facebook youtube google טל 073-2345-802

מדור אקטואליה במשפחה

יום עיון בנושא: מחקר משפטי, ניסוח וכתיבת פסקי דין ומסמכים משפטיים בבתי הדין.

מאת יעקב רווח 23/08/2017
תקציר:
דרכים לניתוח משפטי יעיל ושיטה מיוחדת לכתיבה אפקטיבית* ניתוח סוגיה משפטית *מבנה אפקטיבי של כתב טענות *ניסוח תמציתי ובהיר* תיאור עובדות המשרת את הטיעון* תקינות לשונית* כלים מעשיים בכתיבה בכלל וכתיבה משפטית בפרט ופיתוח מיומנויות כתיבה נכונה ובהירה* כמו"כ יינתן דגש על מבנה הטקסט, לכידות רעיונית, תחבירית ולשונית* לימוד האבחנה בין כתיבה עניינית ממוקדת לבין כתיבה "אמוציונאלית"
יום עיון בנושא: מחקר משפטי,   ניסוח וכתיבת פסקי דין ומסמכים משפטיים בבתי הדין.
א אלול | 23.08.2017

 הזמנה ליום עיון – סדנא מרוכזת חשובה והכרחית.

בנושא: מחקר משפטי,

 ניסוח וכתיבת פסקי דין ומסמכים משפטיים בבתי הדין.

דרכים לניתוח משפטי יעיל ושיטה מיוחדת לכתיבה אפקטיבית* ניתוח סוגיה משפטית *מבנה אפקטיבי של כתב טענות *ניסוח תמציתי ובהיר* תיאור עובדות המשרת את הטיעון* תקינות לשונית* כלים מעשיים בכתיבה בכלל וכתיבה משפטית בפרט ופיתוח מיומנויות כתיבה נכונה ובהירה* כמו"כ יינתן דגש על מבנה הטקסט, לכידות רעיונית, תחבירית ולשונית* לימוד האבחנה בין כתיבה עניינית ממוקדת לבין כתיבה "אמוציונאלית"

למי זה מיועד?

הסדנא מיועדת לדיינים, טוענים רבניים, עורכי דין ומשפטנים,

וכן לתלמידים בתחום הדיינות והמשפט

דע!

ניסוח וכתיבה ראויה היא הבסיס להצלחתך המקצועית!

ניסוח וכתיבה אפקטיבית הם מיסודות המקצוע המשפטי.

הצורך בניסוח משפטי ברור ותמציתי ידוע ומובן לכולנו-  כתיבה רהוטה, בהירה ותקנית היא מיומנות שחשוב ללמוד ולשפר בכל עת.

 

מאת הרבנים:

הרה"ג אליהו גורדון שליט"א  עוזר משפטי בבית הדין האזורי תל אביב ובית הדין הרבני הגדול

הדיין הרה"ג חיים וידאל שליט"א דיין בבית הדין הרבני האזורי נתניה

הרה"ג יחיאל פריימן שליט"א  עוזר משפטי בהנהלת בתי הדין הרבניים

רכז ומנחה היום עיון: טו"ר הרב צבי גלר. עו"ד

 

יתקיים ביום: שני יג' אלול תשע"ז  04/09/2017 בשעות: 15:00-21:00

בביהמ"ד "שערי הלכה ומשפט" רח' בית הדפוס 30 ירושלים.

עלות ההשתתפות: 300 ₪

  • לצורך יעילות ואפקטיביות הקורס, כמות המשתתפים מוגבלת, ע"כ יש להירשם  מראש * תפילות מנחה ומעריב יתקיימו במקום * יוגש כיבוד קל ושתייה חמה/קרה במהלך היום

 

לפרטים נוספים והרשמה:         073-2345802             office@shoam.org.il

 

כתבות אחרות

"חיוב בכבוד חמיו וחמותו" - שיעורו החשוב של הגר"ח שושן שליט"א

 

חיוב בכבוד חמיו וחמותו

הגר"ח שושן שליט"א

שאלה

האם מותר לבעל לקרוא בשמם הפרטי של חמיו וחמותו, וכן להיפך האם מותר לאשה לקרוא בשם חמיה או חמותה?

תשובה

  1. מקור החיוב לנהוג כבוד בחמיו (שתי מקורות)

 

  1. מקור ראשון: הוא מדברי הכתוב (שמות יח ז), ויצא משה לקראת חותנו וישתחוו וישק לו, וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האהלה. ופירש"י וישתחוו וישק לו, איני יודע מי השתחווה למי, ומי נשק למי, כשהוא אומר וישאלו איש לרעהו מי קרוי איש זה משה, שנאמר והאיש משה. ומקור דברי רש"י הוא המכילתא, ושם סיום הדברים הוי אומר משה השתחווה ונשק לחמיו, מכאן אמרו שיהא "אדם מוכן לכבוד חמיו".

 

  1. מקור נוסף: בחיוב כבוד בחמיו, מבואר בדברי חז"ל בילקוט שמעוני (שמואל, רֶמֵז קלג, מובא במדרש שוחר טוב על תהילים מזמור ז), בהתנהגות דוד עם שאול חמיו, וכפי שמסופר בספר שמואל (א' פרק כד) שבעת שברח דוד מפני שאול והתחבא במערה, נכנס שאול להסך רגליו במערה, ולאחר שיצא שאול פנה אליו דוד ואמר לו, "ואבי ראה גם ראה", את כנף מעילך בידי, כי בכרתי את כנף מעילך בידי, ולא הרגתיך.

ופי' הילקוט, אמר ליה דוד (לשאול) "ואבי" ראה גם ראה, מכאן שחייב אדם "בכבוד חמיו ככבוד אביו", אמר ר' יהודה ואבי ראה, אמר לשאול, וגם ראה, אמר לאבנר. ורבנן אמרין, ואבי ראה אמר דוד לאבנר דהוא מאריה דאורייתא (פ' אביו בתורה. רבו שלימדו תורה), גם ראה, אמר דוד לשאול חמיו. [ולפי רבנן אין ראיה שחייב בכבוד חמיו]

הטור (חיו"ד הלכות כבוד אב ואם סו"ס רמ') כתב, חייב אדם בכבוד אחיו הגדול "ככבוד אביו", וחייב לכבד חמיו, דכתיב "אבי ראה גם ראה". ע"כ. (וכדברי הילקוט שמעוני הנ"ל, ולא הביא ראיה ממשה רבנו כדברי המכילתא). וכן פסק בשו"ע שם (סעיף כד) חייב אדם לכבד חמיו.

  1. תוקף החיוב בכבוד חמיו, האם הוא ככבוד אביו ואמו או לא

בכִּבֻּוד אב ואֵם, נפסק בשו"ע סי' רמ-ע"פ הגמ' בקידושין (לא:) שיש שתי חיובים;

  1. "כבוד", כיבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.
  2. "מורא", איזהו מורא: לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו, "וחייב לעמוד מפניו".

השאלה הניצבת בפנינו, באיזו דרגת כָבוֹד-חייב אדם לכבד את חמיו-כפי שנפסק בשולחן ערוך (הנ"ל, סי' רמ סע' כד), האם הוא שווה לכבוד אביו ואמו?

והנה רוב הפוסקים השמיטו דין זה של חיוב כבוד חמיו, וכפי שעמד על כך הב"ח (סי' רמ ס"ק יג בד"ה וחייב). וכן בתורה תמימה פרשת יתרו (פרק יח' הערה ח), תמה מדוע הרמב"ם בפ"ו מהלכות מממרים לא הובא כלל דין זה (שם כתב כל דיני כבוד ואם, והשמיט דין כבוד חמיו). ועוד תמה (התורה תמימה) מדוע הטור שהביא דין זה הביא מקורו, ממדרש שוחר טוב ממה שקרא דוד לשאול וכו' ושם רבנן חלקו עליו, ולא הביא מקור מלשון המכילתא-מכאן אמרו. משמע דהוא הלכה ברורה וידועה. ע"כ.

ובאמת המעיין קצת בסוגיות הש"ס יראה לכא' קצת ראיות להיפך, שאין אדם חייב בכבוד חמיו, הנה בגמ' קידושין (פא:) אמר ליה רב חסדא לחמיו רב חנן בר רבא, מר נמי עבר ליה אדשמואל! ע"כ. ואילו לגבי אביו קימ"ל, אסור לומר כן, וכמו שאמרו (קידושין לב) הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה, אל יאמר לו עברת על דברי תורה, אלא אומר לו אבא כך כתוב בתורה וכו', אלא ודאי שאין דין כיבוד חמיו ככיבוד אביו. וכן הביא ראיה זו בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' צה). ע"ש.

וכן בגמ' פסחים ( נא.) תניא: עם הכל אדם רוחץ, חוץ מאביו וחמיו. ובעל אמו, ובעל אחותו. ורבי יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו. (ופ' רש"י שמשמשו במרחץ). ומוכח לכא' שרק בכב' אביו חייב ולא בכב' חמיו, ובקושיא זאת עמד החקרי לב (יו"ד ח"ב סצ"ח) דמכאן נראה קצת ראיה להפוסקים שהשמיטו מה דאמרו חז"ל (שוח"ט מזמור ז') דחייב אדם בכבוד חמיו, דאם איתא דחייב גם בכבוד חמיו הוי ליה לר"י להתיר גם בחמיו משום כבוד חמיו. אמנם החקרי לב כתב דיש לדחות דכיון דאין כבוד חמיו רק מדרבנן לא רצה ר"י להתיר מחמת זה חשש הרהור ערוה. (וכתב דלפ"ז אין גורסין "וה"ה בעל אמו" דגם חיוב זה אינו אלא מדרבנן).

וכן יש להוכיח ממה שאמרו בקידושין (ל:), תנו רבנן, איש אמו ואביו תיראו, אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים, אם כן מה תלמוד לומר איש, איש סיפק בידו לעשות, אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה. ופירש רש"י, רשות אחרים עליה, בעלה. ואם "הוא חייב בכבוד חמיו ככבוד אביו", למה אין סיפק בידה לעשות, הרי היא ובעלה חייבים בכבוד אביה. ודמי למה שאמרו (קידושין לא) אבא אומר השקני מים ואמא אומרת השקני מים מי קודם, אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. (ועיין תוספות יבמות ה: סוף ד"ה כולכם חייבים בכבודי). וכן כתב להוכיח בספר ארוחת תמיד (בקונטרס דברי שמואל דרוש יא) שהטעם להשמטת הפוסקים דין זה שחייב לכבד חמיו, מכח הסוגיא דקידושין שאשה אין סיפק בידה לעשות.

לאור כך צ"ל שכבוד חמיו לא שווה לכבוד אביו, וכמ"ש הב"ח (שם) שמדברי הטור יראה שאינו חייב כי אם לכבדו כדרך שמכבד הזקנים בקימה והידור וכיוצא. וטעמו נראה דמשום דבמדרש שוח"ט רבי יהודה סבר "אבי ראה אמר לשאול", ורבנן סברי "אבי ראה אמר לאבנר", וכיון דרבנן אמרי דלא קרא לשאול אבי, אין ראיה משם דצריך לכבד חמיו כאביו, וכוותייהו נקטינן שהם רבים ומשום הכי השמיטוהו הפוסקים. אבל רבינו סבירא ליה דמכל מקום חייב לכבדו כמו שאר זקנים חשובים כדפרישית דמדאמר גם ראה אלמא שסמכו במקצת לכבוד אב. עכת"ד. וכ"כ הש"ך (שם ס"ק כב) בשם הב"ח, שחייב בכב' חמיו דהיינו שסמכו במקצת לכבוד וחייב לכבדו כמו שאר זקנים חשובים.

ועפ"ד הב"ח כתב מרן החיד"א (ברכ"י ס"ק כ) שלעולם הטור ראה מה שאמרו במכילתא פרשת יתרו (פרשה א) וישתחו וישק לו וכו', מכאן אמרו שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו. ע"כ. וסבר הטור דהך מכילתא אתיא ככ"ע, חדא דקאמר מכאן אמרו, ומשמע דחכמים אומרים, ולא פליגי רבנן התם אלא שאינו ככבוד אביו, ולא יצדק לומר ואבי ראה על שאול. ועוד דהכי מוכח לשון המכילתא, דקאמר שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו, משמע דיכבדנו כבוד בעלמא, אבל לא כאביו. והא אתיא כרבנן דשוחר טוב. ולמדנו דלכ"ע יש לנהוג כבוד בחמיו.  

וע"ע בשיורי ברכה אות ט"ו, שכבר מהר"ג בעץ החיים הביא ראיה מהמכילתא. ובשד"ח (מע' כ' כלל ק"כ), הביא שככל דברי רבינו כתב מהר"י אלגאזי בשמע יעקב ריש פר' יתרו. ותמה על כולם אם המקור במכילתא אמאי הטור לא הביא המכילתא. ע"ש. והנה י"ל שכך היא דרכו של הטור לכתוב הדינים מחז"ל ללא מקור. וכן ראיתי שכ"כ הרב המגיהה בהערות על ברכי יוסף (שם הערה כד).

הן אמת הגר"א בליקוטיו (שם ס"ק לב) ציין מקור לדברי מרן השו"ע שחייב אדם בכב' חמיו, ממדרש שוחר טוב על פ' הזה והביאו בילקוט שם, וכתב הגר"א, וע"ש מחלוקת ר"י ורבנן, מ"מ לדינא משמע דלא פליגי. ע"כ. ומשמע דס"ל שחכמים מודו לר"י שחייב אדם בכב' חמיו ככבוד אביו. וכן שעמד על כך בקובץ תחומין ח"ב (293 – 286) הרה"ג הרב רפאל אויערבך.

  1. העולה לדינא בחיוב כבוד חמיו וחמותו.

העלו האחרונים ומרן פאר הדור הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' נא), כדברי רבותינו האחרונים שחייב אדם לכבד את חמיו בקימה והידור, כשמגיע לתוך ארבע אמותיו, כמו שמכבד לזקנים חשובים.

אבל אינו חייב לכבדו ככבוד אביו, שכבוד אביו ואמו יש גם "דין מורא" שאינו בחמיו ובחמותו. שלכן צריך לקום מפניהם מזמן שרואה אותם מרחוק כמלוא עיניו. וצריך לעמוד מלוא קומתו. ולא ישב עד שאביו או אמו ישבו במקומם או יעמדו במקומם, או עד שיתכסו מעיניו ולא יראה קומתם, או שיכנסו לרשות אחרת, משא"כ בכבוד חמיו וחמותו אינו צריך לקום רק שמגיע לתוך ד' אמותיו ואז צריך לעמוד עד שיישבו עוד לאחר שעברו מכנגד פניו ד' אמות. (וע"ע בספר הליכות עולם ח"ח ע' קד, וקעה).

וגדולה מזו העלה בספר הגר"ע יוסף בספרו הליכות עולם ח"ח (ע' קסד הלכ' כה) כשעולה חמיו לספר תורה  יעמוד לכבודו עד שיסיים הקריאה, ואז יגש אליו "לנשק ידיו", כמו שנוהגים לעשות כן בעליית ספר תורה של האב.

ויש נוהגים גם כן לנשק ידי חמיו דרך כבוד ויקר. וכן ראוי לעשות. ובפרט כשחמיו הוא בן תורה ובעל מעשים טובים. והוא הדין שחייב לכבד את חמותו כראוי לה, וכמו שאמרו ביורה דעה (סימן שעד סעיף ו'), משום כבוד חמיו וחמותו. ע"ש. וכן כתב בספר צדה לדרך, והביאוהו להלכה הבית חדש והטורי זהב (ס"ק יט), והברכי יוסף (ס"ק כא). [ובתשובה מאהבה (ח"ג סי' שע"א) העיר דע"פ המבואר בשו"ע הנ"ל בהדיא יש חיוב גם לכבד חמותו, והב"ח והט"ז והברכי יוסף יו"ד סי' ר"מ הביאו כן רק מהצדה לדרך. וקצ"ע דעי' בב"ח בסי' ר"מ שלמד בדעת הטור דאין חיוב כבוד חמיו רק כזקנים חשובים, וא"כ אמאי חייב לקרוע לכבודם. ועי' בפתחי תשובה (סי' ר"מ ס"ק כ')].

וכן האשה חייבת לכבד את חמיה וחמותה כמיטב יכלתה, וכמו שכתוב בסדר אליהו רבה (פרק כו): כבד את אביך וסמיך ליה לא תנאף, ללמדך שאם נשא אשה ואינה מכבדת אביו ואמו לעת זקנתם הרי הוא כאילו נואף כל ימיו. ע"כ. והובא בספר חרדים (ריש פרק רביעי).

  1. קריאה בשמם הפרטי של חמיו וחמותו

באשר לאב ואם פשיטא, שאין לקראם בשמותם, וז"ל הרמב"ם הל' ממרים (פ"ו ה"ג) איזהו מורא, ואיזהו כבוד, מורא: לא עומד במקומו, ולא יקרא לו בשמו, לא בחייו, ולא במותו, אלא אומר אבא מרי וכו"' וכן כתב בשו"ע שם ס"ב.

אמנם מה שיש לדון אם מותר לקרוא בשמם הפרטי של חמיו וחמותו, בשלמא לפי פשטות דברי הגר"א שהבאנו לעיל שנראה מדבריו שגם בחמיו וחמותו ייתכן שיש חיוב ג"כ של מורא, א"כ יהיה אסור לקרוא בשמם, אמנם לדעת הב"ח והש"ך והפוסקים ההולכים בעקבותיהם, וכן אנחנו נוקטים וכנ"ל, שחובת כבוד חמיו וחמותו, אינו אלא ככבוד זקנים חשובים, יש מקום לדון אם יש איסור לקרוא בשמם הפרטי, ומ"מ נלע"ד שאין ראוי לקראם בשמותם שהרי אף לזקנים חשובים אין קוראים בשמם הפרטי, וכן ראיתי שכן העלה מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו הליכות עולם ח"ח ע' קסד הלכ' כה) שכתב, ולא יקראנו בשמו אלא עם תאר "רבי" פלוני. וכן העלה בקובץ תחומין הנ"ל.

ויש לסיים במ"ש הרב רפאל אויערבך בקובץ הנ"ל:

כמדומני שדווקא בדורנו דור אשר יש בו מסימני עקבתא דמשיחא אשר ציינום חז"ל סוטה (מט(: נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו, מפני קטנים בן מנוול אב, בת קמה באמה, וכלה בחמותה, ראוי לנו להתחזק בכבוד והידור להורים ולישישים ולהשריש בילדינו דרך ארץ וכבוד למבוגרים מהם, ואף אם אין הדבר מקובל, במקומות אשר להם אורחות חיים כשלנו, כדאי וראוי המאמץ למען שלמותה של משפחתנו.

 

 

 

תחילת זמן חורף  בביהמ

תחילת זמן חורף בביהמ"ד "שערי הלכה ומשפט"

תחילת זמן חורף

בביהמ"ד "שערי הלכה ומשפט"

 

מאות התלמידים חוזרים לתוכניות הלימודים

להמשך השגת היעדים התורניים בעוצמה רבה.

 

לאחר תקופת הימים הנוראים והחגים שבהם הייתה אתנחתא

של התרוממות אדירה אצל כא"ו, מתקבצים כעת כולם יחד

להמשך הלימודים במגמות אשר הוצבו כמטרות על להצלחה.

 

להלן התוכניות:

ימי ראשון – איסור והיתר

ימי שני – 1. דיינות, חלק אבן העזר.

2. ותוכנית להכשרת מדריכי חתנים

ימי שלישי – 1. דיינות, חלק חו"מ ג'.

2. חופה וקידושין

ימי רביעי- 1. הכשרת טוענים רבניים.

2. הכשרת מפקחי מקוואות.

2. הכשרת דיינים למתן חוו"ד משפטית תורנית.

ימי חמישי – דיינות חלק חו"מ א'.

 

 

אתה מוזמן להצטרף לאחת התוכניות

 

לפרטים והרשמה: 073-2345802    office@shoam.org.il

כתיבה וחתימה טובה

כתיבה וחתימה טובה

עם סיום השנה החולפת ובפרוס עלינו השנה החדשה לטובה ולברכה

אנו מברכים את תלמידי ביהמ"ד "שערי הלכה ומשפט"

המשמרת היוצאת – שסיימו ונבחנו בהצלחה רבה

והמשמרת הנכנסת – שהחלו בלימודים במרץ רב

בברכת שנה טובה ומבורכת, שנת עלייה בלימוד וידיעת התורה הלכה למעשה.

הוותיקים כחדשים חווים את ההצלחה בתוכניות הלימוד אצלנו, בתוכנית יש סדר שבועי, חודשי ושנתי, בתוכנית ישנם "עזרים" "ומחייבים" שיחד מסייעים בידי התלמידים להשיג הישגים גבוהים בלימודיהם, ולהגיע ליעדים שהציבו לעצמם.

כעת הוא הזמן ערב ר"ה – לכל אחד מאיתנו להציב לעצמו מטרות ויעדים לשנה החדשה,

כל אחד בתחומו ובכישורו המיוחד לו, הן בלימודי רבנות, והן בלימודי דיינות, בהכשרות תורניות מקצועיות כטוענים רבניים, מגשרים ובוררים כהלכה, ומדריכי חתנים. מו"צ למענה הלכתי למעשה, ומו"צ המוכשרים בתחום המשפחה.

"שערי הלכה ומשפט" שמחים וגאים בכל תלמיד ובכל תוכנית וקבוצת לימוד.

ואנו מברכים את כל באי ביהמ"ד וכלל ישראל כולו

בשנה טובה, כתיבה וחתימה טובה אמן ואמן.

המעוניינים להצטרף להצלחות הגדולות, נשמח לעמוד לרשותכם 073-2345802 office@shoam.org.il

 

בשורה טובה  עבור הנבחנים ברבנות למבחני

בשורה טובה עבור הנבחנים ברבנות למבחני "ידין ידין" הוראת שעה עבור מועמדים לבחינות דיינות

בשורה טובה

עבור הנבחנים ברבנות למבחני "ידין ידין"
 
הוראת שעה עבור מועמדים לבחינות דיינות
 
ההוראה תיכנס לתוקפה החל מפתיחת מועדי הרישום לבחינות
ממועד תשרי תשע"ט ועד למועד אב תשע"ט ועד בכלל. 
בעקבות החלטת מועצת הרבנות הראשית מיום י"ב תמוז תשע"ח 2018.6.25 ,
נבחן יהיה רשאי להגיש מועמדות להיבחן בבחינה ראשונה בדיינות, 
גם במידה וטרם השלים בחינת יסוד ברבנות נידה, איסור והיתר, שבת
בעת הרשמתו לבחינה בנושא דיינות.
 
עדכון גיל נבחנים לבחינות דיינות  על פי החלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל 
מיום י"ב תמוז תשע"ח  2018.6.25 ,נבחן יהיה רשאי להיבחן החל מגיל 26 ויום אחד 
במועד הבחינה. וזאת בכפוף לעמידה ביתר תנאי הסף לבחינות דיינות 
לרבות הצגת אישור על 9 לימוד מלאות בישיבה גבוהה 
או כולל המוכרים ע"י הרבנות הראשית לישראל. 
 
