facebook youtube google טל 073-2345-802

מדור אקטואליה במשפחה

מעטים מול רבים

מאת וורד עשור 15/11/2015
תקציר:
כמידי שנה פוקדים עשרות אלפי נוצרים פרוטסטנטים את ירושלים בסוכות כדי לתייר בארץ הקדושה גם לנצרות, להפגין אהבה לעם ישראל, לפזר הרבה כסף למוסדות ישראלים – ממלכתיים וכאלה שגם לא, וגם... לעשות מיסיון ונפשות לנצרות... עבורנו כעם שנלחם על הכרה בין האומות ועל כל ניצוץ וגילוי של חיבה (שלא קיימים בכלל), זה עלול להיראות כמחווה שכולנו היינו רוצים לקבל. האמנם?
מעטים מול רבים
fotolia
ג כסלו | 15.11.2015

מעטים מול רבים

כמידי שנה פוקדים עשרות אלפי נוצרים פרוטסטנטים את ירושלים בסוכות כדי לתייר בארץ הקדושה גם לנצרות, להפגין אהבה לעם ישראל, לפזר הרבה כסף למוסדות ישראלים – ממלכתיים וכאלה שגם לא, וגם... לעשות מיסיון ונפשות לנצרות...

עבורנו כעם שנלחם על הכרה בין האומות ועל כל ניצוץ וגילוי של חיבה (שלא קיימים בכלל), זה עלול להיראות כמחווה שכולנו היינו רוצים לקבל. האמנם?

ובכן, אם הייתם יודעים מה הם אומרים במפגשי העל שלהם בישראל ומחוץ לישראל, אולי הייתם חושבים אחרת.

בקיצור - למה הם אוהבים אותנו?

בואו נחשוב לרגע: כשקבוצה ענקית כזו מגיעה לארץ היא מגיעה לאחר התארגנות מאסיבית. מדובר בהתארגנות לוגיסטית ענקית גם במישור הפיזי וגם במישור הרוחני. במישור הפיזי כולנו יכולים לדמיין לעצמנו במה זה כרוך פחות או יותר להביא לכאן עשרות אלפי תיירים. במשור הרוחני הידע הישראלי הוא הרבה פחות רחב. בסקירה של האתרים הנוצרים שמגייסים את הציבור הזה ניתן לראות קריאות לביצוע מיסיון על היהודים היושבים בישראל חודשים רבים לפני שהם מגיעים. הנצרות האוונגליסטית היא מיסיונרית במהותה, וזו לא תגלית גדולה למביני עניין שהמטרה המרכזית של האוונגליזם בעולם כרגע היא לנצר את עם ישראל. כבר כתבנו רבות על השיטה החדשה של החדרת כספים ואהבה לעם ישראל כדי להשפיע בעקיפין על התנצרותו, לא נחזור על כך. בואו נמשיך הלאה לכיוון התוצאות שבשטח.

לוחמי הארנה

מול ההתארגנות המאסיבית והרווחית של עשרות אלפי האוונגליסטים שהגיעו לישראל בסוכות החולף, התארגנה קבוצה קטנה מהאצבעות בשתי ידינו כדי למחות נגד התופעה. לקבוצה קמו מתנגדים מבית ומחוץ בטענה שהתיירים לא באים לישראל כדי לבצע מיסיון. כאשר הגיעו הפעילים לארנה בחוה"מ סוכות, למפגש המרכזי הם לא התפלאו לגלות המוני ישראלים מתנצרים ויהודים מושפעים שהוזמנו למקום כדי לכבד את האורחים, התיירים, התורמים החשובים מבלי שיהיה להם מושג לאן הם הגיעו, והם נכנסו לתפילה נוצרית המונית של בקשת האוונגליסטית בירושלים עיר הקודש מיש"ו שיגרום (חלילה) להמוני בית ישראל להכיר בו כמשיח ואלוהים ולהתנצר, בזכות האהבה שהם רוחשים ליהודי שתכף יתנצר. (ושלא תטעו – הם אוהבים רק את הפוטנציאל הנוצרי שלנו ולא אותנו כיהודים – למרות שכלפינו הם מציגים את הדברים אחרת).

מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים, עניים מול עשירים הם עמדו בכניסה לארנה וחילקו חומרי הסברה עם חיוך רחב. פליירים שמסבירים לנוצרים באנגלית בשפה נעימה וברורה מדוע עליהם לכבד את היהדות ולחדול מלנסות לנצר אותם, חוברות 'עזרה ראשונה' ליהודים שמתבלבלים בין יהדות לנצרות ולנוצרים שמוכנים להקשיב ולבדוק את עצמם באמתיות, דיסקים שמתאימים להסברה בנושא יהדות מול נצרות. החלוקה בכניסה עוררה את כעסם של המארגנים הנוצרים שהחומרים הגיעו גם אליהם - והם ניסו להרחיק את הפעילים מהמקום, אבל לא היה להם במה לתלות את הניסיון להרחיק את הפעילים והניסיון שלהם כשל.

מי היה שם?

רק נתאר מי הגיע לכינוס הזה – יהודים משיחיים (כת נוצרית) ומנהיגי היהדות המשיחית המוכרים לנו מהמאבק המתמיד שמתרחש כאן מתחת לאפם של רוב הישראלים, יהודים שבאו לכבד וגילו את עצמם במרכזו של טקס נוצרי אלילי פגני, ראשים פוליטיים חילונים שאין להם שמץ בנושא דתות והמאבק בין שתי הדתות, יהודים עם כיפות וציציות בחוץ שמתלבטים בין יהדות ונצרות ולא כל כך מבינים את ההבדל 'הדק'. מול כל אלו עמדו הפעילים המועטים וניסו לענות על שאלות, להעיר ולהאיר. רבותיי תתעוררו.

אבל נסכם באופטימיות זהירה – הם באו לנצר וחטפו הסברה יהודית אמתית ועמוקה על ידי קומץ של אנשים שאכפת להם. הם באו לישראל לשקר וחטפו אמת. והתקיים בהם הפסוק – 'כי מציון תצא אורה ודבר ה' מירושלים'. 

הכתבה משויכת לקורס | תיאולוגיה

כתבות אחרות

הרה

הרה"ג אליהו גורדון שליט"א עוזר משפטי בבית הדין האזורי תל אביב ובית הדין הרבני הגדול בירושלים.

"גדול השלום"

כח בית הדין לכוף בענייני שלום בית.

 

הרה"ג אליהו גורדון שליט"א

עוזר משפטי בבית הדין האזורי תל אביב ובית הדין הרבני הגדול בירושלים.

 

 

הנה כמה מצינו שהקפידו חז"ל על עניין שלום הבית בין איש לאשתו והבאת שלום בין אדם לחברו, ומוני המצוות כללו את זה בכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך"  (עיין סמ"ק מצוה ח.)

"לאהוב את חבירו" דכתיב (ויקרא י"ט) "ואהבת לרעך כמוך", ובכלל זה הבאת שלום שבין אדם לחבירו ומכריעו לכף זכות, והוא מהדברים שאין להם שיעור כאמור במסכת פאה (פרק א:) אלו דברים שאין להם שיעור ... והבאת שלום בין אדם לחבירו.

ובהרבה דברים התחשבו חכמים בעניין זה הן כשיקול בהקדמת מצווה על חברתה וכמו שאמרו "נר ביתו וקידוש היום" – נר ביתו עדיף משום שלום ביתו (שבת כג), ואף כהיתר לעשות דברים שבדרך כלל אסורים. וכמו שמצינו (יבמות סה) מותר לשנות מפני השלום רבי נתן אומר מצוה, ואף התירו לסייע בידי עוברי עברה קודם זמן העבירה כמו שמצינו (בגיטין סא) בעניין משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחיים, ועוד כהנה רבות.

ובמסכת דרך ארץ מצינו: אמר רבי ישמעאל גדול הוא השלום, שמצינו שוויתר הקדוש ברוך הוא על שמו שנכתב בקדושה שימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.

ומכאן למד רבי יהודה לוותר על כבודו כדי להטיל שלום בין איש לאשתו כדאיתא בגמרא (נדרים סו) ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר"ש, ר' יהודה טעים, אמר: ק"ו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו - אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני - על אחת כמה וכמה.

אמנם מה שיש לנו לדון הוא, האם לבית הדין כוח כפיה בעניינים אלו, והאם יש מקור לכפית אחד הצדדים לשוב לחיי שלום עם רעהו. ודאי הדברים פשוטים כי מאחר ומצווה היא, יעשה בית הדין כל שביכולתו כדי להביא את הצדדים לשלום בית. ומנגד ברור גם כי יש גבול ליכולת התערבותו של בית הדין בעניין הצדדים וכמו שמצינו בשו"ת ריב"ש (סימן טו) והביאו הרמ"א באבן העזר (סימן א סעיף ג') שלא נהגו כבר כמה דורות לכוף על הזיווגים לפי שתרבה הקטטה והמריבה. וכך נראה לדקדק מדברי הרמ"א (בסימן קיט סעיף ג') שכתב שהיום אין איסור לגרש אשתו ראשונה מאחר שאינו בעל כרחה, ואיסור זה לגרש אשתו ראשונה הוא שכופין על כך כמבואר בדברי הב"ש שם. ולכאורה אף שהוא מדעתה הרי אין זה אומר כי הינה רוצה בכך אלא שמוכרחת לכך מחמת תביעת הבעל, ומדוע אין בית הדין כופין מצד חובתם להטיל שלום בית? ומבואר שמשום הא אין בית הדין כופין, ובפשטות שאין שייך מציאות של כפיה בפועל כנגד רצון הצדדים.

אם כן השאלה העומדת לפנינו הינה לגבי מקום שרואה בית הדין כי יש טעם להתערבותו ובמידה ויתערב בדבר יש סיכוי ששלום הבית יתייצב בין הצדדים, אמנם אחד מהצדדים אינו רוצה כעת לפעול בדרך זו, ונשאלת השאלה האם יש כוח וסמכות לבית הדין לכופו בדבר. דוגמה לדבר יכולתו של בית הדין להפנות את הצדדים ליעוץ מקצועי שאפשר שיביא שלום ביניהם ואף שהדבר עולה בממון רב, או אפשרותו של בית הדין לחייב את הבעל להמשיך ולשלם מזונות לאשתו למרות שיתכן כי מצד עצם הדין פטור הוא בכך.

ונראה שלבית הדין כוח וסמכות לכך מכמה ראיות ונקדים להביא ראיות לגבי כוחו של בית הדין לחייב את צד אחד בדברים שעושה כנגד הדין, היינו כנגד מה שהשתעבד לצד השני, ולאחר מכן נוסיף על כך לגבי כוחו של בית הדין לחייב גם בדברים שאינו חייב מצד הדין.

עיין בהפלאה בקונטרס אחרון סימן עז אות א': ונראה להבין דבריו דס"ל דהא דמורד מתשמיש מוסיפין ע"כ אין ההוספה תשלומין תחת מה שמונע ממנה התשמיש דהא עונה לא הו"ל דבר שבממון כדאיתא לעיל (ס"ט ס"ו) ועמ"ש שם אלא שתקנו כדי שיהא הברירה בידה שלא לכופו להוציא מיד כמו במדיר ומומין, א"כ זה התקנה להוסיף הוא משום תקנתא דידהו דשמא יחזור ממרדו בגלל ההוספה כדקאמר הש"ס גבי מורדת.

הרי מבואר שחכמים תיקנו קנס על הבעל (במקום לכופו להוציא) כדי למצות את אפשרות שלום הבית, ועיין בספר דברי יוסף לגר"י כהן זצ"ל (סימן עז) שהוכיח דברים אלו גם מדברי הר"ן בכתובות.

