום

קבלת האחרות והשונות כבסיס לשלום

הרב אליהו בן סימון, יועץ נישואין ומשפחה ופסיכותרפיסט, מו"צ בבית ההוראה "שערי הלכה ומשפט"

דומה כי גם בעולם של ערכים משתנים, בו ערך שאמש היה מעורר השראה, יכול להפוך בין לילה למיושן ומעורר דחיה או גיחוך, עדיין תופס לו ערך ה"שלום" מקום של כבוד יציב ומשמעותי בעולם הערכים האוניברסלי של משפחת האומות.

אך אין ספק כי בעולמה של היהדות השלום מהווה את אחד הערכים הראשונים במעלה, ועומד בשורה אחת עם הערך החשוב ביותר בסולם הערכים היהודי– "לימוד תורה", שכך לימדונו חכמינו (פאה פ"א מ"א): "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם".

הפליא לעשות רבן שמעון בן גמליאל שקבע שקיומו של העולם הוא השלום, וכמאמרו: "על שלושה דברים העולם קיים על הדין, ועל האמת, ועל השלום" (אבות, פ"א משנה י"ח) . ולמרות שחותמו של הקב"ה "אמת" (שבת נה.), ועל אף שהאמת היא ג"כ אחד מהיסודות עליהם העולם עומד, בכל זאת ידועה היא ההלכה: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" (יבמות סה:).

אכן חותמו של הקב"ה "אמת", אך מאידך שמו של הקב"ה הוא "שלום" (ויקרא רבה ט, ט), כלומר, למרות שהאמת היא ערך עליון בסולם הערכים היהודי, בכל זאת השלום הוא ערך גדול וחשוב ממנו, ועל כן במקרה של התנגשות בין ערך האמת לערך השלום, על האמת להידחות מפני השלום, וכמאמרו של תנא דבי רבי ישמעאל :"גדול השלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו"(בבא מציעא פז.).

את אחד המקורות המופלאים למעלת השלום אפשר למצוא ללא ספק בפרשת "סוטה" שעליה אמר רבי ישמעאל: "גדול השלום, ששם הגדול שנכתב בקדושה, אמר הקדוש ברוך הוא ימחה במים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו" (ויקרא רבה ט, ט).ובל נשכח כי אין המדובר באשה בעלת ערכי נישואין נורמטיביים, שכן האישה שבעבורה מבקש הקב"ה שימחה שמו במים, היא אישה שהתייחדה עם גבר שבעלה קינא לה לבל תתייחד אתו, ובכל זאת למען השכנת השלום בינה ובין בעלה, יוצאת התורה מגדרה, ומאפשרת את מחיקת שמו של הקב"ה.

דרך נוספת ומעניינת לקבלת הפרופורציה הראויה לערך השלום במשנתם של חז"ל היא דווקא דרך האספקט ההלכתי – שכן בודדות הן המצוות בהן האדם מצווה לחזר על הפתחים ולקבץ נדבות כחלק מחובת ההשתדלות לקיום המצוות, ובכל זאת בכדי לקיים את מצוות נר חנוכה חייבו חז"ל אפילו לחזר על הפתחים. אך במידה ויש לאדם כסף המספיק או לנר חנוכה או לנר של שבת הדין הוא שצריך הוא להעדיף את הדלקת נר של שבת, וזאת מאחר שנר של שבת תפקידו להשכין שלום בית. מאלפים הם דברי הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד הי"ד) בעניין זה שכותב בלשונו הזהב: "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו קודם, משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו.  גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג,יז).

אך סימבולי הוא הדבר, שהמילים החותמות את ששת סדרי המשנה הן: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".

אכן מוטל עלינו הצורך לברר מהו השלום המדובר והמיוחל, ובאופן יותר מדוייק, מהן התפיסות וההתנהגויות שעלינו לאמץ, לתרגל, ללמוד וללמד, בכדי שהשלום ישרור אצלנו בכל תחומי החיים, בזוגיות, במשפחה, בחברה, בקהילה ובעולם כולו.

נבקש להשיב על שאלה גדולה וחשובה זו כדרכם של יהודים, בשאלה נוספת, בבחינת המתקה של מר במר. מסכת ברכות של התלמוד הבבלי מסתיימת בפסקה הבאה: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", קביעה זו זקוקה להבהרה ולהבנה, מדוע קיבלו חכמי ישראל את הקרדיט על השכנת השלום בעולם, שומה עלינו להבין מה יש בלימוד ובעיסוק בתורת ישראל שמעניק לחכמי ישראל את הכישרון והיכולת להרבות שלום בעולם. יתרה מזאת, הלא דרכם של תלמידי חכמים להיות ראשם ורובם עסוקים בוויכוחים ומחלוקות, וכמעט שאין פינה בתורה שאין עליה חילוקי דעות, ומה זאת איפה הקביעה שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם?