הצטרף היום לאחת מקבוצות לומדי הדיינות
בביהמ"ד "שערי הלכה ומשפט"
 
אחת לשבוע בין השעות 16:00-21:00
 
אבן העזר - בימי שני
חו"מ ג' - בימי שלישי
חו"מ א' בימי חמישי
 
ההזדמנות שלך להצלחה
 
 
לפרטים והרשמה
073-2345802    office@shoam.org.il
הרב אייל גיאת. בנושא: שתיקה כמדקרות חרב

הרב אייל גיאת. בנושא: שתיקה כמדקרות חרב

מחבר: הרה"ג אייל גיאת שליט"א

 

תקציר

דבר ידוע הוא, כי הגדרתה של "אלימות", אינה מצטמצמת להפעלת כוח פיזי. אלא, גם ל"אלימות מילולית", וכדברי שלמה המלך[1] – החכם מכל אדם – "יש בוטה כמדקרות חרב".

 

יש בכוחה של המילה שנאמרת, לפגוע הרבה יותר מאשר דקירת חרב. דקירת חרב, כואבת לשעתה, אך כעבור זמן, הכאב נעלם. מאידך, מילה פוגעת, מלווה את הנפגע לאורך ימים ושנים. מילותיו של הפוגע ימשיכו ויהדהדו באוזנו ללא הרף.

 

זאת ועוד. האמפתיה שלה זוכה המוכה במכת חרב, מהסביבה, עוזרת לו להתגבר ולהחלים מהר. לעומת זאת, המוכה ממילים פוגעניות, אינו זוכה לתמיכת הסביבה. לרוב, הסביבה ואפילו הקרובה ביותר, אינה מודעת למצבו של הנפגע. מסווה הבושה עומד בעוכריו. הפחד משפיטה לא צודקת של החברה מונע מלספר, וכך נותר הפצוע להילחם על נפשו שלו – לבד במערכה.

 

יתירה על כך. כל בר דעת, מבין כי כאשר ידו שותתת דם – עליו לפנות לטיפול רפואי שיעצור את הדם, וימנע זיהומיים וסיבוכים אפשריים. לא כך הוא הדבר, במי שנפשו שלו נחבלה באופן קשה ע"י אלימות מילולית. לרוב, המילים הבוטות כמדקרות חרב, דוקרות מעט מעט את נפש האדם. עד כי הוא עצמו אינו חש בהרס ובנזק הפנימי הנגרם לנפשו העדינה. מילה ועוד מילה. ההרגל הופך לשגרה. אך הנפש בחביונה פצועה וחבולה ואין איש שם על לב.     

 

עד כאן הדברים ידועים. בשורות קצרות אלו, אבקש להוכיח, כי גם שתיקה – ללא אומר ומילים – יכולה להוות אבן נגף, לא פחות ממדקרות חרב.

 

חכמינו ז"ל קובעים[2], כי בעל הכועס ומדיר את אשתו מיחסי אישות, נותנים לו פרק של זמן [-שבוע או שבועיים], כדי לתת לו חלון הזדמנות לשוב ולהפר את נדרו, קודם שיכפו אותו לגרש את אשתו. לא כן, כאשר אשה נדרה נדר על עצמה ותלתה את נדרה באיסור יחסי אישות עם בעלה [-"ייאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט"]. ובעלה, שמע את נדרה ושתק – כופים אותו לאלתר לגרשה. וכן נפסק להלכה[3].

 

כנימוק להבדל קובעים חכמינו ז"ל ואומרים – כאשר הבעל נודר נדר, האשה מנחמת את עצמה בעובדה שבעלה כעס באותו פרק זמן, ומיד לאחר שיירגע ימצא פתח לנדרו ויפר אותו. לא כן, כאשר האשה היתה זו שנדרה את הנדר, ובעלה בקור רוח, ביישוב דעת, מבכר לשתוק ולא להפר את נדרה – אות הוא – כי בעלה שונא אותה, ועם מציאות שכזו, היא אינה יכולה להשלים!

 

אגב, מפליא הדבר. שאף כי לא הבעל היה זה שיזם את הנדר, אלא היה זה נדר פרי מעשיה של אשתו – עצם גילוי השנאה שבשתיקה פוגע כה אנושות בנפשה של האשה, עד כי חז"ל קבעו כי די בעובדה חד-פעמית זו, בכדי להשים את הקץ לחיי נישואיהם ולחייבו לגרשה.

כיוצא בדבר, אנו מוצאים, כי גם הכפשת שמה הטוב של האשה, ללא אומר ודברים, יש בה עילה לגירושין.

 

חכמינו ז"ל קובעים[4], כי בעל המונע מאשתו להשאיל חפצים לשכניהם – חייב לגרשה, וכנימוק לכך אומרים חז"ל "שמשיאה שֵם רע בשכנותיה". הרי, שכל דבר הגורם לפגיעה במעמד או בשמו הטוב של האדם – מהווה עילה לגירושין.

 

כמו כן, אדם המבקש מאשתו שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה – חייב לגרשה, "מפני שנראית כשוטה". וכך נפסק להלכה[5]. הרי כי כן. עצם הפגיעה הנפשית, בעשיית מעשה של שטות – מהווה פגיעה חמורה בכבוד האדם, והיא מהווה עילה לפירוק התא המשפחתי.

 

בדוגמאות אלו, מוכח, כי משקל רב יש לפגיעה בנפש האדם. גם אם הפגיעה אינה נעשית ע"י הפעלת כח פיזי, או אפילו בכוחה של מילה, אלא די ביצירת מצב שבו נפשו של הזולת נפגעת.

 

גדולה מזאת. יש ומניעת כבוד הראוי לפי ערכו של אותו אדם – עלולה להביא אותו למצב שבו יבכר את מותו מחייו. חז"ל[6] מספרים, על חוני המעגל שחזר לבית המדרש אחר ניתוק של שבעים שנה, וכשהציג עצמו בפני החכמים כחוני, חכמי בית המדרש לא האמינו לו ולא נהגו בו כבוד כראוי לו[7], עד כי חלשה דעתו וביכר את מותו מחייו.  

 

כך מוצאים אנו את יתרו, הבא למשה למדבר, ומבקש ממשה שיצא לקבל את פניו[8]. וכתב על כך במהר"ל מפראג[9]: "מקשים בכאן, וכי יתרו שהיה גדול, היה רודף אחר הכבוד, שישלח צא בגיני. ואין זה קשיא, כי אין זה רדיפת הכבוד רק הסרת גנאי וביזיון, שכל אדם, אפילו צדיק וחסיד מקפיד על בזיונו, מפני שדרך לכבד האורח ןבפרט כאשר היה חותן משה, אם לא ייצא לקראתו היה ביזיון וגנאי ליתרו, ועשה זה להציל עצמו מן הגנאי והביזיון, ואין זה רדיפת כבוד כלל".

 

נפלאים הדברים! – אע"פ שהורו לנו חכמים[10], כי לעולם יש לברוח מן הכבוד. מניעת כבוד לפי ערכו של האדם, מתפרשת כביזיון ואינה בכלל צוואת חז"ל זו! – כל אדם "אפילו צדיק וחסיד, מקפיד על ביזיונו".

 

לא אחת אדם מוצא את עצמו פוגע ברגשותיו של זולתו, והוא אינו מצליח להבין מה הוא עשה שהשני כה נפגע. מעולם הוא לא הרים את ידו ואפילו שומר הוא על שבט לשונו. אך לאור האמור עד כה, יש וגם מבלי אומר ודברים – בשתיקה – במחדל – במניעה, עלול הזולת להיפגע, ולא יוכל האדם לפטור עצמו כי ידיו לא פעלו און.

 

יהי רצון שנזכה כל אחד לראות מעלת חבירנו.

 


[1] משלי יב, יח.

[2] כתובות עא, ב.

[3] שו"ע אבה"ע סימן עד סעי' ב.

[4] כתובות עא, ב.

[5] שו"ע שם.

[6] תענית כג, א.

[7] חלילה וחס מלהעלות על הדעת, שאותו תנא קדוש, עליו אמרו חז"ל [תענית שם] שהוא "כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו", חיפש את כבודו המדומה. אלא הבין חוני כי מניעת הכבוד היא העומדת בעוכרם של אותם חכמים שלא לירד לסוף דעתו ושלא לקבל תורה מפיו, ואם חסר הוא בעומק לימוד התורה, למה לו חיים. ומוכרחים הדברים מהמבואר בהמשך הגמרא שם, שאחר מיתתו של חוני קבע רבא ואמר "היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא" – הארכתי בעניין זה במקום אחר, ואכמ"ל.

[8] שמות יח, ו ובפירוש רש"י שם.

[9] גור אריה שמות שם.

[10] עירובין יג, ב.

הגר

הגר"ח שושן שליט"א בשיעור סיכום לטו"ר ב"שערי הלכה ומשפט"

הנדון: איזוהי 'פשרה בטעות' שדינה להתבטל?

רקע כללי בקצרה

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת התשע"ב (2012), מנישואי הצדדים נולדה להם בת, כיום בת חמש.

בתאריך י' בניסן תשע"ד (10.4.2014), הגישה האישה תביעת שלום בית ומדור ייחודי (ספציפי) לבית הדין האזורי ירושלים לפני הדיינים הרב יוסף גולדברג – אב"ד, הרב דוד בירדוגו והרב מרדכי רלב"ג. בכתב התביעה טענה שהבעל אינו נוהג בה כיאות, נוהג באלימות פיזית וכו', עזב את הבית לגמרי – אינו ישן עימה זה כחצי שנה ומונע ממנה את עונתה. כמו כן טענה כי הבעל הודיע לה באופן חד־צדדי כי הודיע לבעלי הדירה שבה התגוררו אז האישה והקטינה על הפסקת חוזה השכירות ומשכך נדרשה האישה לפנות את הדירה במאי 2014. האישה ביקשה מכבוד בית הדין להשכין שלום בבית ולדאוג לה ולקטינה לדיור. בנוסף לכך הגישה האישה תביעה למזונות לה ולילדה בבית המשפט.

לאחר מכן, בתאריך כ"ז באלול תשע"ד (22.9.2014), הגיש הבעל תביעה לגירושין. בנימוקי תביעתו טען כי האישה פוגעת בבעלה, הורסת כל חלקה טובה, אינה מתפקדת כרעיה ומורדת בבעלה; וכי קיים נתק חמור ביניהם, האישה מאוסה על בעלה, הם מנותקים פיזית בשל עזיבת האישה את הבית וכי האישה גוזלת את בעלה וחפצה להתגרש. בנימוקים הנ"ל ביקש הבעל בסיפא של כתב התביעה לתת פסק דין לגירושין וכן לפוטרו מהכתובה.

ביום ז' בכסלו התשע"ז (7.12.2016) נתן בית הדין קמא פסק הדין שבמסקנתו נכתב:

בית הדין דוחה את תביעת הבעל לגירושין.

מאידך גיסא, האישה הצהירה שלא תעמוד בדרכו של הבעל ואם ייתן לה את כתובתה, תסכים להתגרש. אם אכן הבעל חפץ בגירושין, עליו לשלם לה את מלוא כתובתה, ועל מקרים כגון אלו תיקנו חז"ל את תשלום הכתובה.

הבעל ערער לבית הדין הגדול על פסק דין זה וביקש לבטל את פסק הדין בטענה כי האישה מורדת וכו' ולכן יש לחייב את האישה בגט ולפטור אותו מכתובתה.

בתאריך ט"ו בתמוז התשע"ז (9.7.2017) התקיים דיון לפני הרכב ביה"ד בראשות כב' הנשיא בערעורו של הבעל. במהלך הדיון התברר כי הצדדים חיים בנפרד כבר למעלה מארבע שנים, משום כך הביאו חברי בית הדין ובראשם הנשיא את הצדדים להסכמה לגירושין. בהמשך הדיון לאחר משא־ומתן ארוך ומייגע מצד באי כוח הצדדים, חתמו הצדדים על הסכם הגירושין וחיזקו בקניין את ההסכמות שבו בפני דיין יחיד (שמחברי ההרכב) – הרב יעקב זמיר שליט"א.

סעיפי ההסכם כללו [...] את חיוב הכתובה ועוד נושאים [...] בעניין חיוב הכתובה הגיעו הצדדים לפשרה כי הבעל ישלם לאישה בעבור כתובתה סך 200,000 ש"ח מתוך 520,000 ש"ח הנקובים בה.

ואכן יום למחרת, בט"ז בתמוז התשע"ז (10.7.2017), התגרשו הצדדים בבית הדין האזורי ירושלים.

את ביטולו של הסכם זה מבקשת האישה בטענה כי הפשרה נעשתה בטעות.

טענות הצדדים

האישה משיגה על הסכם הגירושין שלטענתה נחתם בטעות:

בית הדין האזורי פסק כי מגיעה לה כל כתובתה, אך בעת הדיון בערעור הבעל על חיוב הכתובה כששוחח כבוד הנשיא (בהסכמת הצדדים) עם כל צד בנפרד (בהתאם לסעיף 13(ג) לכללי האתיקה לדיינים, תשס"ח – 2008) ושלא לפרוטוקול (בהתאם לעולה מסעיף 1ב(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956) שאל הנשיא את האישה אם יש לה הוכחות לכך שהבעל רעה בשדות זרים וחי עם אישה אחרת, משענתה בשלילה אמר הנשיא כי כדאי שתתפשר על 200,000 ש"ח מתוך 520,000 ש"ח. משום כך הסכימה האישה להתפשר על סכום הכתובה.

מיד לאחר הגירושין הודיע הגרוש כי כבר מעל שנתיים הוא חי עם אישה אחרת (בשם [...]) ואף נולד לו בן ממנה שכעת הוא בן שנתיים וחצי. לראיה חשף האב את זרועו שעליה מקועקעים שם בנו ומספר הזהות שלו. זאת אומרת שכבר לפני כשנתיים שבעודם נשואים כבר הבעל הלך עם אישה זרה, בעוד הוא 'זורק' את אשתו הראשונה מבית הצדדים, בדרך של הפסקת תשלום דמי שכירות דירת המגורים.

לאחר בירורים שעשתה האישה התברר לה שאכן הדברים נכונים ואכן הבעל חי עם אישה זרה ויש לו בן ממנה.

עקב זאת טוענת האישה כי יש לבטל את ההסכם כי קיימת "אומדנא מוכחת וברורה" כי לו היה מידע זה ידוע לאשה טרם חתימתה על הסכם הגירושין ודאי שלא הייתה מסכימה להפחית מכתובתה ומתוספת הכתובה.

התצהירים שצורפו לתגובת האיש, שמהם עולה עדותם של אנשים כי האישה ידעה כבר מעל למעלה משנה קודם לגירושין כי לבעל יש ילד מאישה זרה, הם של כת של עדי שקר.

ברור הוא שלו הייתה האישה יודעת שיש לבעל ילד מאישה אחרת בזמן שהצדדים היו נשואים, לא הייתה מוותרת על כתובתה, וגם בית הדין הגדול לא היה מציע פשרה זו והיה מחייב את הבעל במלוא הכתובה.

[...]

האיש משיב על טענות האישה ומבהיר כי אין האישה יכולה כעת לחזור בה מההסכם בכל מיני טענות שווא. בהסכם שנחתם בין הצדדים (בסעיף יג להסכם) נכתב כדלהלן:

[...] מצהירים כי מעבר לאמור בהסכם זה אין להם ולא תהיינה להם כל תביעות זמ"ז, ומבלי לגרוע מכלליות האמור – תביעות ממוניות מכל סוג שהוא לרבות תביעות רכושיות והכתובה ותוספת הכתובה.

בא כוח האיש 'הזכיר' לבית הדין כי הסכם זה נחתם בין הצדדים אחרי עמל וטורח רב של באי כוח הצדדים ובגישורו של בית הדין אשר השקיע בו שעות רבות. מכאן שכל סעיף בהסכם זה נחתם בהבנה גמורה ומוכחת של סעיפי ההסכם.

לגופן של טענות, בא כוח האיש לא הכחיש את העובדה כי אכן האיש חי עם אישה זרה עוד לפני הגירושין וכי כבר אז נולד לו בן ממנה, אך בא כוח האיש מצרף שלושה תצהירים (של שתי נשים ושל דוד הגרוש) כי האישה ידעה גם ידעה כבר זמן רב עובר לגירושין שלבעל אישה אחרת ושנולד לו ילד ממנה.

האיש ציין את העובדה כי מייד לאחר הולדתו של הבן מהאישה הזרה רשם את בנו בתעודת הזהות שלו עוד בהיותו נשוי ולא פעל כלל להסתרת עובדה זו, ואף על פי כן הסכימה האישה להתגרש ולוותר על חלק מכתובתה.

האיש טען כי ברור הוא כי האישה ויתרה על כתובתה ביודעה שיש סיכויים גדולים לקבלת ערעורו של הבעל לביטול דמי הכתובה, בשל הטענות שהאישה מרדה בו בחיי הנישואין כאשר הייתה עוזבת מדי פעם בפעם את הבית ומשרכת דרכה לבית אימה הלוך ושוב.

כן ציין כי בית הדין הנוכחי פסק (במקרה אחר) כי אין קשר בין חיוב האיש בכתובה ומחילת האישה על חלק מכתובתה לבין בגידתו של הבעל ורעייתו בשדות זרים (החיוב – אף ללא בגידתו, והמחילה – למרות הבגידה).

האיש האריך לטעון כי האישה מבזה את פסקי הדין וכל תאוותה היא אך ורק להוציא מהבעל כספים. לשיטתו אם יבוטל ההסכם יש לבטל את הגט ולדון בערעורו של הבעל.

דיון והכרעה

בפתח הדיון נציין כי בא כוח האישה ביקש בפני בית הדין צו לגילוי מסמכים שיוכיחו אם אכן רשם האיש את בנו בתעודת הזהות במשרד הפנים מיד לאחר לידתו כפי שהצהיר בפני בית הדין.

בית הדין אינו רואה מקום לצו זה שאינו עשוי לשנות את פסה"ד וכפי שיבואר להלן.

עיקר הדיון נסב על טענת האישה לביטול הפשרה שעליה חתמו הצדדים עקב המציאות שהתבררה (לשיטתה) לאחר הגירושין כי אכן הבעל כבר בהיותו נשוי בגד באשתו ומשום כך – וכיוון שלו הייתה האישה יודעת זאת ודאי לא הייתה מתפשרת על הכתובה – כל הפשרה הייתה בטעות.

במקרה שלפנינו כדי לדון בטענות האישה נצרך בית הדין לחקור שתי נקודות הלכתיות:

א.  דינו של מי שהסכים לפשרה במקום שהיה יכול לברר ולא בירר;

ב.   דין פשרה בטעות.

הסכים לפשרה במקום שהיה יכול לברר ולא בירר

הנה בשו"ת מהרי"ק[1] (סימן קיא) כתב:

על אודות אחד מן האחים שנתפשר עם שאר אחיו לפטור חלקו מירושת אביו בעבור סך מה, כאשר היה סבור שלא היו הנכסים מרובים כאשר היו, וכן אמרו לו אחיו שלא היו הנכסים מרובין, ועל זה סמך ופטר את חלקו לאחיו בשביל דבר מועט לפי המגיע לחלקו, ושוב נודע שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפלים ממה שנתפשר עם אחיו.

נראה לעניות דעתי דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש, שהרי הלכה רווחת היא בישראל דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרים כדמוכח בפרק חזקת הבתים (דף מא) גבי "רב ענן שקל בדקא בארעא" כו', הרי לך בהדיא שכיון שמחל על ידי העלמות דיכול לחזור ולבטל המחילה, והכי נמי לא שנא שהרי ידוע הוא שנתעלם ממנו סך נכסי אביו.

מבואר מדבריו דכל פשרה שהייתה בה עובדה שלא ידע בה המתפשר לפני הפשרה, שהיה בה כדי לשנות את הפשרה ונתבררה לו רק לאחר הפשרה, הוי פשרה בטעות.

ולכאורה הוא הדין במקרה שלפנינו, שהאישה טוענת שאילו הייתה יודעת שהבעל בגד בה בעודם נישואין ועוד הוליד בן מאישה זו ודאי שלא הייתה מתפשרת על סכום כתובתה.

דברי המהרי"ק הובאו להלכה בקצרה בדרכי משה (חושן משפט סוף סימן כה) ובסמ"ע (סימן כה ס"ק ל, בשם הדרכי משה בשם מהרי"ק, בזו הלשון):

אם אחד נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסים מרובים, ואחר כך נודע לו שהיו נכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט בכפליים הוה פשרה בטעות.

דברי הסמ"ע נסובו על דברי מרן השולחן ערוך (שם סעיף ה) בדין פשרה בטעות ויתבאר דינו להלן בעזרת ה'.

אולם כד נעיין בהאי מילתא נראה שאין הנדון שבפנינו דומה להאי מילתא כלל וההפך הוא הנכון, ואבאר שיחתי:

בש"ך (שם ס"ק מח) כתב בשם בה"ג בזו הלשון:

מצאתי בהלכות גדולות[2] (סוף דף קה [סוף הלכות נידוי סימן מז, במהדורת מכון ירושלים – דף תקכז]):

אדם שתפשֹ בדין בעל אחותו או אחיו או אחותו [במהדורת מקיצי נרדמים: אחיו או בעל אחותו] ואמר להם "ממון בבית אבי [שם: היה לי בבית אבא] ולא מצאתי אותו" ופסקו עליהם [שם: ביניהם] שבועה, ועשו ביניהם פשרה ונתנו לו דבר מועט ומחל [לפנינו: "והחל" ובמהדורת מקיצי נרדמים "והיחל" וכן להלן "והחלת" – והיחלת"; "החל" – היחל" וכו'] להם את השבועה וקנו מידו, אי קנו מידו בלשון הזה "שנטלת ממון זה ומחלת כל שיש לך" אף על פי שנתגלה עליהם ממון אביו, מה שעשה עשוי שהרי מחל להם, אבל אם בלשון הזה קנו מידו "שנטלת ממון זה ומחלת שבועתך", ולאחר מיכן נתגלה [כך גם במהדורת מקיצי נרדמים, ברוב המהדורות: "נתגלתה"] עליהם ממון בית אביו, שבועה מחל ממון לא מחל, ומחזיר מה שנטל ומחזירים מה שנתגלה עליהם וחזרה שבועה למקומה.

ע"כ.

ובשו"ת מים חיים (לבעל פרי חדש[3], סימן יג) הקשה על דברי בה"ג וזו לשונו:

איכא למידק דמאי איכפת לן שנטל קנין ומחל להם ומה טיבה של מחילה זו, הא הוה ליה קנין בטעות ופטומי מילי, שהוא היה סבור שלא יתגלה שום ממון ולהכי מחיל דומיא דאונאה דאף על גב דמחיל כיון דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל לאו מחילה היא וכל שכן לכאורה בנדון הרב ז"ל [...]

אלא שבקושיה זו כבר עמד מהרי"ק (בתשובה הנ"ל) שאחר מה שכתב שבפשרה שנתגלו בה דברים חדשים שאם היה יודעם באותו זמן לא היה מתפשר הוויא פשרה בטעות, הביא את הקושיה מדברי הלכות גדולות, וזו לשונו:

ואשר הביא הטוען ראיה ממה שמצא כתוב בתשובה בספר הלכות [גדולות] על "אדם שתפס בדין בעל אחותו" כו' "ופסקו עליהם שבועה ועשו פשרה ביניהן [לפנינו: ביניהם פשרה] ונתנו לו דבר מועט ומחל השבועה וקנו מידו" כו' ד"אף על גב [לפנינו: אע"פ] שנתגלה ממון אביו" ד"מה שעשו [לפנינו: שעשה] עשוי שהרי מחל" – עכ"ל.

