משה ושרה (שמות בדויים) בני זוג שפגשתי, אנשים ערכיים מאד, שניהם. מוסריים ובעלי רף גבוה של דרישה עצמית להיטיב, לתת, להיות טובים ביותר. במיוחד בלט בכך משה, הוא היה נוהג לעשות הכל על מנת שלא לתת לתחושות נמוכות, מבחינתו, של היפגעות, נזקקות וחולשה לבוא לביטוי במערכת היחסים שלו מול אשתו. כך הוא היה נוהג לסייע לאשתו בכל מצב, עם כח בלי כח, שבע רצון או כעוס, מרירותו בליבו ואצילותו במעשיו, מבליג, מתעלה, משיב טובה תחת רעה.
המצוקה שהביאה אותם לבקש עזרה היתה העובדה שמשה הואשם על ידי שרה בכך שהוא אנוכי ואטום, דורסן ומשפיל, גאה ואכזר. כך במילים אלה הגדירה שרה בפניו את תמצית מידותיו איך שהם נחזים מראות עיניה. ככה. לא פחות.
זה היה עבורו יותר מדי. באצילותו האופיינית היה מפטיר כנגדה בחיוך תקיף ורב חסד “זה לא דרך ארץ לדבר בכאלה מילים”. “גם כשאני כועס, וכן, גם לי יש סיבות לכעס לפעמים, הטעים בנוכחותי בספק צדקנות ספק ציניות, אני שומר על התגובה שלי, הכל כדי לשמור על הכבוד שלך, את צריכה ללמוד, גם כשאת כועסת, לדעת שיש מילים שלא אומרים” חתם. -זה דבר מאד חשוב שהיא חייבת ללמוד, הוא פונה אלי, כשהיא במצב רוח גרוע או כועסת -ואני יכול להבין שלפי דעתה זה קשור אלי-, כשאשוב הביתה מהעבודה היא יכולה לשהות מתחת לשמיכה ולהראות לי פנים זועפות. היא צריכה ללמוד שאומרים יפה שלום גם אם יש לך תלונות. קבע. כך נראית צורת התנהגות של אנשים מנומסים וערכיים, חשוב שהילדים שלנו גם כן יראו שגם אם יש כעס יודעים לשמור על נימוס ולחייך”. “ובכלל, זו כפיות טובה להסתכל עלי, שאני כל כך מיטיב, בצורה כזו”.
אסביר לך עם מה הכי קשה לי, הוסיף משה. אוי לי מיצרי או לי מיוצרי, זה מה שאני חש. אם אני מתעלם ולא עוזר אני מואשם כאנוכי וכשאני כן עוזר תוך כדי שאני מוותר על כל הכעס שבפנים אני הופך למשפיל ודורסני, אפילו כשאני תודה לא-ל מתעלה ולא נעלב ממנה אני הופך למדכא ומתנשא.
ספר לי מעט על העזרה שלך, בקשתי.
הנה, ערב שבת האחרונה, פותח משה, בשלתי את כל השבת, חוץ מהמרק שהיא עושה משהו קליל… שטפתי את הבית, נתתי לה לנוח. ומה היתה התגובה שלה כשקמה, תודה רבה, כמובן שלא. ההיפך, לא אכפת לך ממני, אתה לא רואה אותי, אתה הופך אותי ללא קיימת. למה, שאלתי אותה, הוא מספר, מה את רוצה ממני, נתתי לך לנוח כל היום, עשיתי במקומך הכל, זו התודה רבה.
זה כבר שובר אותי. מילא שמתנהגת אלי לא יפה אני לא מגיב, כשמתלוננת שאני לא עוזר מספיק אני נרתם, אבל מול זה, מה אני יכול לעשות, גם כשאני עוזר זה לא טוב. תינה בקול. היא צריכה איזשהו טיפול נפשי לדעתי, חיווה את דעתו המלומדת מול פניה החיוורות.
-הבעיה שהוא הניח את הקפה במדף הלא נכון. איפה שהוא אוהב לשים אותו ולא איפה שאני שמה. מנסה שרה את כוחה מול טענותיו הסדורות והרהוטות. ככה גם עם כלי העבודה שלו, כשמסדר מניח אותם בארון שאני אוהבת לשים בו את הפרחי נוי. הוא גם משתמש עם חומר ניקוי יקר וריחני שאני משתמשת בו רק בזמנים מיוחדים.
אתה רואה, על קטנות היא תחפש אותי. רק לראות רע.
תגידי, פניתי אליה, העזרה הזו שעזר לך ביום שישי, בלי קשר לקפה ספציפית, עשתה לך תחושה נעימה יותר או פחות, ככה בכן או לא. היית מעדיפה שיעשה את זה או מעדיפה שלא.
-מעדיפה שלא. השיבה בעוז וניצוץ אור בעיניה הכבויות.
כלומר זה לא בדיוק נתינה. אולי בגלל הקפה וכלי העבודה, המבטאים עבורה את העובדה שהוא לא פועל בשליחותה אלא לוקח את מקומה, אולי חומר הניקוי ריחני המצטלצל באזניה, לו אני המנקה כי אז ביתנו מריח תמיד. אולי בגלל ההתנשאות, בכך שאינו נפגע ממנה רק מצפה ממנה לקוד התנהגות מחונך וראוי, אולי בגלל שהיא היתה רוצה בכלל שכן יעיר אותה, שידרבן אותה וינסוך בה כוחות לעבוד, לא שיוותר עליה וישלח אותה לנוח ככלי אין חפץ בו לא כח ולא יכולת, כפי שהיא מרגישה.
בפרשתנו אנו קוראים על נדב ואביהוא. הקב”ה מעניש אותם על הקריבם אש זרה. מהי אותה אש זרה אשר לא ציוה ה’ ולמה זכתה לכינוי אש זרה. פירושים רבים נאמרו. הצד השווה שבהם הוא כי אש אשר “לא ציוה אותם” זו שאינה מותאמת לרצונו של ממוען המתנה או העזרה או הקירבה, הופכת אותה ממתנה לאש זרה.
להיות קשוב לזולת, להרגיש את רצונו, לחוש את מאוייו, לתת את מה שהוא זקוק לו באמת, לעזור בדרך בה הוא מעוניין בעזרה ומסוגל להכילה, אלה וכל הדומים להם הם הדרך לנתינה מתוך מערכת של יחס ושל קשר, של הקשבה.
לעומת זאת כשאנו מתקרבים אל הזולת מבלי לחוש את רמת הקרבה המדוייקת המתאימה לו באותה העת, כשאנו עוזרים מבלי להיות קשובים לאיזו עזרה זקוק זה שמולנו ובאיזו דרך, יתכן שנוותר בדרך על הרבה, אולי הרבה מדי, נקריב קרבנות על מזבח הויתור הזה, אך זו לא תהיה נתינה שיש בה יחס היא תהיה נתינה בלעדית שלי עם עצמי. הזולת, יתכן שיופיע בה כניצב, דומם. יתכן לעתים אף כמנוצל או מושפל, כנוכח לשם הפקת הרצונות שלי מנוכחותו. זה איננו יחס וקשר זוהי אש זרה. אשר לא ציווה ה’.
