בס”ד

דם חימוד באשה נשואה

שאלה: אשה נשואה שבעלה היה בחוץ לארץ במשך שנה, וכשחזר מרוב געגועים חמדה למגע איתו, וראה כתם גדול על דבר שאינו מקבל טומאה או על בגד צבעוני, האם היא טהורה או לא.

תשובה: נידוננו בתשובה זו, האם דם זה דנים אותו כדם חימוד או לא. ואם באמת הוא דם חימוד, האם דם חימוד טמא או לא.
נודע בשערים המצויינים בהלכה מחלוקת רבותינו הראשונים האם דם חימוד טמא או לא. ומצינו במחלוקת זו ג’ דעות, ונביא הדברים בקצרה.
הנה שיטה ראשונה היא שיטת הר”ן (נדה כ:) בהסבר הגמרא של אותה אשה שבאה לפני ר’ אלעזר, והיה יושב שם רבי אמי והראתה לו דם והריח אותו ואמר לה שהוא דם חימוד. לאחר שיצאה האשה מר’ אלעזר נטפל אליה ר’ אמי, אמרה האשה לר’ אמי בעלי בא מן הדרך וחמדתיו, קרא ר’ אמי על ר’ אלעזר מקרא זה (תהלים כה, יד) “סוד ה’ ליראיו”, ע”כ. וכתב הר”ן ב’ ביאורים במה שאמר ר’ אלעזר “האי דם חימוד הוא”. ביאור ראשון, דם חימוד הוא וטהור. אך הקשו איך דם חימוד טהור הלא בש”ס (נדה סו.) מבואר שתבעוה להנשא צריכה לישב שבעה נקיים, משום שיש דם חימוד לאשה, ומבואר שדם חימוד טמא.
ותירצו שבאמת דם חימוד טמא, ומה שאמר ר’ אלעזר שהוא דם חימוד , לא לטהר את הדם אלא להראות חכמתו בא.
וביאור שני, שעליו הר”ן כתב “ולי נראה”, שאפשר דאי קים לן ודאי דדם חימוד הוא טהור. ומה שהצריכו אותה שבעה נקיים, משום שאגב החימוד מתעוררים דמיה, ואף על פי שדם חימוד טהור הוא, אפשר שנמשך דם נדות עמו, עכ”ל. ומבואר מדברי הר”ן שעצם דם חימוד טהור, אך במקרה של רבא שתבעוה להנשא אגב דם חימוד מתעורר למשך דם נדות.
וצריך להבין את שיטת הר”ן שסובר שדם החימוד טהור הוא, מהיכן מגיע הדם חימוד. וראיתי למרן החזון איש (יו”ד סימן קכ סק”א) שעמד בשאלה זו, ונסה ליישב בכמה אופנים, אך לבסוף דחאם, ומסקנתו שדם חימוד אינו מן המקור, ע”ש. וכ”כ הגאון רבי שלמה הכהן מוילנא בהגהות חשק שלמה (נדה כ:) דקים לחז”ל שדם חימוד אינו בא מן החדר אלא רק מן העלייה וטהור הוא. והו”ד בטהרת הבית (חלק א עמ’ ו בנד”מ).
והנה שיטת הרמב”ם אינה כשיטת הר”ן, שכתב (פרק ה מהלכות איסורי ביאה הלכה א) האשה מטמאה באונס בין לנדה ובין לזיבות, כיצד כגון שקפצה ממקום למקום או ראתה בהמה חיה ועוף מתעסקין זה עם זה וחמדה וראתה דם וכן כל כיוצא בשזה, הואיל וראתה דם מכל מקום נטמאת ומטמאה בכל שהוא אפילו ראתה טיפה כחרדל הרי זו כמי שזב ממנה דמים הרבה, עכ”ל. ומבואר בהדיא שדם חימוד טמא, שהרי כתב שראתה בהמה חיה ועוף מתעסקין זה עם זה וחמדה וראתה דם, ומשווה דין זה לקפצה וראתה דם מחמת אונס, וכ”כ רשב”א (נדה כ:) והוא כתירוצו הראשון של הר”ן.
ויבוא השלישי שיטת האור זרוע (סימן שמא) דם חימוד טמא מדרבנן ולא מהתורה, ויצא לו כן ממה שהגמרא אמרה האי דם חימוד הוא וטהור, כוונתו שטהור מהתורה אך טמא מדרבנן, ע”ש.
והנה מרן השלחן ערוך גילה דעתו גבי תבעוה להנשא (סימן קצב סעיף א) וז”ל תבעוה להנשא צריכה לישב שבעה נקיים בין גדולה בין קטנה, ואפילו בדקה עצמה בשעת תביעה ומצאה טהורה, שמא מחמת חימוד ראתה דם כחרדל ולא הרגישה בו, עכ”ל. והטעם לכך שחששו חז”ל, שדרך החימוד להביא דם.