ועל זה כתב מהרי"ק:

פשיטא דשאני התם דמאחר שהיה ביד המוחל להשביע את אחותו ולא חש להשביעה אלא נוטל דבר מועט שלא להשביע גלי אדעתיה דגמר ומחיל, דהיאך נאמר דהויא מחילה בטעות – דאדעתא דהכי שיהיה הממון מרובה לא מחל והרי הוא לא חש לברר הענין ולהשביע את אחותו כדי לדעת סך הממון אם רב ואם מעט הוא על כורחך גמר ומחל בכל ענין ומשום הכי קאמר דמה שעשה עשוי שכבר הוחל.

מבואר מדברי מהרי"ק דלא בכל מקום אמרינן שאם לא התגלה למתפשר דברים שהיו לפני הפשרה שאם היה יודעם באותו זמן לא היה מתפשר, דהוי פשרה בטעות, יש אופנים שגם אם בכהאי גוונא שלא ידע והתפשר לא הוי מחילה בטעות, וכגון שהיה בכוח המוחל לברר את העניין שבמחלוקת ולא עשה כן (בהטלת שבועה על הצד שכנגדו), הרי שמחל על זכות זה ו"גמר ומחל בכל עניין".

עיקרון זה עולה גם בשו"ת תורת חיים (למהרח"ש – רבי חיים שבתי, רבה של סלוניקי, חלק א סימן עה). גם הוא מתבסס על דברי המהרי"ק ואחר שהביא ראשית דבריו באח שהתפשר בירושה עם אחיו דהוויא פשרה בטעות כתב המהרח"ש שבנידונו:

נראה דלא דמיא כלל להנהו מילי דכתבו רבוותא דפשרה ומחילה בטעות לא הויא מחילה, דהתם כשעשה פשרה בשביל שחשב שאין לו ראיה כלל ואחר כך מצא ראיה. אבל הכא ליכא למימר שחשב שאין לו ראיה דאדרבה הוא קבל עדויות והלך לרולמוס להטיל חרם כדי למצוא ראיה, אלא שלא הניחוהו אלא שילך למיזיתארה ששם שמעון בעל דינו, והיה לו לילך שם ולהטיל חרם כדי לברר הדבר ולמצוא ראיה אחר שיש לו קבלת עדויות ואומדנות גדולות, אלא שנתרצה דלא למיזל בי דינא ודיינא ואדעתא דהכי נחית. ויש ראיה מדברי מוהרי"ק ז"ל שם שכתב וזו לשונו: "מה שמצא [במהרי"ק נוסף: כתוב] בתשובה בספר הלכות [גדולות] על אדם שתפס בדין בעל אחותו" וכו'. הוא הדין הכא גם כן בנדון דידן דכותה היא – כמו ההיא תשובה דספר הלכות – שהוא לא חשש לילך בעיר מיזיתארה במקום בעל דינו להטיל חרם כדי לברר הדבר, ומה גם שהיה לו עדיות ואומדנות גדולות אלא שנכנס בפשרה ואסר עצמו בשבועה ונזירות וכמה חיזוקים שלא לבטל הדבר אפילו אם ימצא עדות, ודאי דלא אמרינן בכי הא אדעתא דהכי לא נחית, אלא ודאי דנתרצה ונתחייב בכך.

ועיין בשו"ת דרכי נועם[4] (חושן משפט סוף סימן טז) אחר שדן בגדרי פשרה בטעות הביא דברי מהרי"ק וכתב:

ראה גם טעמו של הרב וחילוק שכתב דשייך הכא לנדון דידן, דמאחר שהיו היורשין יכולין להמתין עד שתבא לגבות כתובתה ואז היו משביעין אותה מן הדין והיה מתברר עזבון מורישם, ולא רצו להמתין עד שתשבע ונפשרו – והאי [צ"ל: ודאי] דלא שייך בה פשרה מוטעת לגמרי ומקנו מדעתם ומרצונם והוי ממש כנדון דהאי תשובה דספר הלכות [גדולות] ולא יחלוק בזה אלא מי שאין לו עינים לראות.

גם בשו"ת שופריה דיעקב (חלק א (יורה דעה, אבן העזר) סימן י) הביא לנידונו מדברי מהרי"ק והרב דרכי נועם והסכים עימהם. עיין שם.

ובשו"ת מים חיים (לבעל פרי חדש) הנ"ל, אחר שציין לדברי המהרי"ק, כתב:

ואף על פי שלכאורה היה נראה שאין זה מספיק לענין דינא, מכל מקום נקוט מהא דדעת הרבנים הגדולים [ההלכות גדולות והמהרי"ק] הנזכרים שכיון שהיה בידו לברר אם רב ואם מעט ולא בירר איהו דאפסיד נפשיה. ואם כן דון מינה לנדון דידן שמאחר שהיה בידו לראות החשבונות ולשאול את פיהם באיזה מצב היה הנכסים לידע ולהודיע מה היה בדעתו לתת לאחותו אביגיל ולא רצה לברר איהו אחית נפשיה לספיקא ובכל גוונא גמר בדעתו למחול ולהכי מיחייב אף על גב דלא ידע ומחיל.

בנדון שלפנינו היה ברור לאישה עד כמעט בוודאי כי הבעל בגד בה עוד בחיי הנישואין, בא כוח האישה כתב בתשובה לערעור הראשון שהגיש הבעל (עמ' 10) שהבעל חי עם אישה אחרת, אהובת ליבו, ואף מבקש היתר נישואין...

וכן בדיון הראשון שהתקיים לפנינו (עוד לפני הגירושין) ביום ט"ו בתמוז התשע"ז (9.7.2017) יראה הרואה (בפרוטוקול, שורות 60–90) שהאישה ידעה גם ידעה שהבעל חי עם אישה אחרת:

בא כוח המשיבה: מצד הדין מגיע לה מלוא הכתובה במקרה הזה כי הוא תבע גירושין "והוא הלך לאישה אחרת" ויש עוד סיבות.

בית הדין: למה לא הבאתם הוכחות לבית הדין [קמא] שיש לו אישה אחרת.

בא כוח המשיבה: הוא הודה בזה.

זאת אומרת שהיה ברור לאישה שהבעל חי עם אישה אחרת ואף על פי כן העדיפה האישה לוותר על 300,000 ש"ח ולהתפשר עם הבעל. בדיון בהליך שלפנינו, ביום י"ז באדר התשע"ח (4.3.2018) שאל בית הדין את בא כוח האישה על כך. תגובת בא כוח האישה לא הייתה ברורה – אומנם האישה אמרה כן אבל זה לא היה ודאי, לא הוכח וכו'.

גם אם דבריו המגומגמים של בא כוח האישה נכונים, על כל פנים היו לאישה חשדות גדולים כי הבעל חי עם אישה אחרת.

משכך לא ברור איפה הטעות בהתפשרותה על הכתובה, הרי דבר ברור הוא שאם כצעקת האישה שאילו ידעה כי אכן הבעל חי עם אישה אחרת לא הייתה מתפשרת על הכתובה, ודאי שבמקרה שבפנינו – שהוכח שהיו לה חשדות גדולים בדבר בגידתו של הבעל – היה עליה לברר את אותם חשדות וכדברי המהרי"ק הנ"ל.

לא ייתכן שהאישה תסכים לוותר על 300,000 ש"ח במקום שהיו לה ספקות גדולים המוטלים על כף המאזניים, כשלדעתה אם תברר את חשדותיה תקבל את כל סכום הכתובה, כמו שכעת היא טוענת, ובפרט שלדבריה (אז) הבעל הודה בכך. אלא ודאי שבחתימתה על ההסכם התפשרה גם אם הבעל בגד בה.

כן יש להוסיף מה שכתב בני יהודה (לרבי יהודה עייאש[5], חלק ב חלק השו"ת – בית יהודה סימן מב, דף קז ע"א) אחר שהביא דברי המהרי"ק והפרי חדש הנ"ל: "דטעמייהו הוא דכל שמחל ולא חש לדקדק מסתמא בלב שלם מחל ולא מצי טעין תו שבטעות מחל וכמו שכתב מהרי"ק."

והוסיף לחזק את הדברים וזו לשונו:

ואחר החיפוש מצאתי עוד ראיה נכונה לזה ממה שכתב הטור [חושן משפט] בסימן ע"ה סעיף י' וזו לשונו:

כתב הר"מ מרוטנבורק: אמר לו: "אני חייב לך מנה", והשיב לו: "ודאי לי שאינך חייב לי" – פטור אף על פי שיודע בודאי שהוא חייב לו, והרי כאילו מחל לו. ולא הוי מחילה בטעות, דכיון שאמר לו "אני חייב לך" היה לו להשים אל לבו ולדקדק, ולא עשה כן אלא אמר "בודאי אינך חייב לי" – מחל לו בלב שלם.

ע"כ.

וכתב שם הרב בית יוסף שהוא מן המרדכי פרק יש נוחלין [בבא בתרא סימן תקצ] ושכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ג' מהלכות טוען [הלכה י "גבי טענו חטים והודה לו בשעורים"] ופסקו להלכה בספרו הקצר שולחן ערוך שם [סעיף יא, וזו לשונו: "אמר ליה: 'חייב אני לך מנה', והלה אומר: 'ודאי לי שאינך חייב לי כלום' – פטור, אף על פי שיודע בודאי שהוא חייב, דהוי כאילו מחל לו."]

וכן מצאתי תו להרא"ש פרק יש נוחלין [בבא בתרא פרק ח סימן מ] ובתשובות [שבהגהות מיימוניות] דשייכי לספר שופטים (סימן א) [צ"ל: סימן יא] שכתבו כן בשמו והסכימו עמו.

והוסיף נופך משלו הסמ"ע שם (ס"ק כח) וכתב דמזה נלמד דאף אם חזר התובע ואמר "טעיתי בחשבוני תחילה ועתה דקדקתי ומצאתי שנתחייב לי" דלא מהיימינינן ליה דהווי ליה כאילו מוחל אדם לחבירו בפירוש מה שחייב לו ולא יכול לחזור בו.

אמור מעתה: אם כשהלוה מודה שבאחת חייב לו מנה והמלוה גם הוא לא מחל לו בפירוש, ואיכא לאסתפוקי שפיר דלמא טעה – אפילו הכי לא שייך ביה מחילה בטעות ואינו יכול לחזור בו מטעמא דהווי ליה למידק, קל וחומר בנדון כזה [...]

גם אנו נאמר: קל וחומר במקרה שלפנינו, אחר שהאישה כבר טענה בפנינו שהבעל הודה שבגד בה ובכל זאת הסכימה להתפשר, ודאי אין מקום לומר שכל ההסכם היה בטעות, דמדלא חששה לדקדק מסתמא בלב שלם מחלה ואינה שוב יכולה לטעון שבטעות התפשרה על כתובתה.

גדרי פשרה בטעות

כתב הרשב"א[6] בתשובה (חלק ב סימן קט) כתב העיטור בדיני פשרה: "וזה לשונו שכתב שם משם הראשונים" [ולפנינו בעיטור בשינויים קלים מאוד] – "פשרה שנעשית מפני שאין לו ראיה או שטר ואחר כך מצא ראיה, ההוא ודאי כקנין בטעות הוא וחוזר."

ופסק כן מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיפים יד–טו): "הכופר בפקדון, ונתפשר עמו ומחל לו, ואחר כך מצא עדים – יכול לחזור בו. והוא הדין למי שנתפשר מפני שלא היה לו ראיה או שטר ואחר כך מצא."

ולכאורה הוא הדין בנדון דידן שהאישה טוענת שלפני הגירושין לא הייתה ראייה לדבר כי הבעל חי עם אישה זרה ואף הוליד ממנה בן, וכעת שיש ראיה לכך ואף הגרוש מודה בכך יש לבטל את הפשרה על מחילתה בחלק מהכתובה.

ועוד הנה כתב שם מרן (בסעיף טז): "דין פשרה בטעות יתבאר בסוף סימן כה." ע"כ.

ובסוף סימן כה (בסעיף ה) כתב מרן השולחן ערוך וזו לשונו:

דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה – אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום, דקנין בטעות הוא וחוזר.

ואומנם הרמ"א סייג:

וכן כל כיוצא בזה. ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה, או כדומה לזה (עיטור בשם הרי"ף).

אך אכן כן הוא בנידון דידן שהאישה טוענת שהיא גילתה דעתה בפני בית הדין בדיון שלפני הגירושין (שלא לפרוטוקול) שלא היו לה הוכחות שהבעל אכן משרך דרכו ומשום כך התפשרה כהצעת בית הדין, וכעת – כשהתברר בפני עם ועולם שהגרוש חי עם אישה כבר שנים לפני הגירושין ואף יש לו ממנה בן – יש לבטל פשרה זו.

אכן האמת יורה דרכו שבנדון דידן אין מקום לטענה זו וכמו שנרחיב:

בתשובת משכנות יעקב (מקרלין, חושן משפט סימן י) דן במעשה זה:

באחין שהיו שותפין בתפיסת הבית ועסקי שותפות, וחלה אחד מהן והוציא כמה הוצאות על חליו ורפואתו ואחר כך נפטר. ובאו אחיו לחלוק עם היורשין ולחשוב ביניהם, ונפל סכסוכים בדבר הוצאות חליו ורפואתו ונגשו לדין ועשו הדיינים פשרה. ואחר כך טען אחד מהצדדים שהדיין הטעה אותו באמרו שאין ברור לו שיזכה בדינו, ומתוך זה הסכים להתפשר, ועתה נתוודע לו שבודאי היה זוכה בדין וטוען שהוא פשרה בטעות.

והוא ז"ל השיב דאינו יכול לבטל הפשרה שבקניין בטענה זו וביאר:

ולא מצינו להפוסקים שיבטלו פשרה בטעות, רק בטעות גמור בעיקר המעשה, כגון העושה פשר מחמת שלא מצא עדים וראיה ואחר כך מצא, או כגון שחייבוהו בית דין שבועה ומתוך זה הוצרך לפשר, ונודע שטעו הבית דין דלא היה חייב שבועה – דאז שייך לומר דהוי טעות גמור, כיון שבית דין חייבוהו שבועה ודאי לא עלה על דעתו שבית דין יטעו בדין, ואדעתא דהכי עשה פשרה. אבל לא משום שהוא עצמו טועה בדינו, ואין הבית דין מטעין אותו רק אמרו לו שאין הדין ברור כל כך שיזכה.

ואילו היה, עם כל זה, רוצה דוקא בדין – הרשות בידו ואולי יזכה, רק דלא מחית נפשיה לספיקא וגמר ומקני, ואין כאן טעות כלל.

וכל הנמצא בתשובת האחרונים בזה היינו דוקא היכא שאמרו לו בפירוש שהוא חייב בדינו בבירור [...] ובפרט בנדון דידן שהיה ביניהם עוד סכסוכים והוצאות חולי אחיו שלא ידעו כמה, ומההכרח להתפשר כי לא יכול לתבוע דבר ברור [...]

ועוד כתב הרמ"א בתשובה (סימן עד) באחד שעשה פשרה מפני שלא היה יכול לברר טענתו שהשטר שביד שכנגדו מזויף, ואחר כך נודע הדבר יותר וטען שהפשרה בטעות. וכתב רמ"א ז"ל שאין בטענתו כלום, והוסיף לומר שאף אם נתברר בעדים שהשטר מזויף – אין אחר פשרה בקנין כלום, אף על גב דקנין בטעות חוזר, הכא שאני כיון שהיה ליתומים עוד טענות והפשרה נעשית על כל הטענות ביחד, מאן מפיס שבשביל זה לבדו עשה הפשרה כו'

[...] מבואר להדיא דאף בטעות גמור כהך דמצא עדים וראיה, כל שיש עוד טענות ותביעות אין מבטלין הפשרה הנעשה על כל הענינים בשביל טעות הנמצא בפרט אחד, כל שכן בנדון דידן שאין טעות רק חסרון ידיעת הדין אשר הוא בכל עושי פשרה.

עד כאן לשון תשובת הרב משכנות יעקב (והובאה בפתחי תשובה חושן משפט סימן כה ס"ק יג) עיין שם.

המעיין בפרוטוקול דיון שנערך בפנינו (ביום ט"ו בתמוז התשע"ז – 9.7.2017, שורות 60–90) יראה נכוחה שבית הדין לא הבהיר לאישה חד־משמעית שכיוון שאין לה הוכחות שהבעל רעה בשדות זרים יש ספק אם היא זכאית לכתובתה, ההפך הוא הנכון: בית הדין הבהיר שיש עוד צד שלא לחייב את הבעל במלוא שווי הכתובה וכדלהלן:

בא כוח המשיבה: מצד הדין מגיע לה מלוא הכתובה במקרה הזה כי הוא תבע גירושין והוא הלך לאשה אחרת ויש עוד סיבות.

בית הדין: בדרך כלל מתפשרים על הכתובה "כשזה סכום גבוה".

בא כוח המערער: אני לא מסכים. או שנגמור הכול, לאישה הזאת לא מגיע שקל בכתובה – מתוך חמש שנים חיו יחד בדירה פחות משנה, הייתה רצה לאימא שלה מהתחלה, היא העלילה עליו במשטרה על אונס, ברחה לאימא שלה, רוקנה את הבית ממיטלטלין, הייתה רצה לאימא שלה למשך כמה חודשים, העלילה עליו שקרים. אנו טוענים שמגיעה לה אפס [...]

נמצא ברור מכל המשא־ומתן בין הצדדים שהתנהל בפני בית הדין כי בין הצדדים היו עוד טענות שיש מקום לדון אם הבעל חייב במלא סכום הכתובה משום "גוזמא" ומשום טענת הבעל בעל מרידתה של האישה וכו'.

ובפרט לאור האמור לעיל שהאישה גם ידעה שהבעל יש לו אישה אחרת כבר לפני הגירושין, ובכל זאת התפשרה, אם כן "מאן מפיס שבשביל זה לבדו" – שאין לה הוכחות כי הבעל בגד בה – עשתה הפשרה, "כל שיש עוד טענות ותביעות אין מבטלין הפשרה הנעשית על כל הענינים בשביל טעות הנמצא בפרט אחד", וכמו שכתב הרמ"א (שהובא במשכנות יעקב) שהובא לעיל.

עוד זאת מצינו למהרשד"ם[7] בתשובה (חושן משפט סימן קטז) שכתב על אחד שהיה סבור לומר פשרה בטעות בנדון דידיה וזו לשונו:

ומי לא ישחק לדברים אלו, שאם כן בטלת כל פשרה, שאחר שידע האחד שהדין עמו יאמר "קנין בטעות הוא שאלו ידעתי שהדין עמי לא הייתי עושה פשרה", ולא היה הדיין יכול לפשר אלא בדבר שאי אפשר להתברר. וזה ודאי שקר מפורסם [...]

ומי שידקדק בלשון הרמב"ם יראה בקל כי לא אמרה אלא כשהדיין הטעה לבעל דין בין בשוגג בין במזיד, הא לאו הכי – לא. והרי לשון הרמב"ם כך הוא: "דיין שטעה" [...] ולפי דעת הפוסק הזה למה לו להרמב"ם למנקט "כיון שטעה", לימא: "מי שנטל קנין לעשות פשרה ואמר אחר כך: 'חשבתי שהייתי מחוייב שבועה וכדי שלא לישבע סברתי וקבלתי לעשות פשרה.'" אלא ודאי לא אמר כך הרמב"ם אלא כשהדיין הטעהו וידענו בודאי דמשום הכי נתרצה לעשות פשרה, אבל כשהדיין לא אמר כלום אלא אחר ששמע טענותיהם, אמר להם "תרצו שאפשר ביניכם" דקיימא לן כר"י דאמר "מצוה לבצוע" [...] אין אחר הפשרה כלום [...]

הרי אתה רואה שאף על פי שיודע הדיין הדין עם מי, מי הוא זכאי ומי הוא חייב, עם כל זה מצוה לבצוע.

ואם איתא שהבעל דין יכול לומר אחר כך: "אני טעיתי כי חשבתי שהדין כנגדי, או הייתי מסופק, עכשיו שנתברר לי שהדין עמי איני רוצה בפשרה כי בטעות הוא" – מה יועיל הדיין בפשרה שיעשה?

עד כאן לשונו, והוא הדן וכל שכן בנדון דידן.

וכאן המקום להביא דברי קודשו של הגאון ישמ"ח עובדיה בשו"ת ישמח לבב (חושן משפט סימן ו) שכתב על דברי מהרשד"ם אלה:

כל דבריו המסולאים בפז והם קילורית לעין לכל דיני הפשרות שאף על פי שהדיין הוא שבקש לעשות הפשר אין זה יכול לטעון "טעיתי", וכל שכן בנדון דידן שעדיין לא נחתך הדין ביניהם והדיינים לא אמרו לא זכות ולא חובה, אלא אדרבא הבעלי דין עצמם הן הן שהיו משתדלים ומתנפלים לפני כל אדם כדי לפשר ביניהם, ואחר העמל והטורח עלתה בידם לפשר בדבר מועט שלא כרצון התובע ולא קרוביו רק ממה שהכבידו עליהם והרעישו העולם וקול הקריה הומה מזעקתם, ואיך עתה נהפכו כקשת רמיה להשען על משענת קנה רצוץ [...]

עד כאן דבריו. ואף דבריו כקילורין לעיניים במקרה דנן. ועיין עוד בפסקי הדין של בית הדין הרבני האזורי חיפה (בראשות חברנו – כיום – לבית הדין הרבני הגדול, הרה"ג נהרי מימון) בתיק מס' 7347-21-2.

העיקרון שאנחנו למדים מכל הנ"ל הוא שדין "פשרה בטעות – בטלה" הוגבל רק למצב שבו ברור שמחמת הטעות הסכים המתפשר לפשרה כמו שגובשה. אם הדבר לא ברור – על זה לא נאמר שפשרה בטעות בטלה כי ייתכן שגורמים אחרים השפיעו על ההסכמה לפשרה.

וכדברי המשכנות יעקב, כל עוד:

אין הבית דין מטעין אותו, רק אמרו לו שאין הדין ברור כל כך שיזכה, ואילו היה עם כל זה רוצה דוקא בדין הרשות בידו ואולי יזכה, רק דלא מחית נפשיה לספיקא וגמר ומקני. ואין כאן טעות כלל.

גם כאן לא תלה בית הדין פשרה זו באמירה ברורה שלא מגיע לאישה מלוא כתובתה, אלא העלה את הספקות. האישה ובא כוחה העדיפו פשרה זו מלדון על צד שתפסיד את כל כתובתה, דבהאי גוונא אמרינן "עביד איניש דזבין דיניה". ועיין מה שהאריכו בזה בפסק דין הרבני האזורי חיפה (בראשות אב"ד הרה"ג הרב יוסף יגודה שליט"א) בתיק מס' 971578-7, ובפרט שיש לדון בטענות הגרוש שהאישה אכן ידעה בבירור שהוא חי עם אישה אחרת.

מכל הלין אין אני רואה מקום להיעתר לבקשתה של האישה.

פסק דין

בקשתה של האישה נדחה לביטול ההסכם – נדחית.

בנסיבות העניין אין בית הדין נותן צו להוצאות.

פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.       

