בס”ד
חוף משפחות
שאלה: האם מותר ללכת לחוף משפחות.
תשובה: ידוע ומפורסם מחלוקתם של גדולי עולם, רבותינו הפוסקים, בנידון האם מותר לברך “שהשמחה במעונו” היכן שיושבים גברים ונשים בחדר אחד, שדעת המהרש”ל בספרו ים של שלמה (כתובות פרק א סימן כ) לאסור, שהביא בשם ספר חסידים (סימן שצג, תתשכ) שאין לברך שהשמחה במעונו היכן שיושבים בחדר אחד, כי השטן מקטרג, ואין שמחה לפני הקב”ה ואני הגבר אשר ראה עוני עמי, שכמה קלקולים באו מזה, עכ”ל. וכ”כ הב”ש (סימן סב ס”ק יא) בשם הב”ח (יו”ד סימן שצא אות ד) כשאנשים ונשים בחדר אחד אין אומרים שהשמחה במעונו, דאין שמחה כשיצר הרע שולט.
אמנם הלבוש (סוף או”ח מנהגים אות לו) לאחר שהביא את דברי הספר חסידים (הנ”ל) כתב בזה”ל, ואין נזהרין עכשיו בזה, ואפשר משום שעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים, ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין עלן כקאקי חיורי מתוך רוב הרגל בינינו וכיון דדשו דשו, עכ”ל. ומבואר מדבריו שמחלק בין זמנם לזמננו, שדוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ ש”כל כבודה בת מלך פנימה” (תהלים מה, יד) ובראיית אשה מיד באים עליו הרהורים במחשבה בלב, מה שאין כן עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין אדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור.
ומרן הגדול היביע אומר (חלק ו או”ח סימן יג אות ה) ציין שמרן החיד”א בשו”ת יוסף אומץ (סימן מז) פסק כדברי הלבוש, וכ”כ בספר חינא וחסדא (דף קטז.) ועוד, ע”ש. וכ”פ בילקוט יוסף (שובע שמחות ח”ב עמ’ שח הלכה יא) שכתב, המנהג פשוט שאומרים בזימון “שהשמחה במעונו” גם כשמסובים במקום נשים וגברים ורואים אלו את אלו.
וכל זה הוא במקרה שיש כזה אירוע, אך שהדבר תלוי באדם עצמו, צריך לעשות אירוע שיש בו מחיצות גברים לחוד ונשים לחוד.
והנה כיום יש מקרים שאנו שומעים על “חוף משפחות” וכן יש משפחות שנקראות חרדים ולבושים כמו חרדים שהולכים לחופים לא מוכרזים, ושם נמצאים בתוך המים כמובן בצניעות עם חלוק ארוך ורוחצים ומשכשכים כל המשפחה, כולל אבא ואמא, חתנים וכלות, גיסים וגיסות. ובגדיהם נרטבים והחלוק נדבק לגוף האשה. ונפרץ חומת הצניעות, שהדברים מרוב פשיטותם, שלא היו אמורים כלל להיכתב על הנייר, אך אנו בדור שהכל צריך להיכתב, ואולי הרואה תשובה זו יתחזק והיה זה שכרי.
וכן יש מקרים שהאדם לא רוצה, אך משפחתו לוחצת, וב”ה נבאר דין זה לפי ההלכה ולפי המקובל לנו מגדולי ישראל.
איתא בגמרא (ב”ב נז:), “ועוצם עיניו מראות ברע” (ישעיה לג, טו), א”ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, היכי דמי, אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא, אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא, לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ”ה מיבעי ליה למינס נפשיה, ע”כ.
וכתב הרשב”ם (שם ד”ה רשע הוא) ואף על פי שעוצם עיניו שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה דקיימא לן חולין (דף מד:) הרחק מן הכיעור, ע”כ.
ומבואר, שאדם נמצא במקום ברצונו ויש שם נשים בחוסר צניעות אף על פי שעוצם עיניו נקרא רשע. ואין להקשות אם כן לא נלך ברחוב מחמת שהלבוש של היום הוא בחוסר צניעות ברמות קשות, כי קשה לשמור על העינים, מחמת שאדם מוכרח ללכת ברחוב לעיסוקיו, לעבודתו ולכל צרכיו, ואין לו ברירה. אך שמדובר ללכת למקום ולשהות שם במשך זמן ויש שם נשים שחלקם צנועות אך חלקם נמצאות עם חלוק רטוב שנצמד לגוף אסור לשהות שם.
ועיין במה שכתב הרמ”ה (יד רמה שם אות רסא) שביאר שאם יש דרכא אחרינא והולך בדרך הבעייתית, אף שלא מכוין לאיסתכולי רשע הוא דלא הוי איבעי ליה למיזל מהכא, ע”ש. הרי שאף אינו מתכוין בראייתו אסור, כי מי התיר לו לעבור בדרך שיש בה מכשול של ראיות אסורות.
