1. “ויפל אלוקים תרדמה על האדם ויקח אחת מצלעותיו” – “זהו שאמרו שני פרצופים היו” (רש”י ב, כא) כלומר: האשה המתוארת, היתה כבר מראשית הבריאה, אלא שכעת נוסרו והופרדו שני הפרצופים והפכו לשני אנשים נפרדים.
השאלה העולה, למה היה חשוב כל כך להפריד את הזוג המחובר ולהפכם לשניים. וכי לא היה טוב להם יותר לו היו מאוחדים לגמרי בקשר אמיץ בל יפרד. בנאמנות מוחלטת. נראה לפעמים שאחד החלומות היותר נפוצים בין אוהבים, המתוארים בפיות בני אדם היא ‘להיות אחד’ לאהוב את אותם דברים, לחשוב את אותן מחשבות, להעדיף את אותן העדפות. חלום שמוצא את ביטויו בשפות שונות ומגוונות. – סימביוזה.
אכן, במציאות של אחדות גמורה כאשר אין מישהו נפרד ממולי, סביר להניח שייחסכו מאיתנו חילוקי דעות, לא תהיינה בינינו מריבות. אחיה בעצם עם עצמי. ועם עוד משהו שהוא פרצוף נוסף של עצמי. על מנת לקיים מערכת של קשר, של יחס, אנו חייבים שיהיה כאן ‘מישהו’ מולי. עזר, כנגדו.
“ויקרא האדם שמות לכל הבהמה.. ולאדם לא מצא עזר כנגדו”. עזרה רבה יכול היה למצוא האדם בקרב בעלי החיים, וכפי שרמזו חז”ל בתארם במדרשם את מבחני האדם למצוא, כביכול, את סיפוקו בחברת בעלי החיים. (רש”י ב, כג). אך לא נתקררה דעתו בהם. כי לא היה בכל הבריות דמות שתוכל להוות עבור האדם ‘כנגדו’. רק העצם שנלקחה מהאדם. עצם מעצמו. דמות דיוקנו. שווה לו. רק עליה יכול האדם לומר “זאת הפעם”. רק זו שברצותה היא לעזר וברצותה היא לנגד. שעומדת מולו. רק היא יכולה למלא את החלל של ‘לבדו’ – “זכה – עזר, לא זכה – כנגדו”.
אחדות גמורה שאין בה נפרדות תיתכן רק דרך ביטולו של היחיד. של הפרט. עם פרטנר מבוטל, יש לך אולי עוד יד. עוד איבר. אין לך מערכת יחסים. אין לך קשר.
2. אחת ההתמודדויות הנפוצות בעידן שלנו. הדור שאחרי התקומה והבנייה. היא שאלת המשמעות. רבים מהבאים לטיפול בעולם המערבי של עידן השפע מביאים איתם התמודדות זו. מטבעו של אדם שהוא רוצה להטביע חותם. לעשות דברים משמעותיים בעולם. לכונן. לעצב. לבנות. זה נכון שמנת חלקם של הבונים היא לא תמיד רוגע ושלוה. לפעמים גם צער וייסורים. אבל שאלת המשמעות מקבלת מענה על ידי פעילותם המשמעותית. הנחוצה. הבונה.
מעניין לראות שכבר בתחילת הבריאה הגיעה האנושות למצב של אין מוצא בהקשר זה עד שנדרשה התערבות דרמטית של בורא העולם ששינה את כללי המשחק. לא פחות.
אחד הסיפורים המסתוריים בפרשה הוא סיפור המתאר את ריבוי האנושות ותופעת הנפילים: “ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם. ויראו בני האלוקים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. ויאמר אלוקים לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוקים אל בנות האדם וילדו להם, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם”. התורה אינה מספרת לנו מה היה החטא בגינו הוקצבו ימי האדם. מי הם “הנפילים” “בני האלוקים”. “אנשי השם אשר מעולם” ומה מעשיהם. מהו אותו “אחרי כן”. במה גרמה נוכחותם לאותה אמירה אלוקית “לא ידון רוחי באדם… והיו ימיו מאה ועשרים שנה” ומה משמעותה.
חז”ל הביעו אמרתם על כך: “בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו הרי אנו כמי שלא באנו לעולם” (ה.) פירש רש”י: “לפי שהן חיים לעולם וכל זמן שהם קיימים אין אנו חשובים כלום”.
אם אנו מזהים נכון, הרי שכך היו פני הדברים: האנושות, עם הצלחתה וריבויה המבורך נתקלה בבעיה קשה. הדור הראשון האריך ימים בלי קצבה. בשעה שכבר החל המון אדם למלא את העולם, עדיין עמדו ותיקי השבט כשכוחם עודנו במתניהם. וכך, יחד עם היותם הותיקים והנכבדים היו הם אלה שגם היוו את שדרת החיים המרכזית. את ה’גיל הנכון’ של החיים. הם אלו שיישבו את העולם. שמילאו את הפונקציות בצמתי החיים. נוצר מצב שלהמון האדם שמילא את העולם לא היה מקום. לא היה לקיומם כמעט משמעות. העולם היה שייך רק לאותם בני אלוקים. בני הדורות הראשונים. יצירי אלוקים. במצב זה, למה שבנות הדורות החדשים יינשאו לבני גילם. אלה שעדיין לא נכנסו לחיים, התפוסים כבר ממילא. מדוע שלא יבכרו על פניהם את ה’נפילים’ החסונים, אנשי השם, האנשים הראויים, אלה שהעולם הוא שלהם. וכך אכן היה. בעיה דמוגרפית. אין מקום לדורות הצעירים. אין להם ביטוי. אין להם משמעות. ויאמר אלוקים לא ידון רוחי באדם לעולם. יש לקצוב את חייהם של הדורות הראשונים. לאפשר גם לדורות החדשים להיות. להתקיים. “שאלמלא הם קיימין לעולם אין אנו חשובים לכלום”.
אכן מה הכרחית היא לאדם שיהיה לו ביטוי, קיום ומשמעות, עד שבגינה קצב הבורא את ימיהם של הדורות הקודמים. על מנת לאפשר משמעות לדורות החדשים.
