הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (ו, כז)
הוא משה ואהרן: הם בצדקתם מתחילה ועד סוף (רש”י).
מהי אותה צדקה שהעלו חכמינו על נס כי דבקו בה אהרן ומשה ‘מתחילה ועד סוף’, וכי היתה להם סיבה או פיתוי לעזוב דרכם ולעוות שליחותם, הלא שליחותם על כי שמע ה’ את נאקת בני ישראל ובא להושיעם בכח גדול וביד חזקה, ועל ידם יביא את הגאולה ומה טוב ונעים יותר עבורם ועבור עמם מהגשמת תקווה זו. דרשה זו יפה היא נדרשת על דמויות שונות, כפי שהיא מופיעה במקור, במסכת מגילה, כשבאו לסכם את חייהם של אישים ולומר בהם שהיו כולם חטיבה אחת לצדקה או לרשעה. כך דרשו שם באברהם –”הוא בצדקו מתחילתו ועד סופו” וכך באחשוורוש – “הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו”. גם בדמויות שאנו עדים בהם לארועי חיים שבכוחם לגרום לאדם לשנות את דרכיו ולרדת ממעלתו וכיוצא בזה דרשו בהם שם כיוצא בזה, אבל כאן על מה ולמה ראו לומר בהם שלא עזבו צדקתם.
כשאנו עוקבים אחרי ה’מו”מ’ שמנהל, כביכול, משה רבינו, אם מותר להתבטא כך, מול הקב”ה כשזה מבקש לתת בידו גדולה ושררה לעמוד בפני מלך ולהיות שר ומושל ההולך לפני עמו להוציאם לגאולתם, ניכר לקורא בפסוקים שמאחורי כל האמתלאות וה’נימוקים’ השונים שמעלה משה בפני ה’ ל’בעייתיות’ שבשליחות הזו, והוא עושה זאת חמש פעמים, עומד עניין אחד – הענווה של משה רבינו, הוא אינו מעוניין בתפקיד. וכפי איך שנראה בפרשה, זה ‘בסדר’. הקב”ה משיב לו על כל שאלה ופותר כל טענה אחת לאחת. כנראה שכך ראוי בעיני ה’ לעניו מכל האדם. בשלב מסויים כשמשה רבינו מגיע למצב ש’אין יותר לאן לברוח’, כשנסתתמו כל טענותיו או אז הוא חושף את האמת הטהורה “שלח נא ביד תשלח”. כן, סתם כך, בלי סיבה. חפש בבקשה מישהו אחר. ברגע זה, “ויחר אף ה’ במשה”, גם לענווה יש גבול.
כל זה מוכר לנו, אני מבקש לשים את האצבע על משהו נוסף שניתן ללמוד מעומק ענוותו של משה רבינו:
“וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים” זה עתה מקבל הוא את המלוכה הזו, ומה הוא אומר לחמיו, למה אני יורד למצרים, לא ‘להיפגש עם פרעה’, גם לא ‘כי גאל ה’ את עמו ואני הולך כשליח ה”, “וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים”, להתעניין בשלומם אני יורד, בלי להזכיר דבר מכל החזון, מכל הגדולה, משליחותו ההיסטורית, האלוקית.
זה מזכיר לנו את תגובתו של שאול המופיעה בספר שמואל (א, י, טז) אחרי שמשח שמואל את שאול למלך על ישראל כשהלך בשליחות משפחתו לחפש אחר האתונות שאבדו להם: וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל הַגִּידָה נָּא לִי מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ.
חכמינו קילסוהו “צניעות היתה בו” עד שאמרו ש”בזכות צניעות זו זכה למלכות”. (מגילה יג).
ישנה דמות אחרת בתנ”ך שכשלונה כשפעלה באופן הפוך -גיחזי. גיחזי משרתו של אלישע הנביא נשלח על ידו לקחת משענתו ולהחיות את הנער המת, בנה של האשה השונמית.(מלכים ב, ד). הוא מצווה בידי הנביא: כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר.
חז”ל מספרים לנו שגיחזי סיפר או לפחות ‘נתן להבין’ שהוא הולך בשליחות ‘חשובה מאד’. הוא גיחזי שסופו מעל באמונו של אלישע ורדף אחרי נעמן שר צבא ארם לבקשו בשם הנביא ככר כסף וחליפות בגדים. (מלכים ב ה).
כשאדם מספר דבריו לחוץ לא רק שעשוי הוא להתפאר ולהתגאות, מטבע הדברים הוא גם מאבד קשר לדבר. כשמשהו הוא מאד ‘שלי’ אני לא מספר אותו, אנו קוראים לזה ‘דיסקרטיות’. בדברים מאד אישיים אנו נוהגים בדיסקרטיות. כשדבר הוא שלי, הוא פנימי, אני שומר עליו קרוב, מפנים אותו, צניעות וענווה. כשאדם מספר דבריו הפנימיים והחשובים בחוץ, כנראה שאיבד את הקשר שלו עם הדבר, שזה לא מחובר אליו, זה לא שלו, כך הוא מתפזר ונאבד.
אולי צדקה זו, עליה כיוונו חכמים לאמור: “הוא בצדקו מתחילה ועד סוף”, ללמדנו שאף על פי שניתנה בידו המלוכה “הוא משה ואהרון” שלא שינו טעמם וענוותם מתחילה ועד סוף.