ובכדי לרדת לעומקם של דברים יש לנו להתבונן במאמר חז"ל נוסף מעניין ומרתק. התלמוד במסכת עירובין (יג:) מספר כך: "שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן – והלכה כבית הלל". והשאלה המתבקשת היא הכיצד יתכן שחכם אחד יפסוק מותר והאחר יפסוק אסור ואף אחד לא טועה בדין? ואם בכל זאת ישנה אפשרות ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" מה פשר סיום דברי הבת קול "והלכה כבית הלל", והלא אלו ואלו דברי אלוקים חיים?

ומצאתי את שאהבה נפשי בדברי רבינו הריטב"א שכותב: "שאלו רבני צרפת ז"ל, האיך אפשר שיהו אלו ואלו דברי אלוקים חיים, וזה אוסר וזה מתיר. ותירצו, כי כשעלה משה למרום לקבל התורה, הראו לו על כל דבר ודבר ארבעים ותשעה פנים לאיסור, וארבעים ותשעה פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהיה הכרעה כמותם".

כלומר שמרגע שישנו חכם פלוני הסובר שהדין הוא שמותר, מעתה ואילך הרי שזו האמת האבסולוטית כפי שניתנה התורה למשה בהר סיני, וגם דעתו של החכם האחר הסובר באותו מקרה שהדין הוא שאסור, גם זו היא האמת המוחלטת כפי שמסר הקב"ה את התורה לעם ישראל. ואם כן בזמן שחכמי ישראל יושבים ועוסקים בתורה הרי שמוטלת עליהם החובה והאחריות להבין היטב חוץ מאת דעתו האישית, גם את דעתו של החולק עליו, שכן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". אכן נכון הדבר שבסופו של דבר כל חכם יכריע את ההלכה כפי הבנתו, וכמו שקיבל מרבותיו, אך הגישה העקרונית שלו חייבת להיות, שאין בפער שבין שיטתו לשיטת חברו עניין של "אמת ושקר" אלא שתי תפיסות נורמטיביות ולגיטימיות באותה מידה בדיוק, והשאלה היא רק איך להכריע להלכה ולמעשה. וזה הביאור הבהיר והברור בדברי הבת קול שאומרת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן – והלכה כבית הלל"...

ולאחר שמובן הלך הרוח והמחשבה של חכמי ישראל, הרי שככל שהם עמלים יותר בתורה הלא הם הופכים להיות אומנים גדולים יותר ביכולת להבין עמדה המנוגדת לדעתם, לתפיסתם, ולהגיון הפנימי שלהם. דווקא בשל העובדה שהתורה הקדושה עמוסה במחלוקות ובחילוקי דעות, ובכל זאת מוטל עליהם לא רק לכבד את העמדה השונה, אלא גם להבינה ולרדת לסוף דעתה. הבנה זו היא שמכניסה אותם תחת הכותרת של "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", שכן אבן הנגף הגדולה והמשמעותית ביותר הגורמת לכך שחילוקי דעות בין אנשים בכל תחומי החיים יהפכו למריבה וליחסים עכורים ולא מכובדים, היא תפיסת הבסיס של כל אחד מהצדדים שרק הוא צודק, ולא תתכן הבנה או הגיון אחר משלו, ואם בכל זאת מאן דהוא חושב אחרת ממנו הרי שהוא בעל "הגיון מעוות", "טיפש", או "חסר הבנה". אך אם נאמן את עצמנו לראות, להבין ולקבל, שבראש ובראשונה עלינו לכבד את האחר למרות ובשל "אחרותו" ו"שונותו", ולא זו בלבד שאכבד אותו ואת דעתו, אלא גם אעשה כל אשר שביכולתי לנסות להבין את ה"היגיון האחר", שהאחר מציג, ובזה לדבוק במידותיהם ובהרגליהם של חכמי ישראל, הרי שאז השלום, האהבה והאחווה יכסו וימלאו אותנו מכל עבר. 

ואכן מסתבר שהקב"ה טבע בבני האדם יכולת קוגניטיבית ומנטלית מופלאה להצליח לייצג ולהיות פרקליטים טובים של שתי דעות סותרות ומנוגדות בו זמנית, מתוך הבנה עמוקה של כל אחד מההיבטים והרבדים המוצגים במחלוקת ובחוסר ההסכמה, וזאת מאחר שההיגיון האנושי מורכב ומופשט ואינו חד משמעי, אינו חד וזויתי, אלא עגול וספירלי.

