חיזוק בין אדם לחבירו בעקבות האסון במירון (תשפ”א) נאמר בפרשתנו פרשת בהר (פרק כה פ’ לט – מג) וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד: כְשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ: וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב: כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד: לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ:
הוי אומר התורה אומרת גם שאדם קונה עבד עברי אין הוא רשאי לשלוט בו כעבד ויותר מזה אמרו חז”ל קידושין (כ.) כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו. והביאור לכך כתב רש”ר הירש (כאן פסוק לט) וזה לשונו: לא – תעבד בו עבדת עבד. לדברי תורת – כהנים כאן, ומכילתא לפרשת משפטים: אל תדרוש ממנו עבודות המציינות אותו כעבד, הנעשות בדרך כלל רק על – ידי עבדים. עבודות עבד הן: לרחוץ רגלי אדוניו, לחלוץ נעליו, להוליך כליו אחריו לבית המרחץ, לסמוך אותו במתניו, לשאת אותו באפריון. אך מותר לקבל עבודות כגון אלה מיד בן חורין תמורת תשלום, או מיד בן ותלמיד העושים מאהבה כמבואר במסכת כתובות (דף צו.) אמר ר’ חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המונע תלמידו מלשמשו – כאילו מונע ממנו חסד, שנא’: למס מרעהו חסד. כלומר, הממיס (מונע) עצמו מעזרת רעהו, ממיס (מונע) ממנו את האפשרות לגמול חסד.
מבואר מכאן שהתורה נתנה דגש ורגישות גדולה בין אדם לחבירו הקרוב אליו כעבד עברי שהאדון מרגיש שליטה עליו ולכן התורה חסה על כבוד האדם במקום שחבירו יכול לפגוע בו ביותר כעבד אצל אדונו – בהיות והאדון מרגיש בעבד שהוא רכוש לו הפרטי, וטעם זה אופייני הוא גם לאדם בתוך ביתו שהוא מרגיש כבעל הבית ומרגיש שהוא השולט על אשתו וילדיו או להיפך אשה על בעלה, שכל שכן שצריך שימת לב יתירה על פגיעה בין בני הבית כתוצאה מדרישה ותביעה לצורכי בעל או בעלת הבית, וכן בין האחים הגדולים ביניהם ובין האחים הקטנים, שְדָגֶש זה הוא בבני הבית כעבד אצל אדונו, מה שפחות הוא מפועל אצל בעה”ב ששם הפועל שכיר ויכול להתנות זאת בְתנַאֶי השכר, או תלמיד אצל רבו ששם זה דרך כיבוד.
ומצינו בגמ’ מכות (כב:) שאמר רבא: כמה שוטים הם רוב בני אדם שהם נעמדים מלא קומתם מקמי לפני ספר תורה לכבדו, ואינם נעמדים לפני “גברא רבה” (אדם גדול) בתורה לכבדו. שהרי האדם שלומד תורה חשוב יותר מן התורה עצמה! והראיה: דאילו בספר תורה כתיב מנין של “ארבעים” מלקות ארבעים יכנו במי שחייב מלקות (פרשת כי תצא), ובאו חכמים, והפחיתו מכה אחת ממנין ארבעים, תוך שהם משנים את המשמעות הפשוטה של דברי הכתוב.
בספר דף על הדף (מכות כב:) מביא מעשה שהרה”ק מאוסטרובצא זצ”ל נפגש פעם הגאון רבינו חיים עוזר גרודזינסקי מוילנא, והלה נפעם מעוצם עומק פלפולו של האוסטרובצ’ר, ואמר זהו “גברא רבה”.
אמר האוסטרובצ’ר לי יש להוכיח שהגדר של “גברא רבה” הוא לא מי שהוא למדן ומפולפל יותר, אלא מי שיכול להוריד צער וכאב מיהודי אחר, שאמרו כאן בגמ’ אמר רבא “כמה טפשאי כו’ גברא רבה, דאתו רבנן ובצרו חדא”, ולכאר’ קשה;
למה רבא לא הביא ראיה ממה שנאמר יותר מוקדם בתורה (פרשת אמור) בספירת העומר “תספרו חמשים יום” ובאו חכמים והורידו מספר אחד ואמרו, שאין סופרין רק ארבעים ותשע יום, [עיין רא”ש פסחים פ”ו (סימן מ’) לגבי ספירת העומר, שכן דרך המקראות כשמגיע המנין לסכום עשיריות פחות אחת, מונה אותו בחשבון עשיריות, ואינו משגיח על חסרון הא’, כמו ארבעים יכנו]?
התשובה לכך: רואים מכאן שמי הוא זה “גברא רבא” מי שדואג להפחית ולהוריד מכה מיהודי! ולכן רבא הביא ראיה מזה שחז”ל הפחיתו את העונש של מלקות של יהודי אע”פ שמהתורה צריך להלקות אותו בהיות והוא עשה עבירה, ולכאורה נאמר כל המוסיף הרי זה משובח, בכל זאת חז”ל השמיעו לנו שבדאגה שבין אדם לחבירו ההיפך הוא הנכון וכל מי שהוא יכול להפחית הוא משובח, עד כמה מעלתו של כל יהודי.
