בס”ד

פסח אצל הורים שאינם שומרי תורה ומצוות

שאלה

עמדתי ואתבונן, מכיוון שאנו נמצאים בתקופה של פעמי משיח. ומתקיים הפסוק, “והשיב לב אבות על בנים” זוכים אנו לראות בכל מיני מקומות, אנשים שמחפשים אוכל בכשרויות מהודרות ביותר, וכאשר שואלים את האנשים המחפשים: “אתה לא נראה אחד שאוכל מהדרין?” הם משיבים, שילדם חזר בתשובה והוא מגיע לחג, אז “אנחנו קונים לו רק מהדרין.”

וכאן הבן שואל , האם הוא יכול להתארח בחג הפסח אצל הוריו, והאם הוא יכול לסמוך על הוריו ביודעו שהם חשודים על חמץ? והרי מי שחשוד על עבירה מסוימת, אינו נאמן על אותו הדבר, ואם כן, האם מותר לבן לסמוך על אביו ?

תשובה בקצרה: הבן יכול לסמוך על הוריו. לתשומת הלב: שאלה זו היא מאוד רגישה הן כלפי ההורים שנפשם בשאלתם לזכות לחגוג עם הבן את החג. והן כלפי הבן שפעמים שהמקום לא מתאים עבורו. והרב הנשאל צריך להביא את כל הפרטים בחשבון שעם שינוי של פרט כזה או אחר יכול הדין להשתנות. התשובה כאן מתמקדת בעניין נאמנות ההורים.

תשובה בהרחבה:

בהשקפה ראשונה נראה לכאורה, שכשם שמי שמתארח אצל מי שהוא חשוד לאכול דברים אסורים, אסור לו לאכול משלו או לסמוך עליו. הוא הדין כאן ,שאסור לסמוך על אביו מכיוון שחשוד לאכול דברים אסורים וכמו שנפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קיט ס”א).

חידושו של בעל האגרות משה

והנה מגדולי הפוסקים בדור הקודם, הרב משה פיינשטיין כשהיה ברוסיה, נשאל בשאלה דומה שהייתה תופעה מצויה אז בימי הקומוניסטים. הרעיון הקומוניסטי הלהיב הרבה צעירים, שעזבו את דרך התורה ונהיו קומוניסטים. אך הדור המבוגר נשאר שומר תומ”צ, וההורים החלשים דרים אצל ילדיהם, שפרקו עול תורה וכפרו בעיקר, והם סועדים אותם לעת זקנתם, ומבטיחים להם שהם יקנו בשר כשר. והוא שואל את השאלה, האם הם יכולים לסמוך עליהם או לא?

ומחדש חידוש גדול (אגרות משה יורה דעה חלק א’ סימן נ”ד).

שיש 2 גדרים בנאמנות:

1. נאמנות באיסורים.

2. שמכירו היטב (קים ליה בגווה).

ההבדל בין נאמנות באיסורים, לבין נאמנות הבאה מחמת שמכירו היטב (ידיעה עצמית).

לגבי הגדרת נאמנות באיסורים, הנאמנות היא אפילו לגבי אדם שלא מכיר אותו טוב. ונשאלת השאלה אם אינו מכירו, מי ערב לי שאינו משקר? והתשובה על כך היא: שהתורה נתנה חזקת כשרות לכל אדם, אך ישנם את הגדרים שהתורה נתנה, שמי שחשוד אינו נאמן.

מה שאין כן לגבי הגדרת הנאמנות למי שמכירו היטב פירוש הדברים הוא כך: מכיוון שמכירו טוב כמו שצריך, ואף ניסה אותו כמה פעמים, וראה שעומד בדיבורו תמיד, ואינו משקר אף פעם, לגבי מה שאומר שקנה כשר וכדומה, במקרה כזה אין אנו צריכים להגיע לנאמנות שהתורה נתנה לכל אדם, אלא זו ידיעה ברורה, ממש כראיית וידיעת הדבר עצמו (ידיעה עצמית).

הראייה לכך

ומוכיח כן מן התלמוד (כתובות פה,א), שרבא רצה לחייב אישה בבית הדין שבועה, והגיעה בת רב חסדא ולחשה לו, שאותה אשה היא חשודה על השבועה, ורבא האמין לה והפך את השבועה לשכנגדה. ואילו במקרה מאוחר יותר, כשרב פפא אמר לרבא שהוא יודע ששטר זה פרוע, אמר לו רבא, שמכיוון שכבודו הוא רק עד אחד, עד אחד לא מועיל כלום, ואי אפשר לפסוק את הדין אלא אם כן יהיו 2 עדים. שאל אותו רב אדא בר אהבה, וכי מה ההבדל בין רב פפא, לבת רב חסדא. שלזו האמנת ולזה אין אתה מאמין? ענה לו רבא: את בת רב חסדא אני מכיר, ואת רב פפא איני מכיר.

הגע בעצמך וכי לא ידע רבא מצידקותו של רב פפא? ובוודאי שגדלה חסידותו של רב פפא, על חסידותה של בת רב חסדא? אלא כוונת הדברים, שישנו הבדל בין אמונה באדם שהוא צדיק כשר וכו’ שזה בדיוק דין נאמנות, שהתורה עצמה אומרת שאין הבדל בין משה רבינו, לאדם רגיל ובשניהם נוכל להוציא ממון רק על פי 2 עדים.

מה שאין כן בידיעת האדם שזולתו אינו משקר, כי מכירו היטב. במקרה כזה לא מדין נאמנות אנו מקבלים את דבריו. אלא שהשומע מפאת היכרותו את האדם, יש לו ידיעה עצמית שנחשבת כאילו ראה בעצמו את העניין, שהרי יודע בברור שאינו משקר.

ומסיים את התשובה שנראה להקל גם לאנשים אחרים כל עוד שאחד מהם מכיר היטב את המבשל.

ואם כתב כן לגבי הבנים כלפי האבות, אפשר לומר שגם בצורה הפוכה, שאם הילד מכיר את ההורים שלו ורואה שאינם משקרים, יכול להסתמך עליהם.

מקורות: אגרות משה יורה דעה חלק א סימן נ”ד, מנחת אשר ח”א סימן מ”ט, ילקוט יוסף מועדים פסח חלק ב סימן תמ”ז סעיף ז, ספר הכשרות פרק כ”ג סעיפים ט, י.