ניתן להוסיף ולהתבונן על הצורך והמחויבות שלנו להתאמץ ולנסות לראות בדעות השונות המרכיבות את הפסיפס החברתי והעולמי באופן מכובד ולגיטימי, דרך פריזמה רוחנית וגבוהה, וממבט רחב ומרומם יותר, וזאת דרך המשמעות של היותנו נבראים "בצלם אלוקים", שעל פי פרשנותם של חז"ל הוא "להבין ולהשכיל". בפנייתו של הקב"ה אל המלאכים להתייעצות על בריאת האדם אמר להם: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"(בראשית א, כו) ופירשו חז"ל: "כדמותנו – להבין ולהשכיל" (ראה רש"י עה"מ). נמצאנו למדים שתפיסות העולם שלנו, דרך החשיבה שלנו, דעתנו בעניינים כאלה ואחרים, הם המגדירים את עצם הווייתנו כ"אדם" –  כמי שעליו נאמר "נעשה אדם". זו היא המשמעות והביטוי של היותנו בדמותו של אלוקים.

אך לא רק במרחבי החשיבה והתפיסה נברא האדם בדמותו של בוראו, אלא גם בהיבט הפיגורטיבי – החיצוני. "בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז), פירשו חז"ל "אותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא "(ראה רש"י עה"מ). ובתלמוד (סנהדרין דף לז) נאמר שאחת הסיבות שהאדם נברא יחידי לעומת בעלי החיים שנבראו זוגות, היא: "להגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומים זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".

אפשר שנחדש ונאמר שהשוני בהטבעת הצלם החיצוני על בני האדם, הוא סמל או ביטוי של השוני בהטבעה של צלם האלוקים הפנימי, האינטלקטואלי והרגשי. ומעתה אפשר שתובנה זו היא שעומדת מאחורי האנלוגיה החזלי"ת הקובעת: "אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה", דהיינו השוני בקווי המתאר הויזואליים הוא רק הבבואה לשוני בקווי המתאר המנטלי והאינטלקטואלי. ומכאן המסקנה לבריאת האדם יחידי - "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", בשבילי, אני, מיוחד, אינדיבידואל. אין צלם אלוקים של זה כהרי צלמו של זולתו אך כולם חביבים שכן כולם נבראו בצלם.  הגם ש"שבעים פנים לתורה" אך "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" - יש יותר מדרך אחת כיצד לחשוב ויותר מדרך אחת כיצד להרגיש.

מכאן למדים אנו שכאשר אנו שומעים דעה שונה משלנו, אנו מבינים שאנו בעצם שומעים ורסיה נוספת ומיוחדת של "צלם אלוקים", ועל כן צריכים לנהוג במשנה זהירות במידת הכבוד אותה אנו מעניקים להופעה המסוימת והבלעדית הזו שלצלם האלוקים. עלינו מוטל איפה להגדיל את הכלים שלנו, ולהתרגל ולראות כל ויכוח וחוסר הסכמה, וכל דעה שונה ומשונה ככל שתהיה כמנעד רחב של ההיגיון האנושי, ואו אז לעולם ננהל את חוסר ההסכמות שלנו ממקום של כבוד ויקר, ובכך נרבה כולנו שלום בעולם.  

מפעימים ומתמצתים בדקדוק נפלא את תמצית הרעיון הם דבריו של מורינו הגאון רבי בן ציון אבא שאול (אורל"צ–זכרון הדסה, עמוד עט)  בהדרכתו לתלמיד חכם: "תמיד יהיה מתון, ולא יחלוק בחירוף נפש, כי לכל צד יש צד, ולא יאמר לאחרים קבלו דעתי, ויכבד את הזולת". אכן "לכל צד יש צד", וזו תורתו, וזו אומנותו של התלמיד חכם, וכמה נאים הדברים למי שאמרם.

לסיום, יהיה מן הראוי לצטט את דבריו האלמותיים, שלא כהתה עינם ולא נס ליחם, שכתב הגאון הגדול הנצי"ב מואלוז'ין בהקדמה לספר בראשית בחומש העמק דבר, וכה דבריו (בעריכה קלה): "זה הספר הנקרא ספר בראשית נקרא בפי הנביאים ספר הישר. ומפרש רבי יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר תמות נפשי מות ישרים, ולא צדיקים או חסידים. והעניין, דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא, דשבח ישר, נאמר להצדיק דין הקב"ה בחרבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתול, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, מפני שנאת חינם שבלבם זה על זה, חשדו את מי שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.

ועל זה היה צידוק הדין שהקב"ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסת יישוב הארץ, וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשרי, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, היו עימם באהבה וחשו לטובתם באשר הוא קיום הבריאה".

דעתכם חשובה לנו! הגיבו ודרגו: