“החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה” זה הפסוק הפותח את פרשת ההכנה לקראת הפסח בזמן יציאת מצרים וזו הפרשה שתקנו לנו חכמינו לקרוא בה בשבת זו ב’פרשת החודש’ להשמיע את הקריאה הגדולה להכין את עצמנו לקראת הפסח הקרב ובא.
חז”ל מפרשים כי המשפט הזה אינו רק כמשפט פתיחה לקריאת חשיבות לחודש זה, אלא מצווה היא לישראל שיהיה זה החודש, חודש ניסן, ראש וראשון לכל החדשים, שיהיו ישראל מונים את מספר חדשיהם מחודש ניסן, ומכלל זה למדו גם שישראל מונים את שנתם על פי מניין החדשים שהוא על פי מנין הלבנה ולא רק על פי מנין ימות החמה כמניינם של אומות העולם.
יש להתבונן במצווה זו להוות את חודש ניסן כראש לחדשים, ששונה היא מרוב המצוות המוכרות לנו, הביטוי המעשי שלה כמעט ואינו קיים בחיי היומיום ועם זאת ראתה התורה לנכון לקבוע כך את סדר השנה של ישראל ולפתוח במצוה זו את פרשת גאולת מצרים.
ככלל, גם תוכן המצוות הנאמרים בפרשה זו עסוקים רבות בעניין ה’הכנה לקראת’. מצוות לקיחת השה מבעוד מועד, ארבעה ימים לפני מועד שחיטתו אנו מצווים כבר לקחת ולהכין אותו. אנו מצווים גם לשמור עליו הכן עד לשחיטתו. גם את מתכונת הסעודה אנו צריכים להכין מראש, “איש לפי אכלו תכוסו על השה”, אנו מצווים לתכנן כמה אנשים יאכלו כל שה, לארגן את חישוב החלוקה “ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו…”, להימנות, מראש, מי הם בדיוק הסועדים. “הפסח אינו נאכל שלא למנויו”.
“ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, היה ר’ מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל טז ח) ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ‘ואת ערום ועריה’, ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר ‘מתבוססת בדמיך’, בשני דמים, ואומר (זכרי’ ט יא). גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה אמר להם (פסוק כא) משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה” (רש”י יב ו)
נשים נא לב לדברי רבי מתיא בן חרש “לא היו בידם מצוות להתעסק בהם” לא שלא היו להם מצוות שיהיו זכאים בהם לגאולה, אמר רבי מתיא בן חרש, כי העדר זכות מצוה אין בכוחה למנוע מהם את היציאה, הרי היציאה באה להם מפני השבועה ולא בזכות המצוות שקיימו או לא קיימו. אלא שלא היו להם מצוות ‘להתעסק’ בהם, אמר. כלומר, לא היה מה שיחבר אותם. הם עשויים היו להישאר מנותקים מכל ההתרחשות, לא כך רצה הקב”ה. הוא רצה שיהיו היוצאים חלק מהיציאה, שהיציאה תפעל בנפשותם, שגם המציאות הנפשית שלהם תלך אחר החירות שמוציא אותם אליה.
מכירים את זה שמגיע לשמחות ואירועים רגע אחד לפני הסיום שלהם, הוא הרויח, ראו אותו, הוא ‘הספיק’, אפילו, בגרסאות שונות, ‘ניצח’ את כל אלה שהקדימו בוא. -אם מה שהוא מעוניין זה ‘להעביר כרטיס’ אכן הוא הצליח, אבל אם הוא רוצה להיות ‘חלק’ מהשמחה, לקבל ממנה את ההשראה, את החיבור, לתרום לתוכה את נוכחותו, את הווייתו, זה לא יכון אלא אם אכן יגיע מוקדם, יתכונן, יתלבש, יהיה חלק. אלה הם הדברים הקטנים שעל ידם אתה הופך עצמך מעומד על היציע לחלק מהשמחה.
זה נכון באירועי שמחה וזה נכון גם במשמעותיות ובחלק שאדם חוצב לעצמו בבית, בזוגיות, בחברה ובכל מקום ודבר שעושה.
דומה שסביב כל עניין יציאת מצרים עומדת לעצמה המטרה לייצר ‘עסק’ גדול.
מצות זכרון יציאת מצרים שהוזכרה בתורה אינספור פעמים, לא להזכיר נשכחות היא באה. היא נועדה לייצר תודעה, לחבר אותנו לאותה נקודת התחלה שלנו, לבחירה בנו ע”י הקב”ה.
בתוך מסגרת זו נראה שניתן להבין את העקרון הגדול שבהצבת חודש היציאה ממצרים כראש לחדשים, כחודש שממנו מונים ישראל את מנין חדשי השנה ומתחילים ממנו. אף על פי שהשנה הטבעית, החקלאית, מתחילה בתשרי, מכל מקום “לכם” לישראל, “ראשון הוא לכם לחדשי השנה”. אנו מעמידים את מציאותנו כעם מיום בו עשה אותנו ה’ לעם בהוציאנו לחירות.
כך, על ידי הכתרת החודש, כך, על ידי מניין החדשים אחריו, כך, על ידי כל העסק שאנו עושים סביב הפסח, כך אנחנו מתחברים, מזדהים ונעשים חלק מהתודעה הגדולה הזו של ‘זכרון יציאת מצרים’ וכך נעשית היציאה גם היא ‘שלנו’ “החודש הזה לכם”.