ניתן ביום ג' באייר תשע"ח (18.4.2018).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דוגמא שניה לתביעה לביטול הסכם, התביעה נדחיתה (פורסם)

 

הנדון: חזרה מהסכם בטענה של הטעיה ע"י הב"כ, וגם לא נעשה בו קנין?

רקע כללי ומשפטי

הצדדים יוצאי יהודי אתיופיה נישאו זל"ז כדמו"י בב' אלול התשע"ג (08/08/2013), מנישואי הצדדים נולד בן בשנת התשע"ד (2014), בתאריך יז אב תשע"ה (02/08/2015) הגיש הבעל תביעה לגירושין בביה"ד האזורי חיפה בטענה כי בין הצדדים יש ויכוחים, רוב הזמן האשה מסתגרת ולא יוצרת קשר, האשה עזבה את הבית ולקחה עמה את הילד והלכה להוריה.

כנגד, הגישה האשה תביעה בביהמ"ש לעניני משפחה בנושא המזונות ומשמורת הילד. לצדדים אין רכוש משותף. 

בהסכמת הצדדים התיק הועבר לביה"ד האזורי בתל אביב, ביום י' באדר ב התשע"ו (20/03/2016), הפנה את הצדדים אב"ד הרה"ג הרב צבי בן יעקב שליט"א  (ע"פ בקשת ב"כ הבעל), לטיפולו של הרב אלון נגוסה (מומחה מטעם ביה"ד ליהודי אתיופיה), שינסה להביא את הצדדים לידי הסכמה לשלו"ב.

אלא שבתאריך 05/06/2016 הבהיר הבעל לביה"ד כי למרות המאמצים הרבים מכבוד הרב אלון נגוסה, השלום למרבה הצער לא שב לשכון בין הצדדים ולכן ביה"ד מתבקש לחדש את ההליכים בתביעת הבעל לגירושין.

ביום א' בסיון התשע"ו (07/06/2016) ביה"ד שוב הפנה את הצדדים לרב אלון נגוסה, ע"מ שינסה לגשר בין הצדדים, בין לשלום ובין לגרושין בדרכי שלום בדרך של הסכם מוסכם, אחר שתתקבל תשובת מר נגוסה, יקבע מועד מוקדם לאישור ההסכם או לדיון בעניינם.

בדיון שנערך בביה"ד האזורי תל אביב יפו מיום ו' במרחשון התשע"ז (07/11/2016) הודיעה ב"כ הבעל כי הקשר עם הרב אלון נגוסה לא צלח להגיע להסכם, הבעל נחוש להתגרש. לאחר דין ודברים שנאמרו בדיון בתביעת האשה לחיוב הבעל במלוא כתובתה בסך 180,000 ₪, ובתביעת הבעל בביהמ"ש לענייני משפחה לחייב האשה ואמה בהחזרת כספים של החתונה, הצדדים יצאו לחוץ מאולם הדיונים לצורך משא ומתן וכעבור זמן מה הצדדים חזרו לאולם, וב"כ הבעל הודיע כי הצדדים הגיעו להסכמות, הצדדים יתגרשו במועד המוקדם על פי יומנו של בית הדין, הבעל ישלם לאישה 60,000 ₪ תשלום חלקי מהכתובה (סך הכתובה 180,000 ₪). ויסיר את התביעה כנגד האישה ואמה בבית המשפט לענייני המשפחה. הבעל בקש לפרוס את תשלום הכתובה החלקי בסך 60,000 ש"ח בשישים תשלומים והאישה תבעה בפחות תשלומים. בנושא זה סוכם, כי ביה"ד יחליט בפריסת התשלומים. 

בו ביום ביה"ד האזורי נתן החלטה שבה נאמר בין היתר:

 

לאחר שמיעת דברי ב"כ הצדדים, ולאור ההסכמות שהגיעו בפרוטוקול הדיון, מחליט ביה"ד כדלהלן:

  1.  הצדדים יתגרשו כהסכמתם.
  2. קובעים מועד לסדור גט ליום 15.11.16 בשעה 9.15.
  3. עניני הקטין – משמורת, הסדרי ראיה, מזונות, נידונים בביהמ"ש.
  4. הבעל יבטל את התביעה הרכושית שהגיש נגד האשה והוריה בביהמ"ש, ובהסכמת הצדדים התביעה תמחק.
  5. הבעל ישלם לאשה בגין כתובתה סכום של 60,000 ₪.
  6. ביה"ד פוסק כי הסכום האמור בסע' ה ישולם לאשה בשלושים תשלומים חדשיים של 2,000 ₪ כל תשלום.

 

ואכן כשבוע אחר ההסכם הצדדים התגרשו, בתאריך יד' חשון התשע"ז (15.11.16).

כארבעה חודשים לאחר מכן ביום י"ז באדר התשע"ז (15/03/2017), הגיש הגרוש כתב תביעה לביה"ד האזורי ע"י ב"כ חדש (שלא ייצגו בדיונים הקודמים), בו הוא מערער על אשור ההסכם והחלטת ביה"ד האזורי מיום ו' במרחשון התשע"ז (07/11/2016).

לטענת ב"כ הבעל (הגרוש), הבעל לא הבין את אשר נאמר בדיון שנערך מיום ו' חשון התשע"ז (07/11/2016) וכאשר יצאו הצדדים לנהל מו"מ מחוץ לאולם ביה"ד האשה כפתה על הבעל לשלם לה סך 60,000 ₪ כתנאי לגירושין, הבעל לא הבין כי תשלום זה הוא חלק מכתובתה, כאשר ברור לו שלא מגיעה לה כתובה, וחיוב זה נגרם ע"י ב"כ הבעל (הקודם) שהטעהו, כמו כן ביה"ד לא מילא את חובתו לבדוק אם הצדדים מבינים את משמעות ההסכם, וכיוצ"ב.

ביום י"ח באדר התשע"ז (16/03/2017) יום למחרת הגשת כתב התביעה, נתן ביה"ד האזורי החלטה (ללא דיון במעמד הצדדים), לאחר שציין כי טענות ב"כ הבעל הם "כתב אישום" נגד ביה"ד, הבהיר ביה"ד:

כי הבעל היה מיוצג ע"י משרד עו"ד דוברי אמהרית. הבעל אף ניהל באמצעות ב"כ זה מו"מ על פריסת הסכום של 60,000 ₪, כשביה"ד מציע פריסה מסוימת, והבעל מביע התנגדות, וחוזר חלילה. עד שלבסוף הושאר הדבר להכרעת ביה"ד. כך שכל הטענה שהבעל "לא הבין ולא ידע", אין לה על מה להתבסס.

כאמור, ביה"ד שוכנע למעלה מכל ספק, שהבעל, ברצותו גירושין, הסכים להסכם הנ"ל מרצונו החופשי, כדי להימנע מדיוני הוכחות וכו', ולאחר שביה"ד נוכח ששני הצדדים הבינו היטב את משמעות ההסכם.

לאור האמור, ביה"ד דוחה את תביעת הבעל על הסף, ומחייב את הבעל בתשלום הוצאות בסך  1,000 ₪, שישולמו לאוצר המדינה.

על החלטה זו, והחלטת ביה"ד באשור ההסכם מיום ו' במרחשון התשע"ז (07/11/2016), מערער הבעל.

טענות הצדדים.

הבעל וב"כ מבהירים, כי ביה"ד קמא לא הבין נכוחה את טענות תביעת המערער ואף בחר לכנות את התביעה ככתב אישום.

חיי הנישואין של הצדדים התנהלו כל השנים בצילה של התנהגות קשה מצד המשיבה וניתנת האשמת כי הרגיעה והשלווה לא שררה במעונם של בני הזוג, האישה התנתה את נושא הגירושין בקבלת הבעל את תנאיה (כמפורט בפרו' מיום 07/11/16 שו' 30-31) "אם הבעל לא מוכן לקיים את המלצותיו אנו לא רוצים להתגרש".

הבעל לא הבין את אשר נאמר בדיון שנערך מיום ו' חשון התשע"ז (07/11/2016) וכאשר יצאו הצדדים לנהל מו"מ מחוץ לאולם ביה"ד האשה כפתה על הבעל לשלם לה סך 60,000 ₪ כתנאי לגירושין, כמו כן הבעל לא הבין כי עליו לשלם לאישה את כתובתה, כאשר ברור לו שלא מגיעה לה כתובה.

מעבר לכך הכנסתו החודשית העומדת ע"ס 4,500 ₪ אינה מאפשרת לו לשלם סך זה כאשר בנוסף הוא חב מזונות קטין (בהתאם לפס"ד מביהמ"ש) בסך 1300 ₪ + מדור בסך 200 ₪ + הוצאות צהרון או מטפלת + הוצאות רפואיות חריגות משכך פני הדברים טוען המערער כי מעולם לא הבין או טעה או הוטעה, כי עליו לשלם לאישה את כתובתה בסך של 60,000 ₪ בתשלומים שווים של 2000 ₪ בחודש כאשר כל הכנסתו החודשית הינה בסך 4,500 ₪.

כמו כן לא הייתה כל הצדקה לבטל את תביעת הרכוש אותה הגיש הבעל בביהמ"ש כנגד האשה ובני משפחתה.

הבעל טוען כי החלטת ביה"ד קמא מיום י"ח באדר התשע"ז (16/03/2017) ניתנה יום לאחר הגשת כתב התביעה ע"י הבעל וזאת ללא שנדרשה תגובת המשיבה וללא קביעת מועד לדיון וללא חקירות הצדדים ולהביא ראיות בפני כב' ביה"ד קמא, תקנה נט לתקנות הדיון מחייבת שמיעת ההליך באופן אדווסרי ומתן אפשרות לבעל הדין להביא ראיותיו, שגה כב' ביה"ד קמא בפסיקתו על סמך קריאת כתב התביעה בלבד ללא שניתנה למערער כל זכות להוכיח טענותיו.

 

האשה טוענת כי עם נישואיה קיוותה לבנות בית בישראל ולקיים חיים שלוים, אך המציאות טפחה על פניה כאשר בני הזוג חיו ביחד כחודשיים בלבד לאחר החתונה בבית הוריה בבאר יעקב, ולאחר מכן מאס המערער באשתו ועזב התובע את הבית וסרב בכל תוקף להמשיך ולחיות עם האישה בדירה שכורה ולנהל אורח חיים משותף ושב להתגורר עם הוריו בחיפה, כאשר האשה בחודשי הריון הראשונים עוברת לבדה את ההריון והלידה. 

בשנת התשע"ד (2014) נולד בנם של בני הזוג ומאז ועד היום התובעת מגדלת את בנה בכוחות עצמה אשר על כן מאחר והמערער התכחש לצורכי הקטין וצרכי המשיבה הגישה האשה תביעה ב29/11/2015 בביהמ"ש תביעת משמורת ומזונות עבור הקטין.

המערער הוא שהגיש את תביעת הגירושין כל מאמצי האשה לשוב ולחיות ביחד כשלו, ע"כ התייצבו הצדדים בדיון שנערך בביה"ד האזורי קמא מיום מיום ו' חשון התשע"ז (07/11/2016) לדון בהליך הגירושין כאשר המערער מלווה בב"כ הדובר בשפתו הסביר לו במפורש כי עליו לשלם חלק מהכתובה בסך 60,000 ₪ בתשלומים שווים וזאת לאחר משא ומתן ארוך וממושך בין הצדדים ובתיווכו של ביה"ד קמא, ובהסכמת המערער.

יש לציין כי האשה השכילה בדיון הנ"ל בהמלצת ביה"ד להגיע להסכמה לגירושין ולוותר בסכום גדול של חוב הכתובה בסך 120.000 ₪, אילולי שידעה כי מדובר בהתחייבות סרק של המערער וכי כל מטרתו ומבוקשו אך ורק לתת גט, האשה לא הייתה נותנת הסכמתה לגירושין ולהתפשרות בחוב הכתובה. המערער לא קיים דבר וחצי דבר מהתחייבויותיו כלפי אשתו לשעבר וכלפי בנו, עד היום הזה המערער לא נשא במזונות בנו הקטין ולא נושא חלק שווה בגידול וחינוך הקטין.

עד למועד הגירושין המשיבה לא קבלה מזונות אישה, האשה הסתמכהעל כספי הכתובה שנפסקו בעבורה לסייע בידיה להסתגל כאם חד הורית אשר משתכרת בכ4000 ₪ לחודש בלבד, ומתגוררת עם בנה הקטין בדירה שכורה.

עיקר ערעורו של המערער לא עומדת בתקנה קלה לתקנות הדיון כאשר לא הייתה טעות בהלכה ולא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות או פגם בניהול הדיון.

מטעמים פרוצדורליים יש לדחות ערעור זה על הסף שכן על פי תקנה קלח (1) בתקנות הדיון שבה נקבע כי: תקופת הערעור לכל בעל דין היא 30 יום מיום מתן פסק הדין, המערער הגיש את ערעורו ביום 25/04/2017 לאחר כששה חודשים ממועד מתן פסק דין חלוט בביה"ד האזורי מיום ו' במרחשון התשע"ז (07/11/2016).

 

דיון והכרעה

בפתח הדיון נציין כי ב"כ המערער הגיש בכתב הסיכומים ציטטות לחוק החוזים תשל"ג בתוקפם של חוזים שנערכו בטעות או בכפיה או בהטעיה או בחוסר תום לב כי יש לבטל את החוזה.

כמו כן המעיין בתיק האזורי בתיק הגירושין יראה שאכן ב"כ המערער (הראשון, גליל יאסו) הגיש בקשה לביה"ד קמא מיום 28/03/2016 שביה"ד ימנה מתורגמן לשפת האמהרית לדיון שייערך ביום 29/03/2016 אמנם הב"כ ציין כי הוא דובר אמהרית אולם רצוי כי יהיה מתורגמן מטעם ביה"ד הנכבד, אולם בסופו של יום דיון זה לא נערך בסיבת העדרו של ב"כ המערער.

אכן אחר העיון אין ביה"ד רואה מקום לטענות אלו שיש בהם ממש כדי לבטל את ההסכם שנערך בין הצדדים וכדלהלן; אמנם ביה"ד רואה כי טענת המשיבה כנגד קיום ערעור זה אינה נכונה כאשר לטענתה עיקר ערעורו של המערער היא על החלטה מיום ו' במרחשון התשע"ז (07/11/2016) שמני אז עברה וחלפה לה כחצי שנה מהגשת הערעור,

 

 טענה זו אינה מדוייקת שכן המערער הגיש ערעור על החלטת ביה"ד מיום י"ח באדר התשע"ז (16/03/2017), אשר ניתנה על כתב תביעה שהגיש בביה"ד קמא מיום י"ז באדר התשע"ז (15/03/2017), כאשר תביעה זו מוקנית ע"פ החוק כמופיע בתקנה קכט (1) מתקנות הדיון:,

 

"בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בענינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם".

מכל מקום ביה"ד אינו רואה סבה מוצדקת דיה להגשת כתב התביעה בבה"ד קמא מזה כחלוף ארבעה חודשים מהחלטה מיום ו' במרחשון התשע"ז (07/11/2016), כאשר המעיין בכתב התביעה יראה שאין שום עובדה חדשה או ראיה חדשה שנוספה בכדי לעכב את הגשת כתב התביעה כל כך הרבה זמן, וכמצויין בהחלטת ביה"ד קמא:

 אם אכן לא הבין הבעל את משמעות ההסכם, מדוע בא לסדור גט ללא שבדק את משמעות ההסכם? מדוע נזכר הבעל אך ורק לאחר ארבעה חדשים, כי לא הבין את משמעות ההסכם וכו'???!!!

 

רוב ככל טענות המערער הוצגו כבר בכתב התביעה שהגיש בביה"ד האזורי, טענת ב"כ המערער אשר מלין כי החלטת ביה"ד קמא מיום י"ח באדר התשע"ז (16/03/2017) ניתנה יום לאחר הגשת כתב התביעה ע"י הגרוש וזאת ללא שנדרשה תגובת המשיבה וללא קביעת מועד לדיון וללא חקירות הצדדים ולהביא ראיות בפני כב' ביה"ד קמא וכל זאת כנגד ההלכה וכתקנות הדיון.

 

ביה"ד דוחה מכל וכל טענה זו שכן כמופיע בתקנה קל (1) מתקנות הדיון נאמר:,

בית הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה.

ואכן משנוכח ביה"ד קמא כי אין בטענות ב"כ הגרוש טענות של ממש וכל טענותיו אינם אלא ככתב אישום, החליט ביה"ד את אשר החליט בלי זימון הצדדים כפי החוק המוקנה לו בתקנות הדיון. 

 

כמו כן במפורש נאמר ע"י ב"כ (הראשון) של המערער אשר ייצגו בדיונים בהליך הגירושין ובחתימת ההסכם, כי הוא דובר בשפת האם של המערער, ואל לנו לחשוד שב"כ המערער לא ייצגו כראוי, יותר מדויק לומר כי ב"כ אשר ייצגו בהליך הגירושין הסביר לו היטב את ההסכם ובשפתו, וכעולה בהחלטת ביה"ד האזורי מיום י"ח באדר התשע"ז (16/03/2017):

כי הבעל היה מיוצג ע"י משרד עו"ד דוברי אמהרית. הבעל אף ניהל באמצעות ב"כ זה מו"מ על פריסת הסכום של ה 60,000 ₪, כשביה"ד מציע פריסה מסוימת, והבעל מביע התנגדות, וחוזר חלילה. עד שלבסוף הושאר הדבר להכרעת ביה"ד. כך שכל הטענה שהבעל "לא הבין ולא ידע", אין לה על מה להתבסס.

כאמור, ביה"ד שוכנע למעלה מכל ספק, שהבעל, ברצותו גירושין, הסכים להסכם הנ"ל מרצונו החופשי, כדי להימנע מדיוני הוכחות וכו', ולאחר שביה"ד נוכח ששני הצדדים הבינו היטב את משמעות ההסכם.

יש מקום גדול לדחות את תביעת המערער ע"פ ההלכה בטענתו העיקרית כי לא הבין את אישורו של ההסכם, ע"פ המבואר בכמה מקומות בבית יוסף ובשו"ע חו"מ סי' מה (סעי' ג)  סי' סא (סע' יג), ובאהע"ז סי' סו (סעי' יג) במ"ש הרמ"א עם הארץ שבא לגרש, ואמר אח"כ שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובתה, אינו נאמן דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה, ומקורו טהור בתשובת הרשב"א ח"א (סי' תרכ"ט), וע"ע במ"ש מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ג חאהע"ז (סי' יג ושם אות ד). מכל מקום אין ביה"ד נכנס למו"מ בהלכה זו אחר שכבר פרט ביה"ד האזורי בהחלטתו מיום י"ח באדר התשע"ז (16/03/2017) כי המציאות הובררה בפני הדיינים במהלך הדיון כי שני הצדדים הבינו היטב את משמעות ההסכם ולא נעשתה כל כפייה, ואדרבה במהלך הדיון הבעל העלה התנגדויות בפני ב"כ עד שהגיעו להסכם.

 

אמנם האמת יורה דרכו מה שאכן יש לדון בטענתו של המערער לחזור ולדון על גופו של ההסכם וכנאמר בדיון בפנינו מיום י"ט באלול התשע"ז (10/09/2017, פרוטוקול שו' 103).

ב"כ המערער: אנו הגשנו תביעה [בבה"ד קמא] לביטול ההסכם [ונדחתה], וע"ז ערערנו ורוצים לבטל את ההחלטה [שלא לבטל את ההסכם].

 

המעיין בדיון שנערך בביה"ד קמא מיום ו' במרחשון התשע"ז (07/11/2016) ובהחלטתו שנתן באותו יום יראה נכוחה כי הצדדים אכן הגיעו לסיכום ופשרה ביניהם אך לא נעשה חתימה על הסכם כל שהוא או קניין על כך, כמקובל בבתי הדין.

 

אם כן "לכאורה" צודק המערער בטענתו לחזור בו מההסכם, כדי לדון בטענה זו צריך להרחיב מעט במו"מ של הלכה זו, הנה ידוע מאי דקימ"ל בשו"ע שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב (סעי' ז);

אף על פי שנתרצו הבעלי דינין בפשרה בב"ד, יכולים לחזור בהם כל זמן שלא קנו מידם, דפשרה צריכה קנין, אפילו בשלשה; אבל אם קנו מידם, אין יכולים לחזור בהם   

ובאר הסמ"ע[8] (ס"ק טו),

אפילו התובע נתרצה לוותר עם הנתבע ולמחול לו מקצת תביעות, ומחילה א"צ קנין. שאני מחילה דעלמא דמעצמו ומרצונו מחל לו, משא"כ במחילה דפשרה דע"פ הדיינים מוחל לו, "וכדי שלא יטעון אח"כ הדיינים הטעו אותי בדבריהן, משום הכי בעי קנין", ומהאי טעמא אפילו כבר אמרו לו הדיינים ענין הפשרה, שהנתבע יתן לו כך וכך והתובע ימחול המותר, אפ"ה צריך קנין אפילו התובע, כיון שלא מדעתו מחל לו. ע"כ.

וע"ע בנתיבות שם (חידושים ס"ק ט) שכתב בשם הט"ז,

דאם מחל להפצרת הדיינים יכול לומר לא היה לבי שלם למחילה רק להשמט מהפצרתם, ונכון.

הרי להדיא כל זמן שלא היה קנין, הצדדים יכולים לחזור בהם, וע"ש בסמ"ע (ס"ק יד) שאפ' קבלו מראש  לדון  בפני ביה"ד יכולים לחזור בהם כל זמן שלא היה קנין, וה"ה בנ"ד. וע"ע בפת"ש שם (ס"ק יא).

 

אך בנ"ד יש לדון בטענה זו, כי הנה כחלק מתביעת האשה היה שהיא מוכנה להתפשר על סכום הכתובה ולהתגרש בהתאם לכך שהבעל יסיר את תביעתו בביהמ"ש לענייני משפחה לחייב האשה ואמה בהחזרת כספים של החתונה, ובדיון שנערך בביה"ד הגדול (פרו' שו' 26) ב"כ הבעל טען שאכן הבעל פעל כפי ההסכם ובטל את תביעתו בבית המשפט.

 

לפ"ז לכאורה נראה שאין הבעל יכול לחזור בו ולדון בהסכם מחדש וכפי שיבואר,

 

בבית יוסף חושן משפט (סימן יב) כתב וז"ל,

וכתב עוד [הרשב"א] (סי' רב) שנשאל בית לראובן ועליה לשמעון ופשרו ביניהם פשרנים שיעשה ראובן בנין כך וכך בעליה ושמעון יעשה בנין כך וכך בבית והתחיל שמעון בבנין ועשה מקצת וכן ראובן עשה מקצת בנין כדברי הפשרנים ועכשיו טוען ראובן אי אפשי בפשרה כיון שאין בה קנין והשיב כיון שקבלו עליהם "והלך זה והחזיק והלך זה והחזיק" אין אחר חזקה כלום.

וכן פסק בשו"ע שם סעיף יב,

שנים חלוקים בבנין שבקרקע, ופשרו ביניהם בלא קנין, כיון שקבלו עליהם ובנה זה קצת וזה קצת כדברי הפשרנים, אינם יכולים לחזור בהם.  