ובנדוננו דמיירי באשה נשואה, כתב רבנו הטהרת הבית (שם) בשם מרן החיד”א (שיורי ברכה סימן קפד סק”ד) והחתם סופר (נדה כ:) שאשה נשואה שבעלה מגיע מהדרך רובן אינן חומדות ומשום כך אין לחוש לדם חימוד, ושכן כתב החתם סופר בתשובה (חלק יו”ד סימן קסז) שיש לומר שלפי הרפואה רוב זיבת דבר לח בא לנשים מתוך חמדה ותאוה, ודוקא בחימוד גדול כההיא דתבעוה להנשא הוא דחיישינן לתערובת דם נדה אבל בחימוד בעלמא אין שם אלא דם חימוד בלבד ומותרת, ע”כ.
אך מרן הטהרת הבית, הגם שסייע לדברי החתם סופר, שכן דעת הר”ן והערוך ועוד, הסתייג מהיתר זה, ממה שכתב הרמב”ם שדם חימוד טמא ושכן נראה מכל הפוסקים, ע”ש.
ואם כן לפי דברי הרמב”ם אשה שחמדה את בעלה וראתה דם אפילו ללא הרגשה אמרינן שהתאוה והחמדה גרמו לה להוציא דם מהרחם ואפילו שהיא לא הרגישה ואפילו שאין דם מרובה.
וכעת אני רואה להרב המגיד (פרק יא מהלכות איסורי ביאה הלכה י) שכתב, דין זה של תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא היא מותרת גמורה, דהרי אפילו אם בודאי ראתה דם בלא הרגשה אין היא טמאה מדאורייתא כל שכן בזו שלא מצאה כתם, ע”כ. ומבואר מדבריו שדין דם חימוד הוא טומאה מדרבנן ולא חשש דאורייתא.
ואם כנים אנו נוכל לבאר את דברי מרן השלחן ערוך (סימן קפג סעיף א) שכתב, אשה שיצא דם ממקורה בין באונס בין ברצון טמאה, והוא שתרגיש ביציאתו וכו’, עכ”ל. ומשמע שדוקא שראתה והרגישה שיוצא לה דם בין באונס על ידי קפיצה או ברצון שראתה חיה וועוף שנזקקים זה לזה, אז אמרינן שטמאה בכל שהוא מדאורייתא שיש כאן הרגשה, אך אם אין הרגשה דינו ככל כתם. אך מלשון מרן השלחן ערוך (סימן קצב סעיף א) שכתב גבי תבעוה להנשא “שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל ולא הרגישה בו”, עכ”ל. מבואר שהיתה הרגשה רק היא לא הרגישה ואפילו הכי אסורה.
ונראה לחלק בין סוגי החימוד, שדוקא לגבי כלה החימוד הוא גדול חוששים, שהרי אפילו לא בדקה עצמה ולא מצאה דם היא טמאה, מה שאין כן לגבי ראתה חיה ועוף, מבואר שחמדה אותם וראתה דם אז אמרינן שצריך שתרגיש ביציאתו ותראה דם, כמו שאשה קופצת ורואה דם.
על כל פנים בנדוננו שהאשה אומרת היה לי געגועים חזקים לבעלי וחמדתי אותו וראתה דם אפילו על דבר שאינו מקבל טומאה או על בגד צבעוני היא טמאה, ובתנאי שראתה והרגישה שזב לה משהו באותו זמן של החימוד, דאי לאו הכי, דינו ככתם לכל דבר, ועיין בשיעורי שבט הלוי (סימן קפג סק”ג). אך אם חמדה ואחר כך ראתה על התחתון וכיוצא בזה, ולא הרגישה כלום, אמרינן שאין החימוד כל כך חזק ודינו ככל כתם, שיהיה טהור בדיני הכתמים. ועיין עוד בספר שבילי הלכה (סימן קצב שביל א). וה’ יתברך יאיר עינינו בתורתו.
העולה מן האמור
אשה נשואה שבעלה חזר מחוץ לארץ ואמרה שהרגישה שזב משהו בגופה בזמן החימוד, הרי היא טמאה, אפילו היה זה על דבר שאינו מקבל טומאה, או על צבעוני. אך אם לא הרגישה כלום אלא אחר כך מצאה כתם, אין זה חימוד חזק כל כך, והרי זה נידון ככל דיני כתמים.