התורה בפרשתנו מזהירה באופן תמוהה לכאורה מפני נביא שקר מפני שאותו נביא שקר שה’ ישלח לנסות אותנו בו יעשה בפנינו אותות ואף מופתים ולמרות זאת אסור לנו לשמוע בקולו. כיצד אם כן מכנה זאת התורה ניסיון? אירוע שכזה נראה יותר כמו הטעייה או בלבול מדוע טוענת התורה כי זהו רק ניסיון מאת השם לראות אם יש אהבת אלוקים בקרבנו? הלו אדם כזה שמחולל אותות ומופתים יכול להטעות ולבלבל את הציבור? האם ההטעיה היא ניסיון הוגן? לכאורה היכן הצדק האלוקי? השופט כל הארץ לא יעשה משפט? כיצד יתכן שאלוקים ידון את האדם שטעה אחרי נביא שקר שכזה? אנו בפרשת ראה נצטרך לראות את לשון התורה כדי לחזק את השאלה מתוך קריאת הפסוקים ורק אחר כך נענה על השאלה המורכבת הגדולה הזו!
כך אומרת התורה: “כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת: ובא האות והמופת אשר דיבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם: לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה’ אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה’ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם: אחרי ה’ אלוקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון: והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דיבר סרה על ה’ אלקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפודך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צווך ה’ אלקיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך: (פרק י”ג פסוקים ב-ו)
אכן, ניתן לענות על שאלות אילו מחד בפשיטות מתוך הטקסט ולומר שבפסוקים אילו קבע ה’ קביעה ברורה לעולם לא יבוא נביא שיהיה נביא אמת באמת ויסתור את זהותו של אותו אלוקים המוציא אותנו את עמו ישראל ממצרים מבית עבדים.
כלומר כשאלוקים שולח את נביאי האמת שלו לעולם הם אומנם יעשו אות ומופת אך לעולם הם לא יסתרו את תורת משה לא את חוקיה ולא אחת ממצוותיה וכל הטוען לנבואה ויחד עם זה במקביל מדבר סרה על תורת משה.
אלא שישנו כלל בו השתמשתי גם בפרשה הקודמת פרשת עקב ולמעשה זהו כלל גדול בפרוש התנ”ך הכלל אומר: “תן לתנ”ך לפרש את עצמם”! גם אם בפרק י”ד בפרשתנו פרשת ראה התורה לא בדיוק נתנה לנו התורה את ה גדרים והכלים החלוטים “פסוקים באור מאירים פסוקים בחושך” כלומר יש להסתכל על התורה כעל מקשה אחת ושבעצמה תבאר את עצמה אם לא באמצעות פסוקים במקום זה, אז במקום אחר בתורה. כך גם כאן עולות וצפות השאלות אך התורה מבארת ואומרת בפרק י”ח בפרשת שופטים הפרשה הבא מיד אחרי פרשת ראה ואומרת כך: “אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי את אשר לא ציוויתיו לדבר ואשר בשם אלוהים אחרים ומת הנביא ההוא: וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה’?
התשובה היא אשר ידבר הנביא בשם ה’ ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשרה לא דברו” נמצאנו למדים, שהקריטריון של אות ומופת כשלעצמם לבדם אין די בהם. התורה קובעת שאותו נביא צריך לנבא דבר נבואה עתידי על מאורע שיתחולל בזמן עתיד ובאופן מאוד מדויק ובהגיע הזמן המדויק ביותר מפני שהנביא קיבל את נבואתו מאלוקים וברור לכל בר דעת שאלוקים לא טועה הנביא. למעשה ולהלכה גם קריטריון זה איננו הקריטריון האולטימטיבי.
מפני שבסיפור של יונה הנביא שאת ההפטרה אנו קוראים ביום הכיפורים על מנת ללמד שלמרות שנגזרה הגזרה וניתנה נבואה לנביא יונה שלא התקיימה מפני שסוף סוף תושבי נינווה ומלכה פרעה מלך מצרים לשעבר בראשם. הקריטריון הוא דווקא אם הנביא ניבא נבואה טובה רק אז ניתן לבדוק אותו מפני שנבואה טובה אלוקים לא חוזר בו. וממילא יונה שניבא נבואה רע שלא התקיימה איננו נחשב לנביא שקר מפני שאלוקים הוא רחום וחנון וניחם על הרעה לעומת זאת, נבוא טובה אלוקים לא חוזר בו.
כמוכן, מלמדת אותנו התורה עד היכן מגיעה ידיעת השם בישראל מפני שהתורה כבר אמרה במעמד הר סיני “אתה הוראית לדעת כי השם הוא האלוקים” ובפרשתנו תולה התורה את העמידה בניסיון בידיעותינו אנו היהודים את האלוקים התורה אומרת אם יבוא מישהו ויעשה מה שיעשה הלו אתם יודעים אותי כבר ממעמד הר סיני בו התגליתי אליכם. לכן תולה התורה את העובדה שמדובר רק בניסיון מפני שאין מה להתבלבל או לטעות לכן אומרת התורה “ובא האות והמופת אשר דיבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם: לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה’ אלוקיכם אתכם.
זהו ניסיון בלבד כי אתם יודעים אותי מכבר אמר השם. לכן, רק מי שלמרות שהוא יודע את השם ובחר לא להתחבר אליו ובמקום אל ה’ בחר להתחבר אל האלילים שאין בהם ממש על מנת לספק את יצריו כאומרם ז”ל “לא חטאו ישראל בעבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות” זהו הניסיון באמת הוא קיים למרות הידיעה והוא מעמיד את האדם בקונפליקט מחד האמת הידועה והברורה המובילה לאהבת השם וליראתו ומאידך עצת היצר העומד מנגד וכנגד האמת הצרופה ותובע את תשוקותיו ואת תאוות ליבו.