ומדברי מרן למד הערוך השולחן (שם סעיף יד) וז"ל,

מה שאמרנו דפשרה צריכה קניין היינו דווקא כשלא קיימו עדיין את הפסק של הפשרנים אבל כשקיימו את הפסק כגון מסירת ממון או חפץ להבע"ד או מסירת העסק או שהיו חלוקים בקרקע ועשו הפשרנים חלוקה ביניהם ובנה כל אחד על חלקו אין יכולים לחזור בהם אף בלא קניין וכה"ג בשארי דברים, [..] דקיום הפסק הוא יותר טוב מקניין [..]

אם כן ה"ה בנ"ד שהמערער הלך לבית המשפט והסיר תביעתו ע"פ הסכם הפשרה שסוכם בין הצדדים אין המערער יכול לחזור בו מהמשך ההסכם ולא לשלם את חוב הכתובה בטענה שלא היה קנין, כי עצם קיום הפסק הוא הקניין, וכדברי הערוך השלחן. אמנם עדיין יש לדון בנ"ד כי הבעל יכול לטעון כי אכן מה שקיים מהפסק דהיינו הסרת התביעה בביהמ"ש אין יכול לחזור בו ולתבוע את האשה מחדש בבית המשפט, אבל תשלום הכתובה שעדיין לא שילם יכול לחזור בו. ובאמת שדין זה לא נפיק מפלוגתא והמערער לכאורה יכול לטעון קים כדעת הסוברים שיכול לחזור בו במה שלא קיים עדיין וכמו שנוכיח, דהנה הערוך השלחן סיים;

 

ואם מקצת הפסק קיימו ומקצת לא קיימו עדיין ורוצה אחד מהם לחזור על מה שלא נתקיים עדיין אינו יכול לחזור דהמקצת שקיים לא גרע מקניין.  "ואף שיש חולקים בזה" מ"מ נראה שכן עיקר לדינא.

חזינן בפשטות דעת הערוך השלחן דלא מהני חזרה אפ' על המקצת שלא קיים, אמנם עדיין דין זה לא נפיק מידי מחלוקת וכמ"ש העה"ש. ונראה בברור שהיש חולקים שציינו העה"ש הוא בעל הנתיבות וכמ"ש בביאורים (ס"ק ז), על דברי מרן השו"ע ובנה זה קצת וז"ל,

 

 עיין בסמ"ע (סקכ"ג) והן סתומים. ועיין תומים [אורים סקט"ז] שכתב דמיירי במחולקים על מי לבנות הכותל המשותף, שכל אחד אומר שעל חבירו לבנותו, ונתפשרו שיבנו אותו שניהם, ומשום הכי אף שהתחיל אחד לבנות לא הוי גילוי דעת להשני שנתרצה בפשרה, כיון דלפי דבריו בלאו הכי על השני לבנותו, משום הכי בעינן שגם השני יתחיל לבנות, ואז איכא גילוי דעת ששניהם מתרצין, ע"ש. והוא תמוה לפי עניות דעתי, דמה בכך שהתחיל, "דמכל מקום יכול לחזור בו מהמותר, דאטו אם נתפשרו בלא קנין שאחד יתן לחבירו מנה ונתן מקצת וכי לא יהיה יכול לחזור בו מהמותר". ואפשר שכונתם על מה שכבר בנה אינו יכול לתבוע ממנו החצי דהוי כמו שסילקו כבר.  

הרי שפתותיו ברור מללו שאף שקיים חלק מהפסק יכול לחזור בו משאר הפסק וא"כ גם בנ"ד  יכול לטעון המערער קים לי כדעת הנתיבות שיכול לחזור בו משאר הפסק. אלא שאחר העיון  בנ"ד אין מקום לטענה זו וכפי שנפרט, פשטות לשון מרן השו"ע שסתם ולא חילק וכתב, ובנה זה קצת וזה קצת כדברי הפשרנים, אינם יכולים לחזור בהם. משמע שלא יכול לחזור בו כלל וכמו שמוכח מהתומים שלמד כן ועל זה השיג הנתיבות, וכן נראה דס"ל כהתומים הסמ"ע (ס"ק כג) והגר"א (ס"ק כב).

 

וכן הוא להדיא בשו"ת מהרשד"ם חו"מ (סימן יג), בראובן שתבע את שמעון והתפשרו בניהם ללא קנין ונתן לראובן הב' אלפים לבנים וכבר זכה בהם ראובן, וכעת רוצה לחזור בו שמעון בטענה שלא היה קנין וע"ז השיב המהרשד"ם וז"ל,

 

תשובה: נלע"ד שהדבר ברור הוא יותר מביעתא בכותחא שאין בדברי שמעון ממשות שאם כוונת שמעון היא שמאחר שלא נטל קנין על הפשרה שיכול לחזור לפי שאמרו פשרה צריכה קנין לזה אני אומר כי הבל יפצה פיו כי ברור הוא שהקנין אינו רק לקיים הדבר כדי שלא יוכל לחזור בו אחר גזרת הדיין או הפשרן אמנם אם קיים הפשרה או הגזרה עליו ונתן בידו מה שגזר הדיין או הפשרן עליו אין לך קנין גדול מזה וע"ש שכתב שדבר זה ברור הוא כשמש...

ואפי' למ"ד דמחילה צריכה קנין דוקא היכא דאינו יודע מה הוא הדבר שהוא מוחל אבל אם יודע ומחל בההיא דעבד אליבא דכ"ע במחילה לבד סגי וק"ו הדברים ומה התם בדבורא בעלמא אחר שמחל אינו יכול לחזור בו הכא "דעביד מעשה ונתן בידו המעות מי הוא הפתי שיאמר שצריך קנין"

והביאו הש"ך (ס"ק טז) [וע"ע בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' יא]. וע' בכנה"ג בהגה"ט (אות טז) שציין לדברי המהרשד"ם וכת' שכ"כ עוד אחרונים שאם כבר נתן מה שגזר הפשרן, אף על פי שלא נטל קנין אינו יכול לחזור בו, מהריב"ל (ס"א כלל י"ז סי' צ"ו), והרש"ך (ח"ג סי' מ"ד) והוא פשוט, מכ"ש ממה שכת' הריטב"א ז"ל הביא דבריו רבינו ב"י (בסימן זה מחודשין י), והרשב"א בתשו' הביאה רבינו ב"י בסימן זה (מחודשין ז), וכן הסכים בני שמואל. וחזר על זה בהגהות (בית יוסף אות לו). והוסיף שכן הסכימו הר"ש הלוי ומהרא"ש ז"ל בתשות הר"ש הלוי ז"ל חו"מ (סימן כ"ו). ע"ש. וע"ע בשו"ת מור ואהלות חחו"מ (סי' לג).

 

אמנם עדיין יטען הטוען שכל מ"ש האחרונים שהביא הכנה"ג הנ"ל שאחר שנתן הפשרן ועביד מעשה אין לך קנין גדול מזה ואין יכול לחזור בו, זה דווקא כלפי מה שנתן אבל מה שלא נתן יכול לחזור בו וכמ"ש הנתיבות הנ"ל, וא"כ המערער בנ"ד יכול לחזור בו עדיין מתשלום הכתובה.

 

אך אין בטענה זו ממש בעובדא דידן, כי המעיין בגוף העובדות יראה נכוחה שהבעל הוא שתבע תחילה את הגירושין והאשה סרבה לכך, ורק לאחר שהבינה שאין סיכוי להמשך חיים משותפים ביניהם הסכימה להתגרש בתנאי לכך שישלם 60,000 ₪ מסך הכתובה, וכנ"ל בדיונים שנערכו בביה"ד קמא, ובכתבי הסיכומים. וכן בדיון בפנינו (פרו' שו' 43) טענה האשה:

 

ב"כ המשיבה: הוא (המערער) קיבל את חלקו בהסכם (גירושין) וכעת אחרי שחלק הארי בהסכם כבר נעשה הוא מבקש לבטל אותו.

וכנ"ל כי כשבוע "לאחר הסכמת הצדדים והחלטת ביה"ד הצדדים התגרשו".

 

לאור כך נראה ודאי שאין הבעל יכול לחזור בו ולדון בהסכם מחדש וגם לדעת הנתיבות וכמו שמוכח מדברי רבותינו האחרונים וכדלהלן;

 

בתשובה בשו"ת ארח מישור (חו"מ סח' יח, לרבינו רחמים אליהו חזן זצוק"ל בנו של החקרי לב) כתב וז"ל,

והנה נראה דכיון שהפשרה היתה בלי קנין אף אם האמת כדברי היורש שנתפשרו שפיר היו יכולים לחזור בהם כמו שפסק מרן ז"ל בש"ע (ח"מ סימן י"ב סעיף ז) דכל פשרה בלי קנין אפילו שנתפשרו בבה"ד יכולים לחזור בהם יע"ש. אלא דעם כל זה נראה דהפשרה קיימת כיון שכבר קבל אבי האשה התשע מאות (א"ת) אין לך מעשה גדול מזה ועדיפא מקנין וכמו שהביא מרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג (סימן י"ב הגה"ט אות י"ו) משם מוהריב"ל ז"ל (ח"א סימן צ"ו) ומוהרש"ך (ח"ג סימן מ"ר) ומוהר"ש חיון ז"ל, דאם כבר נתן מה שגזר הפשרן, אע"פ שלא נטל קנין אינו יכול לחזור בו, יע"ש.

ואין לומר דכל זה שכתבו הרבנים הנזכרים אינו אלא דוקא לגבי הנתבע דכיון דעשה מעשה ונתן עדיף מקנין אמנם לגבי התובע שהוא תובע מנה ופשרו בחמשים אע"פ שלקח נימא דיכול לומר מה אעשה כוונתי היתה ליקח החמשים ומחר אתבע את השאר הא לא איריא חדא דאעיקרא לגבי התובע שהוא המוחל מעיקרא אי פשרה צריכה קנין תליא בפלוגתא דרבוותא דלדעת ה"ר ישעיא וראב"ן וראבי"ה ז"ל אינה צריכה קנין דמשנתרצה אינו יכול לחזור בו,

[..] ועוד דגם זה בא מפורש בהדיא בדברי הרב הגדול מוהרח"ש ז"ל (בח"ב סימן ל"א) דהוא הדין לתובע כיון שקבל המעות על פי מה שגזרו הפשרנים דשוב אינו יכול לחזור בו. יע"ש. [..]

וכעין זה כתב בספר חשק שלמה (הספרדי, מגדולי חכמי תורכיה) בהגהות הטור חו"מ ( סי' יב ס"ק יא);

אם כבר נתן מה שגזר הפשרן אף על פי שלא נטל קנין אינו יכול לחזור הרשד"ם סימן י"ג הובא בכנה"ג ס"ק ט"ז והביא ראיה לדבריו מהא דהריטב"א והרשב"א ז"ל שהביא הר' בבית יוסף יע"ש וכבר הרשד"ם בחושן משפט (סוף סימן י"א) כתב כן והביא ראיה מהא דהריטב"א ז"ל יע"ש. ועיין במהרח"ש ספר תודת חיים חלק ב' סימן ח"ל דהוא הדין התובע דכל שנעשה מעשה שקבל מה שפשרו דאינו יכול לחזור בו. יע"ש.

וז"ל התורת חיים (מהרח"ש ח"ב סי' לח),

איברא דקי"ל דפשרה צריך קנין ולדעת רוב הפוסקים אפילו אחר הפשרה צריך קנין הנתבע כמבואר בספרי הפוסקים ובטור חו"מ סימן י"ב, אמנם יראה שזה דוקא קודם הפרעון. אמנם אחר שהוציא הנתבע ממון מידו ונתן לתובע לית דינא ודיינא דודאי לא גרע מפשרה בקנין ואדרבה אלים יותר מקנין, וכן ראיתי אחר זה במוהרר"י ן' לב ז"ל (ח"א סימן צ"ז), והכא כיון שנתחייב לערל הבגדים ונתנו הבגדים אל השר אין לך פרעון גדול מזה.....

[..] ועוד יראה דכי היכי דאמרינן לגבי נתבע לכולי עלמא אינו יכול לחזור כל שנעשה מעשה שפרע, הוא הדין לגבי "תובע" כל שנעשה מעשה שנתפרע מה שפשרו אינו יכול לחזור בו ולתבוע השאר, כך נראה לי באופן דיראה מטעם זה שהפשרה שעשו ביניהם קיימת [..]

לאור האמור יראה הרואה שגם לדעת נתיה"מ (סק"ז) שכתב דמי שנתחייב סך מסוים בפשרה "ופרע מקצתו" יכול לחזור בו מהמותר ומבואר דאין בפרעון המקצת גילוי דעת לריצוי על הפשר ולפי"ז היה מקום לומר דה"ה לגבי התובע אף שקיבל את תביעתו לפי ההתפשרות אין בכך גילוי דעת על ויתור המותר, אך לאור דברי רבותינו האחרונים שמימיהם אנו שותים ודאי שיש לחלק דכל שקיבל כל הסכום ע"ד שלא יתן לו עוד הוי שפיר גילוי דעת לרצוי על הפשרה שהרי גם מדברי הנתיבות מוכח פשוט שאם נתן הנתבע את כל הסכום שהתפשרו שאין הנתבע יכול לחזור בו.

 

וע"ע בשו"ת בשו"ת שמש ומגן (ח"א חחו"מ סי' ב) שכתב,

והנה נראה דפשרה צריכה קנין משום שהיא בנויה על הסכמים וויתורים ולכן צריכה חיזוק וקיום וכן מתבאר מדברי התוס' בסנהדרין (ו ד"ה צריכה קנין) דנר' מדבריהם דעצם הפשרה חלה אלא שיוכל לחזור בו ולכן עושין קנין שלא יוכלו לחזור בהם, ולפ"ז אם לא עשו קנין ולא חזרו בהם הוי' פשרה גמורה וכ"ה בשו"ע בסי' י"ב ס"ז נמצא דעצם הפשרה ל"צ קנין ורק קיום הפשרה צ"ק בכדי שלא יוכלו לחזור בהם ודו"ק. ויש ראיה לזה מדברי מרן החיד"א זצ"ל בקו' חזה התנופה (באות ל"ז) עיי"ש, שמתבאר מדבריו כל שנעשה מעשה א"י לחזור בהם ואפילו שלא היה קנין וכן מפורש בערוה"ש....

השתא דאתינן להכי חזינן כל היכא שקבל התובע את תביעתו בפשרה שהסכים עליה שאינו יכול לחזור בו דאין לך קנין גדול מזה, וה"ה הכא בגופא דעובדא שהמערער קיבל את תביעתו להתגרש בפשרה שנעשתה בין הצדדים ודאי שאינו יכול לחזור בו מחלק הפשרה ולדון על חיוב הכתובה.

 

מסקנא: בהא נחתינן ובהא סלקינן,

טענת המערער, שלא הבין את ההסכם נדחה וכנ"ל ובהחלטת ביה"ד האזורי קמא אשר ירדו לגופו של ענין והוכיחו כי המערער הבין ע"י ב"כ את ההסכם.

טענתו, כי החלטת ביה"ד קמא מיום י"ח באדר התשע"ז (16/03/2017) ניתנה יום לאחר הגשת כתב התביעה ע"י הגרוש וזאת ללא שנדרשה תגובת המשיבה וללא קביעת מועד לדיון וללא חקירות הצדדים, נדחית וכנזכר כי ביה"ד קמא פעל ע"פ תקנה קל (1) תקנות הדיון.

טענת המערער לחזור ולדון בהסכם נדחית, ואע"פ שלא נעשה קנין בהסכם הפשרה, וזאת משום שהמערער ביצע בפועל חלק מקיום ההסכם בהסרת תביעתו בביהמ"ש לעניני משפחה נגד האשה ואמה. ובפרט שהמערער קבל את תביעתו להתגרש שאין לך קנין גדול מזה וכנ"ל בדברי הפוסקים.

  

פסק דין

הערעור נדחה, על המערער לשלם את הכתובה וההוצאות שנפסקו בביה"ד האזורי.

בנסיבות העניין אין בית הדין הגדול נותן צו להוצאות בגין הדיון שהתקיים בפנינו.

פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

 

 

 

 

 


[1] ביוגרפיה - מהרי"ק

רבי יוסף בן שלמה קולון (המהרי"ק) נולד בצרפת בשנת ה"א ק"פ (1420) לערך ונדד הרבה בחייו. הוא ישב בעיקר בצפון איטליה, שם כיהן כרב בכמה קהילות חשובות. תשובותיו זכו לשם ולתפוצה רבה. תלמידו היה ר' עובדיה מברטנורה, בעל הפירוש המפורסם למשנה. המהרי"ק נפטר בשנת ה"א ר"מ (1480)

[2] ביוגרפיה - הלכות גדולות-ר' שמעון קיירא בעיר בצרה שבדרום מזרח בבל. בשנת ד"א תקפ"ה (825) הוא כתב את ספר הלכות גדולות, שבמשך הזמן תפס את מקומו של ספר הלכות פסוקות כספר העיקרי של תורת הגאונים. ספר הלכות גדולות מתבסס הרבה על ספר הלכות פסוקות וגם על ספר השאלתות של ר' אחאי גאון, כשר' שמעון מרחיב את הספר ומביא גם מתורת אמוראי א"י. הוא כתוב לפי נושאים, בערך לפי סדר התלמוד.

[3] ביוגרפיה - פרי חדש-רבי חזקיה די סילוה נודע כאחד מגדולי הפוסקים במאה הי"ז. הוא נולד בליוורנו בשנת תט"ז (1656), שם למד מפי הרב שמואל קוסטא ורבי יהודה שאראף - שד"ר מארץ ישראל שהגיע לליוורנו.

בהיותו בן עשרים (תל"ו - 1676) עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.

[4] ביוגרפיה - דרכי נועם.רבי מרדכי הלוי חי במאה ה - 17 וכיהן כאב"ד בקהיר למעלה מארבעים שנה. הוא חיבר שו"ת דרכי נועם. אף בנו, ר' אברהם, היה משיב גדול, ותשובותיו נדפסו בספרו גינת ורדים. ר' מרדכי נפטר בשנת ה"א תמ"ה (1685).

[5] ביוגרפיה - בית יהודה-אחד מהרבנים המפורסמים ביותר בעיר אלג'יר בתקופה האחרונה. כראש בית הדין של אלג'יר הוא חיבר פסקים רבים, והתכתב עם רבנים ממרוקו, מאיטליה וממצרים. בשנת ה"א תקט"ז (1756), בסוף ימיו התיישב בירושלים ונפטר שם בשנת ה"א תק"כ (1760).

[6] ביוגרפיה -רבי שלמה בן אדרת, הרשב"א, תלמיד רבנו יונה והרמב"ן, נולד בברצלונה שבספרד בשנת ד"א תתקצ"ה (1235) ונפטר שם בשנת ה"א ע' (1310).

[7] ביוגרפיה - מהרשד"ם-רבי שמואל בן משה די מדינה (המהרשד"ם), אחד מגדולי החכמים הספרדיים אשר בשאלוניקי - ירושלים של הבלקנים - נולד בשאלוניקי בשנת ה"א רס"ו (1506) למשפחה ספרדית, שם למד ונהיה לרב ולמנהיג.

[8] ביוגרפיה - סמ"ע-ר' יהושע ולק (פלק) ב"ר אלכסנדר הכהן (כ"ץ) נולד בערך בשנת שט"ו (1555) בפולין. היה תלמידם של המהרש"ל והרמ"א. מתלמידיו היו מגדולי הדור הבא: ר' יהושע חריף מקרקא בעל 'מגיני שלמה', ר' יששכר איילנבורג בעל 'באר שבע', ר' שבתי שפטיל הורוביץ בן השל"ה בעל 'ווי העמודים' ועוד. נפטר בשנת שע"ד (1614).

הרה

הרה"ג אליהו גורדון שליט"א עוזר משפטי בבית הדין האזורי תל אביב ובית הדין הרבני הגדול בירושלים.

"גדול השלום"

כח בית הדין לכוף בענייני שלום בית.

 

הרה"ג אליהו גורדון שליט"א

עוזר משפטי בבית הדין האזורי תל אביב ובית הדין הרבני הגדול בירושלים.

 

 

הנה כמה מצינו שהקפידו חז"ל על עניין שלום הבית בין איש לאשתו והבאת שלום בין אדם לחברו, ומוני המצוות כללו את זה בכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך"  (עיין סמ"ק מצוה ח.)

"לאהוב את חבירו" דכתיב (ויקרא י"ט) "ואהבת לרעך כמוך", ובכלל זה הבאת שלום שבין אדם לחבירו ומכריעו לכף זכות, והוא מהדברים שאין להם שיעור כאמור במסכת פאה (פרק א:) אלו דברים שאין להם שיעור ... והבאת שלום בין אדם לחבירו.

ובהרבה דברים התחשבו חכמים בעניין זה הן כשיקול בהקדמת מצווה על חברתה וכמו שאמרו "נר ביתו וקידוש היום" – נר ביתו עדיף משום שלום ביתו (שבת כג), ואף כהיתר לעשות דברים שבדרך כלל אסורים. וכמו שמצינו (יבמות סה) מותר לשנות מפני השלום רבי נתן אומר מצוה, ואף התירו לסייע בידי עוברי עברה קודם זמן העבירה כמו שמצינו (בגיטין סא) בעניין משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחיים, ועוד כהנה רבות.

ובמסכת דרך ארץ מצינו: אמר רבי ישמעאל גדול הוא השלום, שמצינו שוויתר הקדוש ברוך הוא על שמו שנכתב בקדושה שימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.

ומכאן למד רבי יהודה לוותר על כבודו כדי להטיל שלום בין איש לאשתו כדאיתא בגמרא (נדרים סו) ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר"ש, ר' יהודה טעים, אמר: ק"ו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו - אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני - על אחת כמה וכמה.

אמנם מה שיש לנו לדון הוא, האם לבית הדין כוח כפיה בעניינים אלו, והאם יש מקור לכפית אחד הצדדים לשוב לחיי שלום עם רעהו. ודאי הדברים פשוטים כי מאחר ומצווה היא, יעשה בית הדין כל שביכולתו כדי להביא את הצדדים לשלום בית. ומנגד ברור גם כי יש גבול ליכולת התערבותו של בית הדין בעניין הצדדים וכמו שמצינו בשו"ת ריב"ש (סימן טו) והביאו הרמ"א באבן העזר (סימן א סעיף ג') שלא נהגו כבר כמה דורות לכוף על הזיווגים לפי שתרבה הקטטה והמריבה. וכך נראה לדקדק מדברי הרמ"א (בסימן קיט סעיף ג') שכתב שהיום אין איסור לגרש אשתו ראשונה מאחר שאינו בעל כרחה, ואיסור זה לגרש אשתו ראשונה הוא שכופין על כך כמבואר בדברי הב"ש שם. ולכאורה אף שהוא מדעתה הרי אין זה אומר כי הינה רוצה בכך אלא שמוכרחת לכך מחמת תביעת הבעל, ומדוע אין בית הדין כופין מצד חובתם להטיל שלום בית? ומבואר שמשום הא אין בית הדין כופין, ובפשטות שאין שייך מציאות של כפיה בפועל כנגד רצון הצדדים.

אם כן השאלה העומדת לפנינו הינה לגבי מקום שרואה בית הדין כי יש טעם להתערבותו ובמידה ויתערב בדבר יש סיכוי ששלום הבית יתייצב בין הצדדים, אמנם אחד מהצדדים אינו רוצה כעת לפעול בדרך זו, ונשאלת השאלה האם יש כוח וסמכות לבית הדין לכופו בדבר. דוגמה לדבר יכולתו של בית הדין להפנות את הצדדים ליעוץ מקצועי שאפשר שיביא שלום ביניהם ואף שהדבר עולה בממון רב, או אפשרותו של בית הדין לחייב את הבעל להמשיך ולשלם מזונות לאשתו למרות שיתכן כי מצד עצם הדין פטור הוא בכך.