וכן אותם אנשים שהולכים לחוף שנקרא “חוף משפחות”, שהרחיצה אמנם נפרדת אך הישיבה הם ביחד, ובשלמא אם היו הנשים כולן הולכות להחליף את בגדיהן, לא הוי איסור, כי כל אחד יושב עם משפחתו, וכמו שיושבים בגינות ילדים ושאר מקומות שכל משפחה במקומה, רק שצריך לשמור על העינים, אך היות שהאדם אינו יודע מי הן הנשים שנמצאות, ויכול להיות שתכנס לשם אשה לא בלבוש צנוע, מה לאדם ירא שמים להיכנס למקומות כאלו.
והנה רבנו החפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ו הערה יד) הקשה קושיא, שבגמרא (פסחים כה:) מבואר במסקנה, לא אפשר ולא מכוין או אפשר ולא מכוין שרי, דאנן קיימא לן כרבי שמעון, ע”ש. ומבואר שאם יכול ללכת בדרך אחרת, והחליט ללכת בדרך הבעייתית אך אינו מכוין להיכשל, מותר, וזה סותר למה שמבואר בגמרא (ב”ב שם), שאם יש דרכא אחרינא ואינו הולך שם אף שעוצם עיניו אסור. וזה היפך ממה שמבואר בפסחים.
וכתב החפץ חיים עיינתי הרבה בהאי קושיא, ותירץ בזה”ל, ונראה לי דסברת הגמרא דבעריות מפני שנפשו של אדם מחמדתן צריך להחמיר יותר, דהגם שעתה חושב שלא ניחא ליה בהנאה זו, פן יתגבר יצרו עליו בעל כרחו, ויבוא להרהר על ידי זה, עכ”ל. הרי לפנינו שמה שמבואר בבבא בתרא שאסור אפילו באופן שאינו מכוין מיירי בעריות וראיות אסורות החמירו טפי. ואם כן בענייננו, צריך להיזהר בזה.
ועיין בשו”ת תורה לשמה (סימן שצד) שדן באדם אחד שבאה אשה לביתו ומדברת עמו בענין עסקים והיא היתה אשת איש והיתה יפה מאד ומקושטת, והוא היה לו הנאה בראייתו בה, אך בעל כרחו צריך להביט בפניה, כי מוכרח לדבר עמה ולהשיב לה על שאלתה בעבור איזה ענין ועסק. ואי אפשר לסגור עיניו ולדבר עמה, והביא שם דברי הגמרא (פסחים כה:) הנ”ל אם מתכוין לראות ביופיה, כי נוח לו שנזדמן לו להנות ממנו, הרי ודאי איסורא עביד, אך אם אינו מתכוין לזה ולא נוח לו בדבר הזה, אלא אדרבה חפץ שתלך. והוסיף, שיש ללמוד מדברי הגמרא שכל שאינו מתכוין לכך אף על פי שאפשר לו ללכת למקום אחר, גם כן שרי, ע”ש.
ולכאורה מה יענה הגרי”ח ע”ד הגמרא בבבא בתרא הנ”ל. ונראה ליישב בנידון הגרי”ח הוא באשה שמכוסה בבגדיה ורק פניה מגולות הלכך אין בזה הרהור כל כך, מה שאין כן בנידון בבא בתרא הוא על אשה שבגדיה יכולים להתרומם, יש בזה הרהור טפי. ודו”ק.
ומבואר מכל זה, שאדם שהולך למקומות בעייתים וצריך לעמוד בנסיונות, מי התיר לנו זאת. הוא הדין בחוף דמיתקרי “חוף משפחות”, שנכנסים לשם דברים ונשים לרחוץ כמובן שהם צנועים, אך האוירה והבגדים הצמודים גורמים להרהור, אין לזה לא היתר הלכתי ולא כלום, אלא כל מה שקור בדור הזה הוא שנחלש הרגש בצניעות והחושים נהיו “כהים”.
ויש עוד להוסיף בנותן טעם, מה שאנו נשאלים ושומעים שיש משפחות מורחבות “חרדיות”, שנכנסים לבריכה פרטית בצימר, הם ונשיהם, בנים, חתנים וכלות, והכל נצמד, הם לא מודעים לחומרת הדבר שה’ יצילנו.
העולה מן האמור
א. ההולכים לנפוש בימי בין הזמנים בטבריה ובשאר מקומות, חייבים להנות ולקבל כח, אך צריך שהכל יהיה בהיתר ולא באיסור, ולכן אין ללכת לחופים לא מוכרזים ולרוץ שם עם משפחות של חרדים כולל גברים ונשים, אפילו שכל משפחה נמצאת בנפרד.
ב. אותם משפחות שהולכים לחוף הנפרד בטבריה, ויש שם רחיצה נפרדת לגברים ולנשים, אך הישיבה שם אינה בנפרד, על הנשים שבאות לשם להיזהר שלא ישבו עם חלוקים רטובים וצמודים אלא יחליפו לבגדים הראוים ללבישה.
ג. אסור בשום פנים ואופן להיכנס לבריכה פרטית עם המשפחה המורחבת כגון ההורים עם הבנים והכלות והחתנים, אף שכל הנשים עם חלוקים צנועים, הדבר אסור ויש בזה חוסר צניעות.
