פרשת קדושים נפתחת בציווי הכולל והנשגב ‘קדושים תהיו’. היה ניתן לצפות שהמצוות שיבואו בעקבות פתיחה זו יהיו אלה העוסקות במעשים שבין אדם למקום ובענייני רוממות, פרישות וחסידות.
למרבה ההפתעה המצוות הרווחות בפרשה הינם דווקא המצוות שבין אדם לחברו.
נראה שלא נוכל להסתפק בתשובה המוסרית הכמעט מתבקשת, ולומר שכאן לימדה אותנו תורה איזו היא הקדושה הרוממה וכיצד נפעל בה, זו שתמצא את ביטויה בהנהגה של בין אדם לחברו.
זה לא שאני מקל ראש בנכונותה של תובנה זו כשלעצמה, אבל דומני שיש בדברים מסר העומד בתוכנם ושורשם של מצוות בין אדם לחבירו.
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ – אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם. לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם – אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר – אֲנִי יְקֹוָק. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל – וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ – אֲנִי יְקֹוָק. מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן – וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק. כך בהמון המצוות המנויות כאן בפרשה בא בסיומם הנימוק, המניע, -אני ה’.
אפילו המצווה האנושית בין אדם לחברו המובהקת ביותר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, מה נאמר בסופה – אֲנִי יְקֹוָק.
דומה כי באופן בולט מדגישה לנו את התורה ומהדהדת אל קרבנו את המסר לפיו המניע למוסר לאחווה, לחמלה, חסד ושאר מידות טובות ממוצא זה יבואו –אני ה’.
מהו אותו ערך שחשובה כל כך נוכחותו בתשתיתם של היחסים בין בני אדם ולמה הוא נחוץ, הלא האדם מטבעו חפץ בחיים ורוצה בטוב לעצמו ולזולתו.
אין ספק, לטעמי, שאין אנו צריכים לחפש אחרי תקפותם של המצוות המוסריות ולקיימם כמקיימי דבר שאין בו טעם ועילה הנעשים רק מפני הציווי האלוקי. אדרבה, מצוות המוסר נצטוינו בהם לעשותם מפני שהם אמת. מפני מוסריותם. הגע בעצמך הרי שימנע אדם מן הרציחה לא מפני שמתעב את הרצח ומשכיל על זכותו של חבירו לחיות אלא מפני שכך ציותה תורה, הרי אין לך עיוות גדול מזה. וכבר האריכו על כך רבותינו הראשונים בכתביהם.
עם זאת, פרשתנו, נראה שמבקשת להטמיע בתודעתו של היהודי, ערך נוסף. ערך העוסק באני בעצמו.
– המחוייבות, הרגישות, הנאמנות לערכי החיים, ככל שהם נעשים מתוך שיקולים אנושיים גרידא, משמעותם אינה יכולה לעלות לעולם מעבר לנקודת המוצא שלהם – האני. סביר להניח שגם יהיו לכך השלכות מעשיות במקרים בהם האני מתנגש עם קיומו של הזולת. רק כאשר תודעת האני בעצמה נחווית כמי שקיומה גם הוא ניתן לנו מאת ה’ כי אז גם המחוייבות לזולת וראיית צרכיו וטובתו מתיישבים על לבו של האדם ואינם עומדים כדבר המתנגד לקיומו ודורש את צמצום העצמי שלו.
העמדה של המוסריות כבאת כוחה של המוסר העליון. מעמידה את חוויית העצמי בעמדה של סיפוק וענווה, שמחה בחלקו ושביעות רצון, אמון וטובת עין. יש לך משהו – קבלת אותו. אתה נותן לזולת – מפני ששניכם קבלתם. אני לא פוגע בזולת לא רק מפני שלא הגון לפגוע. אלא מפני שזכות הקיום שלי מוגבלת עד למקומו של הזולת. כי השמים שמים לה’. ומה שיש לי הוא זה שנתן לי.
בתודעה של ‘אני ה” הופכת המחוייבות המוסרית למניע שאינו נעוץ בצמצום העצמי לזולתי או בטיפוח הכדאיות שבנתינת מקום לזולת כאמצעי להביא לעצמי נוחות רבה יותר. היא שואבת את כוחה מהמחוייבות הנצחית הבלתי מוגבלת לשלמות, לנשגב, לנצחי. לקב”ה. בכך היא הופכת את מקומו של הזולת יצוק בסלע באותה מידה שמקומו של האני יצוק בסלע. אמור מעתה “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” שנצטוינו בה בפרשתנו, לא לקבוע את סדרי הקדימויות ביני לבין זולתי ולטשטשן באה המצוה, והלא ‘חייך קודמין’ לימדונו חז”ל. אלא ללמדנו פשרו של זולת בקרבנו. כאשר אהבת עצמך טבעית היא ונכונה כך גם אהבת האחר וצרכיו, למה שראוי לו, בעלי ערך וצידוק הם, כמוך.
וכך כותב הרמב”ן: “לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו… אלא מצות התורה שיאהב חברו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב…ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו ויאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו”.