עיין שו"ע אבן העזר סימן עד סעיף י: כן היא שאמרה: אין רצוני שיבואו לבית אביך ואמך, אחיך ואחיותך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד, מפני שמריעין לי ומצירין לי, שומעין לה. הג"ה: ודוקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה; אבל בלאו הכי אין שומעין לה, דהא המדור אינה שלה רק של בעלה (המ"מ פרק י"ג דאישות).

ומבואר שאף שהמדור הינו של בעלה וזכותו להכניס שם מי שירצה מכל מקום באופן שרואים בית דין כי הדבר יכול להוביל לקטטה בינה לבין בעלה, הרי יכולים וצריכים לפגוע בזכויותיו הממוניות כדי לשמור על שלום הבית.

ועיין אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (פס"ד בעמוד פג): אין הבי"ד מקבל את הטענה שאין לאשה הזכות להכתיב תנאים לבעלה בעניין החזרת שלום הבית ומחובתה היא לשוב לבעלה ללא כל תנאים. במה דברים [עמוד פה] אמורים שחובתה לשוב בלי תנאים, כשהבי"ד מכיר שאפשר לה לחיות עם הבעל בשלום פחות או יותר. אבל כשביה"ד משוכנע שהדרישה לשלום מצד הבעל איננה אלא תכסיס, אזי יש כוח ביד ביה"ד להטיל על הבעל תנאים בכדי להבטיח את השלום, שאין אנו מוסרים בת של אברהם אבינו לעינויים מתמידים.

וזכר לדבר שיש אפשרות להטיל תנאים מעין אלה אנו מוצאים בעניין גביית כתובה. כי הנה מדין המשנה והגמרא והגאונים וכל הפוסקים ז"ל הלכה רווחת בישראל שאין כתובה נגבית מחיים, אלא אם גירשה הבעל, ואף על פי כן אם רואה בית הדין שהבעל מרגיל קטטה ורוצה לעזוב את אשתו מוציאים כתובתה ממנו (תשובות מהר"י הלוי ז"ל, סימן ט"ז)

ומצאתי דברים מפורשים בשלטי הגיבורים על המרדכי (כתובות אות ט'), שכתב לגבי מקרה בו עזבה האשה את הבית ודן שאם לוותה חייב הבעל לשלם, וכתב בסוף דבריו: ועוד בלאו הכי נראה שיש כח ביד ראש הקהל לברור להם פשרנים להכריח לעשות ככל אשר יצוו דקיימא לן הפקר בית דין היה הפקר, ירובעל בדורו כמשה בדורו, כיון דאיכא בהאי מילתא מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו

ומבואר מדבריו, שאף אם מצד הדין אין חיוב, מכל מקום כשרואים בית הדין כי יש מקום לשלום בית, יכולים לחייב אף במקום שאינו חייב מהדין.

 

 

 

 

 

הגר

הגר"ע שחר שליט"א, דיין בביה"ד ת"א. בשיעור בפני טו"ר

פסיקת הוצאות משפט

הרה"ג עידו שחר שליט"א דיין ביה"ד ת"א

הקדמה:

בסוף כל הליך משפטי, קטן כגדול, ביה"ד נדרש להכריע אם יש מקום לפסוק הוצאות משפט. ניתן לומר שזו ההכרעה השכיחה ביותר בבתי הדין, אף על פי שבפסקי הדין ובמאמרים השונים, סוגיא זו לא זכתה למקומה הראוי לה לפי שכיחותה.

הזכות למשפט צדק, היא זכות יסוד של כל אדם באשר הוא, לכן רואה ההלכה בזכות זו, דבר בסיסי וחיוני שצריך שינתן בחינם, כשאר צרכיו הבסיסיים של האדם.

הדבר נכון כלפי חובתם של הדיינים לדון דין צדק, כמאמר הגמ' בבכורות כט א:

"הנוטל שכרו לדון - דיניו בטילים.... מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא: ראה למדתי אתכם וגו' (דברים ד ה) - מה אני בחנם אף אתם בחנם".

ובגמ' בכתובות (קה א):

"והתניא מכוער הדיין שנוטל שכרו לדון אלא שדינו דין היכא דמי אילימא אגר דינא והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים אלא אגר בטלה וקתני מכוער הדיין הני מילי בטלה דלא מוכח קרנא בטלה דמוכח הוה שקיל".

וכ"פ מרן השו"ע חו"מ סי' ט סעי' ה':

"הנוטל שכר לדון, כל דיניו שדן, בטלים, אלא א"כ ידוע שלא נטל בהם שכר. ואם אינו נוטל אלא שכר בטילתו, מותר, והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו".

שכרם של הדיינים שמשולם מקופת המדינה, אינו משולם עבור כך שהדיינים ממלאים את חובתם לדון דין צדק, אלא במסגרת החובה הכללית החלה על הציבור לפרנס את החכמים והדיינים, וכמו שכתב הטור חו"מ סי' ט:

"וכתב הר"י ברצלוני נהגו ברוב מקומות לעשות לב"ד קופה שפוסקין מזון ב"ד ופרנסתם לכמה עולה בשנה ומגבין אותו בתחילת השנה או בסופה ואין בזו משום תורת שוחד ותורת אגרא כי חובה הוא על כל ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם".

וכ"פ מרן השו"ע שם סעי' ג:

"נהגו לעשות לבית דין קופה, שפוסקין ממון לפרנסת ב"ד, ומגבין אותה בתחלת השנה או בסופה, ואין בו משום תורת שוחד ותורת אגרא, כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם".

הדבר נכון גם כלפי ההוצאות שנגרמות לצדדים מחמת ההליך המשפטי, כמאמר הגמ' סנהדרין (לא ב):

"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד כופין אותו וילך לבית הוועד אמר לפניו רבי אלעזר הנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו".

במקום הוועד התביעה מתבררת טוב יותר, כמש"כ הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ו ה"ט) שהוא "מקום שיש בו חכמים גדולים ומומחים לרבים", ואם נתבע שמפסיד בדין חייב לשלם לתובע את הוצאותיו, מדוע כופין את הנתבע ודן בעירו, ידונו בבית הועד, ואם התובע יזכה בדין ישלם לו הנתבע את הוצאותיו?

מכאן למדו הראשונים שנתבע שהפסיד בדין אינו חייב לשלם לתובע את יציאותיו. דהנה ז"ל הרא"ש (סי' מ) והמרדכי (סי' תשז) שם:

"מכאן ראיה מי שיתחייב בדין אינו משלם לשכנגדו יציאותיו אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת".

 

פרק א: הוצאות סרבנות.

ענף א: מקור הדין ודעות הראשונים.

כתב הרא"ש שם:

"והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא אלא שרצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבוא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין היה ר"מ מחייבו לפרוע כל יציאותיו והביא ראיה מפרק הגוזל בתרא (דף קיב ב) דאמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא אבל למיכתב עליה פתיחא לא מהימן דממונא קמחסר ליה. פירוש קודם שיקרעו כתב הפתיחא עליו לתת שכר הסופר שכתב הפתיחא והוא הדין לכל שאר הוצאות שהוציא".

וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל קז סי' ו) ומהרי"ק (סי' יא) ורבינו ירוחם נ"ג ח"א וריב"ש (סי' תעה).

והרא"ש בתשובה (כלל עג סי' ב) הוסיף וכתב:

"וששאלת: מאימתי חייב המסרב לתת יציאותיו שכנגדו, משעה שנכתב עליו סרבנות, או שלשים לאחר מכאן; נראה לי משעה שנעשה סרבן, אפילו קודם שנכתב הסרבנות".

וכ"פ מרן בשו"ע (חו"מ סי' יד סעי' ה):

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת. וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן)".

ואולם, בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתקמ) כתב:

"ואם תבעו בערכאות של גוים והוצרך להוציא הוצאות בדיינין וטוענין. והיאך ישלם ואדרבא הוא עושה שלא כהוגן ועובר על לפניהם ולא לפני גוים. ואפלו סרב הנתבע ומתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות ולהוציא הוצאות גם כן בזה יראה לי שאינו חייב דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא. ואינו דומה לדינא דגרמי שעושה מעשה בגוף הדבר שהוא מזיקו כשורף שטרותיו של חברו ודומין לו. וכן אינו דומה להוצאות דפתיחא משום דב"ד מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם ליום שקובעין".

ובב"י חו"מ שם הביא את דבריו, וכתב:

"ומדברי תשובות הרא"ש כלל ע"ג סימן ג' נראה שאם מתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות ולהוציא הוצאות חייב לפרוע לו כל יציאותיו והכי מסתבר".

ומרן בשו"ע שם כתב:

ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אף על פי שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו.

והרמ"א כתב:

ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו"ם, חייב לשלם לו, וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות ב"ד, כדלקמן סי' כ"ו.

הכרעת הרמ"א, שחייב לשלם הוצאות בערכאות, אם עשאו ברשות בית דין. מרן השו"ע, כתב דעת הרא"ש בסתם, ודעת הרשב"א בשם י"א, ולהלן נאריך בביאור דברי הראשונים, ונורה באצבע שלרוב האחרונים הרא"ש והרשב"א לא פליגי, וגם לסוברים שהרא"ש והרשב"א פליגי, העיקר להלכה כדעת הרא"ש, וגם בדעת מרן השו"ע יש לצדד כן, וכן דעת מרן זצוקלה"ה.

 

ענף ב: מחלוקת הרא"ש והרשב"א

חלק א: ביאור הבאה"ג והגר"א

מדברי מרן והרמ"א נראה שנקטו בפשטות שהרא"ש והרשב"א פליגי אם נתבע שסירב וגרם לתובע הוצאות בערכאות, חייב לשלם לתובע את הוצאותיו.

ובבאה"ג שם אות ע - ע"ד היש חולקים שכתב הרמ"א - כתב:

"הביאו הב"י וכתב הכי מסתבר, ולענ"ד שמה שלא כתבו המחבר הב"י משום שהוא כוללו במש"כ לעיל קודם הי"א חייב לפרוע לו כל יציאותיו".

והגר"א (שם ס"ק ל) כתב:

"ויש חולקין. כנ"ל אבל אם היה מסרב כו' וגרמי הוא".

הרי שמפרשים שדעת הי"ח שהביא הרמ"א, היא דעת הרא"ש שהביא מרן השו"ע בריש הסעי', ומאותו הטעם.

ובטעם המחלוקת הרשב"א והרא"ש כתב הגר"א שם:

"ויש מי כו' ויש חולקין כו'. בפלוגתא דר"י וריצב"א בתוס' דב"ב כ"ב ב' בד"ה זאת דס' ראשונה ס"ל כר"י דגרמי הוא שעושה עצמו ובשעת מעשה בא ההיזק וס' האחרונה ס"ל כריצב"א דבדבר השכיח קנסינן וה"נ שכיח".

ובבאה"ג אות ס שם כתב, שהדעה השניה היא דעת הריב"ש בסי' תעה, גם בשו"ת הרמ"א סי' קח כתב שאלו דברי הריב"ש שם, גם בספר אגודת אזוב ציטט דברי הב"י הנ"ל, שכ"כ בשם הריב"ש, ולא בשם הרשב"א, ועי' שו"ת שב הכהן סי' צט שהעיר, שבתשובת הריב"ש שם לא מיירי בהוצאות בערכאות, רק בתשובת הרשב"א הנ"ל.

ויל"ע, לרשב"א שס"ל שהוצאות סרבנות הם גרמא בעלמא, מדוע נתבע שסירב חייב בהוצאות פתיחא?

