פרשת כי תצא
הכרת הטוב- תחילת התשובה
נאמר בפרשתנו (פ”כג פ’ ח) לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ:
אומר רש”י: לא תתעב מצרי – מכל וכל אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור, ומפני מה – משום שהיו לכם אכסניה בשעת הדחק.
דבר זה פלא גדול. וכי על מה להכיר טובה למצריים – על עבודת הפרך, שחיטת הבנים, שיקוע בנים בבניין, זריקתם למים, תבן לא יינתן לכם ומתכונת לבנים תתנו, וכשבאו לשדות לקושש קש היו המצריים מכים אותם באכזריות,(תנחומא וארא ו) האם לאלו חייבים להכיר טובה?
ולא רק שהיו המצריים אכזריים, אלא במעשיהם הרעים היו כפויי טובה לישראל שהלא החיה אותם יוסף ברעב והעשירם למכביר, והתכבדו והתברכו בביאת יעקב והשבטים, שהרי אלמלא השבועה לא היו מניחים אפילו להוציא גופתו של יעקב ממצרים, וברכת יעקב עד היום מונעת מהם הצורך לגשמים. הרי אין לך כפיות טובה גדולה מזו?
אלא שהתורה ריחמה עליהם משום אותן השנים “שהיו לכם אכסניה בשעת הדחק”, ומפשטות הכתוב משמע שמחויבים אנו להכיר טובה למצריים על כל השנים שגרנו על אדמתם, ואף שחיי צער היו כל אותן שנים, מכל מקום סוף סוף “גֵר היית בארצו”.
על טובה זו ששימשו לנו המצריים אכסניה מגיעה להם הכרת הטוב ואף שהיו אכזריים ורעים כלפינו מכל מקום אין בכך כדי להסיר את חובתנו להכיר להם טובה על היותנו גרים בארצם, צא ולמד עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב.
(מעובד ע”פ מאמרו של הרב אליהו דסלר בקובץ יג ע’ ערה).
ומצאנו במדרש שפגש אדם הראשון את קין ואמר לו מה נעשה בדינך (לאחר שהרג את הֶבֵל), השיב לו, עשיתי תשובה, אמר כך גדול כוחה של תשובה פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת “טוב להודות לה” וגו’.
ובמדרש תהילים (שוחר טוב מזמור צ”ב) כתוב, “טוב להודות לה'” אדם הראשון אמָרֹו כדי שילמדו שכל מי שמודה על פשעים ועוזב ניצול מדינה של גיהינום שנאמר טוב להודות לה’. ומובא בספרים מליצה – טוב להודות, טוב להתוודות. יוצא לפי זה שאדם הראשון אמר שירה “מזמור שיר” על הווידוי שהתחיל להתוודות.
