וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֔ה “אֱמֹ֥ר” אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן ו”אָמַרְתּ” אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו: ידועים הם דברי רש”י על פסוק ומקורם מהגמ’ יבמות (קיד.) “אמור ואמרת” להזהיר גדולים על הקטנים, דהיינו שהגדולים צריכים למנוע מהקטנים מלעשות עבירה. ופירש רש”י שם בגמ’: שהגמ’ למדה זאת מזה שהתורה חזרה פעמיים בלשון אמירה (אמור ואמרת), ושתי אמירות הללו למה, ללמדנו: “להזהיר גדולים על הקטנים”.
והמפרשן הגדול של רש”י ר’ אליהו מזרחי (רא”ם) הקשה שהרי נאמר בפרשת ויקרא (פרק א פ’ ב) “דבֵּ֞ר” אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ ו”אמַרְתּ” אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽה’ מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם. ודרשו במכילתא (שמות כא, א) – מדוע נאמר בפסוק זה “דבר” “ואמרת”? לומר לך שה’ מצווה את משה רבינו “דָבֶּר ותחזור ותאמר” להם כל פרק ופרק. ולכא’ גם כאן נאמר בדיני טומאת כוהנים, שהתורה מתכוונת שמשה רבנו יְשַנֶן ויחזור ויאמר פרשת טומאת כהנים דהיינו “תאמר ותחזור ותאמר”?
ומתרץ הרא”ם יסוד: כשהתורה כופלת לשון כשהאחד “בלשון דבור” והאחר “בלשון אמירה”, מלמדנו שהלימוד של פעם ראשונה נקרא בלשון דבור, והלימוד של פעם שנית נקרא בלשון אמירה, דהיינו שיש עניין לחזור על הדברים פעמיים. אבל כששניהם בלשון אמירה “אמור ואמרת”, אי אפשר לומר אמור ותחזור ותאמר להם, דאם כן היה צריך לכתוב בפעם הראשונה “דָבֶּר”.
מדברי הרא”ם אנחנו מוציאים יסוד גדול בחינוך: שהתורה בכוונה מדגישה לנו את הצורך כשרוצים להזהיר את הקטנים, בראשית יש להזהיר את הגדולים שיהיו נזהרים! ולכן התורה בכוונה שינתה בלשון “אמור ואמרת” שראשית יש להזהיר את הגדולים, ואח”כ הגדולים יכולים להזהיר את הקטנים כדי שהחינוך ייכנס באוזנם של הקטנים, וכידוע מספרי המוסר שזה אחד מאבני היסוד בחינוך שאדם לא יכול להוכיח את בניו וצאצאיו כל זמן שהוא לא מוכיח את עצמו ונזהר, וכפי שידוע במעשה של מרים בת בילגה (סוכה נה:). ובודאי לא זו בלבד אלא גם להתפלל בכל יום על ילדיו וזרעו שיהיו צאצאיו וצאצאי צאצאיו לומדי תורתה.
ונסיים בקיצור סיפור לידתו של רבי שמעון בר יוחאי כפי שמובא באורך בספר נחלת אבות (חלק ג ע’ לא, לרב יוסף משאש זצ”ל רבה של חיפה, שראה כן בספרים כשהיה במרוקו).
אביו נקרא יוחאי ואמו שרה. אמו של הרשב”י הייתה עקרה לאחר שעברו עשר שנים ולא זכו להיפקד בבן, ביקש יוחאי לישא אשה אחרת ולהתגרש מאשתו שרה. אך שרה ביקשה והתחננה לקב”ה שימהר לפקוד אותה ואת יוחאי בבן.
בליל ראש השנה בעת שישנו חלם יוחאי חלום: והנה הוא רואה את עצמו עומד בלב יער עצים, חלקם עצים עושי פרי וחלקם אילנות סרק. ויוחאי עצמו נשען על אחד העצים היבשים, לפתע הוא מבחין בדמות בעלת מראה מפחיד מאוד שעוברת ומשקה את האילנות עם הפירות ומדלגת על אילנות הסרק. כאשר התקרבה הדמות לאילן היבש עליו נשען יוחאי, שלפה הדמות צלוחית קטנה מלאת מים והשקתה את האילן היבש – ומיד האילן הסרק עליו נשען מתחיל להוציא פירות כאילו נפחו בו חיים חדשים. מיד שקם משנתו עלה על שפתותיו הפסוק ‘מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה’.
בבוקר סיפר לאשתו את דבר החלום ואת הפתרון שלדבריו טמון בו: היער הוא העולם, והאילנות הן הנשים – מהן נותנות פירות, ומהן עקרות. בראש השנה נפקדות חלק מהן, ויש מהן שנותרות עקרות. את הנך האילן שעליו נשענתי, אותו השקו ממעיין הברכה, להוליד בנים צדיקים וחכמים.
דבר אחד נותר לי להבין: מדוע את כל האילנות השקה האיש מהכד, ואילו את האילן שעליו נשענתי השקה מהצלוחית?”
הלכו לשאול ברבי עקיבא, השיב להם: “הצלוחית היא”: צלוחית הדמעות ששרה אשתך כמו האימהות הקדושות נגזר עליה להיות עקרה ורק בזכות הדמעות היא נפקדה. הצלוחית הייתה הדמעות שאספו בשמים מעיניה. וכך זכו ונולד רבי’ שמעון בר יוחאי!