בשו"ת אגרו"מ (חו"מ ח"ב סי' כו) כתב:

בתשובת הרשב"א... ומסיק ול"ד לפתיחא משום דב"ד מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם, ואין כוונתו דפתיחא שאני משאר הוצאות דליכא בזה שום חלוק......אבל כוונתו דכיון דב"ד מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם, היינו שאין זה מן הדין אלא מקנסא אין זה אלא על הסירוב לב"ד ישראל עד שהוצרך להוציא הוצאות לכפיה לבא לפניהם, אבל לערכאות אף שנתנו לו רשות ולא עשה איסור במה שתבע בערכאות, מ"מ לא קנסוהו משום דליכא עכ"פ דין שיהיה מחוייב הנתבע לילך לערכאות והב"ד לא יסייעוהו להביאו לערכאות, לכן לא שייך שיקנסוהו כשלא חייב לשלם ההוצאות מדינא, ומכיון שהוא גרמא בניזקין שפטור מדינא לא חייבוהו בההוצאות...

מבואר מדבריו, שלרשב"א, כל פעולה שבית הדין היה כופה על הסרבן אם היתה ידינו תקיפה, חייב הסרבן לשלם לחברו את ההוצאות שנגרמו לו בגלל סירובו לבצע את אותה פעולה.

ולכאו' לדבריו צ"ב מש"כ הגר"א והבאה"ג שמשמע מדבריהם שהדעה הב' בשו"ע פליגא על הדעה הראשונה שסרבן חייב בהוצאות סרבנות.

אבל לאחר העיון נראה שגם לגר"א ובאה"ג, הרשב"א והריב"ש לא פליגי על מש"כ השו"ע בדעה א' דסרבן חייב לשלם הוצאות סרבנות, אלא שפליגי בטעם הדבר, שלדעת הרא"ש הוא משום דד"ג, ולכן חייב גם בהוצאות בערכאות, ולדעת הרשב"א והריב"ש הוא משום קנס והפקר בית דין, לכן אי אפשר לחייב בהוצאות בערכאות, מן הטעם הנ"ל.

 

חלק ב: ביאור האגודת אזוב והיש"ש

בש"ך ס"ק יב ציין למש"כ האגודת אזוב על הטור שם. והביא שם בתחילה דברי הב"י הנ"ל בשם הרשב"א – וכ' שם שהב"י כ"כ בשם הריב"ש – ואח"כ כתב וז"ל:

ופליאה נשגבה בעיני על מה שכתב ב"י, דמדברי תשובות הרא"ש נראה אם הוצרך להעמידו בערכאות וכו' חייב וכו', הלא המעיין שם בדבריו אינו יכול להכריע שסובר הרא"ש כן, כי לא הוזכר שם כלל דין ערכאות רק מדין חיוב המסרב לתת יציאותיו שכנגדו משעה שנכתב עליו סרבנות.... ואם כן שפיר נוכל לומר שסובר גם כן הרא"ש באם עבר והעמידו בערכאות, כיון שעשה שלא כהוגן שעובר על לפניהם ולא לפני גוים, שאינו חייב ליתן לו ההוצאות. ואפשר שגם הרב ב"י הדר מזה לדייק כך מדברי הרא"ש, שהרי בפסקיו מסיק כדעת מי שאומר שאינו חייב לשלם הוצאותיו והשמיט דעת הרא"ש, אף על פי שכתב עליו בספרו והכי מסתבר כדפרישית....והשתא מש"כ מהרמ"א שם על דברי הב"י ויש חולקין... צריך עיון לדעת מי ומי הם החולקין.... דהא ע"כ דעה זו שכתב הב"י שסובר דאינו חייב לשלם הוצאותיו, מיירי שהעמידו בערכאות בלי רשות בי"ד, מדכתב היאך ישלם כיון שעשה שלא כהוגן וכו', ואי מיירי ברשות בית דין למה עשה שלא כהוגן....ואומר אני שאעפ"י שאינו מבואר בתשובות הרא"ש שסובר כן... יש להוכיח ממקום אחר שסובר הרא"ש כן, והיינו מדכתב הרא"ש בסו"פ החובל אהא דאמר רבא מנא הך מילתא דאמרי אינשי קרית לחברך ולא ענייך רמי גודא ושדי עילויה. דכתיב יען טהרתיך ולא טהרת לא תטהרי עוד. מכאן פסק רב פלטאי ז"ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו... וכ"כ המרדכי בפרק מרובה.... והן הן דעת החולקין... וזהו שכתב הרמ"א וכן נראה עיקר ובלבד שעשאו ברשות בית דין, כלומר הלכתא כוותיהו, אבל לא מטעמם, שהם סוברים שרשאי להביא לערכאות בלי רשות בית דין... ואנן לא קיי"ל הכי.. וכמ"ש הטור חו"מ ר"ס כו.

מכלל דבריו נלמד, שהא"א סובר, שסרבן שנתבע לערכאות ברשות בית דין, חייב לשלם הוצאות לכו"ע, והוא בכלל הוצאות סרבנות. וכך מסתברא, דהטעם שכתב האגרו"מ שאין חיוב בדין על הנתבע להופיע בערכאות, קשה להבנה, דגם הוצאה זו היא תוצאה של סרבנותו.

ובש"ך ס"ק יג ציין למש"כ היש"ש ב"ק פ"י סי' יד, וז"ל שם:

והיכא שצריך להוציא עליו. כגון שמסרו בפני ערכאות של גוים, או שאר הוצאות בפניהם. נראה שאין צריך לשלם. וכן כתב הרשב"א, בתשובה בסימן תתק"מ..... ואם תבעו בערכאות של גוים, והוצרך להוציא הוצאות בדיינים וטוענין, היאך ישלם. אדרבה, הוא עושה שלא כהוגן, ועובר על לפניהם ולא לפני גוים. ואפילו סרב הנתבע, ומתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות, ולהוציא הוצאות. גם כן בזה יראה לי שאינו חייב, דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא.... וישרו דבריו בעיני, היכא דלא נטל רשות מבי דינא. ואף היכא שאין צריך ליטול רשות מבי דינא כגון שכתב לו בשטר, שיכול לכופו בין בדיני ישראל בין בערכאות של גוים, והוא אלם, כדפי' בפרק החובל, סימן (ס"ד) [ס"ה], מכל מקום פטור, מטעם גרמא. אבל היכא דהוה אלם, ונטל רשותא מבי דינא, והרשוהו. ועל פי ב"ד נזקק עמו בפני ערכאות של גוים. פשיטא דמחייב לשלם. ודמיא לפתיחא דבי דינא.

הרי שגם היש"ש מפרש דברשב"א מיירי באופן שתבע בערכאות בלי רשות בי"ד, אבל ברשות בית דין, כל הוצאה שמוציא היא כהוצאות פתיחא, שהסרבן חייב בהם. ודו"ק ביש"ש שם, שהביא דברי הרא"ש והמהר"ם והרשב"א, ולא כתב דפליגי. ובזה פליג על הא"א שס"ל שפליגי. הש"ך הביא דברי הא"א והיש"ש בלי חולק, משמע שס"ל כוותיהו להלכה.

ונציין, שגם הרמ"א בתשובה סי' קח – ציין לו בכנה"ג שם הגה"ט אות כח - פירש דברי הרא"ש והרשב"א כיש"ש, דז"ל שם:

גם יתחייב כל הוצאות והיזקות שיגיע לאלמנה או באי כחה ע"י זה כדין המסרב וכמ"ש הרא"ש כלל ע"ג סימן ג', שמאחר שמכריח להכריחו ע"י כותים מחוייב לו כל הוצאותיו. ואף על גב דבתשובת הריב"ש סי' תע"ה לא משמע כן..........אנו אין לנו אלא דברי הרא"ש וכמ"ש הגאון הקאר"ו דהכי מסתברא. ועוד דגם הריב"ש לא קאמר אלא אם הלך מעצמו בעש"כ אף על פי שבדין עשה ס"ל דאין מחוייב לו הוצאות בזה, אבל ברשות ב"ד פשיטא דיש כח ביד ב"ד להפקיר ממונו ושיתחייב לו הוצאות והזיקות.

הרמ"א בתשובה מפרש כא"א, אלא שס"ל שהעיקר להלכה כרא"ש, שאם הלך בלי רשות נוטל הוצאותיו, ודלא כמו שפסק בשו"ע שם.

 

חלק ג: ביאור המהרשד"ם

בכנה"ג שם ציין לדברי המהרשד"ם בתשובה חו"מ סי' לה, דז"ל:

שאלה שנית ראובן שאל משמעון חוב בשט' שהיה לו ולא רצה לפורעו והתרה בו והוציא הוצאה לגבות חובו והיה כתוב בשטר שההוצאות יהיו עליו כעיקר החוב וגבה ממנו עיקר החוב וההוצאות אח"כ בא שמעון ותבע לראובן בדין שנטל ממנו רבית שהחוב לא היה אלא מנה ונטל ממנו מנה וחצי: תשובה דע ודאי שיפה אמר' שרבית אין כאן ומ"מ צריך לידע כי ראובן צריך לברר שתבע לשמעון בב"ד של ישראל ושמעון לא ציית דינא כי על כיוצא אמרו קרית חברך ולא ענך ארבא שדי עלויה ובכי האי גוונא לא מבעיא שאם גבה ההוצאות ראובן שאין מוציאין אותם מידו אלא אפי' לא גבה עדיין ב"ד מחייבין לשמעון שיפרע ההוצאות לראובן ודין זה תמצא בח"מ סימן י"ד ושם בב"י ולא אחוש להאריך במה שכתוב בעט ברזל ועופרת ואעפ"י שכאשר ההוצאות ע"י ערכאות של גוים נר' שיש קצת מחלוקת מ"מ כי שלחו ב"ד ישראל בעדו ולא בא לכולי עלמא הדין עם המלוה וכ"ש בנ"ד שכבר גבה דאין מוציאין מידו ודי בזה לשאלת הב'.

ונעתיק דברי הכנה"ג שם:

אמר המאסף אפשר לי לומר דלא פליגי הרא"ש והרשב"א, דהרשב"א מיירי בדלא שלחו בי"ד של ישראל בעדו אלא מתוך סירובו שלא היה רוצה הלווה ללכת לבית דין הוליכו לערכאות של עכו"ם, אבל הרא"ש מדבר בשלחו אחריו ולא בא, וזה ע"ד שכתב הרשד"ם בחחו"מ סי' לה בנדון שלו, א"נ הרשב"א מיירי בשלא נטל רשות מבי"ד והרא"ש מיירי בנטל רשות מבי"ד, וכ"כ הר"מ איסרלס בתשובותיו סי' קח, ועיין בספר המפה, אבל כל זה איננו שווה וכו'....

מבואר מדבריו שלמהרשד"ם, כאשר סירב לבא לבית דין, ותבעו לערכאות אפילו בלי רשות בית דין, נוטל הוצאות לכו"ע, ומחלוקת הרשב"א והרא"ש היא באופן שאפילו לא תבעו לבית דין, אלא על סמך סירובו, תבעו מיד לערכאות. והכנה"ג ר"ל לפי דרך המהרשד"ם דהרא"ש והרשב"א לא פליגי כנ"ל.

 

חלק ד: ביאור כנה"ג

בכנה"ג סי' יד (הגה"ט סי' כח), הביא ביאור הרמ"א והמהרשד"ם, דהרשב"א והרא"ש ל"פ, ומסיק:

אלא שכל זה איננו שווה לי, שמהטעם שנתן הרשב"א נראה שבכל גוונא פוטר אותו בין שלחו בעדו בין לא שלחו בעדו, בין נטל רשות מבי"ד בין לא נטל.

