שביתת הארץ – עמל התורה – מקור הברכה
שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ….
וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ….
האבן עזרא (ריש פרשת בהר) כתב בזה”ל: ושבתה הארץ שבת לה’. מצוה על הישראלי שלא יעזוב הגר לזרוע שנת השבת וכו’, וטעם שבת לה’ כיום השבת וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה. ע”כ. והיינו, שבא לומר שהשביעית טעמה כיום השבת, שנאמר בו קודש לה’, שצריך ללמוד בו בתורה, גם כן זה הטעם בשביעית.
גם בספר צרור המור (ויקרא כה) כתב בטעם מצות השמיטה, כדי שיהיו בני אדם חפשים מעבודה ועוסקים בתורה ומצות. וכ”כ מרן החיד”א בנחל קדומים (פרשת בהר) בשם רבינו אפרים. ע”ש.
העולם הזה הוא עולם המעשה שבו חייב אדם לעמול ולשאת בעול כלשהו. וכן אמרו בגמרא סנהדרין (צט כל אדם לעמל נברא שנאמר (איוב ה ז) “כי אדם לעמל יולד”. לעולם לא יוכל אדם להימלט מן העמל שלמענו הוא נוצר.
וכן אמרו במדרש (בר”ר יג ז) “ואדם אין לעבוד את האדמה” (בראשית ב ה), לא נברא אדם אלא לעמל אם זכה הוא עמל בתורה ואם לא זכה הוא עמל בארץ, אשריו לאדם שהוא עמל בתורה. וכן שנינו בתנא דבי אליהו (רבה י), מכאן אמרו שני בני אדם אחד עמל בדברי תורה ואחד עמל בדרך ארץ הרוצה לעמול בדרך ארץ נותנים לו שיעמול בדרך ארץ, והרוצה לעמול בדברי תורה נותנין לו שיעמול בדברי תורה, ולכך רמז התנא בדבריו כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.
וזהו ענינה של שביעית. ראה הקב”ה כי ישראל בכניסתם לארץ זה רץ לכרמו וזה לשדהו בחריש ובקציר, תורה מה תהא עליה והיא כולה מוכרחת, לכן נתן להם יום אחד בשבוע הוא יום השבת שישבתו בה מכל מלאכה ולא יהיה להם עסק אחר כי אם התורה. אח”כ נתן להם חודש השביעי הוא תשרי כולו להשם בקדושה ובמצוות ובתשובה. עוד נתן להם שנה אחת בכל שבע שנים לה’ לעסוק בו בתורה – וכתוב בזוהר (יתרו פ”ח א) דמהאי יומא (שבת) מתברכין מניה כל שיתא יומין, דהיינו על ידי ששומרים ישראל את השבת ועוסקים בתורה שהעולם נברא בשביל השבת משפיע לכל השבוע, וזה שנאמר בשמיטה ושבתה הארץ שבת לה’ כי השמיטה משפיעה לששת השנים שלאחריו כיון שלא יעשו מלאכה בשביעית ויעסקו בתורה, ויתקיים ציווי ה’ להשבית את האדמה כדוגמת השבת, בזה יהיה שפע לעולם ובפרט לארץ ישראל בכל השש שנים הבאות.