ונראה שלבית הדין כוח וסמכות לכך מכמה ראיות ונקדים להביא ראיות לגבי כוחו של בית הדין לחייב את צד אחד בדברים שעושה כנגד הדין, היינו כנגד מה שהשתעבד לצד השני, ולאחר מכן נוסיף על כך לגבי כוחו של בית הדין לחייב גם בדברים שאינו חייב מצד הדין.

עיין בהפלאה בקונטרס אחרון סימן עז אות א': ונראה להבין דבריו דס"ל דהא דמורד מתשמיש מוסיפין ע"כ אין ההוספה תשלומין תחת מה שמונע ממנה התשמיש דהא עונה לא הו"ל דבר שבממון כדאיתא לעיל (ס"ט ס"ו) ועמ"ש שם אלא שתקנו כדי שיהא הברירה בידה שלא לכופו להוציא מיד כמו במדיר ומומין, א"כ זה התקנה להוסיף הוא משום תקנתא דידהו דשמא יחזור ממרדו בגלל ההוספה כדקאמר הש"ס גבי מורדת.

הרי מבואר שחכמים תיקנו קנס על הבעל (במקום לכופו להוציא) כדי למצות את אפשרות שלום הבית, ועיין בספר דברי יוסף לגר"י כהן זצ"ל (סימן עז) שהוכיח דברים אלו גם מדברי הר"ן בכתובות.

עיין שו"ע אבן העזר סימן עד סעיף י: כן היא שאמרה: אין רצוני שיבואו לבית אביך ואמך, אחיך ואחיותך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד, מפני שמריעין לי ומצירין לי, שומעין לה. הג"ה: ודוקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה; אבל בלאו הכי אין שומעין לה, דהא המדור אינה שלה רק של בעלה (המ"מ פרק י"ג דאישות).

ומבואר שאף שהמדור הינו של בעלה וזכותו להכניס שם מי שירצה מכל מקום באופן שרואים בית דין כי הדבר יכול להוביל לקטטה בינה לבין בעלה, הרי יכולים וצריכים לפגוע בזכויותיו הממוניות כדי לשמור על שלום הבית.

ועיין אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (פס"ד בעמוד פג): אין הבי"ד מקבל את הטענה שאין לאשה הזכות להכתיב תנאים לבעלה בעניין החזרת שלום הבית ומחובתה היא לשוב לבעלה ללא כל תנאים. במה דברים [עמוד פה] אמורים שחובתה לשוב בלי תנאים, כשהבי"ד מכיר שאפשר לה לחיות עם הבעל בשלום פחות או יותר. אבל כשביה"ד משוכנע שהדרישה לשלום מצד הבעל איננה אלא תכסיס, אזי יש כוח ביד ביה"ד להטיל על הבעל תנאים בכדי להבטיח את השלום, שאין אנו מוסרים בת של אברהם אבינו לעינויים מתמידים.

וזכר לדבר שיש אפשרות להטיל תנאים מעין אלה אנו מוצאים בעניין גביית כתובה. כי הנה מדין המשנה והגמרא והגאונים וכל הפוסקים ז"ל הלכה רווחת בישראל שאין כתובה נגבית מחיים, אלא אם גירשה הבעל, ואף על פי כן אם רואה בית הדין שהבעל מרגיל קטטה ורוצה לעזוב את אשתו מוציאים כתובתה ממנו (תשובות מהר"י הלוי ז"ל, סימן ט"ז)

ומצאתי דברים מפורשים בשלטי הגיבורים על המרדכי (כתובות אות ט'), שכתב לגבי מקרה בו עזבה האשה את הבית ודן שאם לוותה חייב הבעל לשלם, וכתב בסוף דבריו: ועוד בלאו הכי נראה שיש כח ביד ראש הקהל לברור להם פשרנים להכריח לעשות ככל אשר יצוו דקיימא לן הפקר בית דין היה הפקר, ירובעל בדורו כמשה בדורו, כיון דאיכא בהאי מילתא מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו

ומבואר מדבריו, שאף אם מצד הדין אין חיוב, מכל מקום כשרואים בית הדין כי יש מקום לשלום בית, יכולים לחייב אף במקום שאינו חייב מהדין.

 

 

 

 

 

הגר

הגר"ע שחר שליט"א, דיין בביה"ד ת"א. בשיעור בפני טו"ר

פסיקת הוצאות משפט

הרה"ג עידו שחר שליט"א דיין ביה"ד ת"א

הקדמה:

בסוף כל הליך משפטי, קטן כגדול, ביה"ד נדרש להכריע אם יש מקום לפסוק הוצאות משפט. ניתן לומר שזו ההכרעה השכיחה ביותר בבתי הדין, אף על פי שבפסקי הדין ובמאמרים השונים, סוגיא זו לא זכתה למקומה הראוי לה לפי שכיחותה.

הזכות למשפט צדק, היא זכות יסוד של כל אדם באשר הוא, לכן רואה ההלכה בזכות זו, דבר בסיסי וחיוני שצריך שינתן בחינם, כשאר צרכיו הבסיסיים של האדם.

הדבר נכון כלפי חובתם של הדיינים לדון דין צדק, כמאמר הגמ' בבכורות כט א:

"הנוטל שכרו לדון - דיניו בטילים.... מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא: ראה למדתי אתכם וגו' (דברים ד ה) - מה אני בחנם אף אתם בחנם".

ובגמ' בכתובות (קה א):

"והתניא מכוער הדיין שנוטל שכרו לדון אלא שדינו דין היכא דמי אילימא אגר דינא והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים אלא אגר בטלה וקתני מכוער הדיין הני מילי בטלה דלא מוכח קרנא בטלה דמוכח הוה שקיל".

וכ"פ מרן השו"ע חו"מ סי' ט סעי' ה':

"הנוטל שכר לדון, כל דיניו שדן, בטלים, אלא א"כ ידוע שלא נטל בהם שכר. ואם אינו נוטל אלא שכר בטילתו, מותר, והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו".

שכרם של הדיינים שמשולם מקופת המדינה, אינו משולם עבור כך שהדיינים ממלאים את חובתם לדון דין צדק, אלא במסגרת החובה הכללית החלה על הציבור לפרנס את החכמים והדיינים, וכמו שכתב הטור חו"מ סי' ט:

"וכתב הר"י ברצלוני נהגו ברוב מקומות לעשות לב"ד קופה שפוסקין מזון ב"ד ופרנסתם לכמה עולה בשנה ומגבין אותו בתחילת השנה או בסופה ואין בזו משום תורת שוחד ותורת אגרא כי חובה הוא על כל ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם".

וכ"פ מרן השו"ע שם סעי' ג:

"נהגו לעשות לבית דין קופה, שפוסקין ממון לפרנסת ב"ד, ומגבין אותה בתחלת השנה או בסופה, ואין בו משום תורת שוחד ותורת אגרא, כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם".

הדבר נכון גם כלפי ההוצאות שנגרמות לצדדים מחמת ההליך המשפטי, כמאמר הגמ' סנהדרין (לא ב):

"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד כופין אותו וילך לבית הוועד אמר לפניו רבי אלעזר הנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו".

במקום הוועד התביעה מתבררת טוב יותר, כמש"כ הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ו ה"ט) שהוא "מקום שיש בו חכמים גדולים ומומחים לרבים", ואם נתבע שמפסיד בדין חייב לשלם לתובע את הוצאותיו, מדוע כופין את הנתבע ודן בעירו, ידונו בבית הועד, ואם התובע יזכה בדין ישלם לו הנתבע את הוצאותיו?

מכאן למדו הראשונים שנתבע שהפסיד בדין אינו חייב לשלם לתובע את יציאותיו. דהנה ז"ל הרא"ש (סי' מ) והמרדכי (סי' תשז) שם:

"מכאן ראיה מי שיתחייב בדין אינו משלם לשכנגדו יציאותיו אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת".

 

פרק א: הוצאות סרבנות.

ענף א: מקור הדין ודעות הראשונים.

כתב הרא"ש שם:

"והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא אלא שרצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבוא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין היה ר"מ מחייבו לפרוע כל יציאותיו והביא ראיה מפרק הגוזל בתרא (דף קיב ב) דאמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא אבל למיכתב עליה פתיחא לא מהימן דממונא קמחסר ליה. פירוש קודם שיקרעו כתב הפתיחא עליו לתת שכר הסופר שכתב הפתיחא והוא הדין לכל שאר הוצאות שהוציא".

וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל קז סי' ו) ומהרי"ק (סי' יא) ורבינו ירוחם נ"ג ח"א וריב"ש (סי' תעה).

והרא"ש בתשובה (כלל עג סי' ב) הוסיף וכתב:

"וששאלת: מאימתי חייב המסרב לתת יציאותיו שכנגדו, משעה שנכתב עליו סרבנות, או שלשים לאחר מכאן; נראה לי משעה שנעשה סרבן, אפילו קודם שנכתב הסרבנות".

וכ"פ מרן בשו"ע (חו"מ סי' יד סעי' ה):

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת. וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן)".

ואולם, בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתקמ) כתב:

"ואם תבעו בערכאות של גוים והוצרך להוציא הוצאות בדיינין וטוענין. והיאך ישלם ואדרבא הוא עושה שלא כהוגן ועובר על לפניהם ולא לפני גוים. ואפלו סרב הנתבע ומתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות ולהוציא הוצאות גם כן בזה יראה לי שאינו חייב דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא. ואינו דומה לדינא דגרמי שעושה מעשה בגוף הדבר שהוא מזיקו כשורף שטרותיו של חברו ודומין לו. וכן אינו דומה להוצאות דפתיחא משום דב"ד מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם ליום שקובעין".

ובב"י חו"מ שם הביא את דבריו, וכתב:

"ומדברי תשובות הרא"ש כלל ע"ג סימן ג' נראה שאם מתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות ולהוציא הוצאות חייב לפרוע לו כל יציאותיו והכי מסתבר".

ומרן בשו"ע שם כתב:

ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אף על פי שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו.

והרמ"א כתב:

ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו"ם, חייב לשלם לו, וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות ב"ד, כדלקמן סי' כ"ו.

הכרעת הרמ"א, שחייב לשלם הוצאות בערכאות, אם עשאו ברשות בית דין. מרן השו"ע, כתב דעת הרא"ש בסתם, ודעת הרשב"א בשם י"א, ולהלן נאריך בביאור דברי הראשונים, ונורה באצבע שלרוב האחרונים הרא"ש והרשב"א לא פליגי, וגם לסוברים שהרא"ש והרשב"א פליגי, העיקר להלכה כדעת הרא"ש, וגם בדעת מרן השו"ע יש לצדד כן, וכן דעת מרן זצוקלה"ה.

 

ענף ב: מחלוקת הרא"ש והרשב"א

חלק א: ביאור הבאה"ג והגר"א

מדברי מרן והרמ"א נראה שנקטו בפשטות שהרא"ש והרשב"א פליגי אם נתבע שסירב וגרם לתובע הוצאות בערכאות, חייב לשלם לתובע את הוצאותיו.

ובבאה"ג שם אות ע - ע"ד היש חולקים שכתב הרמ"א - כתב:

"הביאו הב"י וכתב הכי מסתבר, ולענ"ד שמה שלא כתבו המחבר הב"י משום שהוא כוללו במש"כ לעיל קודם הי"א חייב לפרוע לו כל יציאותיו".

והגר"א (שם ס"ק ל) כתב:

"ויש חולקין. כנ"ל אבל אם היה מסרב כו' וגרמי הוא".

הרי שמפרשים שדעת הי"ח שהביא הרמ"א, היא דעת הרא"ש שהביא מרן השו"ע בריש הסעי', ומאותו הטעם.

ובטעם המחלוקת הרשב"א והרא"ש כתב הגר"א שם:

"ויש מי כו' ויש חולקין כו'. בפלוגתא דר"י וריצב"א בתוס' דב"ב כ"ב ב' בד"ה זאת דס' ראשונה ס"ל כר"י דגרמי הוא שעושה עצמו ובשעת מעשה בא ההיזק וס' האחרונה ס"ל כריצב"א דבדבר השכיח קנסינן וה"נ שכיח".

ובבאה"ג אות ס שם כתב, שהדעה השניה היא דעת הריב"ש בסי' תעה, גם בשו"ת הרמ"א סי' קח כתב שאלו דברי הריב"ש שם, גם בספר אגודת אזוב ציטט דברי הב"י הנ"ל, שכ"כ בשם הריב"ש, ולא בשם הרשב"א, ועי' שו"ת שב הכהן סי' צט שהעיר, שבתשובת הריב"ש שם לא מיירי בהוצאות בערכאות, רק בתשובת הרשב"א הנ"ל.

ויל"ע, לרשב"א שס"ל שהוצאות סרבנות הם גרמא בעלמא, מדוע נתבע שסירב חייב בהוצאות פתיחא?

בשו"ת אגרו"מ (חו"מ ח"ב סי' כו) כתב:

בתשובת הרשב"א... ומסיק ול"ד לפתיחא משום דב"ד מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם, ואין כוונתו דפתיחא שאני משאר הוצאות דליכא בזה שום חלוק......אבל כוונתו דכיון דב"ד מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם, היינו שאין זה מן הדין אלא מקנסא אין זה אלא על הסירוב לב"ד ישראל עד שהוצרך להוציא הוצאות לכפיה לבא לפניהם, אבל לערכאות אף שנתנו לו רשות ולא עשה איסור במה שתבע בערכאות, מ"מ לא קנסוהו משום דליכא עכ"פ דין שיהיה מחוייב הנתבע לילך לערכאות והב"ד לא יסייעוהו להביאו לערכאות, לכן לא שייך שיקנסוהו כשלא חייב לשלם ההוצאות מדינא, ומכיון שהוא גרמא בניזקין שפטור מדינא לא חייבוהו בההוצאות...

מבואר מדבריו, שלרשב"א, כל פעולה שבית הדין היה כופה על הסרבן אם היתה ידינו תקיפה, חייב הסרבן לשלם לחברו את ההוצאות שנגרמו לו בגלל סירובו לבצע את אותה פעולה.

ולכאו' לדבריו צ"ב מש"כ הגר"א והבאה"ג שמשמע מדבריהם שהדעה הב' בשו"ע פליגא על הדעה הראשונה שסרבן חייב בהוצאות סרבנות.

אבל לאחר העיון נראה שגם לגר"א ובאה"ג, הרשב"א והריב"ש לא פליגי על מש"כ השו"ע בדעה א' דסרבן חייב לשלם הוצאות סרבנות, אלא שפליגי בטעם הדבר, שלדעת הרא"ש הוא משום דד"ג, ולכן חייב גם בהוצאות בערכאות, ולדעת הרשב"א והריב"ש הוא משום קנס והפקר בית דין, לכן אי אפשר לחייב בהוצאות בערכאות, מן הטעם הנ"ל.

 

חלק ב: ביאור האגודת אזוב והיש"ש

בש"ך ס"ק יב ציין למש"כ האגודת אזוב על הטור שם. והביא שם בתחילה דברי הב"י הנ"ל בשם הרשב"א – וכ' שם שהב"י כ"כ בשם הריב"ש – ואח"כ כתב וז"ל:

ופליאה נשגבה בעיני על מה שכתב ב"י, דמדברי תשובות הרא"ש נראה אם הוצרך להעמידו בערכאות וכו' חייב וכו', הלא המעיין שם בדבריו אינו יכול להכריע שסובר הרא"ש כן, כי לא הוזכר שם כלל דין ערכאות רק מדין חיוב המסרב לתת יציאותיו שכנגדו משעה שנכתב עליו סרבנות.... ואם כן שפיר נוכל לומר שסובר גם כן הרא"ש באם עבר והעמידו בערכאות, כיון שעשה שלא כהוגן שעובר על לפניהם ולא לפני גוים, שאינו חייב ליתן לו ההוצאות. ואפשר שגם הרב ב"י הדר מזה לדייק כך מדברי הרא"ש, שהרי בפסקיו מסיק כדעת מי שאומר שאינו חייב לשלם הוצאותיו והשמיט דעת הרא"ש, אף על פי שכתב עליו בספרו והכי מסתבר כדפרישית....והשתא מש"כ מהרמ"א שם על דברי הב"י ויש חולקין... צריך עיון לדעת מי ומי הם החולקין.... דהא ע"כ דעה זו שכתב הב"י שסובר דאינו חייב לשלם הוצאותיו, מיירי שהעמידו בערכאות בלי רשות בי"ד, מדכתב היאך ישלם כיון שעשה שלא כהוגן וכו', ואי מיירי ברשות בית דין למה עשה שלא כהוגן....ואומר אני שאעפ"י שאינו מבואר בתשובות הרא"ש שסובר כן... יש להוכיח ממקום אחר שסובר הרא"ש כן, והיינו מדכתב הרא"ש בסו"פ החובל אהא דאמר רבא מנא הך מילתא דאמרי אינשי קרית לחברך ולא ענייך רמי גודא ושדי עילויה. דכתיב יען טהרתיך ולא טהרת לא תטהרי עוד. מכאן פסק רב פלטאי ז"ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו... וכ"כ המרדכי בפרק מרובה.... והן הן דעת החולקין... וזהו שכתב הרמ"א וכן נראה עיקר ובלבד שעשאו ברשות בית דין, כלומר הלכתא כוותיהו, אבל לא מטעמם, שהם סוברים שרשאי להביא לערכאות בלי רשות בית דין... ואנן לא קיי"ל הכי.. וכמ"ש הטור חו"מ ר"ס כו.

מכלל דבריו נלמד, שהא"א סובר, שסרבן שנתבע לערכאות ברשות בית דין, חייב לשלם הוצאות לכו"ע, והוא בכלל הוצאות סרבנות. וכך מסתברא, דהטעם שכתב האגרו"מ שאין חיוב בדין על הנתבע להופיע בערכאות, קשה להבנה, דגם הוצאה זו היא תוצאה של סרבנותו.

ובש"ך ס"ק יג ציין למש"כ היש"ש ב"ק פ"י סי' יד, וז"ל שם:

והיכא שצריך להוציא עליו. כגון שמסרו בפני ערכאות של גוים, או שאר הוצאות בפניהם. נראה שאין צריך לשלם. וכן כתב הרשב"א, בתשובה בסימן תתק"מ..... ואם תבעו בערכאות של גוים, והוצרך להוציא הוצאות בדיינים וטוענין, היאך ישלם. אדרבה, הוא עושה שלא כהוגן, ועובר על לפניהם ולא לפני גוים. ואפילו סרב הנתבע, ומתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות, ולהוציא הוצאות. גם כן בזה יראה לי שאינו חייב, דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא.... וישרו דבריו בעיני, היכא דלא נטל רשות מבי דינא. ואף היכא שאין צריך ליטול רשות מבי דינא כגון שכתב לו בשטר, שיכול לכופו בין בדיני ישראל בין בערכאות של גוים, והוא אלם, כדפי' בפרק החובל, סימן (ס"ד) [ס"ה], מכל מקום פטור, מטעם גרמא. אבל היכא דהוה אלם, ונטל רשותא מבי דינא, והרשוהו. ועל פי ב"ד נזקק עמו בפני ערכאות של גוים. פשיטא דמחייב לשלם. ודמיא לפתיחא דבי דינא.

הרי שגם היש"ש מפרש דברשב"א מיירי באופן שתבע בערכאות בלי רשות בי"ד, אבל ברשות בית דין, כל הוצאה שמוציא היא כהוצאות פתיחא, שהסרבן חייב בהם. ודו"ק ביש"ש שם, שהביא דברי הרא"ש והמהר"ם והרשב"א, ולא כתב דפליגי. ובזה פליג על הא"א שס"ל שפליגי. הש"ך הביא דברי הא"א והיש"ש בלי חולק, משמע שס"ל כוותיהו להלכה.

ונציין, שגם הרמ"א בתשובה סי' קח – ציין לו בכנה"ג שם הגה"ט אות כח - פירש דברי הרא"ש והרשב"א כיש"ש, דז"ל שם:

גם יתחייב כל הוצאות והיזקות שיגיע לאלמנה או באי כחה ע"י זה כדין המסרב וכמ"ש הרא"ש כלל ע"ג סימן ג', שמאחר שמכריח להכריחו ע"י כותים מחוייב לו כל הוצאותיו. ואף על גב דבתשובת הריב"ש סי' תע"ה לא משמע כן..........אנו אין לנו אלא דברי הרא"ש וכמ"ש הגאון הקאר"ו דהכי מסתברא. ועוד דגם הריב"ש לא קאמר אלא אם הלך מעצמו בעש"כ אף על פי שבדין עשה ס"ל דאין מחוייב לו הוצאות בזה, אבל ברשות ב"ד פשיטא דיש כח ביד ב"ד להפקיר ממונו ושיתחייב לו הוצאות והזיקות.

הרמ"א בתשובה מפרש כא"א, אלא שס"ל שהעיקר להלכה כרא"ש, שאם הלך בלי רשות נוטל הוצאותיו, ודלא כמו שפסק בשו"ע שם.

 

חלק ג: ביאור המהרשד"ם

בכנה"ג שם ציין לדברי המהרשד"ם בתשובה חו"מ סי' לה, דז"ל:

שאלה שנית ראובן שאל משמעון חוב בשט' שהיה לו ולא רצה לפורעו והתרה בו והוציא הוצאה לגבות חובו והיה כתוב בשטר שההוצאות יהיו עליו כעיקר החוב וגבה ממנו עיקר החוב וההוצאות אח"כ בא שמעון ותבע לראובן בדין שנטל ממנו רבית שהחוב לא היה אלא מנה ונטל ממנו מנה וחצי: תשובה דע ודאי שיפה אמר' שרבית אין כאן ומ"מ צריך לידע כי ראובן צריך לברר שתבע לשמעון בב"ד של ישראל ושמעון לא ציית דינא כי על כיוצא אמרו קרית חברך ולא ענך ארבא שדי עלויה ובכי האי גוונא לא מבעיא שאם גבה ההוצאות ראובן שאין מוציאין אותם מידו אלא אפי' לא גבה עדיין ב"ד מחייבין לשמעון שיפרע ההוצאות לראובן ודין זה תמצא בח"מ סימן י"ד ושם בב"י ולא אחוש להאריך במה שכתוב בעט ברזל ועופרת ואעפ"י שכאשר ההוצאות ע"י ערכאות של גוים נר' שיש קצת מחלוקת מ"מ כי שלחו ב"ד ישראל בעדו ולא בא לכולי עלמא הדין עם המלוה וכ"ש בנ"ד שכבר גבה דאין מוציאין מידו ודי בזה לשאלת הב'.

ונעתיק דברי הכנה"ג שם:

אמר המאסף אפשר לי לומר דלא פליגי הרא"ש והרשב"א, דהרשב"א מיירי בדלא שלחו בי"ד של ישראל בעדו אלא מתוך סירובו שלא היה רוצה הלווה ללכת לבית דין הוליכו לערכאות של עכו"ם, אבל הרא"ש מדבר בשלחו אחריו ולא בא, וזה ע"ד שכתב הרשד"ם בחחו"מ סי' לה בנדון שלו, א"נ הרשב"א מיירי בשלא נטל רשות מבי"ד והרא"ש מיירי בנטל רשות מבי"ד, וכ"כ הר"מ איסרלס בתשובותיו סי' קח, ועיין בספר המפה, אבל כל זה איננו שווה וכו'....