הרי שס"ל דלרשב"א הסרבן פטור מהוצאות בערכאות בכל ענין.

 

חלק ה: ביאור ושב הכהן

רעק"א ואמרי ברוך בסי' יד שם מציינים למש"כ בשו"ת ושב הכהן סי' צט, דז"ל שם:

ולפענ"ד הקלושה, כיון שמדברי הרשב"א בתשובה נראה להדיא שמה שהוציא בערכאות שעמדו לפניהם לדין פטור לשלם אעפ"י שסירב לבא עמו לדין ישראל, וי"ל שהרא"ש אינו חולק וכנ"ל, ודאי דפטור. אבל אם עשה ברשות בית דין חייב לשלם. אבל אם כפה אותו על ידי ערכאות שיעמוד עמו לדין ישראל, כיון שסירב מלעמוד עמו לדין והוצרך לכופו ע"י ערכאות, לפענ"ד יש לומר שחייב לשלם לו הוצאות אעפ"י שלא עשה ברשות בית דין, דכוון שעשה זאת מחמת סירובו.

הכלל העולה מדבריו, שכל הוצאה שהוציא התובע כדי לגרום לסרבן לציית לדין תורה, מחייבים את הסרבן בהוצאה, בין אם היתה בדין ישראל ובין אם היתה בדין עכו"ם, וכל הוצאה שהוציא, שאינה כדי לגרום לסרבן לציית לד"ת, אעפ"י שנגרמה מחמת סרבנותו, אם התובע לא קיבל רשות בי"ד, פטור הסרבן ממנה.

ועי' בשו"ת אגרו"מ שם שהאריך להוכיח שדברי הושב הכהן הם העיקר להלכה, וזו גם דעת מרן השו"ע והרמ"א בביאור מח' הרא"ש והרשב"א.

 

חלק ו: הוצאות בערכאות שאינן תלויות בשיקול דעתו של התובע

בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' פט בהשמטות כתב וז"ל:

בענין הוצאות בדא"ה ע"ע בתשו' מהרא"ל צינץ סי' ל' אות ה' ואות ו' שהעלה בהא דבלא רשות ב"ד לא נתחייב לשלם לו הוצאות שעשה היינו הוצאות שאינו מחויב לשלם בערכאות. אבל במה שנתחייב בדיניהם מחויב לשלם הוצאותיו כפי חק דיניהם. ובפרט אם הנתבע העמיד לו טוען (אדוואקאט /עורך דין/) למצוא טצדקו /תחבולה/ לפטור א"ע בדא"ה שלא כדין ובאמת חייב לו אזי חייב לשלם להתובע הוצאות שעשה להעמיד ג"כ טוען כזה. שהרי הי' התובע מוכרח לזה להציל מעותיו דאל"כ הרי יזכה כנגדו הנתבע שלא כדת. ולכן אין לו להפסיד לתובע הוצאותיו דהנתבע אפסיד אנפשי' שהי' לו לחקור אם בד"י חייב לשלם ישלם. ועוד שהרי קיבל הנתבע ע"ע דין ערכאות במה שהוציא הוצאות להעמיד לו טוען מומחה בדא"ה ע"ש עוד בזה. וע"ע בתשו' שו"מ מ"ת ח"ב סי' ע"ט. /עד כאן ההשמטה מהמחבר זצ"ל/. /הגהת המחבר במפתחות לספר/ הג"ה: שוב הגיעני מכתב מרב אחד מארץ הגר וכתב לי שהמנהג שם בקבלה מגדולי הדור הקדום וכל תלמידי הח"ס שכל המוציא הוצאות על חבירו בדא"ה יפסיד רק הוצאות תביעה הראשונה. אבל מה שעשה אחר כך להלאה הוצאות כיון שהנתבע לא תבעו לדין תורה אחר שהשיג מערכאות תביעה הראשונה הרי קיבל עליו לנהוג המשפט בדיני א"ה ואיהו דאפסיד אנפשיה. /עד כאן ההגהה/.

המהרש"ם מחדש שכל הנדון אם לחייב בהוצאות שהיו בערכאות, הוא רק בהוצאות שאינן מחויבות המציאות, ומסורות לשיקול דעתו של התובע, אבל הוצאות שהן מחויבות המציאות כדי לזכות בתביעה, כמו במש"כ שם, שהנתבע לקח עו"ד, והתובע יודע שבלי עו"ד יפסיד בודאי תביעתו, הנתבע חייב לשלם ההוצאות. וכתב שני טעמים, מפני שהנתבע היה צריך לחקור אם בדין ישראל יתחייב לשלם, ומפני שהנתבע קיבל ע"ע דין ערכאות.

צריך להוסיף ביאור לטעם הראשון, שהיה על הנתבע לברר אם יזכה בדין ישראל לפני שמוציא הוצאות בערכאות, ומשלא עשה כן, לא יכול לטעון שהוכרח לשכור עו"ד כדי להינצל מתביעה ממון שלא כדין תורה. ומ"מ צ"ב, מדוע חייב לשלם לתובע הוצאותיו? מכאן ראיה למה שאכתוב לקמן, שבמקום שאין לתובע שיקול דעת אם להוציא הוצאות או לא, הנתבע חייב לשלם לתובע את הוצאותיו גם במקום שאין סרבנות.

הטעם השני, הוא כטעם הראשון שכתב הנתיבות ביאורים סי' כו ס"ק ב, בהא דהתובע את חברו בערכאות, אין נזקקים לו. ועיי"ש שכתב שהטעם השני, דאין נזקקים לו משום קנס, הוא העיקר, אבל אכתי אפ"ל שגם לטעם השני, חייב הנתבע הנ"ל שגרם לתובע הוצאות בערכאות.

 

חלק ז:הכרעה במחלוקת הרא"ש והרשב"א

לרוב האחרונים הסוברים שהרא"ש והרמ"א פליגי, הרמ"א הכריע כדעת הרא"ש. גם הגר"א שכתב שנחלקו בטעם דד"ג, פסק בסי' שפו ס"ק ו שהעיקר להלכה כריצב"א, וכך הכריע הש"ך שם ס"ק א. עי' גם בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' פט, ובשו"ת פעולת צדיק ח"ג סי' רסג הוכיח מהא דכתב מרן דעת הרא"ש בסתם ודעת הרשב"א בשם י"א, דנקט לעיקר כרא"ש, גם בדברי גאונים סי' נ אות ד' ז' ח', ובפד"ר ג' מעמ' 18, ובפס"ד ביה"ד הגדול בהרכב מרן זצוקלה"ה הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי הובא בפד"ר י' עמ' 14, שכך מקובל לפסוק. ובפרט לפי מש"כ הגר"א שם והחוו"י בפת"ש שם בביאור ההלכה דלך ואבא אחריך – עי' להלן – דחייב משום דד"ג, וכדעת הריצב"א הנ"ל, ומצאנו לגדולי האחרונים שהביאו דין זה, דלך ואבא אחריך להלכה, עי' נתיבות ביאורים סי' רלב ס"ק י', נודע ביהודה תניינא אבה"ע סי' צ', דברי גאונים כלל יב אות ד' וז'.

שו"ר מי שדן בענין זה של פסיקת הוצאות, וציין למש"כ מרן זצוקלה"ה ביב"א ח"ג חו"מ סי' ד' אות ח', שבמקום שמרן הביא סתם וי"א בחו"מ, אפשר לטעון קי"ל כדעת הי"א. ואולם, בנד"ד עדיף טפי, מפני שבב"י כתב מרן שמסתבר כדברי הרא"ש, וגם אפשר שבמקום שקיבל רשות מבית דין, כו"ע לא פליגי שהמסרב חייב לשלם הוצאותיו, לכן נראה שבכל כעין נד"ד, העיקר לדינא כדעת הרא"ש, וא"א לטעון קים לי כרשב"א באופן שהתובע קיבל רשות מביה"ד לתבוע בערכאות. 

ובענין זה, עיין גם בספר צדק ומשפט ובספר ברכות המים חו"מ שם, ודו"ק.

 

ענף ג: מי הוא הסרבן

המסרב לד"ת חייב בהוצאות שגרם לחברו בסרובו.

בדברי הראשונים לעיל מיירי במי שמסרב לבא לד"ת. אך גם מי שמסרב לציית לביה"ד נקרא סרבן, דז"ל רבינו ירוחם (מישרים נ"ג ח"א):

וכן נמי מי שלא רצה לעשות צווי בית דין חייב לפרוע משעה שסרב כל היציאות.

וכתב הרא"ש בתשובה (כלל עג סי' ב):

וששאלת: מאימתי חייב המסרב לתת יציאותיו שכנגדו, משעה שנכתב עליו סרבנות, או שלשים לאחר מכאן; נראה לי משעה שנעשה סרבן, אפילו קודם שנכתב הסרבנות.

וכ"פ הרמ"א שם (ס"ה) וכתב הש"ך (ס"ק יא) בשם המהרש"ל, שמשלם הוצאות מאז שסירב בפועל, עוד קודם שביה"ד פסק שהוא סרבן.

ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' פג כתב:

ועוד עבר הזמנתו שהביא הוא עצמו, וכן איתא בתקנת ר"ג מ"ה, וז"ל במקום שיש שם חרם ב"ד אם יבא אדם שם, ובא חברו והזמינו לדין בפני עדים אפי' בשוק, חל עליו חרם עד שיבא ויטעון בב"ד. או אפי' בלא עדים דלא איבריה סהדי אלא לשקורי, אלא דאין כותבין סרבנות בלא עדו' עכ"ל. ש"מ הא איכא סהדי כתבי' סרבנות. וכת' מהר"ם סרבן ב"ד צריך ליתן כל הוצאות שיוצי' עליו להכריחו.

מבואר מדבריו שגם בלי הזמנה של בית דין, כאשר הנתבע מחויב להופיע לפי דין, ואינו מופיע, חייב לשלם לתובע את הוצאותיו. וכ"כ בשו"ת פעולת צדיק שם, בשם כמה מחשובי האחרונים. ובענין זה עי' גם דברי גאונים כל נב אות ד, מש"כ בשם האחרונים, בגוונא דהנתבע סירב בינו לבינו, ותבעו בערכאות בלי רשות בית דין, שאינו מקבל הוצאותיו בערכאות. ואין מזה סתירה לדברי המהר"ם מינץ, דתביעה בערכאות צריך שתהיה ברשות בית דין דווקא.  

יתרה מכך, מצאנו בראשונים, שגם אדם שלא משיב בזמן לביה"ד נקרא סרבן.

דז"ל המהר"י ווייל סי' מב:

והנה רבי ישראל הביא בידו עדות איך שאביו ר"ח ובנו ישראל קבלו בקניין סודר להניח כל דברי ריבותם עלי מחמת הירושה שהניח ליווטן ז"ל תוך שלושים ימים. וגם ביד רבי ישראל עדות שעמד תוך ל' יום ותבע מאביו ר"ח שיקיים מה שקבל עליו בקניין ורבי ישראל היו טענותיו בידו למסור אותם לר"ח. ור"ח לא רצה לקבל הטענה רק דחה אותו בדברים ואמר גם אני רוצה לעשות לקבולי והכל היה דבר שפתים דיבורא דלית ביה מעשה. ור"ח כתב לי וקא מתריץ דיבוריה שלא נעשה בזה סרבן כיון שבנו רבי ישראל רוצה לטעון וכתב בטענותיו זילזולים וקינטורים משום האי טעמא לא רצה לקבל הטענות כי לא רצה לדון עמו אלא בדרך שאלה. ואמינא דעתא דידי אי משום האי טעמא העביר ר"ח המועד לאו שפיר עבד וטענתיה לאו טענה. ואם היה לו שום פקפוק היה לו להציע דבריו לפני הדיינים או לפני הפרנסים ומדלא קיים מה שקבל עליו דינו מפורש באשר"י פרק זה בורר דפסק מהר"ם הנעשה סרבן בדין יפרע לכשכנגדו כל יציאותיו שהוציא עליו. ולרבי חיים נמי דיינינן הכי יפרע לרבי ישראל כל יציאותיו שהוציא על זה מיום שכלו הל' יום.

ובשו"ת הרמ"א מבואר, שאפשר להתיר לתובע לתבוע בערכאות, כאשר הנתבע מושך את הזמן, ולחייב את הנתבע בהוצאות התובע, דז"ל בסי' קח:

אמנם אם ימשיכה עוד בטענות רעועות ובהמשכות כדי שלא יהא גמר לדבר זה תוך שלשים יום ומצדו יבצר, מוסיף על הנח"ש הנ"ל שתהיה כרוכה בצוארו, הנני מוכן ומזומן להסכים עם אותן שנתנו רשות לכמר קלמן לתבוע אותו בעש"כ ולהוציא את של האלמנה מיד חמיה שלא בטובתו, ואיהו דאפסיד אנפשיה. גם יתחייב כל הוצאות והיזקות שיגיע לאלמנה או באי כחה ע"י זה כדין המסרב וכמ"ש הרא"ש כלל ע"ג סימן ג', שמאחר שמכריח להכריחו ע"י כותים מחוייב לו כל הוצאותיו.

ובמהרי"ק סי' יא מבואר, שגם מי שהיתה לו סיבה לא להופיע בביה"ד, אלא שסיבה זו אינה מספקת לפי ההלכה, נקרא סרבן וחייב בהוצאות, דז"ל שם:

ואף על גב שכתב מהר"ר נפתלי שהיה לו ללוי להלך חוץ לגבולו וכו' מ"מ היה לו לשלוח שם בב"ד את שלוחו לעשות התנצלותו ולבקש זמן אחר והלכך פשע לוי אם לא שלח תוך ל' יום אבל מאחר שאמר מהר"ר נפתלי שהוא מסופק אם שלח לוי את בנו בתוך ל' אשר יעדו. ונלע"ד שאין לו לכתוב סרבנות על לוי מן הספק ולא מבעיא לדברי רבינו מאיר דסבירא ליה דעל הנתבע לפרוע (ב) כל ההוצאות שעשה התובע כשהנתבע מסרב לעשות ציווי ב"ד כמו שכתב התשב"ץ בשמו וכן נמצא בתשובה בשמו דודאי פשיטא שאין לכתוב הסרבנות כיון שיוציא ממנו חיוב ממון.

מבואר מדבריו, שאלמלא הספק בנד"ד, היה לוי נחשב סרבן, על שלא עשה התנצלות לפני ביה"ד, על כך שהוא צריך להלך חוץ לגבולו – עי' חו"מ סי' יא סעי' א' – והיה חייב בתשלום הוצאות.

ומי שמסרב לדון לפי המקובל בבתי הדין באותו מקום, ומתנה תנאים שאינם מאפשרים בירור אפקטיבי של הענין בדין תורה, כמו למשל, מי שמבקש לדון בדין תורה, בלי שיחתום על שטר בוררות כמקובל, אם נקרא סרבן, וחייב בהוצאות התובע, עיין שו"ת נאות דשא סי' נא שכתב וז"ל:

ולענין הטענה השביעית שטוענים השותפים מה שעפ"י סירובו של פלוני שלא רצה לעמוד עמהם למשפט יהודים הוציאו הרבה בעש"א כדי להכריחו לדין תורה....ופלוני אומר אדרבא כי הוא רוצה ד"ת רק שלא רצה שיהיה כתוב תיבת קומפראמעש (פשר).... ואומר כי תמיד רצה דית תורה והם רצו דווקא פשר... אין ספק שכל ההוצאות שהוציאו השותפים בעש"א אחר הפשר שהתפשר פלוני עם אותו השותף מחויב פ' לשלם להם מאחר שנתברר שמאז היה מסרב....

עי' שם בסי' מו, בהצגת השאלה, שלפי חוק המדינה שם, אין תוקף לשטר בוררין שנכתב בו לשון דין תורה, לכן היו כותבים לשון פשר, והנתבע התעקש שיכתבו לשון דין תורה, ביודעו שבכך יגרום שלא יהיה תוקף לשטר הבוררין. ופסק שהנתבע נקרא סרבן, ומשלם הוצאות התובעים בערכאות.

ועי' דברי גאונים כלל נב אות ח' שכ"כ בשם עוד פוסקים, ומסיק שכן נוהגים.

עד עתה עסקנו במי שתובע את חברו לערכאות בגלל שחברו מסרב לדין תורה, ומה דינו של התובע את חברו לערכאות וגורם לו הוצאות, ולאחר מכן חוזר ותובעו בדין תורה, עיין שו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סי' א, שכתב וז"ל:

שאלתם אם התובע שתבע משותפו מעות ושותפו טוען שנפסד עוד יותר ואדרבא הוא מחויב לשלם לו להפסד וכשראה התובע שעל פי דין תורה הקדושה לא יזכה הלך לערכאות וחברו הוציא עליו הוצאות וכשראה שאינו זוכה בערכאות חזר לבית דין לפסוק לו כדין תורה הקדושה וחבירו משיב לו שישלם לו הוצאות....בודאי הדין עמו שצריך לשלם מקודם היזיקו כדין הידוע ואחר כך יזקק להשיב על טענתו.

ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' צז, דן במקרה מורכב יותר, כדלהלן:

מהר"ר משה היה לו בת נשואה לחתנו.... ושבקה חיים... ולאחר מותה הניח בעלה כל אשר לו בבית חמיו ונסע לבית אביו, וכשחזר לבית חמיו סגר חמיו הדלת בעדו ולא הניחו ליכנס בביתו עד שיתן לו שכירות שהיה דר בבית איזה שנים, והלך חתנו אל השופט העיר וכפה אותו לפתוח הבית, ואח"כ נתן חמיו שוחד אל המושל שיעביר את חתנו מהירושה במשפט הערכאות שלהם.... וחתנו נתן שוחד ג' מאות ר"ט.. שיפסוק המושל לדון אצל דיינים ישראל, ותבע את חמיו בדין ישראל שיתן לו אותן הג' מאות ר"ט...ומשה מסר א"ע לד"ת, וחותן משה [אולי צ"ל והחותן משה] חייב לשלם כל ההוצאות שהוציא להעמיד הדין על תילה, ומה שהחותן רוצה לזכות א"ע מדברי המחבר ובעל המפה סי' י"ד וכ"ו, אין ענין כלל לנד"ד, דשם התובע הלך בערכאות לגבות חובו, בזה שפיר צריך דעת בי"ד... אמנם לבטל אשר עשה השני שלא כדין בערכאות, פשיטא שאי"צ רשות בית דין כלל, וא"צ שום התראה בעולם, ומכ"ש מי יתרה בו נגד המושל אשר חמתו...ופוק חזי בהוגזל בתרא בהאי גברא דבעי אחווי אתיבנא דחבירה מאי עביד ר"כ, ופשיטא בנ"ד את שלו הוא מציל... אף שיש לחלק התם לא היה לה"ג שום תועלת בתבינא דחבירה ובודאי מתכוון להזיק, אבל כאן החותן רצה להציל את שלו, אמנם כן יפה היה לו אם היה משיג שבעסק השכירות ידונו בד"י, אמנם עתה רצה לגזול את חתנו, ודאי חייב, ובעמוד והחזר קאי לחתנו כל הוצאתו.

רואים אנו, שגם הוצאות יזומות של הנתבע בערכאות, וגם אם אינן חלק מהליך משפטי תקין, כנ"ל, חייב התובע בערכאות לשלם לנתבע, שהוציא הוצאות כדי להתגונן מהתביעה. ועי' גם בשו"ת משפט צדק (ח"ג סי' לט), ובשו"ת אבקת רוכל סי' פ' בשם המבי"ט, ובספר זכרונות אליהו מני (חו"מ, מערכת ד' אות לג) מש"כ בשם כמה אחרונים, ובדברי גאונים כלל נב אות ד בשם כמה אחרונים, ובישכיל עבדי (ח"ה אה"ע סי' עב).

לסיכום: הפוסקים הרחיבו מאד את הגדר של סרבן שחייב לשלם הוצאות שנגרמו בגלל סרבנותו משעה שסרב, ואפילו לא סירב להדיא למצוות בית הדין, בגווני הנ"ל, חייב לשלם לחברו את הוצאותיו. עוד למדנו, שהתובע את חברו בערכאות, בכל גווני, חייב לשלם לו כל הוצאה נחוצה כדי להינצל מדיני ערכאות, גם בלי שקיבל הנתבע רשות מבית דין.

 

ענף ג': התנית הגשת כתבי בית דין בהתחייבות לתשלום הוצאות

הארכנו בהבאת דעות הראשונים, והכלל העולה, שגם את"ל כסוברים שאין לחייב בהוצאות משפט, לא הוי פחות מגרמא. ולהלן נוכיח שכאשר יש חשש לנזקי גרמא, אפשר לחייב את המזיק להתחייב לשלם את הוצאות חברו.

דהנה איתא בגמ' ב"מ קח ע"ב:

זבין לנכרי - נכרי ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא. שמותי ודאי משמתינן ליה, עד דמקבל עליה כל אונסי דאתי ליה מחמתיה.

וכתב הב"י חו"מ סי' קעה:

וכתב הרא"ש (סי' כח) והא דאין ממתינין עד שיבא היזק וינדוהו (או) [אז] עד שיפרע לו משום שהחמירו חכמים לקונסו שיכתוב לו שטר שעבוד על נכסיו ויחול השעבוד מעתה ומעכשיו. משמע מדבריו שאם לא קבל עליו כל אונסא דאתי ליה ובא לו נזק מהגוי שחייב לשלם. אבל הר"ן (ד"ה אלא) ובעל נמוקי יוסף (סד: סוף ד"ר) כתבו בשם הראב"ד (ב"ק קיד ד"ה משמתינן) משמתינן ליה עד דמקבל וכו' שמע מינה דכל היכא דלא קביל עליה אף על גב דאתי ליה אונסא לא מחייבי ביה עד דמקבל עליה דגרמא בנזקין הוא ופטור (ב"ק ס.). ומדברי הר"ן נראה דהרא"ה גם כן סובר כן ובפרק י"ב מהלכות שכנים (ה"ז) כתב הרב המגיד שהרמב"ן (ב"מ קח: ד"ה שמותי) והרשב"א (ב"ק קיד. ד"ה משמתינן) הסכימו לדעת הראב"ד ז"ל. וכן כתב המרדכי בהגוזל קמא (ב"ק סי' קטו) גבי הזורק מטבע של חברו לים הגדול וכו'.

והרמ"א חו"מ שם סעי' מ פסק כרוב הראשונים שאם לא התחייב לשלם, פטור, מ"מ אפשר לכפותו שיחייב את עצמו לשלם לחברו.

ובאיזה אופן מתחייב, הרא"ש כתב שמקבל על עצמו ע"י שמשתעבד בשטר, אבל יתכן שכ"כ לשיטתו, של"צ להתחייב, והשטר מוסיף שיעבוד נכסים, אבל לשאר הראשונים שס"ל שצריך להתחייב, באיזה אופן מתחייב?