מבואר מדבריו שלמהרשד"ם, כאשר סירב לבא לבית דין, ותבעו לערכאות אפילו בלי רשות בית דין, נוטל הוצאות לכו"ע, ומחלוקת הרשב"א והרא"ש היא באופן שאפילו לא תבעו לבית דין, אלא על סמך סירובו, תבעו מיד לערכאות. והכנה"ג ר"ל לפי דרך המהרשד"ם דהרא"ש והרשב"א לא פליגי כנ"ל.

 

חלק ד: ביאור כנה"ג

בכנה"ג סי' יד (הגה"ט סי' כח), הביא ביאור הרמ"א והמהרשד"ם, דהרשב"א והרא"ש ל"פ, ומסיק:

אלא שכל זה איננו שווה לי, שמהטעם שנתן הרשב"א נראה שבכל גוונא פוטר אותו בין שלחו בעדו בין לא שלחו בעדו, בין נטל רשות מבי"ד בין לא נטל.

הרי שס"ל דלרשב"א הסרבן פטור מהוצאות בערכאות בכל ענין.

 

חלק ה: ביאור ושב הכהן

רעק"א ואמרי ברוך בסי' יד שם מציינים למש"כ בשו"ת ושב הכהן סי' צט, דז"ל שם:

ולפענ"ד הקלושה, כיון שמדברי הרשב"א בתשובה נראה להדיא שמה שהוציא בערכאות שעמדו לפניהם לדין פטור לשלם אעפ"י שסירב לבא עמו לדין ישראל, וי"ל שהרא"ש אינו חולק וכנ"ל, ודאי דפטור. אבל אם עשה ברשות בית דין חייב לשלם. אבל אם כפה אותו על ידי ערכאות שיעמוד עמו לדין ישראל, כיון שסירב מלעמוד עמו לדין והוצרך לכופו ע"י ערכאות, לפענ"ד יש לומר שחייב לשלם לו הוצאות אעפ"י שלא עשה ברשות בית דין, דכוון שעשה זאת מחמת סירובו.

הכלל העולה מדבריו, שכל הוצאה שהוציא התובע כדי לגרום לסרבן לציית לדין תורה, מחייבים את הסרבן בהוצאה, בין אם היתה בדין ישראל ובין אם היתה בדין עכו"ם, וכל הוצאה שהוציא, שאינה כדי לגרום לסרבן לציית לד"ת, אעפ"י שנגרמה מחמת סרבנותו, אם התובע לא קיבל רשות בי"ד, פטור הסרבן ממנה.

ועי' בשו"ת אגרו"מ שם שהאריך להוכיח שדברי הושב הכהן הם העיקר להלכה, וזו גם דעת מרן השו"ע והרמ"א בביאור מח' הרא"ש והרשב"א.

 

חלק ו: הוצאות בערכאות שאינן תלויות בשיקול דעתו של התובע

בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' פט בהשמטות כתב וז"ל:

בענין הוצאות בדא"ה ע"ע בתשו' מהרא"ל צינץ סי' ל' אות ה' ואות ו' שהעלה בהא דבלא רשות ב"ד לא נתחייב לשלם לו הוצאות שעשה היינו הוצאות שאינו מחויב לשלם בערכאות. אבל במה שנתחייב בדיניהם מחויב לשלם הוצאותיו כפי חק דיניהם. ובפרט אם הנתבע העמיד לו טוען (אדוואקאט /עורך דין/) למצוא טצדקו /תחבולה/ לפטור א"ע בדא"ה שלא כדין ובאמת חייב לו אזי חייב לשלם להתובע הוצאות שעשה להעמיד ג"כ טוען כזה. שהרי הי' התובע מוכרח לזה להציל מעותיו דאל"כ הרי יזכה כנגדו הנתבע שלא כדת. ולכן אין לו להפסיד לתובע הוצאותיו דהנתבע אפסיד אנפשי' שהי' לו לחקור אם בד"י חייב לשלם ישלם. ועוד שהרי קיבל הנתבע ע"ע דין ערכאות במה שהוציא הוצאות להעמיד לו טוען מומחה בדא"ה ע"ש עוד בזה. וע"ע בתשו' שו"מ מ"ת ח"ב סי' ע"ט. /עד כאן ההשמטה מהמחבר זצ"ל/. /הגהת המחבר במפתחות לספר/ הג"ה: שוב הגיעני מכתב מרב אחד מארץ הגר וכתב לי שהמנהג שם בקבלה מגדולי הדור הקדום וכל תלמידי הח"ס שכל המוציא הוצאות על חבירו בדא"ה יפסיד רק הוצאות תביעה הראשונה. אבל מה שעשה אחר כך להלאה הוצאות כיון שהנתבע לא תבעו לדין תורה אחר שהשיג מערכאות תביעה הראשונה הרי קיבל עליו לנהוג המשפט בדיני א"ה ואיהו דאפסיד אנפשיה. /עד כאן ההגהה/.

המהרש"ם מחדש שכל הנדון אם לחייב בהוצאות שהיו בערכאות, הוא רק בהוצאות שאינן מחויבות המציאות, ומסורות לשיקול דעתו של התובע, אבל הוצאות שהן מחויבות המציאות כדי לזכות בתביעה, כמו במש"כ שם, שהנתבע לקח עו"ד, והתובע יודע שבלי עו"ד יפסיד בודאי תביעתו, הנתבע חייב לשלם ההוצאות. וכתב שני טעמים, מפני שהנתבע היה צריך לחקור אם בדין ישראל יתחייב לשלם, ומפני שהנתבע קיבל ע"ע דין ערכאות.

צריך להוסיף ביאור לטעם הראשון, שהיה על הנתבע לברר אם יזכה בדין ישראל לפני שמוציא הוצאות בערכאות, ומשלא עשה כן, לא יכול לטעון שהוכרח לשכור עו"ד כדי להינצל מתביעה ממון שלא כדין תורה. ומ"מ צ"ב, מדוע חייב לשלם לתובע הוצאותיו? מכאן ראיה למה שאכתוב לקמן, שבמקום שאין לתובע שיקול דעת אם להוציא הוצאות או לא, הנתבע חייב לשלם לתובע את הוצאותיו גם במקום שאין סרבנות.

הטעם השני, הוא כטעם הראשון שכתב הנתיבות ביאורים סי' כו ס"ק ב, בהא דהתובע את חברו בערכאות, אין נזקקים לו. ועיי"ש שכתב שהטעם השני, דאין נזקקים לו משום קנס, הוא העיקר, אבל אכתי אפ"ל שגם לטעם השני, חייב הנתבע הנ"ל שגרם לתובע הוצאות בערכאות.

 

חלק ז:הכרעה במחלוקת הרא"ש והרשב"א

לרוב האחרונים הסוברים שהרא"ש והרמ"א פליגי, הרמ"א הכריע כדעת הרא"ש. גם הגר"א שכתב שנחלקו בטעם דד"ג, פסק בסי' שפו ס"ק ו שהעיקר להלכה כריצב"א, וכך הכריע הש"ך שם ס"ק א. עי' גם בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' פט, ובשו"ת פעולת צדיק ח"ג סי' רסג הוכיח מהא דכתב מרן דעת הרא"ש בסתם ודעת הרשב"א בשם י"א, דנקט לעיקר כרא"ש, גם בדברי גאונים סי' נ אות ד' ז' ח', ובפד"ר ג' מעמ' 18, ובפס"ד ביה"ד הגדול בהרכב מרן זצוקלה"ה הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי הובא בפד"ר י' עמ' 14, שכך מקובל לפסוק. ובפרט לפי מש"כ הגר"א שם והחוו"י בפת"ש שם בביאור ההלכה דלך ואבא אחריך – עי' להלן – דחייב משום דד"ג, וכדעת הריצב"א הנ"ל, ומצאנו לגדולי האחרונים שהביאו דין זה, דלך ואבא אחריך להלכה, עי' נתיבות ביאורים סי' רלב ס"ק י', נודע ביהודה תניינא אבה"ע סי' צ', דברי גאונים כלל יב אות ד' וז'.

שו"ר מי שדן בענין זה של פסיקת הוצאות, וציין למש"כ מרן זצוקלה"ה ביב"א ח"ג חו"מ סי' ד' אות ח', שבמקום שמרן הביא סתם וי"א בחו"מ, אפשר לטעון קי"ל כדעת הי"א. ואולם, בנד"ד עדיף טפי, מפני שבב"י כתב מרן שמסתבר כדברי הרא"ש, וגם אפשר שבמקום שקיבל רשות מבית דין, כו"ע לא פליגי שהמסרב חייב לשלם הוצאותיו, לכן נראה שבכל כעין נד"ד, העיקר לדינא כדעת הרא"ש, וא"א לטעון קים לי כרשב"א באופן שהתובע קיבל רשות מביה"ד לתבוע בערכאות. 

ובענין זה, עיין גם בספר צדק ומשפט ובספר ברכות המים חו"מ שם, ודו"ק.

 

ענף ג: מי הוא הסרבן

המסרב לד"ת חייב בהוצאות שגרם לחברו בסרובו.

בדברי הראשונים לעיל מיירי במי שמסרב לבא לד"ת. אך גם מי שמסרב לציית לביה"ד נקרא סרבן, דז"ל רבינו ירוחם (מישרים נ"ג ח"א):

וכן נמי מי שלא רצה לעשות צווי בית דין חייב לפרוע משעה שסרב כל היציאות.

וכתב הרא"ש בתשובה (כלל עג סי' ב):

וששאלת: מאימתי חייב המסרב לתת יציאותיו שכנגדו, משעה שנכתב עליו סרבנות, או שלשים לאחר מכאן; נראה לי משעה שנעשה סרבן, אפילו קודם שנכתב הסרבנות.

וכ"פ הרמ"א שם (ס"ה) וכתב הש"ך (ס"ק יא) בשם המהרש"ל, שמשלם הוצאות מאז שסירב בפועל, עוד קודם שביה"ד פסק שהוא סרבן.

ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' פג כתב:

ועוד עבר הזמנתו שהביא הוא עצמו, וכן איתא בתקנת ר"ג מ"ה, וז"ל במקום שיש שם חרם ב"ד אם יבא אדם שם, ובא חברו והזמינו לדין בפני עדים אפי' בשוק, חל עליו חרם עד שיבא ויטעון בב"ד. או אפי' בלא עדים דלא איבריה סהדי אלא לשקורי, אלא דאין כותבין סרבנות בלא עדו' עכ"ל. ש"מ הא איכא סהדי כתבי' סרבנות. וכת' מהר"ם סרבן ב"ד צריך ליתן כל הוצאות שיוצי' עליו להכריחו.

מבואר מדבריו שגם בלי הזמנה של בית דין, כאשר הנתבע מחויב להופיע לפי דין, ואינו מופיע, חייב לשלם לתובע את הוצאותיו. וכ"כ בשו"ת פעולת צדיק שם, בשם כמה מחשובי האחרונים. ובענין זה עי' גם דברי גאונים כל נב אות ד, מש"כ בשם האחרונים, בגוונא דהנתבע סירב בינו לבינו, ותבעו בערכאות בלי רשות בית דין, שאינו מקבל הוצאותיו בערכאות. ואין מזה סתירה לדברי המהר"ם מינץ, דתביעה בערכאות צריך שתהיה ברשות בית דין דווקא.  

יתרה מכך, מצאנו בראשונים, שגם אדם שלא משיב בזמן לביה"ד נקרא סרבן.

דז"ל המהר"י ווייל סי' מב:

והנה רבי ישראל הביא בידו עדות איך שאביו ר"ח ובנו ישראל קבלו בקניין סודר להניח כל דברי ריבותם עלי מחמת הירושה שהניח ליווטן ז"ל תוך שלושים ימים. וגם ביד רבי ישראל עדות שעמד תוך ל' יום ותבע מאביו ר"ח שיקיים מה שקבל עליו בקניין ורבי ישראל היו טענותיו בידו למסור אותם לר"ח. ור"ח לא רצה לקבל הטענה רק דחה אותו בדברים ואמר גם אני רוצה לעשות לקבולי והכל היה דבר שפתים דיבורא דלית ביה מעשה. ור"ח כתב לי וקא מתריץ דיבוריה שלא נעשה בזה סרבן כיון שבנו רבי ישראל רוצה לטעון וכתב בטענותיו זילזולים וקינטורים משום האי טעמא לא רצה לקבל הטענות כי לא רצה לדון עמו אלא בדרך שאלה. ואמינא דעתא דידי אי משום האי טעמא העביר ר"ח המועד לאו שפיר עבד וטענתיה לאו טענה. ואם היה לו שום פקפוק היה לו להציע דבריו לפני הדיינים או לפני הפרנסים ומדלא קיים מה שקבל עליו דינו מפורש באשר"י פרק זה בורר דפסק מהר"ם הנעשה סרבן בדין יפרע לכשכנגדו כל יציאותיו שהוציא עליו. ולרבי חיים נמי דיינינן הכי יפרע לרבי ישראל כל יציאותיו שהוציא על זה מיום שכלו הל' יום.

ובשו"ת הרמ"א מבואר, שאפשר להתיר לתובע לתבוע בערכאות, כאשר הנתבע מושך את הזמן, ולחייב את הנתבע בהוצאות התובע, דז"ל בסי' קח:

אמנם אם ימשיכה עוד בטענות רעועות ובהמשכות כדי שלא יהא גמר לדבר זה תוך שלשים יום ומצדו יבצר, מוסיף על הנח"ש הנ"ל שתהיה כרוכה בצוארו, הנני מוכן ומזומן להסכים עם אותן שנתנו רשות לכמר קלמן לתבוע אותו בעש"כ ולהוציא את של האלמנה מיד חמיה שלא בטובתו, ואיהו דאפסיד אנפשיה. גם יתחייב כל הוצאות והיזקות שיגיע לאלמנה או באי כחה ע"י זה כדין המסרב וכמ"ש הרא"ש כלל ע"ג סימן ג', שמאחר שמכריח להכריחו ע"י כותים מחוייב לו כל הוצאותיו.

ובמהרי"ק סי' יא מבואר, שגם מי שהיתה לו סיבה לא להופיע בביה"ד, אלא שסיבה זו אינה מספקת לפי ההלכה, נקרא סרבן וחייב בהוצאות, דז"ל שם:

ואף על גב שכתב מהר"ר נפתלי שהיה לו ללוי להלך חוץ לגבולו וכו' מ"מ היה לו לשלוח שם בב"ד את שלוחו לעשות התנצלותו ולבקש זמן אחר והלכך פשע לוי אם לא שלח תוך ל' יום אבל מאחר שאמר מהר"ר נפתלי שהוא מסופק אם שלח לוי את בנו בתוך ל' אשר יעדו. ונלע"ד שאין לו לכתוב סרבנות על לוי מן הספק ולא מבעיא לדברי רבינו מאיר דסבירא ליה דעל הנתבע לפרוע (ב) כל ההוצאות שעשה התובע כשהנתבע מסרב לעשות ציווי ב"ד כמו שכתב התשב"ץ בשמו וכן נמצא בתשובה בשמו דודאי פשיטא שאין לכתוב הסרבנות כיון שיוציא ממנו חיוב ממון.

מבואר מדבריו, שאלמלא הספק בנד"ד, היה לוי נחשב סרבן, על שלא עשה התנצלות לפני ביה"ד, על כך שהוא צריך להלך חוץ לגבולו – עי' חו"מ סי' יא סעי' א' – והיה חייב בתשלום הוצאות.

ומי שמסרב לדון לפי המקובל בבתי הדין באותו מקום, ומתנה תנאים שאינם מאפשרים בירור אפקטיבי של הענין בדין תורה, כמו למשל, מי שמבקש לדון בדין תורה, בלי שיחתום על שטר בוררות כמקובל, אם נקרא סרבן, וחייב בהוצאות התובע, עיין שו"ת נאות דשא סי' נא שכתב וז"ל:

ולענין הטענה השביעית שטוענים השותפים מה שעפ"י סירובו של פלוני שלא רצה לעמוד עמהם למשפט יהודים הוציאו הרבה בעש"א כדי להכריחו לדין תורה....ופלוני אומר אדרבא כי הוא רוצה ד"ת רק שלא רצה שיהיה כתוב תיבת קומפראמעש (פשר).... ואומר כי תמיד רצה דית תורה והם רצו דווקא פשר... אין ספק שכל ההוצאות שהוציאו השותפים בעש"א אחר הפשר שהתפשר פלוני עם אותו השותף מחויב פ' לשלם להם מאחר שנתברר שמאז היה מסרב....

עי' שם בסי' מו, בהצגת השאלה, שלפי חוק המדינה שם, אין תוקף לשטר בוררין שנכתב בו לשון דין תורה, לכן היו כותבים לשון פשר, והנתבע התעקש שיכתבו לשון דין תורה, ביודעו שבכך יגרום שלא יהיה תוקף לשטר הבוררין. ופסק שהנתבע נקרא סרבן, ומשלם הוצאות התובעים בערכאות.

ועי' דברי גאונים כלל נב אות ח' שכ"כ בשם עוד פוסקים, ומסיק שכן נוהגים.

עד עתה עסקנו במי שתובע את חברו לערכאות בגלל שחברו מסרב לדין תורה, ומה דינו של התובע את חברו לערכאות וגורם לו הוצאות, ולאחר מכן חוזר ותובעו בדין תורה, עיין שו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סי' א, שכתב וז"ל:

שאלתם אם התובע שתבע משותפו מעות ושותפו טוען שנפסד עוד יותר ואדרבא הוא מחויב לשלם לו להפסד וכשראה התובע שעל פי דין תורה הקדושה לא יזכה הלך לערכאות וחברו הוציא עליו הוצאות וכשראה שאינו זוכה בערכאות חזר לבית דין לפסוק לו כדין תורה הקדושה וחבירו משיב לו שישלם לו הוצאות....בודאי הדין עמו שצריך לשלם מקודם היזיקו כדין הידוע ואחר כך יזקק להשיב על טענתו.

ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' צז, דן במקרה מורכב יותר, כדלהלן:

מהר"ר משה היה לו בת נשואה לחתנו.... ושבקה חיים... ולאחר מותה הניח בעלה כל אשר לו בבית חמיו ונסע לבית אביו, וכשחזר לבית חמיו סגר חמיו הדלת בעדו ולא הניחו ליכנס בביתו עד שיתן לו שכירות שהיה דר בבית איזה שנים, והלך חתנו אל השופט העיר וכפה אותו לפתוח הבית, ואח"כ נתן חמיו שוחד אל המושל שיעביר את חתנו מהירושה במשפט הערכאות שלהם.... וחתנו נתן שוחד ג' מאות ר"ט.. שיפסוק המושל לדון אצל דיינים ישראל, ותבע את חמיו בדין ישראל שיתן לו אותן הג' מאות ר"ט...ומשה מסר א"ע לד"ת, וחותן משה [אולי צ"ל והחותן משה] חייב לשלם כל ההוצאות שהוציא להעמיד הדין על תילה, ומה שהחותן רוצה לזכות א"ע מדברי המחבר ובעל המפה סי' י"ד וכ"ו, אין ענין כלל לנד"ד, דשם התובע הלך בערכאות לגבות חובו, בזה שפיר צריך דעת בי"ד... אמנם לבטל אשר עשה השני שלא כדין בערכאות, פשיטא שאי"צ רשות בית דין כלל, וא"צ שום התראה בעולם, ומכ"ש מי יתרה בו נגד המושל אשר חמתו...ופוק חזי בהוגזל בתרא בהאי גברא דבעי אחווי אתיבנא דחבירה מאי עביד ר"כ, ופשיטא בנ"ד את שלו הוא מציל... אף שיש לחלק התם לא היה לה"ג שום תועלת בתבינא דחבירה ובודאי מתכוון להזיק, אבל כאן החותן רצה להציל את שלו, אמנם כן יפה היה לו אם היה משיג שבעסק השכירות ידונו בד"י, אמנם עתה רצה לגזול את חתנו, ודאי חייב, ובעמוד והחזר קאי לחתנו כל הוצאתו.

רואים אנו, שגם הוצאות יזומות של הנתבע בערכאות, וגם אם אינן חלק מהליך משפטי תקין, כנ"ל, חייב התובע בערכאות לשלם לנתבע, שהוציא הוצאות כדי להתגונן מהתביעה. ועי' גם בשו"ת משפט צדק (ח"ג סי' לט), ובשו"ת אבקת רוכל סי' פ' בשם המבי"ט, ובספר זכרונות אליהו מני (חו"מ, מערכת ד' אות לג) מש"כ בשם כמה אחרונים, ובדברי גאונים כלל נב אות ד בשם כמה אחרונים, ובישכיל עבדי (ח"ה אה"ע סי' עב).

לסיכום: הפוסקים הרחיבו מאד את הגדר של סרבן שחייב לשלם הוצאות שנגרמו בגלל סרבנותו משעה שסרב, ואפילו לא סירב להדיא למצוות בית הדין, בגווני הנ"ל, חייב לשלם לחברו את הוצאותיו. עוד למדנו, שהתובע את חברו בערכאות, בכל גווני, חייב לשלם לו כל הוצאה נחוצה כדי להינצל מדיני ערכאות, גם בלי שקיבל הנתבע רשות מבית דין.

 

ענף ג': התנית הגשת כתבי בית דין בהתחייבות לתשלום הוצאות

הארכנו בהבאת דעות הראשונים, והכלל העולה, שגם את"ל כסוברים שאין לחייב בהוצאות משפט, לא הוי פחות מגרמא. ולהלן נוכיח שכאשר יש חשש לנזקי גרמא, אפשר לחייב את המזיק להתחייב לשלם את הוצאות חברו.

דהנה איתא בגמ' ב"מ קח ע"ב:

זבין לנכרי - נכרי ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא. שמותי ודאי משמתינן ליה, עד דמקבל עליה כל אונסי דאתי ליה מחמתיה.

וכתב הב"י חו"מ סי' קעה:

וכתב הרא"ש (סי' כח) והא דאין ממתינין עד שיבא היזק וינדוהו (או) [אז] עד שיפרע לו משום שהחמירו חכמים לקונסו שיכתוב לו שטר שעבוד על נכסיו ויחול השעבוד מעתה ומעכשיו. משמע מדבריו שאם לא קבל עליו כל אונסא דאתי ליה ובא לו נזק מהגוי שחייב לשלם. אבל הר"ן (ד"ה אלא) ובעל נמוקי יוסף (סד: סוף ד"ר) כתבו בשם הראב"ד (ב"ק קיד ד"ה משמתינן) משמתינן ליה עד דמקבל וכו' שמע מינה דכל היכא דלא קביל עליה אף על גב דאתי ליה אונסא לא מחייבי ביה עד דמקבל עליה דגרמא בנזקין הוא ופטור (ב"ק ס.). ומדברי הר"ן נראה דהרא"ה גם כן סובר כן ובפרק י"ב מהלכות שכנים (ה"ז) כתב הרב המגיד שהרמב"ן (ב"מ קח: ד"ה שמותי) והרשב"א (ב"ק קיד. ד"ה משמתינן) הסכימו לדעת הראב"ד ז"ל. וכן כתב המרדכי בהגוזל קמא (ב"ק סי' קטו) גבי הזורק מטבע של חברו לים הגדול וכו'.