והנה ז"ל המרדכי ב"ק סי' קיד קטו:

ואם תאמר מ"ש מהא דאמרינן פרק הרבית האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין דמשלם יש לומר דהתם כגון שקיבל עליו בפירוש אם לא אקנה לך אשלם ממיטב תדע דפריך מהא (*דאוביר) [*דאמר אם אוביר] ולא אעביד אשלם במיטבא ואי מיירי דלא קבליה עילויה מאי קושיא דאם אוביר דהתם קיבל עילויה הלכך בדקבליה עליה לשלם איירי ואי לא קביל עליה היה פטור לדברי הכל ומכאן אתה למד לכל הגרמות אם יקבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום לו הפסד שהוא חייב והיינו טעמא נמי דמוכר שדה לחבירו והשביחה והוציא עליו הוצאות הואיל וקיבל עליו חייב [*לשלם] והיינו טעמא דקאמר טול דינר והעבירני אם הוא צד דגים וגורם להפסד הואיל וקיבל עליו לשלם דינר חייב וכן השוכר חמריו ופועליו וגורם להפסיד שכרם במקום אחר (מ"מ) הואיל וקיבל עליו לשלם חייב דכולם גרמות נינהו ואי לאו שקיבל עליו היה פטור לד"ה והיינו טעמא דאמר האי מאן דזבין ארעא לעובד כוכבים אמיצרא דישראל משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאיתיליד [*מיניה] משמע שאם לא היה מקבל לא היה חייב משום דגרמא בניזקין הוא ולאו בר הזיקא ממש אלא קנסא קנסו ליה.

המרדכי כלל בחדא מחתא את כל המקרים של גרמא, ופסק שבכולם, כאשר מקבל על עצמו חייב. ומשמע ממסקנת דבריו שהוא חיוב בתורת קנס, ולפי זה גם קבלה בעלמא מועילה. וכך משמע מהראיה שהביא משכר חמריו ופועליו שחייב לשלם בגלל שגורם להם הפסד, אעפ"י שלא התחייב להם בקנין, רק התחייב לשלם להם אם יעבדו, ובסוף חזר בו. [עי' תוס' ריש השוכר את הפועלים שחייב מדד"ג, והמרדכי פליג עליהו].

שו"ר שנחלקו האחרונים בדעת המרדכי. עיין ש"ך סי' רז ס"ק כד שכתב שבמקום שאין אסמכתא, כמו בשידוכין וכדומה, לא צריך קנין, והביא ראיה מהדין דאם אוביר וכו' דל"צ קנין, וזה דלא כרמ"א שם סעי' טז שכתב שבהתחייבות באסמכתא בשידוכין צריך קנין, ועי' בקצות שם ס"ק ז שמסכים עם הרמ"א, ודוחה הראיה מאם אוביר, דשם קיבל החוכר הקרקע בשטר, והתחייב בשטר גם על זה.

ולכל הדעות, אפשר לכפות את מי שעלול לגרום לחברו נזקי גרמא, שיתחייב באופן המועיל לשלם את הנזקים שיגרמו לחברו, ואין בהתחייבות זו בעיה של אסמכתא, כל עוד מדובר בהתחייבות סבירה, מעין דינא דאם אוביר ולא אעביד וכו.

ומינה לדידן, כאשר בעל דין מגיש כתבי בית דין שעל פניו נראה שמדובר בהליכים מיותרים, שנעשים בחוסר תום לב, ועלולים לגרום נזקים לצד שכנגד, ביה"ד רשאי לדרוש מהמבקש התחייבות לתשלום הוצאות בטרם כתבי בית הדין יתקבלו, והדברים ק"ו, דאם בזמן חז"ל היו כופים בשמתא על זה, אנו רשאים להתנות את הגשת כתבי בית הדין בהתחייבות לתשלום הוצאות, שתוכל לשמש אותנו בבא עת, כבסיס לפסיקת הוצאות, גם לסוברים שגרימת הוצאות אינה יותר מנזק בגרמא.

 

ענף ד': התניית שמיעת ערעור בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות

לפי פרק טו לתקנות הדיון, ביה"ד הגדול רשאי להתנות את שמיעת הערעור בהפקדה כספית. עד שנת תש"ך, נוסח התקנה היה שונה, והתנה את שמיעת הערעור בהפקדת כתב ערבות. ראה גם בספרו של פרופ' שוחטמן, ח"ג עמ' 1404. בשנת תש"ך הושמטה תקנה זו. בפרוט' הועדה מיום 01/01/53 אין הסבר מדוע הושמטה התקנה. בשנת תשנ"ג תוקנה התקנה הנ"ל, וזה המצב המשפטי היום.

ובקצירת האומר. כתב מרן בחו"מ סי' סא ס"ה:

שטר שכתוב בו שיפרע ההוצאות על הכפל, אסמכתא הוא ואינו גובה. הגה: ואף על גב דכתב ביה דלא כאסמכתא וכו'. וע"ל סי' ר"ז בדיני אסמכתא.

וכתב הש"ך שם ס"ק י:

על הכפל כו' - כתב בסמ"ע ס"ק י"ב, דוקא בכה"ג שקיבל עליו לשלם כולי האי הוי אסמכתא, אבל בקיבל עליו לשלם ההוצאה לא הוי אסמכתא, כיון שנתחייב לשלם מה שמפסידו. ובזה יישב מה שהקשה בד"מ מהך דאם אוביר ולא אעביד לקמן סימן ר"ז [סעיף י"ג] ומביאו הב"ח [סעיף ז']. מיהו אם היתה לו סחורה מזומנת לקנות וטוען שהיה לו ריוח בו, אף שכתוב בשטר שנתחייב לשלם כל מה שמפסידו, פטור, וכמ"ש הב"י [סוף סעיף ו'] בשם תשובת הרשב"א [ח"ג סי' רכ"ז]. והטעם, דמניעת הריוח לא קרי הפסד כדאיתא בירושלמי [ב"מ פ"ט ה"ג] הביאוהו הפוסקים, המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, וגרע מגרמא בנזיקין דפטור, ותו, דמי ערב בדבר שהיה ודאי ריוח, דילמא אף היה מגיע הפסד, כ"כ הב"ח [סעיף ז']. ועיין לקמן סימן רצ"ב סעיף ז' בהג"ה, ומ"ש שם [סקט"ו].

ובשו"ת אגרו"מ חו"מ ח"ב סי' כו ענף ב כתב וז"ל:

והנה כמדומני שם בסימן ס"א איירי בשטר שנכתב בשעה שנעשה הדבר שבאם יזדמן שיהיה איזה סכסוך אחר זמן שיפרע הנתבע שיפסיד את ההוצאות, שלא רצה לעשות המלוה ושאר ענין שעשו השטר ביניהם אלא באופן שלא יפסידהו בהוצאות, שודאי שייך שיתנה שאינו רוצה להלוות לו, או כל שאר ענין שעשו, באופן שיהיה רשאי להפסיד לו בטענות שאינם כלום לדינא שלכן התנה שאם יתבעהו לב"ד ויתחייב בב"ד מחמת שידונו שאין טענותיו כלום יתחייב לשלם לו הוצאותיו, וכל הנידון הוא מדין אסמכתא שהוא ממש כהא דהמקבל שדה מחברו שודאי שייך להתנות שאינו רוצה ליתן לו השדה בקבלנות אלא כשיתחייב לשלם כשיוביר ולא יעבוד את השדה שג"כ הנידון הוא מדין אסמכתא.......וא"כ מסתבר דמש"כ הסמ"ע, אבל בחיוב סתם הוצאה אין זה אסמכתא, הוא לאו דוקא אלא דאף ביותר מסתם הוצאה אם לא היה מרובה כל כך כעד הכפל אין זה אסמכתא......אבל כשכתבו שטר בירורין אחרי שיש ביניהם כבר דו"ד לילך לדינא שהדין הוא בעצם שאין להנתבע שהפסיד בדין לשלם להתובע הזוכה בדין את הוצאותיו והתנו בינייהו שמי מהם שיפסיד בב"ד ישלם להזוכה את יציאותיו, שנמצא שכל התנאי היה זה התחייבות בעלמא שלא שייך שיהיה לאחד זכות שלא להתרצות לילך לדין מחמת ההוצאות, ורק מאיזה טעם התחייבו תרוייהו לכתוב שטר שהמפסיד בב"ד ישלם כל ההוצאות שזה ודאי אסמכתא היא אף רק על ההוצאה המוכרחת ומצויה שבנ"א מוציאין כן, מאחר דרק אם יפסיד יתחייב ליתן דכל דאי אסמכתא היא.

לפי דבריו, התחייבות לשלם הוצאות משפט אינה אלא אסמכתא, אא"כ ההתחייבות נתנה בשלב מוקדם, לפני שהצדדים התקשרו ביניהם, שאז יכול כל אחד מהצדדים לדרוש מחברו שיתחייב לשלם לו הוצאות, אם לאו לא יתקשר איתו בהסכם, אבל לאחר שכבר התגלעה המחלוקת בין הצדדים, אין צד אחד יכול להתנות את קיום הדיון בביה"ד בהתחייבות לשלם הוצאות, ולפיכך גם אם התחייבות כזו נתנה, היא אינה אלא אסמכתא.

ברור שבמקום שההוצאות באו בגדר של גרמא בנזיקין, ההתחייבות אינה אסמכתא כנ"ל. וכאן מיירי בהוצאות שהן תוצאה של הליכים משפטיים שגרתיים, שאינן תוצאה של התנהלות חסרת תום לב של אחד מהצדדים, בזה לדעת האגרו"מ, להתחייבות יש דין אסמכתא.

ואולם, הליכים שמתקיימים בביה"ד הגדול, שמקורן בתקנות הדיון ובחוק המדינה, ואינם חלק מהחובה ההלכתית של הצדדים לברר את עניינם בבית דין, אפשר להתנות בהתחייבות לשלם הוצאות הצד שכנגד, גם כשמדובר בערעור שמוגש בזכות וגם כאשר לא מדובר בהליכים מיותרים או בהליכים שנעשים בחוסר תום לב.

 

שיעורו החשוב של הטו

שיעורו החשוב של הטו"ר הרב צבי גלר עו"ד לטוענים רבניים ומגשרים במשפחה

חיוב במזונות ילדים - לפי הרגלם

מושכל ראשון לבאים בשערי בית הדין הוא, שאב מחויב במזונות ילדיו מצד הדין.  למקור החיוב כבר התייחסנו במאמרים קודמים (כלים שלובים; "מגמות חדשות לחיוב מזונות ילדים" - גיליון 64). באשר לגובה החיוב, בעת האחרונה פורסמו פסקי דין המתייחסים לחיוב  מזונות ילדים בהם ניתן לראות דעות שונות בין גדולי הדיינים בשאלה, האם ניתן לחייב אב לשלם מזונות ילדים בהתאם לרמת החיים אליה הורגלו או רק לפי צורכם של הילדים.  במאמר זה נסקור מספר גישות:  

גישת הגאון הרב אריאל אדרי שליט"א

את הגישה שמרחיבה את החיוב, ניתן למצוא בהרחבה בדברי הרה"ג הרב אריאל אדרי שליט"א (ביה"ד הרבני האזורי ירושלים תיק מס' 960545/4 מיום 30/1/18 אשר עליו מבוסס המאמר). היסוד ההלכתי העומד בבסיס שיטתו הינו בהבנת דברי השלחן ערוך (אבהע"ז סימן ע"א, א) שפוסק:  "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו...במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו".

הרב אדרי שליט"א מפרש את דברי המחבר,  "צדקה המספקת להם", באופן רחב.  כתימוכין הובאו דברי הרה"ג ר' שאול אבן דנאן ז"ל, בשו"ת "הגם שאול" ח"א סימן כ' שביאר את דברי השלחן ערוך באופן הבא:  "בכן הנלע"ד שאדרבא לחיובא אתי ההוא מאמר, צדקה המספקת להם, יען דינא הוא באחרים שכפי השגת יד הנותן חובת הצדקה כמ"ש רבינו הרמב"ם ז"ל (בהלכה ה' הנזכרת)... וא"כ בדרכי הצדקה, אם השיעור הנזכר הספיק למקבל הלא טוב, ואם לא יתן השיעור ההוא אף אם לא הספיק לו לדי מחסורו, ואף אם התשעה חלקים הנשארים לנותן המה בהרוחה לפרנסתו אפ"ה לא איכפת ליה, ולא אבעי ליה לספק כל צורכו של עני כי יצא ידי חובתו, ועל אחרים רמיא חיובא לתת ג"כ ולשלם לעני, כל זה באחרים שחובתם על הכל, אבל בבנים אין הדבר כן, כי אין חובתו על אחרים או על הקופה של צדקה רק אם אין להם אב או קרוב הראוי ליתן... בכן חובת האב לספק צורכיהם המצטרך כפי יכולתו אף ביותר מהנהו שיעורי של צדקה האמורים בדברי רבינו בהלכות מתנות עניים, ועל זה כיוונו רבותינו במאמרם צדקה "המספקת להם" לשלול הנהו שיעורי האמורים בתורת הצדקה".

לשיטתו מכיון שהכלל בחיוב בצדקה הוא "כדי מחסורו אשר יחסר לו" שפירושו במסכת כתובות (סז):  "אם הוא רעב וצריך לאכול, יאכילוהו, אם הוא ערום וצריך לכסותו, יכסהו, אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית, ואפילו היה דרכו לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר ונעשה עני, קונים לו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, וכן לכל אחד ואחד כמה שצריך", הרי   שאב המחויב במזונות ילדיו מדין צדקה חייב לזונם כדי מחסורם ואין חיוב זה רגעי אלא מתמשך והוא חל מכאן ועד בגרותו של הילד,  אע"פ שחיוב מזונות ילדים הוא חיוב מתחדש מאחר וחיוב זה מוטל על האב באופן בלעדי ולא ניתן להטילו על הציבור לכן ניתן למשכנו על כל התקופה שבה הוא צריך לשלם עבורם מזונות.   מנימוקים  אלו עולה שכאשר מדובר בילדים מעל גיל שש שחיובם נובע מדין צדקה יש לחייב את האב לזון אותם לפי מה שהורגלו, מה שאין כן בחיוב של קטני קטנים שבהם לא שייך מזונות לפי מה שהורגלו ואין טעם לחיוב לפי עושרו של האב.  למרות סברה זו, כתב הגר"א אדרי כי לא יעלה על הדעת שילד אחד יפרנסו אותו בריווח ואת השני יפרנסו בסכומים פחותים המאלצים אותו לחיות ברמת חיים נמוכה ביחס לאחיו.  בנקודה זו נחלק עליו הגאון הרב שלמה שטסמן שליט"א שסבר שכאשר הפירוד היה בזמן שהילדים היו בגדר קטני קטנים ההרגל שלהם למותרות הוא משמעותי רק בדברים מסוימים ומצומצמים הואיל וילד אינו מכיר בטבעם של מותגים ומותרות,  זאת בשונה, כאמור, מהרב אדרי שחייב מזונות לפי הרגלם, משום שבעת הגירושין אחד הילדים עבר מגדר קטני קטנים לגדר של קטן.

לפני סיום שיטה זו, יש לסייג ולומר שגם אלו המחייבים מזונות לפי הרגלם של הילדים, דיברו באב אמיד שגם לאחר הגירושין יכול להרשות לעצמו לממן את רמת החיים אליה הורגלו ילדיו.

גישת הגאון הרב ציון לוז – אילוז שליט"א

גישה שניה הנמצאת בפסק הדין, היא שיטתו של הרה"ג הרב לוז – אילוז שליט"א, אשר חולק על הרב אדרי בכמה נקודות וסובר שאין כלל מקור לחיוב מזונות ילדים לפי הרגלם:

נקודה ראשונה: ביחס להגדרת הילדים כעניים. חיוב צדקה כדי מחסורו היא רק למי שמוגדר עתה עני, אך מי שירד ברמת חייו, אין זה מגדיר אותו עני לעניין חיוב צדקה.  לפי זה, מאחר ואב חייב במזונות בסיסיים לילדיו, הגירושין לא שינו דבר בהגדרת מצבם הכלכלי וכשם שלא היו עניים לפני הגירושין כך גם לאחריהם אין הם עניים וממילא אין כלל מקום לחייב בכדי מחסורו.

נקודה שניה: גם אם נקבל את ההשוואה לדיני צדקה, הגדר של כדי מחסורו איננו חיוב מתמשך אלא חיוב מתחדש, והוא מוכיח זאת מהמאירי בכתובות (בב"ב י ע"ב, ד"ה והתבאר) ומפוסקים נוספים, שהחיוב הוא חד פעמי למשך זמן שנצרך ולא חיוב המוטל באופן תמידי  לדאוג לכדי מחסורו של העני. לכן לכל היותר ניתן לחייב מזונות כדי מחסורו רק לתקופת מעבר לאחר הגירושין ובפרט שיש לצרף את הגישות הסוברות שחיוב זה הינו מידת חסידות ואת הסוברים שהחיוב מוטל על הציבור.

בין נימוקי שיטתו, עולה השאלה כיצד אפשר לחייב אב במזונות לפי סכומים שיש בידו היום? שהרי אי אפשר למנוע ממנו להשתמש היום בכספים שיש בידו על מנת שיוכל לקיים בעתיד מצוות צדקה. כל מה שמצאנו בחיוב צדקה זה כאשר העני בא לשאול אך מלבד מזונות ילדים אין בנמצא חיוב צדקה למשך שנים מרובות ולכן אין אפשרות להשליך את העיקרון של כדי מחסורו מדיני צדקה הרגילים לדין צדקה של מזונות ילדים.   לשיטתו, חיוב מזונות קבועים מתבסס על הכנסה קבועה שיש לאב מתוך הנחה שהיא לא תשתנה לגריעותא לכן מחייבים לשנים קדימה כאשר ברור שאם מצבו ישתנה לרעה הוא יפנה לביה"ד ושם ישנו את חיובו בהתאם למצבו באותה העת.

נקודה שלישית:  גם אם נקבל את החיוב של כדי מחסורו, הרי שחיוב זה נוגע לשני דברים - לצורכי הגוף ולצרכי הנפש ככבוד. בעוד שלגבי צורכי הגוף ניתן לחייב כדי מחסורו, לעניין צורך נפשי ככבוד אין הוא שייך בילדים אלא נוגע להורה המשמורן ולכן גם אם ניתן לחייב את האב לתת מאכלים שהילדים הורגלו אליהם, אין לחייבו בכל הדברים הנוגעים לכבודם ולמעמדם.

נקודה רביעית: הינה  דעתו בהבנת דברי "הגם שאול".  לטענתו, כוונתו לומר שכל זמן שיש ביכולתו של האב לספק את צורכי הילדים, אין להטיל את חיוב המזונות על הציבור מה שאין כן בשאר עניים שלא מחייבים כל יחיד לפרנס את העניים כדי מחסורם אלא החיוב מוטל על הציבור בכללו וההתייחסות העיקרית בתשובת "הגם שאול" היא לפרסונה המתחייבת ולא לגובה הסכום.

גישת הגאון הרב יאיר בן מנחם שליט"א

 (ביה"ד ת"א תיק מס' 1135281/1 ניתן 19/10/17), לאחר שהביא מהאחרונים שמזונות ילדים אינם לפי עושרו אלא לפי צורכי הילדים, הביא את דברי השו"ע בסימן פ"ב סע"ז האומר: "והבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר ו'. כיצד, היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה; ואפילו נשאת האם לאחר, בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב ותיזון אח"כ מנכסיו בתנאי כתובתה והיא אצל אמה".  מדיוק הלשון -  הראוי לה משמע שזה יותר מכדי צורכה, יתכן שלדעתו גם באב שאינו עשיר יחייבו מזונות כפי הרגל הבת.  אך יתכן שניתן להסתייג מההוכחה מלשון השולחן ערוך שהרי ברמב"ם הלכות אישות פרק כא, יח' כתוב בזו הלשון:  "כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפילו נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה". כך היא הגרסה גם לפי הרב קאפח.  אם כנים דברנו יתכן שישנה ט"ס בהעתקת דברי המחבר שכן גם יותר מסתבר לומר שהכוונה שמחייבים אותו מדין צדקה לפי הראוי לו לתת ובשלחן ערוך מוגה מהדורת פרידמן אכן יש תיקון בדברי המחבר וכתוב שם שמוציאים ממנו הראוי לו ולא כמו בגרסאות שלנו שכתוב הראוי לה.  שיטה זו  היא שיטת בינים לשני השיטות, ההגדרה המדויקת לשיטתו מובאת בסוף דבריו בזה הלשון:  שכאשר באים אנו מדין חיוב צדקה הרי שהאב מחויב לדאוג לצורכי הילדים ולהעניק להם כדי מחסורם אשר הרגילם בו,  אך זאת אך בנוגע לאיכות הצרכים אשר הם נזקקים להם ולא בנוגע לדברים אשר אינם כלולים בצרכיהם אלא חשובים כמותרות. 

 

לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי.  ליעוץ ניתן לפנות - טו"ר צבי גלר,  050-7664874 טו"ר נדב טייכמן 0528371250

 

תוכנית להכשרת דיינים

תוכנית להכשרת דיינים "בשערי הלכה ומשפט"

בית מדרש ללימודי דיינות "שערי הלכה ומשפט"
לקראת תואר "ידין ידין" 

על התכנית:

הלימודים הינם לקראת תואר "ידין ידין" הניתן על ידי הרבנות הראשית לישראל, בהתמקדות על לימוד הסוגיות האקטואליות המובאות לשולחנם של בתי הדין בדיני ממונות ובדיני אבן העזר.


תכנית הלימודים:

שיעורים מקיפים ומתמצתים על הסימנים הנדרשים ללימוד על ידי בית הדין הרבני הגדול מתוך שולחן ערוך חושן משפט ואבן העזר ונושאי כליו, עד שיטות פוסקי זמנינו ודרך הפסיקה.
הלימודים מתקיימים במכון "שערי הלכה ומשפט" אחת לשבוע.

ההספק הממוצע השבועי הינו כ3 דפי שולחן ערוך [צורת הדף].

על התלמידים להכין את החומר השבועי במסגרת לימוד עצמי או בחברותא כ 8 שעות שבועיות. 

וכן חזרה על השיעורים הנלמדים במכון באמצעות הקלטות השיעורים או צפיה בהם באינטרנט 8 שעות שבועיות. 

הרבנים מגידי השיעורים הינם דיינים בפועל בעלי ותק ונסיון בבוררות הלכתית בבתי דין לדיני ממונות והרבניים.
תכונה רבה ב

תכונה רבה ב"שערי הלכה ומשפט" לקראת פתיחת זמן קיץ הבעלט"ו

תכונה רבה ב"שערי הלכה ומשפט" לקראת פתיחת זמן קיץ הבעלט"ו

 

ההזדמנות שלך עכשיו להצטרף לאחת התוכניות לימוד וההכשרה הנפתחות בשבוע הבא בע"ה, במקום בו תוכל להשיג את יעדך, להגשים ולממש את שאיפותיך התורניים בהצלחה.

 

תוכניות ללימודי דיינות: אבן העזר, חו"מ ג', חו"מ א'.

תוכניות ללימודי רבנות: נדה ושימוש, מקוואות, איסור והיתר.

הכשרת טוענים רבניים.

הכשרת מדריכי חתנים.

הכשרת יועצים כהלכה.