והרמ"א חו"מ שם סעי' מ פסק כרוב הראשונים שאם לא התחייב לשלם, פטור, מ"מ אפשר לכפותו שיחייב את עצמו לשלם לחברו.

ובאיזה אופן מתחייב, הרא"ש כתב שמקבל על עצמו ע"י שמשתעבד בשטר, אבל יתכן שכ"כ לשיטתו, של"צ להתחייב, והשטר מוסיף שיעבוד נכסים, אבל לשאר הראשונים שס"ל שצריך להתחייב, באיזה אופן מתחייב?

והנה ז"ל המרדכי ב"ק סי' קיד קטו:

ואם תאמר מ"ש מהא דאמרינן פרק הרבית האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין דמשלם יש לומר דהתם כגון שקיבל עליו בפירוש אם לא אקנה לך אשלם ממיטב תדע דפריך מהא (*דאוביר) [*דאמר אם אוביר] ולא אעביד אשלם במיטבא ואי מיירי דלא קבליה עילויה מאי קושיא דאם אוביר דהתם קיבל עילויה הלכך בדקבליה עליה לשלם איירי ואי לא קביל עליה היה פטור לדברי הכל ומכאן אתה למד לכל הגרמות אם יקבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום לו הפסד שהוא חייב והיינו טעמא נמי דמוכר שדה לחבירו והשביחה והוציא עליו הוצאות הואיל וקיבל עליו חייב [*לשלם] והיינו טעמא דקאמר טול דינר והעבירני אם הוא צד דגים וגורם להפסד הואיל וקיבל עליו לשלם דינר חייב וכן השוכר חמריו ופועליו וגורם להפסיד שכרם במקום אחר (מ"מ) הואיל וקיבל עליו לשלם חייב דכולם גרמות נינהו ואי לאו שקיבל עליו היה פטור לד"ה והיינו טעמא דאמר האי מאן דזבין ארעא לעובד כוכבים אמיצרא דישראל משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאיתיליד [*מיניה] משמע שאם לא היה מקבל לא היה חייב משום דגרמא בניזקין הוא ולאו בר הזיקא ממש אלא קנסא קנסו ליה.

המרדכי כלל בחדא מחתא את כל המקרים של גרמא, ופסק שבכולם, כאשר מקבל על עצמו חייב. ומשמע ממסקנת דבריו שהוא חיוב בתורת קנס, ולפי זה גם קבלה בעלמא מועילה. וכך משמע מהראיה שהביא משכר חמריו ופועליו שחייב לשלם בגלל שגורם להם הפסד, אעפ"י שלא התחייב להם בקנין, רק התחייב לשלם להם אם יעבדו, ובסוף חזר בו. [עי' תוס' ריש השוכר את הפועלים שחייב מדד"ג, והמרדכי פליג עליהו].

שו"ר שנחלקו האחרונים בדעת המרדכי. עיין ש"ך סי' רז ס"ק כד שכתב שבמקום שאין אסמכתא, כמו בשידוכין וכדומה, לא צריך קנין, והביא ראיה מהדין דאם אוביר וכו' דל"צ קנין, וזה דלא כרמ"א שם סעי' טז שכתב שבהתחייבות באסמכתא בשידוכין צריך קנין, ועי' בקצות שם ס"ק ז שמסכים עם הרמ"א, ודוחה הראיה מאם אוביר, דשם קיבל החוכר הקרקע בשטר, והתחייב בשטר גם על זה.

ולכל הדעות, אפשר לכפות את מי שעלול לגרום לחברו נזקי גרמא, שיתחייב באופן המועיל לשלם את הנזקים שיגרמו לחברו, ואין בהתחייבות זו בעיה של אסמכתא, כל עוד מדובר בהתחייבות סבירה, מעין דינא דאם אוביר ולא אעביד וכו.

ומינה לדידן, כאשר בעל דין מגיש כתבי בית דין שעל פניו נראה שמדובר בהליכים מיותרים, שנעשים בחוסר תום לב, ועלולים לגרום נזקים לצד שכנגד, ביה"ד רשאי לדרוש מהמבקש התחייבות לתשלום הוצאות בטרם כתבי בית הדין יתקבלו, והדברים ק"ו, דאם בזמן חז"ל היו כופים בשמתא על זה, אנו רשאים להתנות את הגשת כתבי בית הדין בהתחייבות לתשלום הוצאות, שתוכל לשמש אותנו בבא עת, כבסיס לפסיקת הוצאות, גם לסוברים שגרימת הוצאות אינה יותר מנזק בגרמא.

 

ענף ד': התניית שמיעת ערעור בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות

לפי פרק טו לתקנות הדיון, ביה"ד הגדול רשאי להתנות את שמיעת הערעור בהפקדה כספית. עד שנת תש"ך, נוסח התקנה היה שונה, והתנה את שמיעת הערעור בהפקדת כתב ערבות. ראה גם בספרו של פרופ' שוחטמן, ח"ג עמ' 1404. בשנת תש"ך הושמטה תקנה זו. בפרוט' הועדה מיום 01/01/53 אין הסבר מדוע הושמטה התקנה. בשנת תשנ"ג תוקנה התקנה הנ"ל, וזה המצב המשפטי היום.

ובקצירת האומר. כתב מרן בחו"מ סי' סא ס"ה:

שטר שכתוב בו שיפרע ההוצאות על הכפל, אסמכתא הוא ואינו גובה. הגה: ואף על גב דכתב ביה דלא כאסמכתא וכו'. וע"ל סי' ר"ז בדיני אסמכתא.

וכתב הש"ך שם ס"ק י:

על הכפל כו' - כתב בסמ"ע ס"ק י"ב, דוקא בכה"ג שקיבל עליו לשלם כולי האי הוי אסמכתא, אבל בקיבל עליו לשלם ההוצאה לא הוי אסמכתא, כיון שנתחייב לשלם מה שמפסידו. ובזה יישב מה שהקשה בד"מ מהך דאם אוביר ולא אעביד לקמן סימן ר"ז [סעיף י"ג] ומביאו הב"ח [סעיף ז']. מיהו אם היתה לו סחורה מזומנת לקנות וטוען שהיה לו ריוח בו, אף שכתוב בשטר שנתחייב לשלם כל מה שמפסידו, פטור, וכמ"ש הב"י [סוף סעיף ו'] בשם תשובת הרשב"א [ח"ג סי' רכ"ז]. והטעם, דמניעת הריוח לא קרי הפסד כדאיתא בירושלמי [ב"מ פ"ט ה"ג] הביאוהו הפוסקים, המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, וגרע מגרמא בנזיקין דפטור, ותו, דמי ערב בדבר שהיה ודאי ריוח, דילמא אף היה מגיע הפסד, כ"כ הב"ח [סעיף ז']. ועיין לקמן סימן רצ"ב סעיף ז' בהג"ה, ומ"ש שם [סקט"ו].

ובשו"ת אגרו"מ חו"מ ח"ב סי' כו ענף ב כתב וז"ל:

והנה כמדומני שם בסימן ס"א איירי בשטר שנכתב בשעה שנעשה הדבר שבאם יזדמן שיהיה איזה סכסוך אחר זמן שיפרע הנתבע שיפסיד את ההוצאות, שלא רצה לעשות המלוה ושאר ענין שעשו השטר ביניהם אלא באופן שלא יפסידהו בהוצאות, שודאי שייך שיתנה שאינו רוצה להלוות לו, או כל שאר ענין שעשו, באופן שיהיה רשאי להפסיד לו בטענות שאינם כלום לדינא שלכן התנה שאם יתבעהו לב"ד ויתחייב בב"ד מחמת שידונו שאין טענותיו כלום יתחייב לשלם לו הוצאותיו, וכל הנידון הוא מדין אסמכתא שהוא ממש כהא דהמקבל שדה מחברו שודאי שייך להתנות שאינו רוצה ליתן לו השדה בקבלנות אלא כשיתחייב לשלם כשיוביר ולא יעבוד את השדה שג"כ הנידון הוא מדין אסמכתא.......וא"כ מסתבר דמש"כ הסמ"ע, אבל בחיוב סתם הוצאה אין זה אסמכתא, הוא לאו דוקא אלא דאף ביותר מסתם הוצאה אם לא היה מרובה כל כך כעד הכפל אין זה אסמכתא......אבל כשכתבו שטר בירורין אחרי שיש ביניהם כבר דו"ד לילך לדינא שהדין הוא בעצם שאין להנתבע שהפסיד בדין לשלם להתובע הזוכה בדין את הוצאותיו והתנו בינייהו שמי מהם שיפסיד בב"ד ישלם להזוכה את יציאותיו, שנמצא שכל התנאי היה זה התחייבות בעלמא שלא שייך שיהיה לאחד זכות שלא להתרצות לילך לדין מחמת ההוצאות, ורק מאיזה טעם התחייבו תרוייהו לכתוב שטר שהמפסיד בב"ד ישלם כל ההוצאות שזה ודאי אסמכתא היא אף רק על ההוצאה המוכרחת ומצויה שבנ"א מוציאין כן, מאחר דרק אם יפסיד יתחייב ליתן דכל דאי אסמכתא היא.

לפי דבריו, התחייבות לשלם הוצאות משפט אינה אלא אסמכתא, אא"כ ההתחייבות נתנה בשלב מוקדם, לפני שהצדדים התקשרו ביניהם, שאז יכול כל אחד מהצדדים לדרוש מחברו שיתחייב לשלם לו הוצאות, אם לאו לא יתקשר איתו בהסכם, אבל לאחר שכבר התגלעה המחלוקת בין הצדדים, אין צד אחד יכול להתנות את קיום הדיון בביה"ד בהתחייבות לשלם הוצאות, ולפיכך גם אם התחייבות כזו נתנה, היא אינה אלא אסמכתא.

ברור שבמקום שההוצאות באו בגדר של גרמא בנזיקין, ההתחייבות אינה אסמכתא כנ"ל. וכאן מיירי בהוצאות שהן תוצאה של הליכים משפטיים שגרתיים, שאינן תוצאה של התנהלות חסרת תום לב של אחד מהצדדים, בזה לדעת האגרו"מ, להתחייבות יש דין אסמכתא.

ואולם, הליכים שמתקיימים בביה"ד הגדול, שמקורן בתקנות הדיון ובחוק המדינה, ואינם חלק מהחובה ההלכתית של הצדדים לברר את עניינם בבית דין, אפשר להתנות בהתחייבות לשלם הוצאות הצד שכנגד, גם כשמדובר בערעור שמוגש בזכות וגם כאשר לא מדובר בהליכים מיותרים או בהליכים שנעשים בחוסר תום לב.

 

שיעורו החשוב של הטו

שיעורו החשוב של הטו"ר הרב צבי גלר עו"ד לטוענים רבניים ומגשרים במשפחה

חיוב במזונות ילדים - לפי הרגלם

מושכל ראשון לבאים בשערי בית הדין הוא, שאב מחויב במזונות ילדיו מצד הדין.  למקור החיוב כבר התייחסנו במאמרים קודמים (כלים שלובים; "מגמות חדשות לחיוב מזונות ילדים" - גיליון 64). באשר לגובה החיוב, בעת האחרונה פורסמו פסקי דין המתייחסים לחיוב  מזונות ילדים בהם ניתן לראות דעות שונות בין גדולי הדיינים בשאלה, האם ניתן לחייב אב לשלם מזונות ילדים בהתאם לרמת החיים אליה הורגלו או רק לפי צורכם של הילדים.  במאמר זה נסקור מספר גישות:  

גישת הגאון הרב אריאל אדרי שליט"א

את הגישה שמרחיבה את החיוב, ניתן למצוא בהרחבה בדברי הרה"ג הרב אריאל אדרי שליט"א (ביה"ד הרבני האזורי ירושלים תיק מס' 960545/4 מיום 30/1/18 אשר עליו מבוסס המאמר). היסוד ההלכתי העומד בבסיס שיטתו הינו בהבנת דברי השלחן ערוך (אבהע"ז סימן ע"א, א) שפוסק:  "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו...במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו".

הרב אדרי שליט"א מפרש את דברי המחבר,  "צדקה המספקת להם", באופן רחב.  כתימוכין הובאו דברי הרה"ג ר' שאול אבן דנאן ז"ל, בשו"ת "הגם שאול" ח"א סימן כ' שביאר את דברי השלחן ערוך באופן הבא:  "בכן הנלע"ד שאדרבא לחיובא אתי ההוא מאמר, צדקה המספקת להם, יען דינא הוא באחרים שכפי השגת יד הנותן חובת הצדקה כמ"ש רבינו הרמב"ם ז"ל (בהלכה ה' הנזכרת)... וא"כ בדרכי הצדקה, אם השיעור הנזכר הספיק למקבל הלא טוב, ואם לא יתן השיעור ההוא אף אם לא הספיק לו לדי מחסורו, ואף אם התשעה חלקים הנשארים לנותן המה בהרוחה לפרנסתו אפ"ה לא איכפת ליה, ולא אבעי ליה לספק כל צורכו של עני כי יצא ידי חובתו, ועל אחרים רמיא חיובא לתת ג"כ ולשלם לעני, כל זה באחרים שחובתם על הכל, אבל בבנים אין הדבר כן, כי אין חובתו על אחרים או על הקופה של צדקה רק אם אין להם אב או קרוב הראוי ליתן... בכן חובת האב לספק צורכיהם המצטרך כפי יכולתו אף ביותר מהנהו שיעורי של צדקה האמורים בדברי רבינו בהלכות מתנות עניים, ועל זה כיוונו רבותינו במאמרם צדקה "המספקת להם" לשלול הנהו שיעורי האמורים בתורת הצדקה".

לשיטתו מכיון שהכלל בחיוב בצדקה הוא "כדי מחסורו אשר יחסר לו" שפירושו במסכת כתובות (סז):  "אם הוא רעב וצריך לאכול, יאכילוהו, אם הוא ערום וצריך לכסותו, יכסהו, אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית, ואפילו היה דרכו לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר ונעשה עני, קונים לו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, וכן לכל אחד ואחד כמה שצריך", הרי   שאב המחויב במזונות ילדיו מדין צדקה חייב לזונם כדי מחסורם ואין חיוב זה רגעי אלא מתמשך והוא חל מכאן ועד בגרותו של הילד,  אע"פ שחיוב מזונות ילדים הוא חיוב מתחדש מאחר וחיוב זה מוטל על האב באופן בלעדי ולא ניתן להטילו על הציבור לכן ניתן למשכנו על כל התקופה שבה הוא צריך לשלם עבורם מזונות.   מנימוקים  אלו עולה שכאשר מדובר בילדים מעל גיל שש שחיובם נובע מדין צדקה יש לחייב את האב לזון אותם לפי מה שהורגלו, מה שאין כן בחיוב של קטני קטנים שבהם לא שייך מזונות לפי מה שהורגלו ואין טעם לחיוב לפי עושרו של האב.  למרות סברה זו, כתב הגר"א אדרי כי לא יעלה על הדעת שילד אחד יפרנסו אותו בריווח ואת השני יפרנסו בסכומים פחותים המאלצים אותו לחיות ברמת חיים נמוכה ביחס לאחיו.  בנקודה זו נחלק עליו הגאון הרב שלמה שטסמן שליט"א שסבר שכאשר הפירוד היה בזמן שהילדים היו בגדר קטני קטנים ההרגל שלהם למותרות הוא משמעותי רק בדברים מסוימים ומצומצמים הואיל וילד אינו מכיר בטבעם של מותגים ומותרות,  זאת בשונה, כאמור, מהרב אדרי שחייב מזונות לפי הרגלם, משום שבעת הגירושין אחד הילדים עבר מגדר קטני קטנים לגדר של קטן.

לפני סיום שיטה זו, יש לסייג ולומר שגם אלו המחייבים מזונות לפי הרגלם של הילדים, דיברו באב אמיד שגם לאחר הגירושין יכול להרשות לעצמו לממן את רמת החיים אליה הורגלו ילדיו.

גישת הגאון הרב ציון לוז – אילוז שליט"א

גישה שניה הנמצאת בפסק הדין, היא שיטתו של הרה"ג הרב לוז – אילוז שליט"א, אשר חולק על הרב אדרי בכמה נקודות וסובר שאין כלל מקור לחיוב מזונות ילדים לפי הרגלם:

נקודה ראשונה: ביחס להגדרת הילדים כעניים. חיוב צדקה כדי מחסורו היא רק למי שמוגדר עתה עני, אך מי שירד ברמת חייו, אין זה מגדיר אותו עני לעניין חיוב צדקה.  לפי זה, מאחר ואב חייב במזונות בסיסיים לילדיו, הגירושין לא שינו דבר בהגדרת מצבם הכלכלי וכשם שלא היו עניים לפני הגירושין כך גם לאחריהם אין הם עניים וממילא אין כלל מקום לחייב בכדי מחסורו.

נקודה שניה: גם אם נקבל את ההשוואה לדיני צדקה, הגדר של כדי מחסורו איננו חיוב מתמשך אלא חיוב מתחדש, והוא מוכיח זאת מהמאירי בכתובות (בב"ב י ע"ב, ד"ה והתבאר) ומפוסקים נוספים, שהחיוב הוא חד פעמי למשך זמן שנצרך ולא חיוב המוטל באופן תמידי  לדאוג לכדי מחסורו של העני. לכן לכל היותר ניתן לחייב מזונות כדי מחסורו רק לתקופת מעבר לאחר הגירושין ובפרט שיש לצרף את הגישות הסוברות שחיוב זה הינו מידת חסידות ואת הסוברים שהחיוב מוטל על הציבור.

בין נימוקי שיטתו, עולה השאלה כיצד אפשר לחייב אב במזונות לפי סכומים שיש בידו היום? שהרי אי אפשר למנוע ממנו להשתמש היום בכספים שיש בידו על מנת שיוכל לקיים בעתיד מצוות צדקה. כל מה שמצאנו בחיוב צדקה זה כאשר העני בא לשאול אך מלבד מזונות ילדים אין בנמצא חיוב צדקה למשך שנים מרובות ולכן אין אפשרות להשליך את העיקרון של כדי מחסורו מדיני צדקה הרגילים לדין צדקה של מזונות ילדים.   לשיטתו, חיוב מזונות קבועים מתבסס על הכנסה קבועה שיש לאב מתוך הנחה שהיא לא תשתנה לגריעותא לכן מחייבים לשנים קדימה כאשר ברור שאם מצבו ישתנה לרעה הוא יפנה לביה"ד ושם ישנו את חיובו בהתאם למצבו באותה העת.

נקודה שלישית:  גם אם נקבל את החיוב של כדי מחסורו, הרי שחיוב זה נוגע לשני דברים - לצורכי הגוף ולצרכי הנפש ככבוד. בעוד שלגבי צורכי הגוף ניתן לחייב כדי מחסורו, לעניין צורך נפשי ככבוד אין הוא שייך בילדים אלא נוגע להורה המשמורן ולכן גם אם ניתן לחייב את האב לתת מאכלים שהילדים הורגלו אליהם, אין לחייבו בכל הדברים הנוגעים לכבודם ולמעמדם.

נקודה רביעית: הינה  דעתו בהבנת דברי "הגם שאול".  לטענתו, כוונתו לומר שכל זמן שיש ביכולתו של האב לספק את צורכי הילדים, אין להטיל את חיוב המזונות על הציבור מה שאין כן בשאר עניים שלא מחייבים כל יחיד לפרנס את העניים כדי מחסורם אלא החיוב מוטל על הציבור בכללו וההתייחסות העיקרית בתשובת "הגם שאול" היא לפרסונה המתחייבת ולא לגובה הסכום.

גישת הגאון הרב יאיר בן מנחם שליט"א

 (ביה"ד ת"א תיק מס' 1135281/1 ניתן 19/10/17), לאחר שהביא מהאחרונים שמזונות ילדים אינם לפי עושרו אלא לפי צורכי הילדים, הביא את דברי השו"ע בסימן פ"ב סע"ז האומר: "והבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר ו'. כיצד, היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה; ואפילו נשאת האם לאחר, בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב ותיזון אח"כ מנכסיו בתנאי כתובתה והיא אצל אמה".  מדיוק הלשון -  הראוי לה משמע שזה יותר מכדי צורכה, יתכן שלדעתו גם באב שאינו עשיר יחייבו מזונות כפי הרגל הבת.  אך יתכן שניתן להסתייג מההוכחה מלשון השולחן ערוך שהרי ברמב"ם הלכות אישות פרק כא, יח' כתוב בזו הלשון:  "כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפילו נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה". כך היא הגרסה גם לפי הרב קאפח.  אם כנים דברנו יתכן שישנה ט"ס בהעתקת דברי המחבר שכן גם יותר מסתבר לומר שהכוונה שמחייבים אותו מדין צדקה לפי הראוי לו לתת ובשלחן ערוך מוגה מהדורת פרידמן אכן יש תיקון בדברי המחבר וכתוב שם שמוציאים ממנו הראוי לו ולא כמו בגרסאות שלנו שכתוב הראוי לה.  שיטה זו  היא שיטת בינים לשני השיטות, ההגדרה המדויקת לשיטתו מובאת בסוף דבריו בזה הלשון:  שכאשר באים אנו מדין חיוב צדקה הרי שהאב מחויב לדאוג לצורכי הילדים ולהעניק להם כדי מחסורם אשר הרגילם בו,  אך זאת אך בנוגע לאיכות הצרכים אשר הם נזקקים להם ולא בנוגע לדברים אשר אינם כלולים בצרכיהם אלא חשובים כמותרות. 

 

לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי.  ליעוץ ניתן לפנות - טו"ר צבי גלר,  050-7664874 טו"ר נדב טייכמן 0528371250

 

תוכנית להכשרת דיינים

תוכנית להכשרת דיינים "בשערי הלכה ומשפט"

בית מדרש ללימודי דיינות "שערי הלכה ומשפט"
לקראת תואר "ידין ידין" 

על התכנית:

הלימודים הינם לקראת תואר "ידין ידין" הניתן על ידי הרבנות הראשית לישראל, בהתמקדות על לימוד הסוגיות האקטואליות המובאות לשולחנם של בתי הדין בדיני ממונות ובדיני אבן העזר.


תכנית הלימודים:

שיעורים מקיפים ומתמצתים על הסימנים הנדרשים ללימוד על ידי בית הדין הרבני הגדול מתוך שולחן ערוך חושן משפט ואבן העזר ונושאי כליו, עד שיטות פוסקי זמנינו ודרך הפסיקה.
הלימודים מתקיימים במכון "שערי הלכה ומשפט" אחת לשבוע.

ההספק הממוצע השבועי הינו כ3 דפי שולחן ערוך [צורת הדף].

על התלמידים להכין את החומר השבועי במסגרת לימוד עצמי או בחברותא כ 8 שעות שבועיות. 

וכן חזרה על השיעורים הנלמדים במכון באמצעות הקלטות השיעורים או צפיה בהם באינטרנט 8 שעות שבועיות. 

הרבנים מגידי השיעורים הינם דיינים בפועל בעלי ותק ונסיון בבוררות הלכתית בבתי דין לדיני ממונות והרבניים.

תגובות

כל התגובות

רוצה לקבל עדכונים ממגוון התוכן של שערי הלכה ומשפט?