שימוש במראות.

לפרטים והרשמה : 073-2345802   office@shoam.org.il

עם סיום הזמן ב

עם סיום הזמן ב"שערי הלכה ומשפט" החלו בתכונה רבה לקראת זמן קיץ

 

אנו מברכים את מאות התלמידים שלמדו, הוכשרו והוסמכו. אלו ברבנות ואלו בדיינות, מדריכי חתנים, מגשרים וטוענים רבניים. את המשמרת היוצאת ואת המשמרת הנכנסת בזמן קיץ .

ברכת הצלחה לכולם, כל אחד בתחומו יעלה וישגשג בהגשמת חלומותיו והשגת יעדיו להצלחתו הגדולה.

 

הצטרפו עכשיו לאחת התוכניות לימוד וההכשרה לזמן קיץ.

שלושה תוכניות לימודי דיינות: אבן העזר, חו"מ ג', חו"מ א'.

תוכניות לימודי רבנות: נדה ושימוש, מקוואות, איסור והיתר.

הכשרת טוענים רבניים.

הכשרת מדריכי חתנים.

הכשרת יועצים כהלכה.

שימוש במראות.

לפרטים והרשמה : 073-2345802   office@shoam.org.il

בשורה משמחת בעולם ההלכה והפסיקה. תוכנית חדשה להכשרת מו

בשורה משמחת בעולם ההלכה והפסיקה. תוכנית חדשה להכשרת מו"צ ע"י הגר"ב שרגא שליט"א

התוכנית החשובה להכשרת והסמכת מו"צ ומורי הוראה

בית ההוראה "שערי הלכה ומשפט"

ע"י הגאון רבי ברוך שרגא שליט"א. ראב"ד בתי הדין בירושלים.

 

            מטרת התוכנית : ללמד, להכשיר ולהסמיך אברכים שלמדו ושנו את השו"ע וכו',

ואשר אישיותם מתאימה לכך לכהן כמורי הוראה בישראל.

          זמני לימוד: התוכנית מתקיימת אחת לשבוע בימי רביעי בין השעות 13:30-15:30 

למשך שישה חודשים (למעט חגים, ימי צום, וימי בין הזמנים)

בתוכנית הלימוד וההכשרה: לימוד כללי פסיקה. דיון עם התלמידים על נושאים הלכתיים. 

שיעורי בית על עניין מסוים, שיבדקו ע"י הרב. שימוש בפסיקה, פרקטיקה-ע"י מענה טלפוני .

הסמכה – תעודה:  בתום החצי שנה, יערך מבחן מסכם על כל הנושאים ע"י הרב.

לעוברים בהצלחה  תינתן תעודה מבית ההוראה ע"י הגר"ב שליט"א.

            התלמידים המתאימים ישובצו באיגוד המו"צים במרכזיה למענה טלפוני הלכתי לציבור.

החלה ההרשמה.

מספר התלמידים מצומצם

לפרטים והרשמה – 073-2345802   office@shoam.org.il

 

 

 

 

 

ביקוש שיא לתוכנית החשובה ללימודי דיינות המתמחים בדיני ממונות ע

ביקוש שיא לתוכנית החשובה ללימודי דיינות המתמחים בדיני ממונות ע"י הגר"י הרשקוביץ שליט"א

כחמישים אברכים, מגידי שיעור וראשי כוללים לצד אנשי עסקים ישיבתיים, הגיעו להשתתף ביום פתוח בתוכנית הייחודית והחשובה להכשרת בוררים כהלכה המומחים בדיני ממונות. שיעור פתיחה מסר הגר"י הרשקוביץ שליט"א שעמד על חשיבות הלימוד והפרקטיקה בדיינות. אט אט התווספו המשתתפים וגדשו את ביהמ"ד. לאחר תפילת מנחה והפקה קצרה. החל הגר"א גיאת שליט"א בשיעור מאלף ומעמיק מתוך השו"ע בנושא "מקח טעות" ... אט אט צללו כולם בים הלימוד, הגמרא, הראשונים והאחרונים - כל שיטה ושיטה ועימה הסברא המעמיקה. עד הנושאי כלים בשו"ע. התלמידים גמעו והתפעלו כשאש התורה המיוחדת בדיני ממונות מתלקחת.

 
ובזאת נכנס הגר"י הרשקוביץ שליט"א בלהבות ובריתחא דאורייתא והחל בדיונים מהנושאים הבאים בבתי הדין על הסוגיא שבה התלמידים העמיקו קודם - "מקח טעות". אט אט החל ביהמ"ד להתלקח ככבשן בוער, אלו שואלים ואלו מפרקים והגר"י בראש כולם - בחדות וחריפות המוח.
השעה 21:00 הסתיים השיעור, והחלו תפילת מעריב. כשלאחריה יצאו התלמידים ועמדו עם הגר"י עוד שעה ארוכה לדון בסוגיות לעומק.
 
היום בע"ה מתחילה יחידת לימוד ראשונה, עם קבוצה חזקה איכותית ומגובשת. 
התעניינות שיא בתכנית הלימודים להכשרת בוררים כהלכה שע

התעניינות שיא בתכנית הלימודים להכשרת בוררים כהלכה שע"י ביהמ"ד 'שערי הלכה ומשפט'

כתבה מתוך עיתון המודיע 

עם פתיחת ההרשמה לתכנית הלימודים שגוררת התעניינות שיא בקרב רבים, הרי שקווי הטלפון במוקד ההרשמה רגע לפני קריסה. בזאת מבקשים ב'שערי הלכה ומשפט' להתנצל בפני רבים הפונים אם עדיין לא זכו לקבל מענה.

ההתעניינות בתכנית הלימודים הפתיעה אף את מוקדי הרישום שרגילים ברישומים לתוכניות לימודים שונות, וכבר למעלה מעשור שלא הייתה התעניינות שכזאת. כך מוסרים במוקדי הרישום.

שמו הנודע של הדיין הרה"ג רבי ישעיהו הרשקוביץ שליט"א שעומד בראש התכנית ואף ימסור בעצמו את השיעורים מביאה רבים להתדפק על שערי ביהמ"ד ולבקש להצטרף לתכנית, מה שמגביר את הלחץ על גל הפניות. יחד עם זאת, בשערי הלכה ומשפט מבקשים לשמור על רמה ואיכות הקבוצה, כך שהכמות לא תפגע באיכות. "אם יהיה צורך נפתח מיד קבוצה נוספת, אך בשום אופן לא נוותר על איכות" .

משערי הלכה ומשפט נמסר כי בעז"ה מחר, יום שלישי, יתקיים 'יום פתוח' למבקשים להצטרף לתכנית ברח' בית הדפוס 30 החל מהשעה 15:00. נושא השיעור יהיה בעניין 'מקח טעות'.

תכונה רבה בביהמ

תכונה רבה בביהמ"ד "שערי הלכה ומשפט" לקראת התוכנית בראשות הגר"נ נוסבוים שליט"א

בראש התוכנית עומד הגר"י הרשקוביץ שליט"א, מגדולי הדיינים  בדורנו, וראש כולל לדיינות דחסידי גור באשדוד ובירושלים. ואשר הקנה לעצמו שם של מומחה ביישוב ופתירת סכסוכים.

 

מטרת התוכנית וייחודיותה:

במגמה יוכשרו התלמידים ל"בוררים כהלכה" -  ויושבי על מדין בדיני ממונות. בתוכנית לימוד מעמיקה ויסודית בסוגיות חו"מ ע"פ סדר הנושאים:  מהגמרות, ראשונים ואחרונים, שו"ע ונו"כ, עד פוסקי דורנו. וכן לימוד פרקטי אקטואלי מהנידון בבתי הדין  ע"פ סדר הסוגיות הנלמדות. לו"ז התוכנית וההספק מבוסס גם על חזרות שבועיות בבית – ע"פ סיכומים ושאלות חזרה שמחולקים בכל שיעור.

 

מי מתעניין בתוכנית?

למי התוכנית מתאימה ויעילה?

התוכנית יכולה להתאים לך: כאברך העוסק בלימוד דיני ממונות, למקד את לימודך ע"פ התוכנית ולהשיג הישגים משמעותיים בזמן קצר ולהתמחות בתחום גם פרקטית ולקבל הסמכה.

 כמג"ש/ ראש כולל בתחום, לחדד את הלימוד בהלך חשיבה של דיין ולהתמחות פרקטית אקטואלית, ובכך לשדרג את שיעורך ברמתם המקצועית האקטואלית. 

כאיש עסקים חרדי: לדעת לעומק את ההלכה, הדעות והסברות, בכדי להתנהל נכון בעסקיך, כאדם חרדי הנך מתנהל מול בתי הדין והידע ההלכתי והאקטואלי יסייע לך להתנהל נכון.

 כאיש קהילה: העוסק עם הציבור בגישור ובוררות- התוכנית תסייע לך להתמחות פרקטית ולקבל הסכמה.

כטוען רבני: התוכנית תכשיר אותך לייצג בבתי דין פרטיים בדיני ממונות ברמה המקצועית הגבוהה.

השילוב המיוחד של כלל הציבור המוזכר ואיחודם ללימוד יחד, יקנה לכולם ערכים לימודיים ומעשיים ברמה מאד גבוהה, וכן בחידוד הסוגיות תוך סיעור מוחות מיוחד בעל ערך ענק.

 

 

זמני לימוד ומקום: הלימוד מתקיים אחת לשבוע, בימי שלישי בין השעות 15:00-21:00 . רח' בית הדפוס 30 גבעת שאול ירושלים.

 

פריסת התוכנית: למשך שנתיים - ס"ה 70 מפגשים, התוכנית מחולקת לחמש יחידות לימוד. ארבעה העיקריים בלימוד השו"ע. וחלק חמישי קצר ובסיסי-  ללימוד תקנות הדיון, החקיקה האזרחית וחוק הבוררות. וההיבט ההלכתי על החקיקה והדרכים להתמודד מולה. בתום כל יחידה התלמידים יבחנו ע"י הרה"ג ישעיהו הרשקוביץ שליט"א וכן ע"י  הרה"ג נפתלי נוסבוים שליט"א.

 

הכשרה פרקטית: חברי המגמה יעברו הכשרה מעשית ושימוש בבית דין 'שערי הלכה ומשפט', בהרכב מיוחד שבו ישבו לדין לצדו של הגר"י הרשקוביץ שליט"א.

 

תעודות הסמכה למצטיינים:  מהרה"ג רבי נפתלי נוסבוים שליט"א.  הרה"ג רבי ישעיהו הרשקוביץ שליט"א, ודייני ביהמ"ד "שערי הלכה ומשפט".  וכן תעודה מקצועית משפטית – ע"פ חוק הבוררות התשכח'.

 

קהל יעד: בעלי ידע כללי מקיף בסוגיות הקשורות לחו"מ. מגיל 25 ומעלה. לימוד בישיבות וכוללים  6 שנים לפחות.

תנאי קבלה: עמידה בתנאי סף, המלצת רב. + ראיון אצלנו.

 

עלות לכל התוכנית: יחידות א' ב' ג' ד' העוסקות בלימוד השו"ע – עלות כל יחידה 3,500 ₪

ניתן לחלק לתשלומים נוחים בכרטיס אשראי או צ'קים.

                       

אתה מוזמן להצטרף לתוכנית  שתקדם ותשדרג אותך

וכן תייחד אותך בתחום עיסוקך להצלחתך הגדולה.

 

לפרטים והרשמה:         073-2345802         office@shoam.org.il

   מאיר אבוביץ                073-3383823        meirzeev@gmail.com

 

תגובות

כל התגובות

רוצה לקבל עדכונים ממגוון התוכן של שערי הלכה ומשפט?